ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ"י נגד עמירה ואח' :

בתי המשפט

1

בבית המשפט המחוזי בירושלים

ת"פ 3010/07

בפני:

כב' השופט צבי סגל - סגן נשיא

17/07/2008

מדינת ישראל

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד

דניאל מור מפרקליטות מחוז ירושלים

המאשימה

נ ג ד

1. אברהים עמירה (ת"ז 080778038)

ע"י עו"ד מוסטפא יחיא

2. עבדאללה עמירה (ת"ז 035772722)

3. עלי עמירה (ת"ז 08694935)

ע"י עו"ד ג'יאת נאסר

הנאשמים
הכרעת-דין

פתח ונעילת דבר

1. לאחר בחינת הראיות שבתיק, ובהתאם לסעיף 182 סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, הנני מודיע כבר עתה, כי החלטתי לזכות את הנאשמים, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום המתוקן.

כתב האישום

2. המאשימה הגישה כתב אישום מתוקן כנגד מר אברהים עמירה (להלן:
"נאשם 1"), מר עבדאללה עמירה (להלן: "נאשם 2") ומר עלי עמירה (להלן: "נאשם 3"), בגדרו יוחסו להם העבירות הבאות: במסגרת האישום הראשון, פציעה בנסיבות מחמירות (נאשמים 1 ו-2), לפי סעיף 334 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וחבלה במזיד (נאשם 1 בלבד), לפי סעיף 413(ה) לחוק; ובמסגרת האישום השני, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בצירוף סעיפים 335(א)(1) ו-335(א)(2) לחוק, ותקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 372 בצירוף סעיף 382(א) לחוק.

3. על-פי המצוין בכתב האישום, בין משפחת הנאשמים לבין משפחת המתלוננים (שפרטיהם יצוינו בהמשך) קיים סכסוך קודם על רקע נישואים בין המשפחות. האישום הראשון מתייחס לאירוע אלים שהתרחש בתאריך 23.12.06, בשעה 17:30 לערך, במהלכו נסעו ברכב מסוג "מיצובישי" (להלן: "המיצובישי") אחמד חריס וחאזם חאמד (להלן: "אחמד" ו"חאזם", בהתאמה) בכפר צור-באחר לכיוון ביתו של חאזם. עת חלפו ליד המסגד, חסם את דרכם רכב מסוג "מזדה" שנהג בו נאשם 1, עד כי נאלצו לעצור. נאשם 1 ירד מרכבו בעודו נושא בידו צינור ברזל. או-אז, חבט בשמשה הקדמית של המיצובישי וניפץ אותה. אסאמה חאמד וחמדאן חאמד (להלן: "אסאמה" ו"חמדאן", בהתאמה), בנו של נאשם 3 – עומר עמירה (להלן: "עומר"), ואנשים נוספים שזהותם אינה ידועה למאשימה התקהלו סביב המיצובישי. בשלב זה היכו אסאמה וחאמד באגרופיהם את חאזם, שפתח את דלת המיצובישי וניסה לצאת מהרכב. עומר יידה אבן לעברו של חאזם ופגע במצחו, וכתוצאה מכך החל הלה לדמם מראשו. נאשם 1 הורה לחאזם לעזוב את המקום, והוסיף כי ידאג לפצותו בעבור הנזקים שנגרמו לו. לאחר מכן, פתחו נאשמים 1 ו-2 את דלת הרכב במקום בו ישב אחמד, היכוהו באגרופיהם ופגעו באזנו הימנית, וכן היכוהו באמצעות צינור הברזל בידו ובחזהו. מעוצמת המכות שהוטחו בו הרכין אחמד את ראשו, אלא שאז היכה אותו נאשם 1 בראשו. אנשים נוספים שהתקהלו סביב המיצובישי ושזהותם אינה ידועה למאשימה החלו לחבוט במיצובישי באמצעות אבנים וצינורות. כתוצאה ממעשי נאשמים 1 ו-2, נגרמו לחאזם ולאחמד חתכים מדממים בראשם, שעה שאחמד אף נזקק לטיפול רפואי ותפרים.

4. האישום השני מתייחס להמשך האירועים שתוארו לעיל, החל מהשעה 18:00 לערך. באותה העת הלך דאוד חריס (להלן: "דאוד"; בנו של אחמד) בסמוך לסניף קופת חולים "לאומית" בצור באחר בירושלים. נאשם 1 ארב לדאוד בעודו נושא צינור ברזל בידו, רץ לעברו, והניף את הצינור לכיוון ראשו. דאוד הניף ידו על-מנת לגונן על ראשו, ומשכך, פגע הצינור בידו. בתגובה, ניסה דאוד לנוס מן המקום, אלא שאז הכה אותו נאשם 1 באמצעות הצינור בברכו הימנית. כתוצאה מכך, נפל דאוד על הכביש, ונאשם 1 צעק מספר פעמים לעבר נאשמים 2 ו-3 – שעמדו בסמוך – "הנה דאוד". נאשמים 2 ו-3 הצטרפו לנאשם 1 בעודם נושאים אלות בידיהם, והלה החל צועק בקול לעברם: "תנו לו מכות". הנאשמים היכו את דאוד בגבו, בכתפו, ברגליו ובראשו, זאת באמצעות הצינור והאלות ותוך בעיטות, בעודו שרוע על הכביש. בנסיבות אלו, נזעק אחמד לעזרת בנו, ונשכב עליו על-מנת לגונן עליו מפני המכות. גם את אחמד היכו הנאשמים – בגבו ובמרפק ידו השמאלית. כתוצאה ממעשי הנאשמים איבד דאוד את הכרתו ונגרמו לו שברים בפיקת ברכו השמאלית ובירכו הימנית, כמו גם שבר מרוסק באצבע כף ידו השמאלית. דאוד נותח בכף ידו ורגלו הימנית גובסה, והוא נזקק לניתוח בברכו.

עד כאן תזת המאשימה ביחס להתרחשויות אחר הצהריים של יום 23.12.06.

תשובת הנאשמים לכתב האישום

נאשם 1

5. נאשם 1 כפר בעובדות כתב האישום, אך באשר לאישום הראשון הודה כי ביום 23.12.06 פגש את אחמד וחאזם בסמוך לביתו, על רקע סכסוך משפחתי, ולפתע התקהל המון סביבם ומהומה התפתחה. אך הנה, נאשם 1 סייע למתלוננים לעזוב את המקום ותרם להרגעת הרוחות. בקשר לאישום השני, טען נאשם 1 לאליבי. לגרסתו, לא מש מקרבת ביתו ולא נכח, אפוא, בזירת האירוע המדוברת. לסיכום טען, כי עסקינן בעלילה בדויה שנרקמה נגדו.

נאשם 2

6. נאשם 2 כפר בעובדות כתב האישום, תוך שטען לאליבי לגבי שני האישומים. לדבריו, במהלך שני האירועים נשוא כתב האישום שהה בבית חנינא בירושלים.

נאשם 3

7. גם נאשם 3 כפר בעובדות כתב האישום, תוך שטען לאליבי לגבי שני האישומים. לטענתו, במהלך שני האירועים הנדונים בכתב האישום שהה במקום עבודתו – בסניף קופת חולים המצוי בצור באחר.

מבט-על על הראיות

8. מטעם המאשימה העידו חאזם, אחמד, דאוד, רס"ר וסים רבאח - חוקר משטרה (להלן: "רס"ר רבאח"), עימד מחמד עטון – עד ראיה לאירוע שהתרחש בקופת חולים (להלן: "עימד"), סמיר ירמור – רוקח שהיה עד ראיה נוסף לאותו אירוע (להלן: "סמיר"), ד"ר באסם סאלם – רופא בקופת חולים שהיה במרפאה בזמן האירוע הנדון (להלן: "ד"ר באסם"), וכן ווסאל דבש – פקידה בקופת חולים שעבדה במקום בזמנים הרלבנטיים (להלן: "ווסאל").

9. כמו-כן הגישה המאשימה את המוצגים הבאים: תצלום של דאוד לאחר שחרורו מבית החולים (ת/1); מזכרים שערך רס"ר רבאח, מיום 21.1.07 (ת/2), מיום 22.1.07 (ת/3) ומיום 23.1.07 (ת/4); תעודות רפואיות של המתלוננים אחמד (ת/5,
ת/6) ודאוד (ת/7); הודעות הנאשמים במשטרה, מיום 23.1.07 (נאשם 1; ת/8), מיום 21.1.07 (נאשם 2; ת/9), ומיום 21.1.07 (נאשם 3; ת/10); הודעתה של ווסאל במשטרה מיום 21.1.07 שהוגשה בהסכמה חלף חקירה ראשית (ת/11); וכן הודעתה של ניבון עמירה (להלן: "ניבון") – רעייתו של נאשם 2 – במשטרה (ת/12).

10. מטעם ההגנה העידו הנאשמים, ניבון, מחמד עבדאללה עמירה – אחיו של נאשם 1 (להלן: "מחמד"), פאדי עמירה – מנהל סניף קופת חולים ששימש כפקיד הקבלה במהלך האירוע (להלן: "פאדי"), עימאד עלי אטרש - תושב צור באחר שהיה עד לאירועי האלימות שהתרחשו בקופת חולים (להלן: "עימאד"), איברהים עמיר – עד ראיה לקטטה הראשונה (להלן: "איברהים"), נדאר דאוד אחמד קיראת – עד ראיה להתרחשות האלימה בקופת חולים (להלן: "נדאר"), בדרייה פאיז זיתאווי – חמתו של נאשם 2 (להלן: "בדרייה"), וכן עלי אחמד עלי עטון – אבו נידאל – שניסה לפייס בין נידא עמירה – בתו של נאשם 3 (להלן: "נידא"), לבעלה דאוד (להלן: "אבו נידאל").

11. בנוסף, הגישה ההגנה את המוצגים הבאים: הודעותיו של חאזם במשטרה מיום 24.12.06 (נ/1) ומיום 2.7.07 (נ/2); הסכם גירושין שנחתם בין דאוד לבין רעייתו הגב' נדאא, שנוסח הן בערבית והן בעברית (נ/3, נ/3א'); הודעתו של אחמד במשטרה מיום 17.1.07 (נ/4); שתי תמונות של שמשת רכב שמשפחת המתלוננים מסרה לחוקרי המשטרה (נ/5); מזכר מיום 21.1.07, שנערך על-ידי רס"ר רבאח בעניין מעצרם של נאשמים 2 ו-3 (נ/6); מזכר מיום 1.2.07, ושני מזכרים מיום 25.2.07, שערך רס"ר רבאח בעניין ניסיונותיו הכושלים לזמן את מוני – חברו של סופיאן חריס (להלן: "סופיאן") – לחקירה, זאת בגין היות סופיאן חשוד בחטיפת בנה של נידא, ולאור טענת סופיאן כי שהה אצל מוני באותה שעה (נ/7, נ/8, נ/9); הודעתו של ד"ר באסם במשטרה מיום 29.1.07 (נ/10); תמונות של אחמד מיום 14.7.07 (נ/11); וכן תעודות רפואיות של בעלה של חמותו של נאשם 2 (נ/12).

ראיות המאשימה

חאזם

12. חאזם העיד, כי הנו מכיר את הנאשמים וכי לא נתקל בבעיות כלשהן מולם. לגרסתו, נסע ביום האירוע עם גיסו אחמד לעבר ביתו והבחין בנאשם 1 בעודו נוהג ברכב מולו. נאשם 1 עצר לידו וירד מרכבו. משביקש חאזם לשוחח עמו, פתח את דלת הרכב ושאלו מדוע עצר כך, ניגש לעברו נאשם 1, כשאליו התלוו אחרים, ובהמשך – גם עשרות. בשלב זה יצא חאזם מרכבו, אך אז הושלכה לעברו אבן ופגעה במצחו, זאת על-ידי אדם בו לא הבחין. משהחל לדמם ממצחו, ביקשו נאשם 1 לנסוע מהמקום, תוך שניסה לחלצו מן ההמון המתקהל (עמ' 13 לפרוט'). בנוסף הבטיח לו נאשם 1 כי יפוצה על הנזקים שנגרמו לו באירוע. במהלך האירוע הושלכו אבנים על רכבו של חאזם, ואנשים רבים אף טיפסו עליו. זאת ועוד, אחמד ספג גם הוא מהלומות בראשו דרך חלון הרכב. לדבריו, היה זה לינץ'. בנאשמים הבחין בסביבה אך הללו לא היו שותפים למעשי האלימות המתוארים. אסאמה וחמדאן אף הם נגשו לרכבו של חאזם, אחד מהם החל לנערו ושאלו "מה אתה עושה", אך לבסוף נתחוור לו כי הללו ניסו להפריד בין הנצים (עמ' 14 לפרוט'). מזירת האירוע נסע חאזם למרפאה, שם קיבלו הוא ואחמד טיפול רפואי. בהמשך הגיע למרפאה דאוד – בנו של אחמד, בעודו פצוע, ומהומה נוספת קרמה עור וגידים (עמ' 15 לפרוט'). גם בשלב זה הבחין בשלושת הנאשמים, אך לא שם לבו למעשיהם. בעדותו הטעים חאזם, כי חלפה תקופה ארוכה מאז ההתרחשויות הנדונות וזכרונו אינו עוד חד ביחס אליהן (עמ' 16 לפרוט'). גם לאחר שרוענן זכרונו, משעיין בהודעתו במשטרה, שב והעיד כי לא ראה כי מי מהנאשמים פגע בו או באחרים באופן אישי.

אחמד

13. בנו של אחמד (דאוד) נשוי לבתו של נאשם 3. אחמד העיד, כי ביום 23.12.06 נסע עם חאזם לסידורים, עד שבשלב מסוים, להפתעתם, נחסם רכבם על-ידי רכב מסוג "מאזדה", ממנו ירד נאשם 1, בידו צינור ברזל שחור, וניגש לעברם (עמ' 32 לפרוט'). כך אירע, כי חבט נאשם 1 מעל המגבים של הרכב בו נסע אחמד, השמשה הקדמית נשברה, ועומר עלי – בנו של נאשם 3, השליך אבן שפגעה במצחו של חאזם. בהמשך הכה נאשם 1 את אחמד באגרוף, שפגע באוזנו הימנית, ובאמצעות מוט הברזל שנשא – באזור הצלעות. בתגובה התכופף אחמד מתוך אינסטינקט טבעי. או-אז, נחבל בראשו מן המכה שהוטחה בו ונזקק לתפרים. לאחר מכן אמר נאשם 1 לחאזם כי יקבל פיצוי בגין נזקיו. בעקבות התקרית דימם אחמד, ומשפינה רכב ה"מאזדה" את הדרך, נסעו הוא וחאזם לקופת החולים שנמצאת בסמוך. מפאת סחרחורת שפקדה אותו סייע בידו חאזם להיכנס לקופת החולים. בזמן ההמתנה לטיפול הגיע למקום דאוד, שיצא לכיוון הרכב על-מנת להביאו לפתח המרפאה, שכן הבין שיש לפנות את אביו לבית החולים "הדסה".

14. בחלוף כמחצית הדקה ראה אחמד שניים שלא הכיר עומדים לצד דלת הכניסה למרפאה, בעודם אומרים: "הרביצו לו, הרביצו לו, הרביצו לו" (עמ' 33 לפרוט'). אחמד יצא, אפוא, מן המרפאה וראה את בנו דאוד מוטל על הרצפה, אוחז בראשו בידיו, כשסמוך לו ניצבים שלושת הנאשמים בלבד. נאשם 1 הרביץ לדאוד ברגליים באמצעות מוט ברזל שחור, נאשם 2 ניצב בסמוך לכתפיו ולראשו של דאוד ואחז בידו מקל שדומה לאלה משטרתית, ואילו נאשם 3 התמקם ביניהם ואחז חפץ כלשהו בידו אותו לא הצליח אחמד לזהות. בתגובה למתרחש אץ לעברם אחמד וזינק על דאוד מתוך כוונה להגן על ראשו. ראשו של אחמד פנה לכיוון הרצפה, והדם זלג מראשו על פניו של דאוד. בשלב זה הבחין אחמד כי נאשם 3 – שנעל ספורט מיוחדת לרגליו, בעט בגבו ובצדו של דאוד. מזווית זו הבחין ברגלו הבועטת של נאשם 3 ולא בו עצמו. תוך כדי המגננה על דאוד ספג אחמד מהלומה כואבת במיוחד במפרק ידו השמאלית, ועל-פי התרשמותו דאז היה דאוד "גמור". את נזקיו הגופניים כתוצאה מהמכות שספג סיכם בעדותו כך: "יש לי מכה בראש, מכה ביד, ואחר כמה ימים היה לי דימום בעין, הפנו אותי לשערי צדק, עשרה ימים אושפזתי שם והיה לי שינוי בצבע האישון" (עמ' 35 לפרוט'). לאור מצבו הרפואי עוכבה חקירתו במשטרה. בעדותו הטעים, כי משפחתו חיה בשלום ובשקט בכפר ואינה מסוכסכת עם מאן דהוא.

דאוד

15. דאוד הנו כאמור בנו של אחמד, ונאשם 3 הנו אבי רעייתו נידא. אודות האירועים נשוא כתב האישום העיד, כי בעודו ישוב בסלון ביתו וצופה בטלביזיה נודע לו כי דודו חאזם נצפה מדמם בקופת החולים הסמוכה. דאוד סבר, כי המדובר היה בתאונת דרכים, ומשהגיע רגלית לקופת החולים, מרחק חמש דקות הליכה מביתו, הבחין בחאזם יושב בפתח המרפאה ותחבושת ספוגה בדם על פניו, ובאביו, בחדר ההמתנה – תופס ראשו עם תחבושת – אף היא ספוגה בדם. דאוד סבור היה, כי יש לפנות את אביו לבית החולים לצורך עריכת צילום, יצא אפוא מקופת החולים לעבר רכבו, או-אז ספג מהלומה. בשלב זה הבחין בנאשם 1 מגיח מסמוך למיכל אשפה ירוק שניצב מול קופת חולים, אוחז בידו מוט ברזל. נאשם 1 ניסה להכותו בראשו, ובתגובת התגוננות – הניף ידו, וזו ספגה את המכה. דאוד ניסה להתרחק מן המקום, אך נאשם 1 הכה אותו בברך, והלה נפל על הרצפה. בהמשך צעק נאשם 1 "דאוד דאוד", אז הגיעו נאשמים 2 ו-3 למקום והחלו אף הם להכותו. עוד העיד, כי הללו אחזו מקלות, ואת מהלומותיהם הטיחו ברגלו ובחזו. נאשם 2 בעט בגבו, ואילו נאשם 3 הכה אותו בראשו באמצעות מקל. בנסיבות אלו חש דאוד סחרחורת, ממנה התאושש במיון בקופת חולים, פניו – מכוסות בדם. בבית החולים אושפז למשך 20 יום לערך. למיטב זכרונו, בטרם התעלף, ספג מכות בכל חלקי גופו, ואביו תפסו בחולצתו וצעק בשמו (עמ' 51-52 לפרוט').

רס"ר רבאח

16. רס"ר רבאח משמש כחוקר משטרה, והוא שביצע את רוב פעולות החקירה בתיק. אודות נאשם 2 העיד, כי במהלך חקירתו נשמעה מפיו טענת אליבי, לפיה שהה אצל גיסו – אבו פאיז, בעת התרחשות האירועים נשוא כתב האישום. רס"ר רבאח התקשר אפוא לאבו פאיז מספר פעמים, אך זה טען כי נוכח עבודתו בחברת בניין לא יוכל להתפנות לטובת העניין. זאת ועוד, עלא – גיס נוסף של נאשם 2, לא היה זמין שעה שניסה רס"ר רבאח להתקשר אליו, ומכאן שלא זומן לחקירה באשר לטענת האליבי של נאשם 2 כי בשעות הרלבנטיות דנן סעד עמו בצוותא (עמ' 60-62 לפרוט').

עימד

17. עימד היה כאמור עד להתרחשות האלימה בקופת חולים. עימד המתין לבדיקת רופא, שעה שלפתע הבחין בפצועים מדממים שהגיעו למקום. בנסיבות אלו, סייע עימד בידי הפצועים, והכניסם למרפאה. את הפצועים הכיר ואף זיהה בבית המשפט, הללו המה המתלוננים (עמ' 75 לפרוט'). בהמשך עלה לקומה השנייה, שם הבחין בשני בחורים ממשפחת המתלוננים מחפשים את נאשם 3. לאחר מכן ראה את נאשם 3, בתו ובתה הקטנה, שלושתם - בתוך חדר ששימש לאחסון תיקים, אותו נעלו מבפנים. עימד נמנה על אלה שהורידו את אותם שני בחורים מהקומה השנייה, או-אז התקהלו אנשים סביב. בסופו של יום קופת החולים רוקנה מאנשים, ואת הטיפול הרפואי לו נצרך כלל לא קיבל (עמ' 76 לפרוט').

סמיר

18. בשעת האירוע בקופת החולים עבד סמיר בבית המרקחת, שם גם נמצא עמו נאשם 3. סמיר בא במגע עם נאשם 3 בנושאי תשלום ומתן עודף, ולאחר שהלה יצא מהמקום, שמע "קולות" (עמ' 80 לפרוט'). משיצא לבדוק מה אירע נתחוור לו כי קופת החולים נתונה למתקפה אלימה. בחלוף כדקה וחצי הבחין בנאשם 3, בו ניסו אחרים לפגוע ללא הועיל, בעודו מביט במתרחש בהשתהות. עוד הבחין בפלוני – אותו לא זיהה – פצוע, ובהמון רב. אנשים שהתגודדו במקום הגנו על נאשם 3 פן ייפגע והכניסוהו לתוך קופת חולים. לדידו, בהודעתו במשטרה שגה החוקר עת רשם, לכאורה מפיו, כי נאשם 3 שב בהליכה למרפאה בחלוף 10 דקות לערך מכיוון הכפר, ובעדותו הטעים אפוא כי הלה הלך לחנות סמוכה וחזר למרפאה לאחר דקה או שתיים (עמ' 81 לפרוט').

ד"ר באסם

19. ד"ר באסם משמש כרופא במרפאה נשוא כתב האישום, ובזמן האירוע הנדון שהה במקום. והנה, למשמע קולות המולה במרפאה, סיים הטיפול בחולה ויצא מחדרו. או-אז, הבחין בקהל רב שהתגודד בקומה השנייה של המרפאה. עוד ראה שנאשם 3 הוכנס לחדר המשמש לאחסון תיקים. את נאשם 3 ראה משך דקות ספורות, שכן נקרא לטפל בילדה פצועה בקומה התחתונה. כשירד מהקומה השנייה הבחין בשני פצועים נוספים, שבתחילה לא זיהה אותם. בקשר למבנה סניף קופת החולים העיד, כי למקום שתי כניסות: האחת – ראשית, ואילו השנייה – דלת קטנה, שצוות העובדים בקופת חולים עושה בה שימוש. בהקשר זה הוסיף, כי מהקומה השנייה ניתן לגשת לאותה דלת קטנה באמצעות מדרגות (עמ' 83 לפרוט').

ווסאל

20. ווסאל עבדה כאמור כפקידת קבלה בקופת חולים בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום, והודעתה במשטרה מיום 21.1.07 הוגשה חלף חקירה ראשית (ת/11). במשטרה ציינה ווסאל, כי ביום האירוע, בשעה 17:00 לערך, שהתה בקומה השנייה במרפאה, בחדר התיקים הרפואיים, או-אז שמעה צעקות. משכך, יצאה מן החדר והבחינה בנאשם 3 עולה במדרגות, מלווה באנשים נוספים. לשאלתה – מה אירע, השיב לה, כי הדבר קשור לבתו, בעודו נראה מפוחד. לאחר שהוכנס נאשם 3 לאותו חדר תיקים רפואיים שבה ווסאל לקבלה, שם התרחש "בלגאן", כך לדבריה. והנה, למרפאה הגיעו שני אנשים חבולים שאת זהותם אינה מכירה. בנאשם 2 לא הבחינה במקום, שהמה אנשים דאז.

עד כאן עיקרי פרשת התביעה.

ראיות ההגנה

נאשם 1

21. נאשם 1 העיד אודות הרקע הניצב ביסוד הסכסוך שנתגלע בין משפחת הנאשמים והמתלוננים, בעטיו, כך לדידו, הוגשה התלונה במשטרה. והנה, עקב סכסוך שהתפתח בין נידא עמירה – אחייניתו של נאשם 1, לבין בעלה – דאוד, ולאחר שגורשה מביתה, הוכתה, וילדיה ורכושה נטלו ממנה, הכל – על-ידי דאוד, עברה היא לבית אביה. לא-זו-אף-זו, לאור האמור הלך נאשם 1 עם נידא לבית המשפט לענייני משפחה, שם פתחו תיק נגד דאוד. בהמשך, משך חודשים, נערכו ניסיונות תיווך בין המשפחות, שכללו מעורבות מצד "הגדולים של המשפחות", עד שגובש הסכם, לפיו תשוב נידא לדאוד והסכסוך יסתיים (עמ' 96 לפרוט'). הסכם זה גובש ביום חמישי, עובר לאירועים נשוא כתב האישום. דא-עקא, שביום שבת – 23.12.06, בשעה 17:00 לערך, עם שובו הביתה מתפילה במסגד, שמע צעקות מבית אחותו סחאא – היא אמא של נידא. או-אז, נתבשר כי סופיאן – אחיו של דאוד, ניסה לחטוף את יעקב – בנו של דאוד.

22. בהמשך יצא נאשם 1 מביתו על-מנת לבחון מה אירע, אלא שאז כבר עזב סופיאן את המקום. היות וליעקב נקבע תור בקופת חולים, ונוכח התקרית דלעיל, הציע נאשם 1 לנידא שייקחם ברכבו, כך שלא יותקפו. לדרך יצאו ברכבו, מסוג "פורד טרנזיט", ולאחר נסיעה קצרה פגש בחאזם, שהיה ישוב ברכב עומד, צפר לו, יצא מהרכב והלך לעברו. נאשם 1 שאלו מדוע פועל סופיאן בניגוד להסכם הטרי שאך גובש, והבחין באבו דאוד שישב ברכב לצד חאזם. בשלב זה שמעו צעירים מדברים אודות ניסיון החטיפה שאירע והתקהלו סביב. נאשם 1 פעל להרגעת הרוחות וניסה להגן על חאזם ואבו דאוד בשתי ידיו, תוך שביקשם לעזוב את המקום לאלתר. את הפגיעה בחאזם ראה נאשם 1, שהרי ראה אותו מדמם למולו, ומשנסע חאזם מהזירה הושלכה אבן לעבר שמשתו האחורית של רכבו וזאת אפוא נופצה. נאשם 1 שב על עקבותיו, החזיר את נידא ובתה לביתן, החנה רכבו בסמוך לביתו, ועמד לצד הכביש הראשי.

23. למקום הגיעו אנשים רבים, לרבות איברהים עמירה – בעל מכולת סמוכה שראה את כל האירוע, אוסאמה זוהיר חמדאן וחמדאן זוהיר חמדאן, שמות עדי ראיה שמסר לחוקר המשטרה ושלא זומנו לחקירה. בהקשר זה הוסיף, כי חוקר המשטרה לא תעד את כל דבריו במשטרה ואף הוסיף להם דברים משל עצמו, ומשכך, מאן לחתום על הודעתו. נאשם 1 עמד מחוץ לביתו, ליד ביתה של נידא, משך כשעה וחצי, שהות אותה ניצל לטובת הרגעת הרוחות בשיחות טלפון שניהל. על-פי עדותו, באותו הזמן תקפה משפחת המתלוננים את סניף קופת חולים בו עבד נאשם 3, אינפורמציה שקיבל מ"גדולי המשפחה", שדיווחו לו אודות ניסיונותיהם לפתור את המשבר שנוצר באותו מוקד אלימות, אליו כלל לא הגיע (עמ' 97 לפרוט'). לאחר שהתפלל, בשעה 18:30 לערך, שב לביתה של נידא, "גדולי המשפחה" התייצבו אף הם, ואז גם נרקמה העטווה (סולחה).

24. נאשם 1 הצביע על אחמד כמי שביקש להפלילו בגין מעורבותו הפעילה בסכסוך המשפחתי האמור, וכינה אותו שקרן. זאת ועוד, גם את דאוד כינה שקרן, תוך שהעיד: "דאוד שיקר ואף איים עליי לפני הסכסוך שיכניס אותי לכלא בכל דרך שהיא" (עמ' 98 לפרוט'). לדבריו, ברשותו עדות חיה של עלי עטון – אדם שיכול להעיד אודות אותו איום שנשמע בשיחת טלפון. בנוסף העיד, כי אחמד כיזב לבית המשפט שעה שהתייצב לדיון תוך שימוש בקביים, הגם שכלל לא נצרך להם. עוד העיד, כי באירוע הנדון כלל לא אחז בידו צינור כלשהו, ובמהלכו לבש בגדי תפילה – "דשדש בצבע כחול – גלבייה, כובע לבן וכאפייה מסביב צווארי" (עמ' 99 לפרוט').

מחמד

25. מחמד הנו, כאמור, אחיו של נאשם 1, ונידא הנה בת אחותו. מחמד העיד, כי נידא מסוכסכת עם דאוד, וכי הגיעה לבית אחותו "מוכה ובמצב נפשי מאוד גרוע" (עמ' 104 לפרוט'). לשאלתו מה אירע השיבה, שדאוד ואמו היכוה והשליכוה באמצע הלילה מהבית. כשהגי