ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מור כהן נגד אפרודיטה ואח' :


מדינת ישראל

בית משפט השלום

ב א י ל ת

א 001092/08

בפני:

כב' השופט י. עדן

תאריך:

30/11/2009

בעניין:

מור כהן

ע"י ב"כ עוה"ד:

עזורי

התובעת

נ ג ד

1. ש.ש.א. אופנה בע"מ

2. מול הים תחזוקה 2004 בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד:

רואימי

הנתבעות

פסק דין

1. הנתבעת 1 (להלן : "הנתבעת") מפעילה חנות (להלן : "החנות") בקניון באילת (להלן : "הקניון"). יצויין כי עובדה זו הוכחשה גם היא בכתב ההגנה, אולם בסיכומים (עמוד 2 סעיף 1) מאשרת הנתבעת כי מדובר בחנותה.

2. התובעת הגיעה לחנות, שהינה חנות להלבשה תחתונה, מלווה בגיסתה, על מנת לקנות חזיות, בתאריך 18.9.2007, במהלך תקופת החגים, בסביבות הצהריים, שעה בה היה הקניון בעומס שיא.

לטענת התובעת בכתב התביעה :

התובעת נכנסה לתא מדידה כדי לבדוק ולמדוד מספר סוגים של חזיות, בעוד גיסתה ממתינה על ספה הממוקמת בחדר ההלבשה. דופן אחת של תא ההלבשה, העשויה זכוכית, פונה אל תוך הקניון, ובדיעבד התברר לתובעת כי מדובר בזכוכית חד כיוונית.

לאחר שהיה של כ – 20 דקות בתא המדידה, כאשר התובעת פושטת בגדיה ומודדת חזיות, וכשפלג גופה העליון חשוף לחלוטין, שמעה התובעת נקישה על דופן התא, וגבר שעמד בסמוך לדופן הזכוכית הפונה אל תוך הקניון, התקרב לזכוכית וסימן לתובעת שרואים אותה מבחוץ, קרי כל העוברים והשבים העוברים בסמוך לחנות.

התובעת יצאה מיד מתא המדידה מזועזעת ונדהמת ופנתה למנהלת החנות ושתי מוכרות בחנות, ותיארה את מה שהתרחש והללו התנצלו ואמרו שהן מצטערות על מה שקרה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לתובעת.

התובעת יצאה אל מחוץ לחנות על מנת לברר עד כמה היתה חשופה, והתחוור לה כי הזכוכית שקופה לחלוטין לכל המתבונן מכיוון הקניון אל תא המדידה, והתובעת צילמה באמצעות מכשיר הפלאפון את תא ההלבשה כפי שהוא נראה מבחוץ. התמונה צורפה כנספח לכתב התביעה.

לאחר צאתה של התובעת מהחנות, שמו המוכרות על תא המדידה בו השתמשה התובעת ועל תא סמוך לו שלט כי הם אינם בשימוש.

התובעת פנתה אל הנהלת הקניון ומנהל השיווק הציע לה פיצוי בדמות ארוחת צהריים אותו סירבה לקבל, והתברר לתובעת כי בעבר היה דופן התא מכוסה בפלקט פרסומת אשר הסתיר את הנעשה בתא, הנהלת הקניון דרשה ממנהלי החנות הסרתו, וכך נעשה, אך לא נעשה דבר למנוע את שקיפות תא המדידה.

התובעת טוענת כי כתוצאה מהאמור נגרמו לה עוגמת נפש, השפלה, צער ובושה, שעה שהתברר לה כי חשפה לחלוטין את פלג גופה העליון בפני עוברים ושבים, ועמדה ערומה קבל עם ועדה.

התובעת טוענת כי הנתבעים התרשלו בכך שלא מנעו את שקיפותו של התא, ובנוסף פגעו בפרטיותה, ומכאן תביעתה לפיצוי בסך 50,000 ש"ח.

כך, כאמור בכתב התביעה.

3. הנתבעות טוענות כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית ומחוסרת עילה, ולטענתן כל מטרתה של התובעת הינה לזכות בפיצויים להם היא אינה זכאית.

הנתבעות טוענות כי המקום המדובר היה תחום בוילון אשר הודבק בסרט ועליו נתלה שלט "תא לא שמיש" על מנת למנוע כניסה אליו.

עוד טוענות הנתבעות שאילו היתה הנתבעת מסתכלת סביבה היתה מבחינה כי אנשים נועצים בה מבטים, כטענתה, ואין לתובעת אלא להלין על עצמה.

4. מטעם התובעת העידו היא וגיסתה, ומטעם הנתבעות העידה הגב' שרית חן, אשר שימשה במועד הרלוונטי כמנהלת החנות.

בתצהירה של מנהלת החנות היא טוענת כי התא אליו נכנסה התובעת שימש ביום האירוע כמחסן והיה מלא בארגזים, ובו שלט האומר כי התא אינו שמיש.

עוד נאמר בתצהיר מנהלת החנות, כי הזכוכית בתא לא היתה זכוכית חד כיוונית אלא זכוכית רגילה בה ניתן לראות בבירור את המתרחש משני צידיה, כי בחנות ניתנת ללקוחות האפשרות לקחת באופן עצמאי פריטים ולהיכנס איתם לתא ההלבשה על מנת למדוד, כי מדובר בחנות שגודלה 110 מ"ר ואין באפשרות המוכרות לעקוב אחר כל לקוחה ולוודא לאן היא נכנסת, כי היא הביעה בפני התובעת את פליאתה מדוע נכנסה לתא שבו שילוט ברור כי אינו בשימוש, וכי הזכוכית פנתה לכיוון המדרגות והשירותים של הקניון ולא מדובר במעבר ראשי של כל עוברי האורח בקניון.

5. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים באתי למסקנה כי התובענה בדין יסודה, כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובעת, כמפעילת חנות בכלל וחנות מסוג זה בפרט, וכי עליה לפצות את התובעת, אך בסכום הנמוך מהסכום הנתבע בכתב התביעה, כמפורט להלן.

6. ראשית יש לבחון את הטענה העובדתית שבמחלוקת, בדבר קיומו או אי קיומו של שלט המורה כי התא האמור אינו בשימוש, שכן הכרעה בשאלה עובדתית זו יורדת לשורש התביעה.

7. לאחר ששמעתי את עדויות התובעת, גיסתה ומנהלת החנות, אני רואה לנכון להעדיף את גירסתן לענין השלט הנטען, ואני קובע כי הוכח בפני כי שלט כאמור לא היה על תא המדידה עובר לכניסתן אליו.

על פי עדות מנהלת החנות מדובר היה בחנות שנפתחה רק שבועיים לפני האירוע והיתה בשיפוצים קודם לכן.

התובעת מכחישה בתוקף כי היה במקום שלט שמעיד כי התא לא שמיש ותשובתה היתה : "זה שקר מוחלט" (פרו' עמ' 15 שו' 14).

גיסתה של התובעת אשר ליוותה אותה בשהות בחנות כאמור, נשאלה האם הן לא שמו לב כשנכנסו "למחסן" שהיה עליו שלט "מאוד גדול" "התא לא שמיש", והשיבה : "קודם כל לא היה שלט ואני זאתי שלאחר המקרה הערתי את תשומת ליבה של אחת העובדות ואמרתי לה למה הם לא שמים שלט או מורידים את הוילון כשאי אפשר להיכנס לתא ההלבשה". (פרו' עמ' 22 שו' 16-19).

גירסתן של התובעת וגיסתה אמינה, ועדותן היתה מהימנה בעיני. לא מצאתי בחקירה הנגדית, אשר כללה שאלות רבות שאינן רלוונטיות כלל למחלוקת, מאומה שהיה בו לפגוע במהימנותן.

התובעת מצהירה כי יצאה אל מחוץ לחנות וצילמה באמצעות מכשיר הטלפון הנייד את תא ההלבשה השקוף כפי שנראה מבחוץ (סעיף 9 לתצהירה). בתמונה אשר הוגשה ניתן לראות בבירור את תא ההלבשה ואת תוכנו. מדובר בתא הלבשה מואר אשר נראה ברור מאוד בתמונה אשר צולמה על פי תצהיר התובעת מבחוץ.

בתא ההלבשה ניתן לראות כי קיים הדום. בענין זה העידה גיסת התובעת כי היה בתא הדום, והסברה מדוע בתצהירה ציינה שספה מוקמה בחדר ההלבשה, הניחה את דעתי, ואינני מוצא בכך סתירה שיש בה כדי לפגום בעדותה המהימנה.

מהתמונה האמורה אשר צולמה בזמן אמת, ניתן ללמוד כי אין בתא ארגזים או חפצים מאוחסנים כלשהם, וכי הוא לא שימש בפועל לאחסנה כלשהיא.

אני דוחה את גירסת מנהלת החנות בחקירתה הנגדית (פרו' עמ' 27 שו' 1-2), לפיה "התא הזה הוא מחסן ששירת אותנו, הוא מחסן שהגיעו ארגזים וגם בתא היו ארגזים, זה לא משהו שהיא לא רואה אותו והיה שלט ברור שהתא לא בשימוש".

לאור התמונה הברורה, והעדויות המהימנות של התובעת וגיסתה, אני קובע כי התא היה ריק מארגזים ולא היה עליו כל שלט כאמור.

8. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית כמה חזיות מדדה והשיבה : "אני באמת לא זוכרת כמה, אבל אני זוכרת שכל פעם היא הלכה והביאה לי עוד. המוכרת פשוט הלכה והביאה לי, המידה לא התאימה, דגם אחר". (פרו' עמ' 6 שו' 10-12).

חשיבות ענין זה ברורה. ככל שאכן מוכרת בחנות לקחה והביאה דגמים שונים אל תא ההלבשה, הרי שיש בדבר כדי להפריך את טענת קיומו של שלט על התא, שכן חזקה כי מוכרת כאמור לא היתה עושה זאת אילו אכן היה שלט.

מנהלת החנות העידה בענין זה כי התובעת לקחה לבד חזיות "מהתליה", והוסיפה כי ביררה ענין זה עם העובדות שהיו בחנות. (ראה פרו' עמ' 28 שו' 28 עד עמ' 29 שו' 22).

לא הובאו להעיד המוכרות ואין לקבל את גירסת מנהלת החנות בענין זה אשר מהווה עדות מפי השמועה.

יש לציין כי מדובר בחנות שהמנהלת עצמה מעידה כי היו בה הרבה אנשים באותו זמן (פרו' עמ' 29 שו' 1), מכאן שוודאי שלא מידיעתה של המנהלת יכולים הדברים להיאמר, שכן היא מעידה שהיתה בדלפק (פרו' עמ' 29 שו' 11).

המנהלת אינה יכולה לדעת, באותו מועד, בחנות בה יש הרבה אנשים והינה בגודל של כ – 110 מ"ר, כטענתה, אם נלקחו הפריטים על ידי התובעת או שנמסרו על ידי המוכרות.

משלא הביאה הנתבעת להעיד את אותן מוכרות, אין לקבל כראיה את הדברים אשר אמרה המנהלת.

אוסיף כי העדות בענין זה נשמעה מגמתית, בשים לב לחשיבות נקודה זו.

גם בנקודה זו אני מעדיף גירסתה המהימנה של התובעת.

9. מכל האמור אני קובע כי הוכח בפני כי לא היה כל שלט על תא ההלבשה אליו נכנסה התובעת יחד עם גיסתה, כי לא אוחסן בתא זה מאומה, הוא לא שימש כמחסן, וכי התובעת לא הוזהרה בכל אופן שהוא לא לעשות שימוש בתא, ויתירה מכך, היו אלו מוכרות במקום אשר לקחו והביאו פריטים לתובעת לתא ההלבשה לצורך מדידתם.

10. אשר לשקיפות הזכוכית – אין מחלוקת כי מדובר בזכוכית שקופה אשר ניתן לראות בעדה מחוץ לקניון.

התובעת טענה כי מדובר בזכוכית חד כיוונית, דהיינו כי לא יכלה לראות את הנעשה בחוץ, בעוד שמבחוץ ניתן היה לראות את הנעשה פנימה, והוסיפה כי ראתה את התנועות שעשה האדם שהתקרב אל הזכוכית. לא מצאתי חוסר סבירות בטענה זו, כפי שמנסות הנתבעות לייחס לה.

11. לאור המסקנות המפורטות לעיל יש לבחון קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, על הנתבעות ביחס לתובעת, והאם הופרה היא.

חובת הזהירות המושגית ענינה קטגוריות של מזיקים, ניזוקים ופעולות, וחובת הזהירות הקונקרטית ענינה בחינה של העובדות הקונקרטיות, ושאלת התקיימות חובת זהירות במקרה הפרטי של המזיק והניזוק שלפנינו בנסיבות ובנתונים הספציפיים.

השאלה הנבחנת הינה האם אדם סביר, יכול היה לצפות בנסיבות הקונקרטיות של מקרה זה את התרחשות הנזק, ואם נמצא את התשובה כחיובית – האם צריך היה האדם הסביר לצפותו. שאלה שבמדיניות שענינה גם הכרעה נורמאטיבית וערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבות המקרה הספציפיות.

ראה ע"א 80 / 145 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פד' לז (1) 113.

וראה ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד' לט (1) 113, עמוד 128-129 :

"יסוד ראשון באחריות על-פי עוולת הרשלנות הוא, שהמזיק חב חובת זהירות לניזוק. סעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע, כי חובת הזהירות "מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל...". חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק (ראה ע"א 862/80 [5], בעמ' 766). ניתן לכנות חובה זו כחובה מושגית. עמד עליה השופט שמגר בע"א 343/74 [6], בעמ' 156, באמרו: "...ההתייחסות לקיומה או להעדרה של חובה, בין פלוני לרעהו, איננה מעוגנת בעיקרה בחריצת משפט אינדיבידואלית בדבר מהות היחסים הספציפיים אשר ראוי שישררו בין פלוני לרעהו האמור; שאלת קיומה או העדרה של חובה היא סוגיה שבדין, הבנויה על חלוקה ועל סיווג כלליים של סוגי פגיעות וסוגי מזיקים וניזוקים, ואשר גבולותיה מושפעים בראש וראשונה ממדיניות משפטית". הבחנה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית. הבחינה הראשונה היא מושגית כללית. הבחינה השנייה היא פראגמאטית וקונקרטית (ע"פ 186/80 [1]). שתי הבחינות גם יחד נערכות על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, מה אדם סביר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) או צפה הלכה למעשה (ע"א 8/79, 19 [7], בעמ' 415), ומה אדם סביר צריך היה לצפות (כקטיגוריה נורמאטיבית) (ראה ע"א 360/54 [8]). במסגרת עוולת הרשלנות אין דורשים, בדרך כלל, מאדם לצפות (במישור הנורמאטיבי) את שאינו ניתן לצפייה (במישור הפיסי), אם כי דורשים ממנו לצפות את שניתן לצפייה. עם זאת, עשויות להיות נסיבות עקרוניות, בהן הדין מבקש לצמצם את האחריות, ועל יסוד שיקולים של מדיניות משפטית, עשוי להגיע למסקנה, כי אף שסיכון מסוים ניתן לצפייה (כאפשרות פיסית), אין לדרוש צפייה זו (כקטיגוריה נורמאטיבית)".

12. למחזיק ומפעיל חנות קמה חובת זהירות מושגית ביחס ללקוחות החנות, וחובת זהירות מושגית זו משתרעת לא רק על פני נזקים שענינם נזקי רכוש או גוף כתוצאה מאירוע במסגרתו נגרמת פגיעה פיסית לגוף או לרכוש, אלא גם לכל נזק אשר יכול וייגרם כתוצאה מפעולות המבוצעות בחנות באופן סביר, ונזק שיכול וייגרם כתוצאה מאי נקיטת פעולות סבירות לשמירה על צנעת הפרט, באות בכלל זה.

בעניננו קמה גם חובת זהירות קונקרטית, והנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים לצורך יציאה ידי חובת הזהירות האמורה.

על הנתבעת בעניננו, כמי שהחזיקה והפעילה את החנות, קמה חובת זהירות קונקרטית, ביחס לשמירת צנעת הפרט, ואי חשיפת מי שמודדת פרטי לבוש.

הסיכון בעניננו הינו הסיכון שבחשיפת גופה של התובעת לעיני העוברים והשבים מקום שהיא בתום לב סבורה שהיא מצויה במקום מוגן מעין זרה.

תא הלבשה בחנות, נועד מטבעו לשמירה על צנעת גופם של הלקוחות, ונועד ליצור מקום מוגן מחשיפה לעיני כל. ודאי שמחובת בעל חנות לוודא כי תא הלבשה כאמור מוגן מחשיפה כלפי חוץ.

חובה זו הפרה הנתבעת, בכך שאיפשרה כניסה ומדידה של פריטי לבוש בתא כאשר הוא חשוף לחלוטין לעוברים ושבים בקניון.

ניתן לראות בכך גם מצג שווא רשלני של הנתבעת, בכך שיצרה בפני התובעת את מצג השווא בדבר היות תא ההלבשה מוגן.

הנתבעת לא יצאה ידי חובת הזהירות בפעולה סבירה, ויש לומר פשוטה, של חסימת הזכוכית השקופה באמצעי פשוט, או לחילופין באיסור כניסה לתא ההלבשה.

לא רק שלא יצאה ידי חובת הזהירות, אלא שהוכח בפני שעובדות בחנות הביאו פריטי לבוש למדידה לתובעת לתוך התא, בלא שצויין מאומה בדבר חשיפתו לחוץ.

13. אם חובת זהירות כאמור מוטלת על כל בעל חנות שעיסקה בלבוש, הרי שכאשר מדובר בחנות מהסוג שבעניננו, על אחת כמה וכמה.

בעניננו מדובר בחנות להלבשה תחתונה. חובת הזהירות המוטלת על בעל חנות מסוג זה, ואשר משמעותה שמירה על פרטיות וצינעת לקוחות החנות, הינה חובה מוגברת.

לאור הפריטים הנמכרים בחנות, פריטי הלבשה תחתונה, הדרישה לשמירה על אטימות תא ההלבשה לעיני זר הינה מוגברת ומקבלת משנה תוקף.

14. זאת ועוד, בעניננו מדובר בחנות הממוקמת בקניון, וריבוי מבקריו מוסיף ומגביר את חובת הזהירות.

בהקשר זה של חובת הזהירות המוטלת על הנתבעת, להלן תשובת מנהלת החנות בחקירתה הנגדית בבית המשפט כאשר נשאלה "האם רשת אפרודיטה נחשבת לרשת יוקרתית של מכירת לבני נשים" (פרו' עמ' 28 שו' 6-7):

"כן והיא אמורה לשמור על הלקוחות שלנו. זה דבר אינטימי. מי שנכנסת וקונה חזיות זה דבר אינטימי."

15. משמעות חובת הזהירות המוגברת המוטלת על הנתבעת בנסיבות המקרה הינה כי הנטל המוטל עליה להראות כי יצאה ידי חובת הזהירות האמורה הינו נטל כבד, והאמצעים אשר עליה לנקוט כדי להימנע מהתממשות הסיכון הם אמצעי זהירות קפדניים.

בנטל זה לא עמדה הנתבעת ומכל האמור המסקנה היא כי הנתבעת לא פעלה באופן סביר כפי שמחזיק ומפעיל סביר של חנות דוגמת זו שבעניננו, היה צריך לפעול, לא נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים למנוע את הסיכון, התרשלה, ובשל רשלנותה התממש הסיכון האמור.

16. האמור לעיל מתייחס לנתבעת 1. הנתבעת 2 הינה חברת הניהול המנהלת את הקניון. לא בכל מקרה יש לייחס גם לחברת הניהול אחריות לרשלנות והפרת חובת זהירות של מפעיל חנות במסגרתו. בעניננו, לאור חובת הזהירות המוגברת, ולאור העובדה שתא ההלבשה היה חשוף לקניון, וניתן היה לראות כי מדובר בתא הלבשה חשוף לעיני הציבור, אני סבור כי גם על חברת הניהול קמה חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, אשר הופרה ולא הוכחו בפני אמצעים כלשהם שננקטו על ידה ליציאת ידי חובת זהירות זו.

לפיכך, על הנתבעות שתיהן לשאת בנזקי התובעת, יחד ולחוד.

17. התובעת, כטענתה, עברה חוויה קשה, כמתואר לעיל, והיא טענה כי בימים בסמוך לאירוע ולאחר מכן, הרבתה לבכות והייתה מסוגרת בעצמה, התביישה לצאת מביתה והתקשתה להשתחרר מהמחשבה שצפו בה עוברים ושבים.

יש לציין כי גם מעדותה של התובעת בבית המשפט ניכר כי אכן היה מדובר באירוע אשר הותיר בה חותם, והיה מבחינתה אירוע טראומטי וקשה. לא התרשמתי מהגזמה או הפרזה בדבריה, ואני נותן אמון בדבריה גם בענין זה.

18. באשר להיקף האנשים להם נחשפה התובעת כאמור, אכן אין עדויות שיכולות להביא למסקנה מדוייקת, ואולם דווקא עדות מנהלת החנות מביאה לתמיכה בגירסת התובעת.

כפי שצויין לעיל, מנהלת החנות עצמה העידה כי אותה עת היו "הרבה אנשים בחנות". מכאן, שסבירה בעיני טענת התובעת כי מדובר היה בשעה בה היו מבקרים רבים בקניון, ולפיכך סביר בעיני כי התובעת נראתה כאמור לא רק על ידי מי שהזהירה, אלא גם על ידי אחרים.

19. מדובר בנזק אשר קביעת גובהו הינה ענין לאומדן של בית המשפט. אין עניננו בנזק הניתן לכימות באופן של חישוב אריתמטי, ויש לבצע הערכה של בית המשפט את הפיצוי הראוי לנזק זה שאינו נזק ממוני.

במסגרת ההערכה על בית המשפט להביא בשיקוליו את הפגיעה הספציפית בתובעת, כפי התרשמותו מעדותה.

שיעור הנזק כתוצאה מחשיפה כאמור וערכו הכספי ייקבעו בשים לב לתחושת הבושה והחווייה הקשה אותה עברה התובעת כמתואר לעיל, ואומדן בית המשפט לנזק ולפיצוי הסביר בגינו, בנסיבות המקרה, הינו בסך 25,000 ש"ח.

20. לאור כל האמור אני מורה כי הנתבעות, יחד ולחוד, תשלמנה לתובעת סך 25,000 ש"ח.

כן תשלמנה הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח.

ניתן היום י"ג בכסלו, תש"ע (30 בנובמבר 2009) בהיעדר הצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

י. עדן, שופט

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר רשום.



מעורבים
תובע: מור כהן
נתבע: ש.ש.א. אופנה בע"מ
שופט :
עורכי דין: