ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליעזר ברויער בר נגד משטרת העיר העתיקה :


בתי המשפט

1

בבית המשפט המחוזי בירושלים

ב"ש 9680/09

לפני:

כבוד השופט אהרן פרקש

30/11/2009

בעניין:

אליעזר ברויער בר

ע"י ב"כ עו"ד אביעד ויסולי

העורר

נ ג ד

מדינת ישראל

באמצעות מפקח קיריל רודין ממשטרת ישראל – מרחב דוד בירושלים

המשיבה

החלטה

ערר על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (מ 12567/09) (כב' השופט ע' שחם), מיום 17.11.09, בבקשת המשיבה לקביעת תנאי שחרור. במסגרת ההחלטה נקבע, כי העורר יורחק מהר-הבית למשך עשרים ואחד יום, אשר תחילתם מיום מתן ההחלטה.

רקע עובדתי, הליכים קודמים והחלטת בית משפט קמא

1. ביום 23.9.09 עלו העורר ואנשים נוספים למתחם הר-הבית. לטענת המשיבה, במשך ביקורו התפלל העורר בשטח ההר. העורר נלקח לחקירה במשטרה בטענה כי הפר את הסדר הציבורי. העורר שוחרר ע"י הקצין הממונה, לאחר שחתם על ערבות עצמית בסך של 5,000 ₪, וכן הורחק מהר הבית למשך 15 יום. בנוסף, הוחתם העורר באותו מועד על כתב התחייבות לציות לכללי התנהגות במתחם הר-הבית (להלן: "כתב ההתחייבות").

2. על פי כתב ההתחייבות התחייב העורר לציית להנחיות הניתנות למבקרים בהר הבית, במהלך תדריך הנמסר על ידי המשטרה, טרם הכניסה למתחם ההר; כי לא יבצע כל פעולה דתית או פולחנית בעלת סממנים חיצוניים או מופגנים; כי לא יבצע, יזום או ישתתף בכל פעולה קבוצתית או הפגנתית בשטח ההר; כי בכל מקרה של ספק האם פעולה כלשהי נכללת בהגדרה זו, על העורר לפנות למשטרה ולפעול על פי הנחיותיה; כי לא יכניס למתחם ההר חפצים המשמשים לפולחן דתי, או לפעולה הפגנתית ובכלל אלו ספרים, תשמישי קדושה, כרזות, דגלים וכדומה. עוד התחייב העורר "לא להתנהג בצורה פרובוקטיבית בכל דבר ועניין כולל השתטחות בהר או פעולה תפילתית...".

3. בסעיף 6 לכתב ההתחייבות נכתב - "ברור לי כי כל פעולה שלא בהתאם לאמור לעיל תחייב את המשטרה לשקול מחדש את המדיניות בעינייננו ועלולה להוביל למניעת כניסתי בהר הבית". (כך במקור – א.פ.).

4. ביום 29.9.09, הגיש העורר בקשה לבית משפט השלום (ב"ש 12891/09), בגדרה קבל על סבירות וחוקיות תנאי השחרור ממעצר, בכל הקשור למניעת כניסתו להר הבית. ביום 1.10.09 ניתנה החלטת בית המשפט (כב' השופט י' מילנוב), לאחר דיון בנושא הנדון. בהחלטה נקבע, כי תקופת ההרחקה של העורר מהר הבית תקוצר, כך שתעמוד בתוקפה עד מועד ההחלטה, וזאת על יסוד התחייבותו המפורשת של העורר, בפני בית המשפט, כי כאשר יעלה להר הבית לא יעשה כל דבר האסור על פי הוראות המשטרה במקום.

5. ביום 17.11.09, עלה העורר עם קבוצה נוספת של מבקרים למתחם ההר. חלק מחברי הקבוצה נחשדו בביצוע עבירות שונות במתחם ההר.

6. העורר נחשד בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, על פי סעיף 275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן-"החוק"), וכן בעבירה נוספת של התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, על פי סעיף 216(א)(4) לחוק. כל זאת בשל החשד, כי העורר השתחווה במתחם ההר, מול כיפת הסלע, בניגוד להוראות המשטרה.

7. העורר ושניים נוספים הובאו, עוד באותו היום, לבית משפט השלום, שם ביקשה המשיבה לשחרר את העורר בתנאים. על פי החלטת בית משפט קמא, העורר הורחק מהר הבית לתקופה של 21 יום שתחילתם ממועד ההחלטה באותו היום. בית משפט קמא נימק את החלטתו בשים לב לכך, כי היה אירוע קודם שבו התפלל העורר על הר הבית, בניגוד להנחיות שניתנו מבעוד מועד. עוד קבע בית המשפט, כי הפעולות של העורר והאחרים עלולות להביא לפגיעה של ממש בשלום הציבור. על ההחלטה להרחיק את העורר מהר הבית הערר שלפניי.

עיקרי טענות הצדדים בערר

8. בראשית הדיון לפניי בערר שהגיש בעצמו לא היה העורר מיוצג וטען, כי לא הבין את הדברים שנכתבו במכתב ההתחייבות שעליו חתם. במהלך הדברים התייצב בא כוחו עו"ד אביעד ויסולי שהוסיף וטען כדברים הבאים:

א. לטענת העורר, שגה בית משפט קמא בהחלטתו, שכן, לדבריו, הוא התפלל בשטח הר-הבית ביחידות ובצנעה, בהתאם לזכותו על פי חוק השמירה על המקומות הקדושים, תשכ"ז-1967. בפעולתו זו, לשיטתו, לא גרם כל סכנה, או חשש לסכנה לשלום הציבור. לית מאן דפליג, כך לדברי העורר, כי קיימת זכות לעורר להתפלל בשטח הר-הבית, זאת בשל העובדה, כי העורר, ככל אדם, נהנה מהזכות לחופש המצפון, הדת והפולחן.

ב. עוד טען העורר, כי איש למעט השוטר לא הבחין בו נושא תפילה. לפיכך, העורר נהג, כך לשיטתו, בהתאם לחוק ולפסיקה המחייבת ולפיכך לא היה בסיס לעכבו, ואף אין כל בסיס לאסור עליו את הכניסה להר-הבית.

ג. אליבא דהעורר, לא ניתנה כל התחייבות מצדו, כי לא יתפלל בהר הבית. לשיטתו, ההתחייבות עליה חתם ביום 23.9.09, לא כללה איסור שכזה. יתירה מזו, השלט אשר מוצב בכניסה להר באזור שער המוגרבים, המפרט את חובות הנכנסים להר, אינו כולל כל איסור בכל צורה שהיא על תפילה בשטח ההר.

ד. עוד הוסיף העורר, כי התחייב לפעול על פי הוראות המשטרה וכך אכן עשה. כן טען, כי אין כל ראיה שמעשיו גרמו לחשש להפרת סדר.

ה. לבסוף, קבל העורר על פעולות המשטרה ומנהגה לעצור כל יהודי המתפלל בהר. בהתנהגות זו, כך לדברי העורר, מתקיימת אפליה פסולה של העורר על רקע דתו. על כן ביקש העורר, כי בית המשפט יורה למשיבה להימנע מפרקטיקה גזענית זו.

לתמיכה בטענותיו, הפנה ב"כ העורר לפסיקה ענפה של בית המשפט העליון.

9. בא כוח המשיבה סמך ידיו על החלטתו של בית משפט קמא. כמו כן טען, כי בחקירתו במשטרה, הכחיש העורר שהתפלל בהר-הבית. כעת בדיון בערר, מסתבר, כי אכן העורר מודה שהתפלל בהר-הבית. לגופם של דברים טען ב"כ המשיבה, כי העורר הפר את כתב ההתחייבות עליו חתם, הפר את הנחיות המשטרה, כפי שנמסרו לו בתדרוך טרם העלייה להר הבית. אליבא דהמשיבה, נגרמים הפרות סדר קשות בהר-הבית בשל מעשים מעין אלו של העורר. אשר על כן, ובשל פוטנציאל הנפץ העצום באזור, המשטרה עומדת על הרחקתו של העורר מהר-הבית, למשך כל התקופה שקבע בית משפט קמא.

דיון

10. בראשית הדברים ייאמר, כי אין חולק "כי העלייה להר הבית היא נושא חשוב ורגיש, שיש לנהוג בו בעדינות יתרה, תוך מאמץ שלא לפגוע בעלייתם של יהודים להר אשר בתקופות אחרונות הושגה למרבה הצער בדי עמל, ובמימוש זכויותיהם" ( ראו דברי כב' השופט רובינשטיין בבג"ץ 4852/09 גליק נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים (לא פורסם, 9.9.09)).

11. עוד נקבע זה מכבר, כי "נקודת המוצא, המוסכמת על הצדדים, היא כי לכל יהודי עומדת הזכות לעלות להר הבית ולהתפלל בו. זהו חלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי... אלא שככל זכות אדם, גם זכות הגישה להר הבית אינה זכות מוחלטת. היא ניתנת להגבלה" (בג"ץ 2697/04 סלומון נ' ניצב מיקי לוי, מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נח(4) 572, 574 (2004); וכן ראו בג"ץ 10450/07 תנועת נאמני הר הבית בארץ ישראל נ' ניצב אהרון פרנקו (לא פורסם, 11.12.07). "למרכזיות של זכויות אלה בשיטתנו המשפטית נודעת חשיבות רבה בעיצוב דמותו של משטרנו הדמוקרטי. בהתאם לכך, נקודת המוצא העקרונית... היתה ועודנה כי הזכות לממש פולחן דתי ואף לעלות להר הבית, עומדת לכל יהודי" (בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (לא פורסם, 28.12.06) (להלן: "בג"ץ סולומון").

  1. זכותו של אדם לתפילה על הר הבית אינה שנויה במחלוקת, המחלוקת יכול ותהיה סביב הגשמתה של זכות זו הלכה למעשה (ראו בג"ץ 4044/93 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים פ"ד מט(5) 617, 620-621); בג"ץ 2431/95 סלומון נ' משטרת ישראל פ"ד נא(5) 781, 784 (1997)). הפגיעה בזכות היסוד של העורר לשאת תפילה במקום מקודש זה, הינה פגיעה קשה, אשר תותר, אך ורק כאשר הנזק לאינטרס הציבורי הוא ניכר, וכאשר הסתברות התרחשותו גדולה. כן נפסק, כי נוכח עוצמת הפגיעה בזכויות יסוד הכרוכה בהטלת איסורים והגבלות כאלה, נדרשת תאימות בין עוצמת הפגיעה לעוצמת ההצדקה לפגיעה. עמדה על כך כב' הנשיאה ד' ביניש בבג"ץ סלומון:

"אין די בחשש ערטילאי או רחוק לשלום הציבור שייגרם אם תמומש זכות עלייתו של העותר להר הבית. יש צורך בחשש קונקרטי המצביע על סכנה קרובה לוודאי לפגיעה קשה בביטחון הציבור. הערכת קיומו של חשש כאמור תעשה על-יסוד מידע מבוסס המתייחס לא רק לניסיון העבר הרחוק אלא גם לניסיון העבר הקרוב או מידע באשר להווה; והכל בהתחשב בנתוני הזמן והמקום בעת בחינת הבקשה וכלל נסיבות העניין בכל מקרה קונקרטי".

13. מן הכלל אל הפרט בענייננו. מחומר החקירה עולה, כי ביום 17.11.09, הגיע העורר למתחם הר-הבית, קיבל תדרוך במקום מנציג המשטרה ועלה לשטח ההר יחד עם אחרים. על פי עדויות השוטרים, אשר ליוו את העורר והקבוצה שעליה נמנה, במהלך הביקור השתחווה העורר בשטח ההר, בניגוד להנחיות שקיבל ובניגוד לטופס ההתחייבות עליו חתם. העורר מכחיש כי השתחווה, ברם בעררו בכתב כתב כי "אני ביצעתי אקט תפילתי". מכאן יכול וישתמע כי העורר מודה, אף אם בשפה רפה, כי אכן ביצע גם פעולה של השתחוויה. עם זאת, אין חולק, אף לא בא כוחו של העורר, כי העורר התפלל במתחם. אם כך, השאלה העומדת לפתחי היא, האם בפעולה של השתחוויה ותפילה התנהג העורר בדרך העלולה להפר את הסדר הציבורי, או דילמא, עומדת לעורר הגנה בפעולתו לנוכח זכותו לחופש דת, מצפון ופולחן.

14. תחילה יש לדחות על אתר טענת העורר כי בעת חתימתו על כתב ההתחייבות לא ידע על מה הוא חותם. העורר חתם על מכתב ההתחייבות לאחר שהבהיר ודבריו נרשמו כי – "קראתי את ההתחייבות והיא ברורה לי". זאת ועוד. העורר הצהיר במפורש ביום 1.10.09 בבית המשפט, לפני כב' השופט י' מילנוב, כפי שנרשם בפרוטוקול, כי הינו "מבין מסכים ומתחייב" כי כאשר יעלה להר הבית "יימנע מכל מעשה אסור בהר הבית עפ"י הנחיות המשטרה" (ב"ש 12891/09 עמ' 3, ש' 1-5). הנה כי כן, בפעולתו בזאת הפעם הפר העורר לכאורה את אשר חתם עליו ואשר התחייב לו גם בבית משפט השלום ביום 1.10.09. אשר לטענת העורר, כי התפלל ביחידות ובצנעה וכי רק השוטר הבחין בהשתחוותו, לא ניתן לקבל טענה זו. שטח הר הבית חשוף ואין לידע מי מבין הנוכחים האחרים בשטחו צפה במעשה, כפי שהבחין בכך השוטר המלווה את הקבוצה, ואלמלא פעולתו המהירה בה ביקש מהעורר לחדול ממעשיו, קיים חשש כי היתה מתפתחת הפרה של הסדר הציבורי לנוכח מעשהו של העורר. לפיכך, יש מקום לאמץ דבריו של בית משפט קמא, כי "בנסיבות העניין, הוכחה ביחס לכל המשיבים התנהגות העלולה להפר את שלום הציבור. לגבי המשיבים 1 (העורר שבפנינו-א.פ) ו-3, יש ממש בטענה בדבר חופש הפולחן, המהווה זכות יסוד. עם זאת, ככל זכות יסוד, אין מדובר בזכות מוחלטת. יש לאזנה עם ערכים אחרים. בנסיבות המקרה, המדובר בפעולות שנעשו במקום אשר רגישותו היא גבוהה ביותר, המתפרשות בנסיבות העניין כפרובוקציה, ועלולות להביא לפגיעה של ממש בשלום הציבור. במצב זה, יש יסוד לכאורי לקבוע כי נעברה עבירה כנטען".

15. על יסוד האמור, לא מצאתי כי טעה בית משפט קמא בהחלטתו, והערר נדחה.

16. על פי הסכמת הצדדים, תשלח המזכירות ההחלטה אליהם.

ניתנה היום, י"ג בכסלו תש"ע (30 בנובמבר 2009), בהעדר הצדדים.

אהרן פרקש, שופט


מעורבים
תובע: אליעזר ברויער בר
נתבע: מדינת ישראל
שופט :
עורכי דין: