ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין א.ש פריקטין נגד וועדה מיוחדת לחוק יישום :


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

עתמ001751/09

לפני:

כב' השופטת נאוה בן-אור

תאריך:

10/01/2010

בעניין:

א.ש "פרי קטיף" ח.פ. 512803529

ע"י ב"כ עו"ד נתנאל מויאל ואח'

העותרת

נ ג ד

ועדה מיוחדת בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות התשס"ה-2005

באמצעות פרקליטות מחוזר ירושלים (אזרחי), ע"י ב"כ עו"ד ישראלי נבו

המשיבה

פסק דין

העתירה

1. העתירה מופנית כנגד החלטת המשיבה, הוועדה המיוחדת לפי חוק ישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן: החוק), מיום 25.3.09, ולפיה נדחתה בקשת העותרת לתשלום מיוחד, לפנים משורת הדין, לפי סעיף 137(ב)(2) לחוק. העותרת היא תאגיד לייצור ולשיווק מיצים, בהנהלתו ובבעלותו של מר שביט גז, ופעלה ביישוב נווה דקלים עד למועד ההתנתקות מגוש קטיף. לטענת העותרת, על בית המשפט להתערב בהחלטת המשיבה, לבטלה, ולהורות על פיצויים לעותרת בגין ארבעה אלה: סכום של 3,455,000 ₪ בגין רכישת "שטחי מדף" ברשתות השיווק להן שיווקה העותרת את תוצרתה; סכום של 4,000,000 ₪ בגין העובדה ששווי הפעילות של המבקשת אמור היה לגדול כתוצאה מהסכמי הפצה שכרתה עם חברת "סופר דרינק" ו"רנדי"; סכום של 177,910 ₪ בגין השקעות שביצעה העותרת במבנה בו פעלה ואשר יש לראותן כהשקעות ב"מבנה" ולא כ"השקעות ברכוש קבוע", ולהגדיל עקב כך את סך הפיצוי שקיבלה בגין רכיב זה מ- 80% ל- 100%; סכום של 1,352,908 ₪ בגין מלאי הכולל את דו"ח שנת 2003, על אף שהוגש לאחר "היום הקובע", וכן בגין ההוצאות הרבות שהוצאו על ידי העותרת "בשל הבטחה שלטונית שניתנה לה".

רקע עובדתי

2. הפנייה למשיבה נעשתה לאחר שוועדת הזכאות קבעה לעותרת פיצוי סופי בסכום של 830,894 ₪, והורתה על ניכוי המקדמה שניתנה לה בסכום של 750,000 ₪, וניכוי המס המתחייב על פי דין. החלטת ועדת הזכאות ניתנה ביום 16.8.06. במסגרת ההחלטה (נספח א' לעתירה), דחתה הוועדה את בקשת העותרת להמליץ בפני המשיבה על הגדלת הפיצוי לו היא זכאית, מכוח סמכותה על פי סעיף 68 לחוק. בין היתר, נימקה את החלטתה בכך שהעותרת לא הקימה בפועל עסק חדש לאחר ההתנתקות, ולפיכך אין מקום להמליץ בפני המשיבה על הגדלת הפיצוי בגין הפער בין גובה הפיצוי על פי החוק לבין עלות הקמת עסק, שלא הוקם. לו הייתה העותרת מקימה עסק כזה, הייתה זכאית ל"מענק השקעה לעסק ממשיך" (סעיף 70 לחוק). בהקשר זה הוסיפה ועדת הזכאות והעירה, כי כך או כך לא הוכח גובה הפרש הפיצוי הנדרש, והדברים נטענו כטענה בעלמא. על החלטת וועדת הזכאות לפיצוי סופי לא הוגש ערעור לבית משפט השלום בירושלים, והיא הפכה חלוטה.

3. ביום 31.1.07 פנתה העותרת לראשונה למשיבה, בבקשה לתשלום לפנים משורת הדין, על פי הוראת סעיף 137(ב)(2) לחוק (נספח ה' לעתירה). בבקשה נטען, כי במהלך סיור מטעם הרשות הממשלתית לעסקים, שהתקיים במפעלה של העותרת בחודש יוני 2005, בראשותו של מר עמי חמצני, אמר מר חמצני בפרהסיה כי יעזרו לעותרת להעתיק את המפעל. בעקבות הבטחה זו, המשיכה העותרת לקנות חומרי גלם ולתכנן את המשך פעילותה. הבטחה זו לא קוימה, ולעותרת לא היה הסכום הדרוש לשם העתקת הפעילות. בנסיבות אלה, נדרשה העותרת להחזיר בתוך פרק זמן קצר אשראי שנלקח לטווח ארוך על בסיס תזרים מזומנים, ולשם כך נאלצה להשתמש בכספי הפיצויים. את סכום הפיצוי הנדרש על מנת להקים עסק דומה העמידה העותרת על 2,000,000 ₪ לפחות. עוד טענה, כי ועדת הזכאות לא לקחה בחשבון את הדו"ח הכספי שלה לשנת 2003, משום שהוגש לאחר היום הקובע, על אף שנסיבות הגשתו אינן מעלות חשש לניסיון לעשות מניפולציה כלשהי על מנת להגדיל את הפיצוי המגיע לה. דו"ח זה משקף עליה גדולה ברמת הפעילות שלה לעומת חישוב הפיצוי לפי ממוצע השנים 2001-2002. העותרת המשיכה בשגרת עסקיה גם לאחר החלטת הממשלה על ההתנתקות (יוני 2004), שלא אסרה על המשך הפעילות הכלכלית באזור המיועד לפינוי, והכל מתוך תקווה כי הממשלה תעניק לה פיצוי אשר יאפשר את המשך קיום העסק. תקווה זו, כך נטען, נתבררה להיות תקוות שווא. מאחר שהמשיכה בשגרת עסקיה עד לפינוי, נותר בידיה מלאי רב ונגרמו לה הוצאות רבות בעטיו, בסכום כולל של כ- 1,200,000 ₪. כך גם טענה כי יש לפצותה על מלוא ההשקעות והשיפורים שביצעה במבנה המושכר, בו שכן העסק.

4. יצוין, כי בכתב העתירה נטען, כי בביקור שקיים מר חמצני במפעלה של העותרת הבטיח הלה, בו ביום, כי מנהלת סל"ע תסייע לעותרת להעתיק את מפעלה בעלות של 2.5 מליון ₪, ועוד הובטח כי תקבל באופן מיידי סכום של 700,000 ₪ לצורך התחלת ההעתקה. כבר כאן המקום לעמוד על ההבדל הניכר בין הנטען בפנייתה של העותרת למשיבה (נספח ה), בכל הנוגע לתוכן הבטחתו של מר חמצני, לבין הנטען בעתירה. בעוד שבפנייה נספח ה נטען, כי מר חמצני הבטיח כי "יעזרו לעותרת להעתיק את המפעל", הרי שבעתירה נטען כי מר חמצני הבטיח, במקום, סיוע בסכום של 2.5 מליון ₪, והעמדת סכום מיידי של 700,000 ₪. אין צריך לומר, כי לא הובא איש לתמיכה בטענה זו, בין על פי הגרסה הראשונה, העמומה יותר, בין על פי הגרסה השנייה, הנוקבת בסכומים קונקרטיים. והלא על פי כל אחת מן הגרסאות, נכחו במקום אנשים רבים, לבד ממנהל העותרת ומר חמצני.

בעתירה ממשיכה העותרת וטוענת, כי מאחר שהפיצוי שקיבלה לא הספיק לשם העתקת המפעל לתחומי הקו הירוק, מכרה העותרת חלק מהציוד ומהמלאי לחברת "סופר דרינק בע"מ", וכן מכרה לה את הזכות להשתמש בשם המוצר "פרי קטיף", הכל תמורת סכום של 1,500,000 ₪, שניתן כנגד מחיקת חובות. עוד נטען, כי לבקשת חברת "סופר דרינק", ומטעמים השמורים עימה, נכתב בחשבונית המס על סך 1,300,000 ₪ כי המפעל נמכר, אולם בפועל התקבלה מרבית הסכום עבור הזכות להשתמש בשם "פרי קטיף", זכות השווה למעשה הרבה יותר. גם כאן יש להקדים ולהעיר, כי לא הובאה כל ראיה, כי מהות העסקה בין העותרת לבין חברת "סופר דרינק" שונה מזו המתוארת בחשבונית, כי לעותרת היה הסכם הלוואה בינה לבין אותה חברה, או כי הזכות להשתמש בשם "פרי קטיף" עולה על הסכום ששולם תמורתה, על פי הנטען.

מכאן ממשיכה העתירה ומדלגת ל"תוספת לבקשה" לתשלום לפנים משורת הדין, שהוגשה מטעמה למשיבה ביום 31.1.08 (נספח ו' לעתירה). בבקשה זו מופיעה לראשונה הטענה בדבר ההוצאות שהוציאה העותרת על רכישת "שטחי מדף", אותן היא מכמתת בסכום של 3,455,000 ₪, ומוסיפה וטוענת כי לעניין בקשתה לתשלום מיוחד יש להביא בחשבון גם את הסכמי ההפצה שחתמה עם חברת "סופר דרינק" ועם חברת "רנדי", אשר על פי ההערכה היו מוסיפים לעותרת רווח שנע בין 600,000 ₪ לבין 1,000,000 ₪ בשנה. עוד נטען בתוספת לבקשה, כי לנוכח התכנית להעתקת המפעל, שהתגבשה בעקבות אותה הבטחה שלטונית של מר חמצני, אגרה העותרת מלאי שערכו מגיע כדי 835,000 ₪, על מנת לקדם את פני התקופה בו יהיה המפעל מושבת לצורך העתקתו. מאחר שהתכנית נכשלה, היה על העותרת להשמיד את המלאי. כך גם חזרה העותרת על הטענה, כי יש לפצותה על ההשקעות במבנה המושכר. הפעם הסכום הכולל של הבקשה לתשלום מיוחד הגיע למעלה מ- 9 מליון ₪.

5. למרבה הצער, מעיון בכתב התשובה מתברר, כי התמונה שהוצגה בפני בית המשפט בעתירה הייתה רחוקה מלהיות שלמה.

מתשובת המשיבה עולה, כי ביום 14.3.07 קיימה המשיבה דיון ראשון בבקשה לתשלום מיוחד (נספח מש/1), בו נבדקה האפשרות לפצות את העותרת בגין המלאי שהחזיקה סמוך לפינוי ונאלצה להשמידו, על פי טענתה, לאחר שלא הצליחה להעתיק את המפעל. בסוף הדיון התבקשה העותרת להכין מסמך אודות המלאי שהיה לה עובר לפינוי, וירד לטמיון. עוד עולה מפרוטוקול הדיון, כי העותרת התחייבה להציג מסמך מן המשכיר, שלא יתבע בגין השיפוצים במושכר. אין חולק, כי מסמך כזה, שתכליתו למנוע כפל פיצוי, לא הוצג עד עצם היום הזה.

ביום 14.6.07 הגישה העותרת למשיבה קובץ מסמכים, כפי שנתבקשה להכין, המעיד, לכאורה, על המלאי שהיה ברשותה עובר לפינוי. במכתב שנשלח לוועדה בצירוף המסמכים (מש/3), הביע ב"כ העותרת שייצג אותה אז, עו"ד סמולט, את דעתו, כי סכום של 1,104,836 ₪, המבטא את ערך המלאי ואת הפרש הפיצוי הנדרש בגין ההשקעות במבנה, "יכול להוות פיצוי ראוי והוגן לחברה".

6. אלא שביני לביני, לאחר הדיון הראשון, התברר למשיבה, כי העותרת כלל לא השמידה את המלאי, אלא מכרה אותו, יחד עם המפעל כולו, לחברת "סופר דרינק". העותרת הוציאה שתי חשבוניות על פי אותה עסקה. האחת, על סכום של 200,000 ₪, עבור חומרי גלם, והאחרת, על סכום של 1,300,000 ₪, עבור מכירת המפעל (העתקי החשבוניות הם מש/2). מובן שנתונים אלה אינם עולים בקנה אחד עם המכתב מש/3, ולפיו נדרש פיצוי בגובה של כ- 1,000,000 ₪, עבור מלאי שירד לטמיון. במכתב מש/3 לא היה כל אזכור לעסקת המכר הנ"ל.

מששבה המשיבה והתכנסה, ביום 18.7.07 (הפרוטוקול הוא מש/4), הוצגו הקבלות מש/2 בפני מנהל העותרת. בטרם הוצגו לו החשבוניות, הוא שב וטען כי השמיד את כל המלאי, ולא עשה דבר עם המכונות. גם משהוצגו לו החשבוניות, טען כי לא מכר ל"סופר דרינק", וכי אינו מוציא חשבוניות. לשאלה מה פשר החשבוניות הללו השיב כי המדובר במקדמה שלקח, "כי היה חייב להם 2,000,000 ₪". לאחר מספר שאלות נוספות אישר המנהל, כי מכר ל"סופר דרינק" מלאי בשווי 200,000 ₪, וטען כי מכירת המפעל הייתה תמורת קיזוז של חובו לחברה. בסופו של הדיון, הסכים ב"כ העותרת דאז, עו"ד סמולט, כי החשבוניות הללו טעונות הסבר, והציע כי הדיון ייעצר בשלב זה, ויחודש על פי בקשת העותרת. ימים ספורים לאחר מכן הודיע עו"ד סמולט כי הוא מפסיק לייצג את העותרת.

7. ה"תוספת לבקשה" (נספח ו' לעתירה), שנסקרה לעיל, הוגשה על ידי עורך דין חדש ששירותיו נשכרו על ידי העותרת, עו"ד שמואל נגר.

הבקשה נספח ו' הביאה לדיון נוסף בפני המשיבה, ביום 16.7.08 (מש/5). גם פרוטוקול זה לא צורף למסמכי העתירה. במהלך הדיון חזר ב"כ העותרת על הטענה בדבר ההבטחה של מר חמצני. כשנשאל אם יש אסמכתא להבטחה זו, השיב עו"ד נגר: "אולי אין לי כרגע את אותה הבטחה". עוד נסוב הדיון על הטענה בנוגע ל"שטחי המדף", שכאמור, הופיעה לראשונה בתוספת לבקשה. גם בדיון נוסף, שהתקיים ביום 21.1.09 (מש/6) עסקה המשיבה בבירור הטענה בעניין "שטחי המדף". מן הפרוטוקול עולה כי אין בידי העותרת הסכמים כתובים בעניין זה, והטענה היא כי נעשו הסכמים בעל פה.

ההחלטה נשוא העתירה

8. סופו של דבר הגיעה המשיבה למסקנה לפיה יש לדחות את הבקשה לתשלום מיוחד.

מהחלטת המשיבה מיום 25.3.09 (נספח ז' לעתירה), עולה כי מאז שביקש ב"כ העותרת לעצור את הדיון בפניה ולחדשו בהמשך, פנתה רכזת הוועדה פעמים רבות לעותרת על מנת לקבל ממנה חומר או לזמנה לדיון נוסף, אולם בכל הפעמים הללו ביקש מנהל העותרת לדחות את הדיון למועד אחר. רק משהתחלף הייצוג נעשתה, בשנת 2008, פנייה מחודשת למשיבה, כפי שתוארה לעיל.

9. המשיבה מזכירה בהחלטתה את מכתבו של עו"ד סמולט לפיו תראה העותרת בסכום של כ- 1.1 מליון ₪ משום פיצוי הוגן לחברה. מאחר ובדיעבד התברר כי העותרת קיבלה מ"סופר דרינק" סכום גבוה מזה, היינו 1.5 מליון ₪, מסקנת המשיבה היא כי אין כל הצדקה לאשר לעותרת תשלום מיוחד נוסף, בשים לב לטענות שנטענו על ידי בא כוחה הראשון. המשיבה מבהירה בהחלטתה, כי מסקנה זו אינה תלויה בנסיבות הוצאת החשבוניות. בין אם הוצאו הן כנגד מחיקת חוב, ובין אם הוצאו כנגד תשלום בפועל, בכל מקרה מדובר בתמורה של 1.5 מליון ₪ שקיבלה העותרת. כך גם הדגישה הוועדה כי אין בעמדתה זו משום "הענשה" של העותרת על שלא נהגה בתום לב ולא הציגה את החשבוניות מיוזמתה, שכן גם לו הייתה פועלת כמתחייב ומציגה את החשבוניות מבעוד מועד, המסקנה הייתה שאין להיעתר לבקשה לתשלום מיוחד, כאשר התשלום שקיבלה מחברת "סופר דרינק", עולה על סכום התשלום המיוחד שביקשה, מלכתחילה, מן המשיבה.

10. בכל הנוגע לראשי הפיצוי החדשים, שהופיעו ב"תוספת לבקשה", הגיעה המשיבה למסקנה כי אין יסוד לבקשה זו. מנגנון הפיצוי הנכסי בו בחרה העותרת אינו כולל פיצוי עבור נכסים רעיוניים, וכאלה הם, לכל היותר, "שטחי המדף". יתרה מזאת, בדיון האחרון שהתקיים, ביום 21.1.09, אפשרה המשיבה לעותרת להציג תחשיב פיננסי לפיו הסכומים שהשקיעה ברכישת "שטחי מדף" יחשבו כהוצאה נדחית, המופחתת על פני מספר שנים, על מנת לבחון האם תוצאה זו מביאה לפיצוי גבוה יותר מהפיצוי הנכסי שקיבלה העותרת בוועדת הזכאות, בתוספת התמורה ממכירתה לחברת "סופר דרינק". תחשיב כזה הוצג, אולם הוא נדחה על ידי המשיבה מן השיקולים המפורטים בהחלטתה, ובכללם הבאת שנת 2004 בחשבון, כלומר הכללת נתונים שלאחר היום הקובע, ואי הפחתת פחת עבור הוצאה נדחית זו. המשיבה ביצעה מיוזמתה חישוב, אותו כינתה "חישוב אינדיקטיבי" לפיו התקופה הקובעת היא 2000-2003, וההוצאות הנדחות בגין רכישת "שטחי מדף" מופחתות על פני שלוש שנים. חישוב זה מביא, כך על פי המפורט בהחלטה, לפיצוי נמוך מן הפיצוי הנכסי שקיבלה העותרת בוועדת הזכאות.

בכל הנוגע להסכמי ההפצה עם חברת "סופר דרינק" וחברת "רנדי", מלבד זאת שהם לא הוגשו למשיבה, הרי שגם לו הוגשו לא היה בהם כדי לסייע, שכן אין כל ודאות שהיו ממומשים ושהיו מניבים לעותרת את רווחי העתק להם היא טוענת. בעניין זה הוסיפה המשיבה והעירה, כי מעולם לא אישרה תשלום מיוחד עבור רווח תיאורטי כתוצאה מהסכמים שטרם מומשו, ולא מצאה עילה לסטות מגישה זו עתה.

אשר למלאי, הרי שהתשלום שהתקבל מחברת "סופר דרינק" מכסה את סעיף המלאי בעודף גדול מאוד.

ולבסוף, לעניין ההשקעות במבנה, ועדת הזכאות הכירה בכל ההוצאות שפורטו ב"טופס י"א" (לפי תוספת א' לתקנות מס הכנסה (פחת) 1941), אלא שהפחיתה מהן 20%, כמתחייב על פי הכללים. גם בעניין זה סבורה המשיבה כי התשלום שהתקבל מ"סופר דרינק" מכסה את סעיף ההשקעות בעודף גדול.

הטענות בעתירה

11. לטענת העותרת, שגתה הוועדה בכך שלא נתנה כל משקל להבטחה השלטונית, שבאה מפיו של מר חמצני. על פי הנטען, בעקבות אותה הבטחה, נטלה העותרת הלוואה מחברת "סופר דרינק" בסכום של מליון ₪, מתוך הבנה שהמשך היחסים העסקיים ביניהם יאפשר לעותרת להחזיר את ההלוואה. מאחר שההבטחה השלטונית לא קוימה, נאלצה העותרת לפרוע את החוב לאלתר, על ידי מכירת המפעל לאותה חברה. במהלך הדיון בעל פה הודה ב"כ העותרת, כי לא נערך כל הסכם בכתב בעניין זה. מכאן נובע, כי לדידו יש לקבל את דברתו של מנהל העותרת שכך היה, כעובדה מוכחת.

12. אשר ל"שטחי המדף", הטענה היא כי הכנסות העותרת היו למעשה גבוהות יותר מן ההכנסות המתועדות, אלא שהעותרת נאלצה לשלם עבור "שטחי מדף", היינו מקומות מובחרים על מדפיהן של רשתות השיווק בהן נמכרו מוצריה, על מנת שאלה יתבססו בתודעת קהל הצרכנים. לטענתה, יש להעריך כי כ- 15% מסך המחזור השנתי מושקעים ברכישת "שטחי מדף". העותרת צרפה לעתירה 6 חשבוניות אקראיות, מן השנים 2000-2005, כדי להראות שאכן שולמה תמורה עבור "שטחי מדף", המוצאת את ביטויה בסעיף המכונה באותן חשבוניות "בונוס". לטענת העותרת, שגתה המשיבה בכך שהתייחסה ל"שטחי מדף" כאל נכס רעיוני כגון מוניטין, עליו לא ניתן לפצות על פי החוק. להבדיל ממוניטין, שאינו ניתן לכימות, הרי שרכישת "שטחי מדף" עלתה סכום מדויק שניתן לחישוב בנקל, על פי החשבוניות הנ"ל.

13. עוד נטען, כי שגתה המשיבה בכך שלא הכירה בעובדה ששווי פעילות העותרת אמור היה לגדול באופן משמעותי כתוצאה מהסכמי ההפצה שנכרתו עם חברת "סופר דרינק" ועם חברת "רנדי". לטענתה, אין המדובר ברווחים תיאורטיים, שכן הסכמי ההפצה כבר נחתמו בפועל, וכי למרות שהסכם ההפצה עם חברת "סופר דרינק" נחתם רק במחצית השנייה של שנת 2003, הרי שניתן לעמוד על גידול המחזור של העותרת לאותה שנה בכחצי מליון ₪.

14. אשר להשקעות במבנה, לטענת העותרת השקיעה סכומים של מאות אלפי שקלים, אשר מטעמי מס נכללו בהוצאות השוטפות שלה, על אף שלא היו כאלה כלל ועיקר. נזקה של העותרת בעניין זה כפול. ראשית, ההוצאות לא הובאו בחשבון ברכיב הרכוש הקבוע, ושנית, הכללתן ברכיב ההוצאות השוטפות גרמה לכך שמתח הרווחים נחזה להיות נמוך יותר, מה שהביא את העותרת לבחור בפיצוי על פי המסלול הנכסי ולא זה הפיננסי. לטענת העותרת, עמדת המשיבה לפיה מחיקת החוב מאת חברת "סופר דרינק" בסכום של 1.5 מליון ₪ מכסה את ההפרש בעודף, הינה עמדה שגויה. זאת על שום שהעותרת מכרה לאותה חברה חלק מן המלאי והציוד שהיה ברשותה, ובעיקר את הזכות להשתמש בשם "פרי קטיף", "ואין עוררין", כך לפי הטענה, כי זכות זו שוויה גבוה בהרבה.

טענות המשיבה

15. המשיבה סבורה כי יש להורות על דחיית העתירה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים, המתבטא באי גילוין של עובדות מהותיות, הן בפני המשיבה והן בפני בית המשפט, כפי שפורט לעיל. לשיקול זה משמעות מיוחדת, כך נטען, כאשר הבקשה היא לפיצוי לפנים משורת הדין. כמו כן טוענת היא כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, וגם משום כך יש להורות על דחיית העתירה על הסף.

עוד נטען, כי משטענה העותרת מלכתחילה, כי סכום של כ- 1.1 מליון ₪ יהווה פיצוי הולם והוגן, הרי משהתברר שקיבלה סכום גבוה יותר ממכירת המלאי והמפעל, הרי שגם לפי טענתה לא ניזוקה, וודאי שלא באופן המייחד אותה מעסקים אחרים שפונו.

16. לגופו של עניין, לא הצביעה העותרת על פגם כלשהו שנפל בשיקולי המשיבה. לא הוצגו בפניה כל נסיבות המצדיקות הענקת תשלום מיוחד לעותרת. לטענת המשיבה, בקשת העותרת, על פי מהותה, יש בה כדי לפרוץ את המסגרת הקבועה בחוק לפיצוי על פי המסלול הנכסי. אכן, המשיבה מוסמכת להגדיל את סכומי הפיצויים שפוסקת ועדת הזכאות, אולם עליה לעשות כן על יסוד העקרונות והמתווים שנקבעו בחוק, ובהתחשב בשיעורי הפיצויים הקבועים בחוק (סעיף 137(ג) לחוק).

המשיבה מסכמת וטוענת כי הביקורת השיפוטית על החלטותיה של המשיבה אינה ביקורת ערעורית אלא ביקורת שיפוטית על פי עילות המשפט המנהלי. העותרת לא הצביעה על כל ליקוי שנפל בחוקיות ההחלטה או בדרך קבלתה, המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

הכרעה

17. מסגרת הפיצוי לעסקים מותווית בסימן ד' לפרק ה' לחוק, וכן בתוספת השלישית לחוק. החוק מציע שני מסלולי פיצוי חלופיים, מסלול הפיצוי הפיננסי ומסלול הפיצוי הנכסי (סעיף 64(א). אין בעל עסק יכול לתבוע פיצוי על פי שני המסלולים גם יחד. תכלית הפיצוי הנכסי, בו בחרה העותרת, היא להשיב לעסק את ההוצאות שהוצאו לשם הקמתו, בארבעה רכיבים, ואלה בלבד: קרקע, מבנה, רכוש קבוע ומלאי (סעיף 2 לחלק א' של התוספת השלישית). בעל עסק שבחר במסלול זה לא יפוצה, ככלל, על הוצאות שוטפות או על נכסים בלתי מוחשיים, שכן תכלית הפיצוי, כאמור, היא פיצוי על נכסים מסוימים של העסק, המנויים בתוספת. מסלול זה מתאים לעסקים שאין להם רווח תפעולי. ככלל, העסקים שבחרו במסלול הנכסי הם אותם עסקים שהביקוש להם בשוק החופשי נמוך, והפיצוי שקיבלו על פי החוק עשוי לעלות בהרבה על שווים האמיתי. ואכן, מחוות הדעת של רואי החשבון מטעם ועדת הזכאות (נספח יד לעתירה) עולה, כי בחינת התוצאות העסקיות של העסק בתקופות הרלבנטיות, מובילה למסקנה כי צדקה העותרת בבקשתה לפיצוי על פי המסלול הנכסי, המיטיב עימה. המסלול הפיננסי, לעומת זאת, יפה לעסקים מרוויחים, והוא מבוסס על הרווח התפעולי של העסק.

תפקיד המשיבה, כשמו כן הוא. אין היא יושבת כערכאת ערעור על החלטת וועדת הזכאות. ובלשונו של בית המשפט העליון, "תכלית הקמתה של הוועדה המיוחדת הייתה ליתן מענה למקרים חריגים ויוצאי דופן שקיימת בהם הצדקה לחרוג ממסגרת הפיצויים שנקבעו בחוק" (בג"צ 1661//05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' ראש הממשלה ואח', פ"ד נט(2), עמ' 615). עם זאת, המשיבה אינה פטורה מהפעלת שיקול דעת על פי אמות מידה מובנות, ובכללן הוראת סעיף 137(ג) לחוק, הקובעת, כי התשלום המיוחד, אם תגיע המשיבה למסקנה כי יש להעניקו, יהיה "בהתחשב בשיעורי הפיצויים הקבועים בחוק". כך גם מונות תקנות יישום תכנית ההתנתקות (כללים לאישור בקשה ולקביעת תשלום מיוחד), תשס"ו-2005) (להלן: תקנות תשלום מיוחד) את השיקולים השונים שעל המשיבה לשקול. בהתאם לתקנה 5 לתקנות תשלום מיוחד, בעת בחינת בקשה למתן תשלום מיוחד, תשקול המשיבה, בין השאר, את השיקולים הבאים: סכום הפיצוי שהמבקש זכאי לו על פי החוק, סכומי הפיצויים המשולמים לזכאים בעלי נתונים דומים, סכום ההשקעות העצמיות של המבקש, והשפעות חריגות ומיוחדות של הפינוי על המבקש. לפי תקנה 8 לתקנות, בעת מתן החלטותיה, תביא הוועדה בחשבון את הסכומים המשולמים למי שהתקיימו בו תנאי הזכאות הקבועים בחוק, וכן אישורים לתשלום מיוחד שניתנו בנסיבות דומות. תקנה 10 מורה, כי על המבקש להמציא מסמכים ותצהירים התומכים בבקשה.

למשיבה, אם כך, שיקול דעת נרחב. עליה לבחון את נסיבותיו של המקרה שלפניה, ולקבוע האם הן יוצאות דופן ביחס לנסיבותיהם של מקרים אחרים, באופן המצדיק הענקת תשלום לפנים משורת הדין, והכל בהתאם לתכלית החוק ("מתן פיצויים הוגנים וראויים" - סעיף 1(2) לחוק). אולם, כאמור, אין המדובר בהפעלת שיקול דעת בלא אמות מידה, ומבלי שיהיה מגובה בנתונים עובדתיים. מן התקנות עולה החשיבות שבהנחת תשתית עובדתית מלאה ומפורטת על ידי המבקש, על מנת שניתן יהיה להידרש לבקשתו.

בהקשר זה כבר נפסק, כי במסגרת החלטתה לגבי תשלום מיוחד, רשאית הוועדה לפצות את המבקש גם אם הפיצוי המבוקש על ידו חורג ממסגרת מסלול הפיצוי בו בחר, אולם הכל בכפוף לפרישתה של תשתית עובדתית מפורטת על-ידי המבקש. גם אם אין בידו לספק תשתית עובדתית מלאה, צריכה התשתית להיות כזו שיהיה בה לבסס באורח סביר את זכויותיו (עת"מ (ירושלים) 8138/08 אסמורן מסחר בע"מ נ' מינהלת סל"ע).

18. נראה עתה את המסקנות, המתבקשות מן העקרונות הכלליים, בענייננו.

המאפיין הבולט בטענותיה השונות של העותרת הוא היעדרן של ראיות כלשהן, שיש בהן כדי לבסס את טענותיה. כך, אין בידה להציג כל ראיה על אותה "הבטחה שלטונית" נטענת; אין בידה להציג הסכם הלוואה בינה לבין חברת "סופר דרינק", אשר בגינו, על פי הנטען, הוצאו החשבוניות מש/2, ואין בידה להציג הסכמים לרכישת "שטחי מדף". הטענה כי הסכמי ההפצה שנחתמו עם חברת "סופר דרינק" ועם חברת "רנדי", ואשר לא הוצגו בפני המשיבה, היו מכפילים ומשלשים את מחזור המכירות אף היא טענה שנטענה על בסיס הערכה בעלמא. גם הטענה כי שווי זכות השימוש בשם "פרי קטיף" עולה על הסכום של 1.5 מליון ₪ הוצגה כטענה שאין עליה עוררין, משל הייתה מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

מאפיין נוסף המלווה את התנהלותה של העותרת הוא שינוי העמדות, המתרחש בד בבד עם שינויים החלים בייצוג המשפטי. כך הופכת ההבטחה השלטונית הנטענת, מהבטחה כללית, "נעזור לכם", להבטחה קונקרטית, הנוקבת בסכומים ספציפיים שלכאורה הובטחו לשם סיוע בהעתקת המפעל. כך מופיעים "שטחי המדף" כנכס בר פיצוי רק בתוספת לבקשה משנת 2008, ולא בא זכרם לא בבקשה מוועדת הזכאות להמליץ בפני המשיבה על הגדלת הפיצוי, ולא בפנייה הראשונה שנעשתה למשיבה. כך נטען במכתבו של ב"כ העותרת (מש/3) מיום 14.6.07, כי פיצוי בסכום של כ- 1.1 מליון ₪ יהיה פיצוי ראוי והוגן, בעוד שהתוספת לבקשה מעמידה את הסכום המבוקש על למעלה מ- 9 מליון ₪, כפי שגם נטען בעתירה. נזכיר, כי המכתב מש/3 וכל השתלשלות הדיונים בפני המשיבה לא הובאו בעתירה. לא מצאתי בטיעוני העותרת כל הסבר לשינוי העמדות המתואר, ולהעלמת העובדות מבית המשפט.

19. על אף התנהלות זו, נהגה המשיבה בעותרת באורך רוח, ואפשרה לה, בדיונים חוזרים ונשנים, להציג בפניה מסמכים ולשכנעה כי נכון יהיה להעניק לה תשלום לפנים משורת הדין, מטעמים מיוחדים שמתפקידה של המשיבה לשקול. גם כאשר התברר למשיבה כי העותרת העלימה ממנה את דבר מכירתו של המלאי ושל המפעל ואת דבר קבלת תמורה כספית גבוהה מן הסכום אותו ביקשה כתשלום מיוחד, לא סגרה בפני העותרת את דלתה, וניתנה לה הזדמנות להציג טיעונים ומסמכים המצדיקים תשלום כזה. בטיעון בפניי טען ב"כ העותרת, כי יו"ר המשיבה גילה עוינות כלפי העותרת. מלבד זאת שלא הוצגה לכך כל ראיה, הרי שהתנהלותה של המשיבה מוכיחה ההיפך. די אם נזכיר כי עוד בדיון האחרון, בינואר 2009, אפשרה המשיבה לעותרת להציג תחשיב פיננסי לסכומים שהושקעו, על פי הטענה, לרכישת "שטחי מדף", שייחשבו כהוצאה נדחית, המופחתת על פני מספר שנים, על מנת לבחון האם תוצאה זו מביאה לפיצוי גבוה יותר מהפיצוי הנכסי שקיבלה העותרת בוועדת הזכאות, בתוספת התמורה ממכירתה לחברת "סופר דרינק". אלא שהעותרת הציגה תחשיב לקוי, והחישוב שערכה המשיבה הביא לתוצאה גרועה מבחינתה של העותרת. למעשה, די בכל אלה כדי לדחות את העתירה. למעלה מן הצורך, אתייחס לכל אותם "ראשים" בגינם בקשה העותרת תשלום לפנים משורת הדין.

20. טענת העותרת היא, כי ההוצאה בגין "שטחי המדף" ניתנת לכימות בקלות רבה יותר מאשר מוניטין, או כל נכס בלתי מוחשי אחר שאינו בר פיצוי במסלול הנכסי, ולפיכך אין ללמוד גזירה שווה מנכסים בלתי מוחשיים שאינם בני פיצוי על פי מסלול פיצוי זה. אין בידי לקבל טענה זו. על פניו, המדובר בהוצאה שעל פי מהותה כלל אינה נכס. עובדה היא שלא הופיעה כ"נכס" במאזני החברה, וספק בעיני אם ניתן לדמותה אפילו לנכס רעיוני. אולם, גם בהנחה שהמדובר ב"נכס רעיוני", שניתן לאשר תשלום מיוחד בגינו תוך חריגה ממסלול הפיצוי בו בחר המבקש (עת"מ 8138/08 הנ"ל), העותרת לא הצביעה על תיעוד של ממש בגין ההוצאות על "נכסים" אלה, על מנת שניתן יהיה להעריכם, ודי בכך על מנת לדחות את טענתה. הוא הדבר גם ביחס להסכמי ההפצה. כאמור, העותרת בחרה במסלול הנכסי, ובמסגרת מסלול זה לא ניתן לפצותה בגין אובדן רווחים עתידיים. נכון להזכיר במקום זה, כי רואי החשבון שבדקו את עסקה של העותרת הגיעו למסקנה כי המסלול הנכסי היטיב עימה. יש להניח, כי הסכמים אלה עמדו לנגד עיניהם. ההסכמים כלל לא הובאו בפני המשיבה, והערכת הרווחים העתידיים שהייתה צפויה מהם היא הערכה ספקולטיבית. המשיבה עמדה בהחלטתה על כך כי אין היא נוהגת לאשר תשלום לפנים משורת הדין עבור רווחים תיאורטיים, ולא הובאה בפניי כל ראיה לסתור. ועל כל אלה, נשוב ונזכיר את עמדת העותרת במכתב מש/3, שנכתב על ידי בא כוחה וללא ספק על דעתה, ולפיה פיצוי בסכום של כ- 1.1 מליון ₪ יהיה פיצוי ראוי. לא נטען אז, על פי אותה עמדה, כי יש להביא בחשבון הוצאות בגין "שטחי מדף" או הסכמי הפצה עתידיים.

21. אשר להשקעות במבנה, ועדת הזכאות קיבלה את תביעת העותרת, ככל שהתבססה על שיפורים במושכר שנרשמו ככאלה בספריה, בשיעור של 80%, וזאת כפיצוי עבור רכוש קבוע. לא ניתן היה להכיר בהשקעות אלה כהשקעות במבנה משום שלא היה בבעלות העותרת. הוועדה אפשרה לעותרת להציג הודעת ויתור מטעם בעלי הנכס, או אז הייתה מקבלת פיצוי בגין 100% שיפורים במושכר. משלא עשתה כן, אין היא יכולה להלין על שיעור הפיצויים. מכל מקום, המשיבה אינה יושבת כערכאת ערעור על ועדת הזכאות, ומסקנתה, כי לא הוצגו בפניה נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי העותרת בגין השקעות במבנה מעוגנת היטב בעובדות, ובכללן העובדה שהעותרת קיבלה 1.3 מליון ₪ עבור מכירת המפעל, מצויה בהחלט במתחם הסבירות. הוא הדבר באשר למלאי. נראה בעיני, כי משנתגלתה העובדה שבניגוד לנטען, נמכר המלאי שהיה ברשות העותרת ולא ירד לטמיון, רשאית הייתה המשיבה לדחות את הבקשה לתשלום מיוחד בסעיף זה לאלתר, ולו מחמת חוסר תום לב. המשיבה אפשרה לעותרת פעם אחר פעם לשכנע כי אין להבין את החשבוניות הרלבנטיות ככתבן וכלשונן, לאחר שב"כ העותרת עצמו הודה כי החשבוניות טעונות הסבר. הסבר כזה לא הובא בפני המשיבה, ובדין נדחו טענותיה של העותרת בעניין זה. הטענה כי העותרת נטלה הלוואה מחברת "סופר דרינק" בסכום של מליון ₪, על פי הסכם שנערך בעל פה, הינה טענה תמוהה, בלשון המעטה. לא הובהר מדוע לא נרשמה הלוואה זו בספרי החברה ומדוע לא נערך הסכם בכתב, והרי אין המדובר בסכום של מה בכך. כך או כך, משנמכרו המפעל והמלאי, בין בגין חוב ובין תמורת תשלום בפועל, רשאית הייתה המשיבה להגיע למסקנה כי אין מקום לקבלת בקשת העותרת לתשלום לפנים משורת הדין בסעיפים אלה.

22. אשר לדו"ח על המלאי לשנת 2003, שהוגש לאחר היום הקובע, נפנה להחלטת ועדת הזכאות, ממנה עולה כי דו"ח זה מציג גידול בלתי מוסבר של 95% במלאי, בעוד שהכנסות העסק באותה שנה עלו ב- 9.2% בלבד, ושיעור הקניות עלה ב- 9.9%, ודי לחכימא.

23. ולבסוף, בדין נדחתה טענת העותרת לפיה קיבלה "הבטחה שלטונית" ובעטיה –

24. -נטלה הלוואה ונכנסה להוצאות שלא יכולה הייתה לעמוד בהן לנוכח הפרת ההבטחה. מעבר לכך שלא הוצגה לטענה זו תשתית עובדתית כלשהי, ראינו לעיל כיצד קיבלה תפנית עובדתית, שאינה מאפשרת ליחס לה משקל. אוסיף ואומר, כי אין היא מתקבלת על הדעת כשלעצמה, שהרי כל המעורבים ידעו שהגורמים המוסמכים לאשר פיצויים הם וועדת הזכאות והמשיבה.

25. הנה כי כן, אין בידי העותרת לבסס כל טענה בדבר ליקוי בתהליך קבלת ההחלטה של המשיבה, או בדבר חוסר סבירות בהחלטה לגופה, המצדיק התערבותו של בית המשפט. כבר נפסק לא אחת, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט לאתר טעויות בהפעלת שיקול דעתה של המשיבה, אלא למנוע חריגה מסמכות או הפעלת הסמכות באופן בלתי חוקי (עת"מ (ירושלים) 619/07 אלימלך נ' מינהלת סל"ע), וכן כי ההתערבות בהחלטת הוועדה המיוחדת שמורה למקרים בהם היא "נגועה בפגם מהותי מתחום המשפט המינהלי המצדיק חריגה מהמבנה המוסדי הרגיל של חלוקת הסמכויות בין הרשויות וכניסת בית המשפט בנעליה של הרשות המינהלית" (עת"מ (ירושלים) 1051/06 א.ט.ר. חורפיש בע"מ נ' הוועדה המיוחדת).

העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.

ניתן היום כ"ד בטבת, תש"ע (10 בינואר 2010) בהעדר הצדדים.

נאוה בן-אור, שופטת



מעורבים
תובע: א.ש "פרי קטיף
נתבע: ועדה מיוחדת בהתאם לחוק יישום תכנית ההתנתקות התשס"ה
שופט :
עורכי דין: