ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ"י נגד ריינס פרק-פמד פ-1948/07 :


בתי המשפט

בדלתיים סגורות

בית משפט מחוזי באר שבע

פ 008157/07

בפני:

כב' השופט צלקובניק יורם

תאריך:

18.11.09

בעניין:

פרקליטות מחוז דרום-פלילי

ע"י ב"כ עו"ד מונטיליו - סגל

תובע

נ ג ד

ריינס ניטי

ע"י ב"כ

עו"ד מרום תמיר

נאשם

נוכחים:

הנאשם בעצמו ובאמצעות ב"כ עו"ד תמיר מרום

ב"כ המאשימה עו"ד מונטיליו – סגל

הכרעת דין

על פי עובדות כתב האישום איים הנאשם ביום 19.5.07 על ב' בנה הקטין של שכנתו, (יליד 1998, להלן: הקטין), כי ירצח אותו וזאת לאחר שהקטין פגע בבתה הקטינה (בת 6 שנים), של בת זוגו של הנאשם (להלן: הילדה).

ביום 20.5.07, בשעה 18:00 לערך, נהג הנאשם ברכב מסוג רנו (מ"ר 4335506) ברחוב הפלמ"ח, בערד, לאחר ששתה שתייה חריפה, והבחין באמו של הקטין (להלן: המתלוננת), שהלכה על המדרכה עם הקטין, עם בן נוסף כבן 3 שנים, ועם תינוקת בעגלת תינוק. הנאשם החליט לפגוע בקטין ובבני משפחתו באמצעות רכבו, ולגרום להם חבלה חמורה; הוא התקרב לקראתם במהירות עם הרכב, עצר ליד בני המשפחה בחריקת בלמים, ביצע פניית פרסה במהירות ובפראות, תוך חריקת בלמים, על אף שנסע באותה עת רכב נוסף בכביש, וצעק לעבר הקטין ואמו כי ידרוס אותם וירצח את המתלוננת ובני משפחתה. המתלוננת נבהלה והחלה לרוץ ברחוב עם ילדיה, כשהנאשם נוסע ברכבו אחריהם נגד כיוון התנועה, וכשהוא נצמד למדרכה. נהגי כלי רכב אחרים, שהיו אותה עת בכביש, נאלצו לבלום בלימת חירום כדי למנוע התנגשות ברכבו של הנאשם. הנאשם נהג היישר לעבר המדרכה וניסה לעלות עליה כדי לפגוע במתלוננת ובקטין עם חזית רכבו. המתלוננת דחפה את עגלת התינוק לעבר חנות מכולת הסמוכה, וצעקה לעזרה. גלגלי רכבו של הנאשם הסתחררו והרכב נתקע במדרכה, במרחק של פחות ממטר אחד מהמתלוננת, ובשל הבהלה נפל הקטין על הקרקע. המתלוננת וילדיה הצליחו להתרחק מעט, אך הנאשם לחץ על דוושת הגז ושוב ניסה לעלות על המדרכה. כשהדבר לא עלה בידו, נסע הנאשם לאחור, ביצע פניית פרסה והתקרב שוב לעבר הקטין ומשפחתו.

למקום הגיעה ניידת משטרה ("כחול לבן") שבה היו השוטר דוד לוגסי, לבוש מדי משטרה, והשוטר המתנדב, משה תבור, שהורה לנאשם לעצור. הנאשם לא שעה להוראה והחל להימלט מהמקום, תוך הגברת מהירות הנסיעה. הניידת ובה שני השוטרים, החלה לדלוק בעקבות רכבו של הנאשם, תוך הפעלת אור כחול מהבהב; הנאשם נסע ברחוב הפלמ"ח עד שהגיע לצומת עם רח' מזרח (להלן: צומת המזרח), וחצה את הצומת מבלי להאט ומבלי לתת זכות קדימה לרכבים אחרים שנסעו באותה עת בצומת, ואשר נאלצו לבלום ולסטות ממסלול נסיעתם כדי למנוע התנגשות. הנאשם המשיך בנסיעתו הפרועה ברחוב עין תכלת ועקף במהירות כלי רכב אחרים שנסעו לפניו; הנאשם הגיע לצומת רחוב צבר (להלן: צומת הצבר) וחצה אותו מבלי להאט ומבלי לתת זכות קדימה לכלי רכב שנסעו אותה עת בצומת. הנאשם פנה ימינה ברחוב צבר כשהוא נוסע באמצע הכביש, ובשל כך נאלצו נהגי כלי רכב שנסעו אותה עת בצומת, לבלום בלימת חירום. בצומת הרחובות צבר ואחווה, פנה הנאשם לרח' אחווה, מבלי לתת זכות קדימה לנהגים אחרים.

רכבו של הנאשם הגיע לצומת עם רחוב גלעד (להלן: צומת גלעד), בו מוצב תמרור "עצור". הנאשם לא עצר את רכבו לפני התמרור, והמשיך בנסיעה באמצע הכביש, בניגוד לכיוון התנועה. רכב מסוג מזדה מ"ר 4751650 בו נהגה עדנה ראובני, שהגיע מהכיוון הנגדי, סטה ימינה ועצר על המדרכה, על מנת למנוע התנגשות חזיתית עם רכבו של הנאשם אשר נסע מול המזדה, בניגוד לכיוון התנועה. רכבו של הנאשם התנגש בצד שמאל של רכב המזדה, וכתוצאה מכך נפגעה הנהגת, ונזקקה לטיפול רפואי. באותו זמן נסעו כלי רכב נוספים ברחוב, ונהגיהם נאלצו לסטות מדרכו של הנאשם ולעלות עם כלי רכבם על המדרכה על מנת להימנע מפגיעת רכבו של הנאשם. הנאשם לא עצר את רכבו, והמשיך בנסיעתו המהירה והפרועה, כשהוא מתנגש בתמרור ומפילו על הקרקע. באותה עת הלכו אנשים רבים על המדרכה. הנאשם המשיך ופנה ימינה לרחוב מגדל, ושם נעצר רכבו לאחר שהניידת הצליחה לעקפו משמאל. השוטרים הודיעו לנאשם כי הינו עצור, אולם הוא התנגד למעצר ולכבילתו באזיקים, השתולל, והשוטרים נאלצו להשכיבו על הקרקע כדי להתגבר עליו.

בכל מהלך הנסיעה המתוארת אחרי רכבו של הנאשם, פעל על הניידת אור כחול מהבהב, והשוטרים קראו לנאשם כי יעצור את רכבו.

נוכח האמור מיוחסות לנאשם עבירות של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 64ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: פקודת התעבורה), חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק), שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק, חבלה במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק, היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק.

הנאשם הודה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, וכפר בביצוען של העבירות האחרות.

במענה מפורט, טען הנאשם כי לא איים על הקטין באירוע הראשון. באשר לאירוע השני, הנאשם מודה כי נהג ברכבו, לאחר שתייה אלכוהולית, עם זאת כפר בביצועה של עבירה של נהיגה בשכרות. לדבריו לא הבחין כלל במתלוננת ובילדיה ההולכים על המדרכה, וממילא לא התכוון לפגוע בהם. בנוסף נטען, כי לא התקרב אל המדרכה עם רכבו, באופן שהיה בו כדי לסכן את בני המשפחה.

הנאשם מודה בכך שלא ציית להוראות השוטרים, וכי אלה דלקו בעקבותיו, ובעקבות כך אף הודה כאמור בביצוע עבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; הוא מאשר כי נסע במסלול הנסיעה המתואר בכתב האישום; הוא מודה בכך שנכנס לצומת המזרח, בלא ליתן זכות קדימה; הוא אינו מוציא מכלל אפשרות כי בעת הפניה ימינה בצומת הצבר, לא שם לב לכך שבצומת מצויים כלי רכב אחרים; הנאשם מאשר כי ייתכן שלא עצר בצומת הגלעד מחמת "בלבול", אולם כופר בכך שנסע בניגוד לכיוון התנועה; הנאשם מודה באירועה של התאונה עם רכב המזדה, ובכך שפגע בעמוד התמרור; הנאשם כפר בכך שהתנגד בכוח למעצר (ע' 2-3 לפר').

האירוע ביום 19.5.2007

הקטין, בן 10 בעת מתן עדותו, העיד מטעם התביעה, לאחר שלא הושגה הסכמה בין הצדדים שתייתר העדתו. הקטין מסר כי ביום 19.5.2007 במגרש משחקים, ירה כדור פלסטיק שפגע בראשה של הילדה "קרוב לעין", שלא במכוון. הוא הלך לבית דודתו, והנאשם הגיע למקום, קרא לקטין מחוץ לבית, ואיים עליו "מלמטה" "שירצח אותי", כשהדודה עדת שמיעה לכך (ע' 118,

114). המתלוננת העידה כי שהתה בחופשה באילת באותו יום, וכאשר שבה לביתה דיווח לה הקטין על האיומים שהשמיע נגדו הנאשם. לדבריה הוגשה תלונה בעניין התנהגות הקטין למשטרה, ואולם התיק נסגר בשל גילו של הקטין. עוד ציינה כי הבהירה לקטין כי אין לו מה לחשוש מהנאשם, המוכר לה שנים רבות, וכי זה לא מתכוון ברצינות לממש איומו, אם אכן השמיע איום מעין זה (ע' 54, 55).

הנאשם מסר באימרתו, ת/16, מיום 20.5.2007 (שעה 23:36) כי לאחר שהילדה נפגעה מרובה הצעצוע, פנה לקטין ודרש ממנו שימסור לו את הרובה עד שובם של הוריו. לדבריו לא איים כלל על הקטין, אם כי הודה ש"כעס עליו מאד", וכי מדובר בילד "שקרן וחוצפן", ש"תקף יותר מ-10 ילדים בשכונה, רק באותו יום תקף 4 ילדים שירה להם בפנים ובראש כדורי פלסטיק...". בעדותו אישר הנאשם כי פנה לדודתו של הנאשם, וכי זו סרבה לשתף איתו פעולה, והוא חש חסר אונים, והציע לבת זוגו לפנות למשטרה, ואז יצא הקטין למרפסת וקלל את בת זוגו, "ואנו כועסים והוא מסתכל ומחייך" (ע' 122). בהקשר זה יצויין כי בת הזוג, הגב' סבטלנה בוכמן, הגישה תלונה למשטרה בגין הפגיעה בילדה, ביום 20.5.2007, בשעת בוקר, וההודעה הוצגה על ידי ההגנה (נ/5).

אירועי הנהיגה ברחוב הפלמ"ח ביום 20.5.2007

המתלוננת העידה כי בעת שהלכה ברחוב הפלמ"ח לכיוון ביתה, עם שני ילדיה הקטינים ותינוקת שהייתה במעין עגלת - אופניים, הבחינה ברכב המגיע בנסיעה מהירה ובחריקות בלמים, מהכיוון הנגדי לכיוון הליכתה, וחששה כי הנהג "מאבד שליטה" על הרכב, וביקשה להרחיק מהכביש את בנה הקטין שהלך מאחוריה, ואמרה לו כי ייצמד אליה. היא הגבירה את מהירות הליכתה, ואז הבחינה כי הרכב נעצר מאחוריה, ליד הקטין, ונהגו, הוא הנאשם, שלא זוהה בשלב זה על ידה, מדבר עם הקטין. היא צעקה לעבר בנה להתקרב אליה, ולא לשוחח עם איש, ואז אמר לה הקטין כי היה זה הנאשם שהודיע לו כי הוא "יבוא עכשיו לדרוס אותנו". היא הצמידה אליה את הבן השני, והורתה לקטין לאחוז בידו של הבן השני, בצד המרוחק מהכביש, והחלה ללכת עם ילדיה, בהליכה מהירה לעבר חנות מכולת במרכז מסחרי המצוי במרחק של 40 מ' מהמקום. היא הבחינה כי רכבו של הנאשם מבצע פעם נוספת פנית פרסה לעברה, והורתה לקטין לרוץ במהירות לעבר חנות המכולת, ואף הבחינה כי הקטין "מתעלף" ליד החנות – בחקירתה הנגדית הבהירה כי נפל על הרצפה ושפכו עליו מים, ואינה יודעת אם איבד הכרתו. בד בבד קראה לעזרה לבעל המכולת, בצעקות: "מוחמד". בשלב זה, כאשר נותרה לבדה עם הבן השני והתינוקת, הנאשם הגיע עם רכבו לעבר המדרכה, בניצב לה, כשהוא חוסם את הכביש לרוחבו, הוציא את ראשו וחלק מגופו מחלון הרכב, ואמר לעדה: "עכשיו אני דורס אותך, עכשיו אני דורס אותך ואת הילדים שלך". הנאשם נצמד עם גלגלי הרכב למדרכה, ועלה מדי פעם "עם גלגל אחד" על המדרכה, כשהוא חוסם את דרכה של המתלוננת, "הוא ממש שיחק עם ההגה לכל הכיוונים" (ע' 47), "הוא שם גז כשהוא עולה עם גלגל אחד ואז הוא שובר את ההגה לצד השני, גלגל אחד עולה, גלגל אחד יורד וככה זה היה. אבל הוא שם גז וניסה לעלות" (ע' 63). עוד ציינה בעניין זה: "הנאשם מתחיל לשחק איתי בכביש. מהכביש למדרכה, עולה, יורד, עולה יורד, הבנתי שהבן אדם לא שפוי...זה מה שהיה לי בראש..." (ע' 77), וכי הנאשם "...ממש השתגע בקטע של פרסות, בקטע של חריקות...זה היה המקרה הכי מזעזע שראיתי בחיים שלי" (ע' 46). היא הבחינה, לדבריה, כי כלי רכב אחרים לא יכלו להמשיך בנסיעה, "הוא עצר את התנועה הוא השתגע בתוך הכביש. לקח רוורסים, אחורה, קדימה...מן הסתם אף אחד לא יכל לעבור" (ע' 50). באופן זה מנע הנאשם מהמתלוננת, החוששת להתקדם, את אפשרות המעבר על המדרכה הצרה במקום; היא הורתה לבן השני לרוץ קדימה, ושמעה בד בבד את צעקות האנשים, הקוראים לה ש"תעיף" קדימה את העגלה בה ישבה התינוקת, כדי לחלצה. המתלוננת שילחה את העגלה קדימה, ומישהו מהאנשים שהגיעו למקום, תפס את העגלה (ע' 78). היא נותרה בגפה מול רכבו של המתלונן, ואז החליטה לרוץ לעבר המכולת "אמרתי, יאללה תברחי, תני ריצה, מה יהיה יהיה, ידרוס, ידרוס, אבל תני קודם ריצה, זה לא עניין לשחק עכשיו עם הנאשם, כי הילדים שלי צורחים..." המתלוננת רצה במהירות והגיעה למכולת כשהיא שומעת בד בבד, את חריקת גלגל הרכב, שאינו "מצליח" לטפס על המדרכה. לדבריה, אינה יודעת מדוע הנאשם לא עלה עם רכבו על המדרכה: "אולי כי הוא היה מסטול" (ע' 48). לאחר שהגיעה למכולת התעלפה, ושפכו מים עליה ועל ילדיה. לעדה הוצגו דבריו של בעל המכולת מוחמד אבו עג'ג', לפיהם הבחין כי העדה רצה לעבר המכולת עם שלושת ילדיה, ואולם העדה הבהירה כי סדר האירועים בעדותה, הוא המדוייק (ע' 60-61);(המתלוננת תארה את מסלול הנסיעה של הנאשם על גבי תרשים, ת/14, וציינה כי הניסיון לעליה על המדרכה היה במקום המסומן בספרה 2, בתוך עיגול, ע' 69).

בחקירתה הנגדית ציינה העדה כי מהיכרות רבת שנים עם הנאשם, התרשמה כי מדובר באדם חיובי, בדרך כלל, והביעה סברה, נוכח מבטיו והתנהגותו בעת האירוע, כי היה אולי שתוי, ו"לא שפוי", ובשל כך לא הצליח לבצע את העליה על המדרכה, וזאת למרות שהתרשמה כי אכן התכוון לפגוע בה (ע' 61 - 62). העדה שללה אפשרות כי הניסיון לעליה על המדרכה התרחש בקטע מדרכה שטוח, המתמזג עם הכביש, במפרץ חניה ליד החנות, (צילום נ/1), אלא בקטע מרוחק יותר מהמקום, וכי בקטע הסמוך לחנות, לא ניתן לעלות על המדרכה עם רכב בשל קיומן של שתי אבנים המוצבות במקום, ואשר לא ניתן לראותן בצילום (ע' 64 -65). לאחר שהשוטרים הגיעו למקום, דיווחה להם על שהתרחש, ואז שמעה שוב את "חריקות" הרכב, והבחינה כי הרכב מתקרב למקום במהירות, והיא הצביעה עליו בפני השוטרים. השוטר קפץ לכביש, והורה לו לעצור, והיא הבחינה כי הנאשם קלט את הוראת השוטר, והסתלק מהמקום (ע' 50-53 לפר'; מיקום השוטר והניידת, בעת הימלטות הנאשם, סומן על ידי העדה בתרשים ת/13). עוד ציינה בעדותה כי בעת מסירת תלונתה לעניין אירועי הנהיגה, הייתה "הכי נסערת בעולם", ולא נתנה דעתה לאירוע שהתרחש יום קודם, שנתפס בעיניה כשולי נוכח אירועי הנהיגה.

הקטין מסר בעדותו כי הבחין בנאשם ש"עשה לו פרצוף מפחיד", ואז אמר לאמו לראשונה, "הנה האיש שאמר לי שירצח אותי"; אמו הרגיעה אותו ואמרה לו שלא יחשוש, ואז הבחין כי הנאשם מתקרב עם רכבו וביצע סיבובים על הכביש - "חריקות", כלשונו, הוציא את ראשו מחלון הרכב, ואמר, "עכשיו אני ארצח אתכם". הם רצו למכולת, ואימו התקשרה למשטרה. עוד מסר כי הבחין שהשוטרים שהגיעו למקום, אותתו לנאשם לעצור, וזה מסמן לשוטרים בתנועה שאלה: "אני?", השוטרים עונים בחיוב, ואז ברח הנאשם מהמקום (ע' 117).

בעל המכולת, מוחמד אבו עג'ג', מסר בעדותו (ע' 19-21), כי ראה את המתלוננת עם שלושת ילדיה, רצה לעבר החנות, "היא באה בריצה ומבקשת הצלה", וכי הייתה במצב של "בכי והיסטריה", וצעקה שרוצים "לרצוח אותה, או "לדרוס" אותה, ואז לקח ממנה את אחד מילדיה והזעיק משטרה. המתלוננת הצביעה לעבר רכב רינו אקספרס שהתרחק מהמקום, ולאחר שהגיעה המשטרה, חזר הרכב למקום, והשוטר ירד לכביש וסימן לו לעצור, והנהג לא ציית להוראה. לדבריו ראה את המתלוננת לראשונה בפתח החנות, וכי עד אותו רגע היה "שקוע" בחנות, ולא ראה את המתרחש מחוצה לה. העד אישר כי ליד החנות קיים מפרץ חניה, וכי חלק מהמדרכה הוא בגובה הכביש, לצורך מעבר עגלת תינוק.

הנאשם טען בת/16 כי במהלך הנסיעה ברחוב הפלמ"ח, לא הבחין כלל במתלוננת או בקטין, וממילא לא השמיע כלפיהם כל איום, ולא ניסה לדרסם. לדבריו עבר ברחוב הפלמ"ח פעמיים, פעם בעת הנסיעה מביתו, ופעם כשחזר לביתו, שאז נתקל בשוטרים, כמתואר. הנאשם טען בתגובה לשאלות החוקר לפיהן מסרה המתלוננת כי "התקרב אליה עם רכבו", "צעק שידרסה", "נסע בפראות וניסה לעלות על המדרכה כדי לדרוס אותה", כי מדובר בשקרים. הנאשם העלה סברה כי המתלוננת מייחסת לו את הדברים, בשל רצונה לנקום בו לאחר שבת זוגו הגישה תלונה במשטרה בעקבות התנהגות הקטין.

בעדותו טען הנאשם כי יצא מביתו ברכבו כדי לקנות סיגריות, והיה "שתוי... די שיכור אך עומד על הרגליים", לאחר לגימת בירה ו-וודקה (ע' 123). תוך כדי נסיעה ברחוב הפלמ"ח, הבחין כי רישיונותיו אינם ברשותו, ואז "נלחץ" ולחץ בחוזקה על דוושת הגז "ויוצא מצב של חריקות גלגלים"; הוא סובב את הרכב במהירות כדי לחזור ולחפש את הרישיונות, "נסעתי מהר מרחק של 50 מ'...תוך כדי שהרכב משמיע חריקת גלגלים, ואני מסתובב בצומת הקרובה בחזרה". תוך כדי נסיעה בדק את תא הכפפות והבחין כי הרישיונות מצויים "במדף למטה....ואז שם אני הסתובבתי בחריקת בלמים, וחזרתי לכיוון שרציתי לחזור בחזרה". לדבריו ביצע סיבוב די מהיר, באיזור של מפרץ חניה, שכן חשש מהגעת כלי רכב, אולם לא עלה בידו להשלים את הסיבוב, ואז נסע לאחור, וביצע פניה נוספת, ואז חזר לנתיבו. לדבריו, "אינו מבין" מדוע "נסע בצורה כזו, אך היום אני יודע תחת השפעת אלכוהול, ולא הייתי מפוכח, וגם הרגע שלא מצאתי רישיונות וזה הלחיץ אותי...". בחקירתו הנגדית הבהיר, כי אם היתה בכוונתו לפגוע במתלוננת, הרי שהיה מצליח לעלות למדרכה עם גלגלי הרכב "עשיתי חריקות וניסיתי להסתובב באותו רגע אבל לא עליתי על המדרכה... נסעתי בצורה מהירה, והאצתי במהירות". (עמ' 129). עם זאת, לא שלל הנאשם אפשרות, כי "יכול להיות" שהמתלוננת נקלעה במקרה למקום "ונבהלה מהחריקות" של רכבו (ע' 131).

המשך אירועי הנסיעה

השוטרים דודו לוגסי ומשה תבור, הוזעקו לרחוב הפלמ"ח, בשעה 18:00, בעת ששרר עדיין אור יום. מעדויות השוטרים עולה כי פגשו במתלוננת ליד חנות המכולת, והחלו לדבר איתה, וכי הייתה "נסערת ונרגשת". תוך כדי דיבור, הבחינה המתלוננת ברכבו של הנאשם המתקרב לעברם, והצביעה על הרכב בפני השוטרים, בטענה כי זה הנהג שניסה לפגוע בה. השוטרים ירדו מהמדרכה לכביש, וסימנו לנאשם לעצור. הם הבחינו כי הנאשם קולט את הוראתם, אולם מתעלם מפנייתם; הוא הסיט את הרכב שמאלה, והחל לנסוע מהמקום בנסיעה מהירה. השוטרים נכנסו לניידת, בה נהג לוגסי, והחלו לנסוע בעקבות הרכב, במרחק קצר של 20-40 מ' מהרכב הנמלט. מתחילת הנסיעה הופעלו סירנה, מערכת כריזה וצפירות, גם לצורך העמדת עוברי דרך אחרים על הסיכון הנשקף מדרך הנהיגה. לדברי לוגסי הגיעה מהירות הנסיעה של הניידת לכ- 80- 90 קמ"ש, והוא מעריך כי זו הייתה גם מהירות הנסיעה של רכבו של הנאשם (ע' 9, וכן עדות תבור, ע' 23); מסלול המרדף מרחוב פלמ"ח, עד לסיומו ברחוב המגדל, היה כשני ק"מ, וארך כ - "6-2 דקות" (ע' 11). לדברי לוגסי שמר ככלל, קשר עין עם הרכב, למעט לפרקי זמן של "שניה - שתיים", בעת פנייה ימינה או שמאלה (ע' 11). לדבריו, לא הבחין בכל הולכי רגל בעת המרדף (15).

לוגסי העיד כי במהלך הנסיעה, הנאשם לא ציית לשני תמרורי "האט ותן זכות קדימה" המוצבים בצומת המזרח וצומת צבר, וכן לתמרור "עצור" המוצב בצומת הגלעד (ע' 8, תרשים מסלול המרדף ותנועת כלי הרכב שערך העד ביום 20.5.2007, ת/2).לדבריו סיכן "אולי" רכבו של הנאשם כלי רכב אחד בעת שחלף בצומת המזרח. ברחוב הצבר, שהינו דו סטרי, הבחין כי רכבו של הנאשם סוטה שמאלה לעבר הנתיב הנגדי, ורכב שהגיע ממול נאלץ לסטות לצד ימין. בחקירתו הנגדית ציין, על פי סימון שערך בתרשים ת/2, כי כלי רכב שנסעו ברחוב הצבר לכיוון צומת צבר, מצד שמאל כיוון נסיעת רכבו של הנאשם שנע ברחוב עין תכלת, הניצב לרחוב הצבר, נאלצו לסטות שמאלה, ולא ימינה, עם הכניסה לצומת, כדי לאפשר לרכבו של הנאשם את הפניה לעבר רחוב הצבר. העד לא שלל אפשרות, שלא צויינה בתרשים, כי הגיעו בנוסף כלי רכב גם מהכיוון הנגדי, ברחוב הצבר, אולם אישר כי הדבר זכור לו "במעורפל", וכי רק "מוקדים מסוכנים" של אירועי הנהיגה צויינו על ידו בתרשים (ע' 12- 13; בתרשים ת/2 מסומנים כלי הרכב "שסטו מהמסלול במהלך המרדף כדי למנוע תאונה" באותיות ה- י). השוטר תבור, מסר כי במהלך הנסיעה הבחין בצומת הצבר, במפגש עם רחוב עין התכלת, בשני כלי רכב שעלו על המדרכה, משני עברי צומת הצבר, מצד ימין לצד שמאל, ביחס לרחוב עין התכלת, כעולה מהתרשים שערך, ת/3, והוא לא ראה קודם לכן את כלי הרכב במצב של נסיעה (ע' 22, 26, 28).

השוטר לוגסי העיד כי הבחין בצומת הגלעד בכלי הרכב הנאלץ לבלום בצומת, לאחר שרכבו של הנאשם נכנס לצומת, מבלי לציית לתמרור עצור. העד הבהיר כי לא חצץ כל רכב בינו לבין הנאשם, והוא הבחין בבירור בכניסת רכבו של הנאשם לצומת; באותו שלב הגיעה מהירות הנסיעה לכ- 80 קמ"ש (ע' 10). לדבריו בעת שחלף בצומת, הבחין ב - 4-5 כלי רכב אחרים שעצרו בצידי הצומת, ככל הנראה בשל כך ששמעו את קול הסירנה של הניידת המתקרבת (ע' 9). לאחר שעבר את צומת הגלעד, בהמשך רחוב אחווה, פגע רכבו של הנאשם ברכב אחר, וכן "העיף" את אחד מהתמרורים המוצבים במקום. בחקירתו הנגדית הבהיר השוטר כי לא הבחין ברגע המגע בין כלי הרכב, ונכנס לצומת באיחור של כ"שניה – שתיים" אחר רכבו של הנאשם, שהדביקו ככל הנראה, בשל מהירות נסיעתו. בעת שחלף בצומת הבחין ברכב שנפגע העומד בצומת: "אני ראיתי את הרכב הכחול עומד במרכז הצומת לאחר הפגיעה, והוא נפגע בצומת" (ע' 16; עדות תבור, ע' 22,26). לדבריו אינו זוכר איזה תמרור נפגע, ומה היה מיקומו של התמרור בצומת. עוד ציין כי הסיק כי הפגיעה בתמרור אירעה לאחר שהנאשם סטה ועלה על מדרכה. כך מסכם העד את החזיון בצומת: "אני ראיתי תמרור עף באוויר, ו- 4-5 רכבים עצרו, ועוד אנשים במקום, כנראה שהם שמעו את הסירנה ואז בלמו את הרכב שלהם" (ע' 13). העד ציין עוד בחקירתו הנגדית כי רכבו של הנאשם לא עקף כלי רכב אחרים במהלך המרדף, אלא רק גרם לכלי רכב שהגיעו מולו, לסטות מנתיבם. עם זאת אישר כי מסר בהודעתו מיום 20.5.2007, כי רכבו של הנאשם עקף כלי רכב אחרים במהלך המרדף, וכי, ככל הנראה, זכר בעת מסירת ההודעה טוב יותר את שהתרחש. עוד טען כי ייתכן גם שדבריו בהודעה כוונו לכך שהרכב עקף כלי רכב חונים, ולא כאלה שהיו במצב של נסיעה דווקא (גם מעדותו של תבור עלה, כי לא נעקפו כלי רכב במהלך הנסיעה, ע' 26).

משה תבור מאשר אף הוא כי היו בקשר עין רצוף עם הרכב הנמלט במהלך הנסיעה. עם זאת, מסר תבור כי לא הבחינו באירועה של התאונה, כיוון שרחוב אחווה הוא רחוב מפותל, ולפיכך לא יכלו להבחין בכניסת רכבו של הנאשם לצומת הגלעד, נוכח פיתול הדרך לפני הצומת (ע' 23 לעדותו של תבור, צילום הרחוב, נ/2). לוגסי ציין בחקירתו כי רחוב אחווה, בין צומת הגלעד לרחוב המגדל, הינו דו סטרי, עם נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וניתן לכלי רכב לחנות בשני צידי הכביש, כאשר מצידו השמאלי, כיוון נסיעת הנאשם, ניתן לחנות באופן שחלקו של הרכב, חונה על המדרכה. עם זאת ציין כי אינו יודע אם החניה במקום מונעת משני כלי רכב המגיעים מכיוונים נגדיים לחלוף זה בצד זה ללא הפרעה. לדבריו לא ייתכן כי הפגיעה ברכב המזדה הייתה בשל כך שרכב המזדה סטה שמאלה כדי לעקוף רכב חונה: "אני אומר שזה לא אפשרי, בגלל שכאשר היא מגיעה היא עומדת בתמרור עצור, והפגיעה בתוך הצומת, ולא בתוך רחוב אחווה" (ע' 16).

השוטר לוגסי העיד כי רכבו של הנאשם המשיך בנסיעה לעבר רחוב המגדל, ולאחר 200 מ' עצר. הניידת הגיעה אל הרכב, ואז הבחין כי הפגוש הקדמי של הרכב שבור, והחלון בצד הנהג פתוח (צילומי הנזקים לרכב, ת/11). הוא הודיע לנאשם כי הינו עצור; הנאשם הושיט את ידו האחת, ולאחר ש"קצת השתולל", הושיט גם את היד השניה, ואז נכבל באזיקים. בחקירה הנגדית הבהיר העד כי "הוא קצת התנגד במעצר, אך התעשת מהר, ולא עשה בעיות במעצר" (ע' 17). השוטר תבור ציין בעדותו כי הנאשם לא התנגד למעצר, הוא "בכה וצעק, אני שיכור, תעצרו אותי" (ע' 23, 28). לוגסי העיד כי המתינו במקום כעשרים דקות, כשהנאשם יושב בניידת, עד העברתו לתחנה, וכי למקום הגיע גם בוחן תאונות. עוד מסר כי הריח ריח אלכוהול הנודף מהנאשם, והנאשם היה "שתוי". (ע' 17) הנאשם אמר לו גם כי לאחר שהבחין כי השוטר מסמן לו לעצור חשש לעצור את רכבו, "בגלל שהיה שיכור"(ע' 7, 17, וכן עדותו של משה תבור, ע' 23). עוד ציין כי הנאשם הביע בפניו חשש ש"נדמה לו שפגע ברכב ונכנס בתמרור", ואף הביע דאגה מכך שמישהו נפגע בתאונה. כאשר אמר לו כי פגע ברכב אחר, "...הוא בכה ואמר לי 'מה עשיתי, מה עשיתי'". בדרכם לתחנת המשטרה, חלפו על פני צומת גלעד, וכשהנאשם הבחין "בהמולה של אנשים... הוא דפק את הראש בכסא, ואמר, איך עשיתי דבר כזה, מה עשיתי" (ע' 10). לוגסי הבהיר כי הנאשם היה מאד "נסער ולחוץ" וכדי להרגיע אותו, אמר לו כי איש לא נפגע בתאונה. "הוא עצמו לא ידע במי הוא פגע ומה עשה, הוא ידע שפגע אך לא ידע מה קרה" (ע' 17). תבור ציין בעדותו כי לא שמע את כל חילופי המילים עם לוגסי, שכן הוא עמד בצד, ולא היה מעורב בשיחה.

העדה אלן בריל ראובני, נהגת המזדה, מסרה כי הגיעה לצומת הגלעד, עצרה לפני תמרור עצור, והחלה לחצות את הצומת, ואז כאשר השלימה כמעט את החצייה, הופיע מנגד, לתוך מסלול נסיעתה, רכב שנסע "במהירות די גבוהה ומשטרה רודפת אחריו". היא "חתכה" ימינה ועלתה על אבנים מוגבהות של גינה במקום, כדי שהרכב הנמלט לא יפגע בה חזיתית, ועצרה במקום, אולם הרכב פגע בצדו השמאלי של רכבה, וגרם לשבר של השמשה הקדמית, מראת הצד, ודלת תא הנהג. העדה הבהירה כי הבחינה ברכב שהגיע מולה רק בשלב החצייה של הצומת, בשל כך ששדה הראיה מעבר לצומת אינו מלא, נוכח עיקול הכביש, ובשל נסיעתו במהירות גבוהה של הרכב הפוגע (ע' 104). הרכב המשיך להימלט בהמשך רחוב אחווה, עבר לצד השני של הצומת, ופגע בתמרור על המדרכה הנגדית בצומת, והמשיך במנוסתו. היא נותרה "תקועה" ברכב הפגוע, בלא יכול לצאת, וחולצה מאוחר יותר על ידי המשטרה (צילומי הפגיעה ברכב, ת/17, תרשים התאונה שערכה העדה, ת/18, צילום הצומת, נ/4. בנ/4 סימנה העדה בחץ את כיוון הגעתה לצומת, וב- x את מיקום התמרור בעת האירוע). לדברי העדה לא נפגעה בתאונה, אולם הייתה מבוהלת מאד ורעדה, כיוון שהייתה אחרי תאונה קודמת קשה (גיליון טיפול ממרפאת שאלר בערד ת/12, בו צויין כי העדה במצב של חרדה, ללא כאבים "ספציפיים"). בחקירתה הנגדית ציינה העדה כי לא חנו אותו יום כל כלי רכב לפני הצומת, ברחוב אחווה, מכיוון הגעתה; העדה שללה טענה כי עקפה רכב שחנה לפני הצומת, ונכנסה עקב כך למרכז הצומת, בעת שהנאשם הגיע למקום. העדה נשאלה מדוע נכנס הרכב לנתיבה ועבר לצד השני של הצומת, והבהירה כי עצרה בנתיב הימני, כנדרש, והנאשם נסע במהירות גבוהה במסלול שלה, ואם לא הייתה עוצרת וסוטה לעבר המדרכה, הוא היה נכנס בה חזיתית: הרכב "נסע במהירות מאד גבוהה, הוא שפשף אותי, והוא...התנדנד ונכנס במדרכה ועף לכיוון השני" (ע' 102).

השוטר המתנדב אברהם כהן הגיע למקום התאונה "ברחוב אחווה פינת גלעד", ואסף חלקי פסלטיק ומתכת, פגוש רכב וצלחת של גלגל רכב, ליד בית מס' 20 ברחוב אחווה, והעבירם לידי החוקר ליבוביץ (מזכר, ת/19). חלקי רכב הכוללים פגוש וצלחת לגלגל רכב, צולמו במסגרת ת/11 על ידי החוקר אסף גולדשטיין. ממזכר ת/10, שנערך החוקר גולדשטיין, צויין כי החלקים שצולמו, לבקשת החוקר ליבוביץ, הוכנסו לרכבו של הנאשם, והוא אישר כי הם שייכים לו (ע' 34).

לדברי המתנדב אברהם כהן, הגיע בוחן תנועה למקום, שאף ביצע מדידות. על פי הודעת ב"כ המאשימה העלתה בדיקתה במשטרת ערד כי לא הגיע למקום התאונה בוחן תאונות (ע' 119).

הנאשם טען באמרתו ת/16, כי עם שובו חזרה ברחוב הפלמ"ח, הבחין בשוטר המסמן לרכב לפניו "לזוז הצידה", והוא נסע מהמקום, ולאחר 200 מ' הבין כי הניידת נוסעת בעקבותיו, ואף שמע את קול הסירנה. הנאשם מציין כי באותו שלב, ביצע את "הטעות הראשונה שלא עצרתי", ולאחר מכן ביצע טעויות נוספות. לדבריו, חשש כי השוטר יעצרו ויבחין כי הוא נוהג לאחר שתיה אלכוהולית "חשבתי שאולי אני יתחמק לו". בהקשר זה טען הנאשם, באמרתו, כי שתה "בבית בירה חזקה 8% אלכוהול בקבוק אחד". בעדותו טען הנאשם, כי שתה יותר מכך "פה בקבוק ואח"כ כוסית והגעתי הביתה עוד כוסית", וכי לא סיפר זאת בחקירתו, מחמת הבושה (עמ' 127). עוד ציין בעדותו "אז אמרתי הנה הוא עוצר את הרכב הזה אז הזדמנות שלי לברוח"... התחמקתי ועקפתי את אותו רכב והמשכתי בנסיעה, תוך כדי שאני מתעלם קצת מהשוטר... אבל אני חושב שהוא סימן משהו עם היד, לא בדיוק ראיתי במאה אחוז כי הייתי שתוי והסתכלתי קדימה, ולא רציתי להסתכל לכיוון של השוטר כי אני יודע שאני שתוי". (עמ' 124). הנאשם אישר באמרתו כי בהמשך הנסיעה לא עצר את רכבו כיוון "שנלחץ" מהמרדף ומכך שהיה "שתוי". הוא עבר "כמה עבירות חמורות", וכי "לאחר מרדף קצר" עצר את רכבו, והבין " שזה הטעות של החיים שלי". עוד אישר כי נסע "בנסיעה די מהירה", יותר מ – 50 קמ"ש, אולם אינו יודע באיזו מהירות מדובר, ושנאמר לו כי מדובר בנסיעה במהירות גבוהה, הביע צערו על כך. הנאשם גם לא שלל אפשרות כי עקב דרך נהיגתו, גרם לכלי רכב אחרים לבלום ולסטות לצד כדי להימנע מתאונה, ובחקירתו הנגדית ציין בהקשר זה: "...באותו זמן הייתי שתוי, אני לא יכול להסתכל גם לכביש וגם לצדדים ולראות מאיפה באים מכוניות, אבל כשאני נסעתי ממול לא באו מכונית. אם היה מקרה כזה הייתי רואה וזוכר..." (עמ' 131). באשר לדרך כניסתו לצומת גלעד, טען הנאשם בת/16, כי אינו זוכר את נסיבות התאונה, וכי "מתוך לחץ... לא עצרתי בתמרור עצור שיש שם". הנאשם אף ציין, כי אינו שולל אפשרות כי נסע נגד כיוון התנועה בצומת ופגע עקב כך ברכב האחר, ולדבריו, "אם זה קרה, כנראה שאיבדתי שליטה על הרכב". עוד הגיב לטענה, כי נהגת הרכב "שברה מאוד חזק את ההגה", בשל כך שרכבו הגיע מולה, ואמר: "טעות חמורה מאוד שלי, ותודה לאל שזה רק ברכב ולא פגעתי באנשים".

בעדותו, ציין הנאשם כי הבחין שהשוטר "נצמד אליו לעיתים". עוד טען, כי בשעת המרדף, "לא היו רכבים בכלל... זה רק אני והניידת לאורך כל הנסיעה". עם זאת, ציין כי "במהלך כל המרדף, ראיתי אולי רכב אחד מכיוון אחד לכיוון אחר, אף רכב לא בא ממולי במהלך המרדף" (עמ' 126). לדבריו, לא הגיע למהירות של 80 קמ"ש וכי בסיבובי הדרך, האט למהירות של 40 קמ"ש, וכי לאורך נתיבי הנסיעה, חנו מכוניות שהאטו את מהירות הנסיעה. הוא הגיע לצומת גלעד "די במהירות", אך מאחר שהיה מודע לכך שמדובר בצומת מסוכן, הגביל את מהירותו ל – 50,60 קמ"ש, ועצר עצירה מוחלטת לפני הצומת, תוך שהוא מתבונן ימינה ושמאלה "שלא יבואו מהצדדים כי זה זכות שלהם, כי בדרך נוסעים שם די מהר" (עמ' 125). רק לאחר שוידא כי הכביש פנוי, הגביר את מהירות הנסיעה, תוך מעבר מהילוך ראשון להילוך שלישי, חלף את הצומת במהירות של כ – 40 קמ"ש, ואז הבחין לפתע ברכב המזדה – בו לא ניתן היה להבחין קודם לכן - שעקף רכב אחר שחנה עם שני גלגלים על המדרכה, לכיוון נסיעת המזדה. רכב המזדה הוא זה שחרג לנתיב נסיעתו, ואז מתוך חשש לפגיעה בנוסעי המזדה עלה על המדרכה לצד הנתיב הימני בו נסע, "שפשף" את רכב המזדה "מהצד", ופגע בעמוד התמרור: "העדפתי לפגוע בעמוד... ולא מישהו אחר" (ע' 126). הנאשם טען, כי אינו זוכר מה אמר בחקירתו בשל מצב שכרותו, ואולם הוא משוכנע, בשחזור לאחור, כי עצר את הרכב בכניסה לצומת. עוד ציין כי חש באותו שלב כי "לא יודע מה קורה עם עצמו מבחינת בלבול ולחץ, אני רוצה שזה רק יגמר", ואז האט את מהירות הרכב, עד שעצר לחלוטין. הוא לא התנגד למעצר, הבהיר לשוטר שהוא שתוי, וכל שעניין אותו היה אם מישהו מבין נוסעי המזדה נפגע (ע' 125).

בדיקת שכרות

לאחר מעצרו, בשעה 20:33, נערכה לנאשם בדיקת שכרות, באמצעות מכשיר נשיפה. עורך הבדיקה, השוטר בכור רמי, ציין כי התקבלה תוצאה של 630 מיקרוגרם (ת/5) בבדיקה אחת, אולם לא ניתן היה לקבוע ממצא בדוק, כיוון שהנאשם לא עמד בביצוע בדיקות נשיפה מאמתות, על פי הנהלים. (ע' 30 לפר'). בטופס בדיקת "מאפייני שכרות" שנערכה בשעה 20:48 (ת/6), צויין על ידי השוטר בכור, כי הנאשם אמר לו כי שתה "בירה אחת...". הנאשם הכחיש נטילת סמים. עוד צויין כי מפיו של הנאשם נדף ריח חזק של אלכוהול, והופעתו הייתה מרושלת ("מכנס נופל"). צויין כי עמידתו של הנאשם הייתה יציבה, והליכתו רגילה. הנאשם עמד במבחן אחד של הבאת אצבע לאף בעיניים עצומות, ונכשל במבחן דומה נוסף.

השוטר רס"מ חמיס אבו מחמד, העביר את הנאשם לבית החולים סורוקה, לצורך נטילת דגימת דם לבדיקת שכרות. עם הגיעם לבית החולים, הנאשם סרב למסור דגימה, ובמזכר שערך השוטר, ת/15, מיום 20.5.2007, ציין כי הנאשם אמר לו שהוא משתמש ב"כדורי סטרואידים וכל מיני כדורים, ושלא יגלו שהוא משתמש בסמים". השוטר העיד כי הנאשם נראה לו "שתוי" בעת העברתו לבית החולים, ונדף ממנו ריח לא חזק של אלכוהול (ע' 88). הנאשם טען בעדותו כי סירב לבצע בדיקת דם, מאחר שהבחין כי בבית החולים מצויים ככל הנראה, שכנים של אביו, והוא חשש כי אלה ידווחו לאביו על מעצרו עוד קודם שהנאשם עצמו יספיק לדווח לאב על כך.

החוקר רס"ל ליבוביץ בוריס, שגבה את אמרתו של הנאשם, ת/16, ביום 20.5.2007, שעה 23:36, ציין בעדותו כי הנאשם נראה לו "שתוי", ונדף ממנו ריח של אלכוהול, והוא ציין זאת בת/16. עם זאת ציין כי הנאשם לא היה "במצב שהוא לא יכול לענות או ליפול מהכסא, אבל נדף ממנו ריח של אלכוהול".

בת זוגו של הנאשם, סבטלנה בוכמן, מסרה בעדותה כי הנאשם היה שתוי לאחר שהגיע מהעבודה, והיא הפצירה בו שלא ינהג ברכב נוכח מצבו, אולם זה לא שעה לה, ויצא מהבית לקנות סיגריות. (ע' 133).

טיעונים

על- פי טענות ב"כ המאשימה ניתן להסתמך על עדויות עדי התביעה, ולהעדיפן על זו של הנאשם, שעדותו סתרה את הנאמר באמרתו בפרטים מהותיים ביחס למכלול פרטי האירוע.

ב"כ המאשימה סבורה כי הקטין מסר עדותו בצורה מהימנה, ולא ניסה להמעיט מאחריותו לירי של כדור הפלסטיק לעבר הילדה, וניתן לסמוך ממצאים על עדותו לעניין האיום שהושמע כלפיו על ידי הנאשם. המתלוננת תיארה בצורה מפורטת את דרך נהיגתו המסוכנת של הנאשם. לא הייתה לה כל סיבה לייחס לנאשם נהיגה פרועה, והיא התרשמה בדרך בלתי אמצעית, כי הוא מבקש לפגוע בה באמצעות רכבו. דבריה נתמכים בעדותו של אבו עג'ג', שהבחין כי המתלוננת רצה לעבר המכולת עם ילדיה, וכן בעדויות השוטרים לגבי מצבה ההיסטרי והנסער. הנאשם ביקש לפגוע במתלוננת ובקטין ברכבו; הוא הסיע את רכבו לעבר המדרכה, לחץ על דוושת הגז וניסה לעלות על המדרכה מספר פעמים, באופן שהמתלוננת וילדיה נחלצו בקושי מפגיעת הרכב. פעולות אלה מלמדות כי הנאשם ביצע מעשיו מתוך ידיעה, כי דרך השימוש ברכב יביא לפגיעה במתלוננת ובילדיה, ומתקיימת בו הכוונה הנדרשת על פי הוראת סעיף 329 (א) (2) לחוק העונשין.

התביעה מבקשת לבסס את הממצאים לעניין המשך הנסיעה, על עדויתיהם של השוטרים לוגסי ותבור, וכן על עדותה של נהגת המזדה, הגב' ראובני. השוטר לוגסי העיד כי הנאשם סיכן כלי רכב בצמתים, לאחר שלא ציית לתמרורי 'האט' ו'עצור', תוך כדי בריחה מרכב השיטור. השוטר הבחין בצומת הצבר ברכב אחד או בשני רכבים שניסו לבלום או לסטות מנתיב נסיעתם עקב נהיגתו של הנאשם, והנאשם חלף בצומת גלעד בלא שציית לתמרור 'עצור', תוך סיכון כלי רכב שהתקרבו לצומת; עקב כך פגע ברכב שנכנס לצומת, ולאחר מכן פגע בתמרור שהוצב בצד הדרך. בעדותו של השוטר תבור, קיימת תמיכה לעדותו של לוגסי לעניין דרך נהיגתו של הנאשם. בעניין התאונה בצומת גלעד צויין כי על פי עדותה של הנהגת ראובני, סטה רכבו של הנאשם לנתיב נסיעת רכבה של הנהגת, וכי באותה עת לא עקפה הנהגת כל רכב שחנה בצד הדרך, כפי שנטען על ידי ההגנה.

נוכח הנסיעה הפרועה וסיכונם של הנהגים האחרים, תוך שהנאשם מודע לאפשרות התממשות הסיכון, ומשמדובר במרדף משטרתי, הרי שנטען על ידי ב"כ המאשימה, כי הוכחו גם היסודות לעבירת סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. התביעה מבקשת להרשיע את הנאשם גם בעבירות של חבלה במזיד לרכב והיזק בזדון, נוכח הנזק שנגרם לרכב המזדה ולתמרור, ולנוכח הראיות כי הנאשם שתה שתייה חריפה קודם לנהיגתו, גם בעבירה של נהיגה בשכרות.

בסיכומיו טען ב"כ הנאשם כי ניתן לקבוע כי הנאשם היה שיכור בעת האירוע; זאת נוכח התרשמותם של השוטר לוגסי והבודק רמי בכור לגבי ריח האלכוהול שנדף מפיו של הנאשם; התנהגותו המבולבלת של הנאשם לאחר התאונה, בעת מעצרו; עדויותיהם של הגב' בוכמן ושל הנאשם לגבי צריכת האלכוהול לפני הנסיעה; ואף לנוכח עדותה של המתלוננת כי הנאשם נראה "מסטול" בעת שהתקרב עם רכבו לכיוונה. עוד צויין כי ניתן להסתמך גם על תוצאות בדיקת הנשיפה שהצביעה על ריכוז אלכוהול באוויר הנשוף בערך של 630 מיקרוגרם, העולה בהרבה על הסף של 230 מיקרוגרם הקבוע בתקנות התעבורה, ומשבדיקה זו נערכה כשעתיים וחצי לאחר אירוע הנהיגה, בעת שריכוז האלכוהול היה כבר בירידה.

הסניגור אינו טוען כי עומדת לנאשם הגנת שכרות על פי סעיף 34ט (א) לחוק העונשין, וזאת לאחר שהנאשם "נכנס למצב השכרות מרצונו החופשי" (עמ' 6 לסיכומים). עם זאת, נטען כי יש לקבוע כי בשל מצב שכרותו הנאשם "לא היה מודע לכל מעשיו, ולא היה מודע להתרחשות כל העובדות באירוע...לראות נכונה את כל סביבת הנהיגה שלו, והוא לא ידע להבחין בכל הרכבים האחרים שהיו במסלול נסיעתו". הנאשם אף לא ידע כי התרחשה תאונה, והוא שאל את השוטרים שעצרוהו מה אירע. בשל שכרותו "הנאשם לא יכול היה לאמוד את מידת הסיכון שבאופן נהיגתו" וממילא לא התגבשה אצלו הכוונה הנדרשת לביצוען של עבירות החבלה בכוונה מחמירה וסיכון חיי אדם בנתיב תחבורה.

ב"כ הנאשם סבור בנוסף כי אין לסמוך ממצאים על עדות המתלוננת. נטען כי מסרה תיאור מופרך ומוגזם של המתרחש. חרף הטענה כי הנאשם איים על בנה יום קודם לכן, לא הוגשה על ידה כל תלונה במשטרה; עולה גם תמיהה מדוע לא זוהה הנאשם על ידי המתלוננת בתחילת האירוע ברחוב הפלמ"ח; לא ברור גם מדוע טענה המתלוננת כי חילצה ילדיה בדוחק, על אף שרכבו של הנאשם לא עלה על המדרכה; המתלוננת טענה גם כי לא היו אנשים באיזור, אולם מאידך ציינה כי דחפה את העגלה לעבר אדם כלשהו שעמד בסמוך; גם הטענה לעניין התעלפותו של הבן הקטין, נשללה; עוד צויין כי עדותה של המתלוננת כי נאלצה לחלץ את ילדיה בשלבים, נסתרת בעדותו של אבו עג'ג', שטען כי המתלוננת רצה לעבר החנות עם שלושת ילדיה.

נטען בנוסף, כי כל שעולה מעדות המתלוננת הינו כי הנאשם ניסה להפחידה או להבהילה, ולא לדרסה או לפגוע בה בדרך אחרת. בהקשר זה צויין, כי הצילום ב- נ/1 ועדותו של אבו עג'ג', מעלים כי המדרכה הסמוכה לחנות נמצאת בגובה הכביש ולא הייתה כל מניעה כי הרכב יעלה עליה, אם אכן רצה הנאשם לפגוע במתלוננת.

באשר לאירועי הנהיגה האחרים, נטען על ידי ההגנה, כי השוטר לוגסי מסר גירסאות סותרות בעניין עקיפת הרכבים על ידי רכבו של הנאשם. עדותו לא תאמה את עדותו של תבור, לעניין כיוון ההגעה של כלי רכב בצומת הצבר, ולוגסי לא מסר גירסה אחידה בעניין זה. על פי עדותו של תבור, כלי הרכב בצומת הצבר עמדו באזור הצומת ולא נראו כלל בולמים או סוטים מנתיבם, קודם לכן.

הטענה העולה מכתב האישום, כי הרכבים בצומת גלעד סטו מנתיבם, בשל הגעת רכבו של הנאשם לצומת, אינה מקבלת ביטוי בעדותו של לוגסי שהבחין כי הרכבים בלמו במקום, ואין להוציא מכלל אפשרות כי הבלימה ארעה בשל התקרבות הניידת וקול הסירנה. השוטרים לא היו עדים לרגע התאונה, ותבור ציין כי אינו יודע אם בעת הכניסה לצומת הגיעה מהירות הנסיעה של כלי הרכב ל – 80 קמ"ש, כפי שנטען בעדותו של לוגסי. עוד נטען כי גירסת הנאשם לעניין סטיית רכב המזדה, לא נבדקה על ידי בוחן תאונות, והאפשרות כי הנהגת עקפה כלי רכב שחנו במקום, מקבלת ביטוי בעדותו של לוגסי המציין כי ניתן לרכבים לחנות בצד ימין של הכביש, כיוון הגעת המזדה. עוד נטען בעניין זה, כי בעדות הנהגת לא ניתן הסבר מספק לכך שנכנסה לצומת בעת שזה לא היה פנוי, והעובדה כי התמרור נפגע בצד ימין של הדרך, כיוון נסיעת הנאשם, תומכת בטענתו כי התאונה ארעה בנתיב הימני, ולא כפי שטענה הנהגת. עוד סבור הסניגור, כי אם הנהגת היתה סוטה לצד ימין כפי שטענה, הרי שרכבו של הנאשם היה צריך לפגוע בחלק האחורי השמאלי של רכב המזדה, ולא לגרום לפגיעת שפשוף לכל אורך הצד השמאלי של הרכב. בהקשר זה צויין כי עדותו של המתנדב אברהם כהן, מעלה כי הגיע למקום התאונה בוחן תאונות, ויש להניח לפיכך כי הוכן דוח בוחן. משכך, הימנעות התביעה מהגשת הדוח מהווה חיזוק לגירסת הנאשם לגבי נסיבות התאונה. נוכח האמור, נטען, כי לא הוכח היסוד העובדתי לביסוס עבירת סיכון חיי אדם לפי סעיף 332 לחוק העונשין, וכי ניתן לכל היותר, להרשיע את הנאשם בעבירת נהיגה בפזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 לחוק העונשין.

הסניגור טוען בנוסף, כי מעדויותיהם של השוטרים לוגסי ותבור עולה, כי הנאשם לא התנגד למעצר, כפי שנטען בכתב האישום, ואין מקום להרשעתו בפרט עובדתי זה.

דיון

טענת השכרות


הוראת סעיף 34ט לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, קובעת את התנאים לחלותו של הסייג לפליליות המעשה מחמת שכרות, כדלקמן:


(א) לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה במצב של שכרות שנגרמה שלא בהתנהגותו הנשלטת או שלא מדעתו.

(ב) עשה אדם מעשה במצב של שכרות והוא גרם למצב זה בהתנהגותו הנשלטת ומדעת, רואים אותו כמי שעשה את המעשה במחשבה פלילית, אם העבירה היא של התנהגות, או באדישות אם העבירה מותנית גם בתוצאה.

(ג) גרם אדם למצב השכרות כדי לעבור בו את העבירה, רואים אותו כמי שעבר אותה במחשבה פלילית אם היא עבירה של התנהגות, או בכוונה אם היא מותנית גם בתוצאה.
(ד) בסעיף זה, "מצב של שכרות" - מצב שבו נמצא אדם בהשפעת חומר אלכוהולי, סם מסוכן או גורם מסמם אחר, ועקב כך הוא היה חסר יכולת של ממש, בשעת המעשה, להבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה.

(ה) סעיפים קטנים (א), (ב) ו-(ג) חלים גם על מי שלא היה חסר יכולת כאמור בסעיף קטן (ד), אך עקב שכרות חלקית לא היה מודע, בשעת מעשה, לפרט מפרטי העבירה.

ההגנה אינה חולקת על כך כי הוראת ס"ק (א) לא חלה בעניינו של הנאשם; הנאשם שתה אומנם שתייה אלכוהולית לפני שנהג ברכב, והשוטרים שעצרו את הנאשם והיו מעורבים בפעולות הבדיקה והחקירה לאחר מכן, התרשמו כי היה "שתוי" במידה זו אחרת, ואולם מדובר היה בשתייה מדעת ומרצון, והנאשם אף לא שעה לאזהרותיה של הגב' בוכמן, להימנע מנהיגה חרף כך. עם זאת טוענת ההגנה כי חלות על דרך נהיגתו ותגובותיו של הנאשם, הוראות ס"ק (ב) או (ד) הנ"ל; בין אם מדובר בשכרות מלאה, עד כדי כך שהנאשם "לא היה מודע לכל מעשיו, ולא היה מודע לכלל התרחשויות האירוע", ובין אם היה מצוי במצב של שכרות חלקית, ולא היה מודע לפרט מפרטי העבירה.

אין אני רואה מקום לקבל טענת ההגנה בעניין זה, וסבור אני כי הנאשם לא עמד אף בנטל הראשוני להראות כי ניתן להנותו מהגנת הסייג לפי אחת משתי החלופות הנטענות. הנאשם כפר תחילה בכך שנהג בשכרות, אולם גם אם נזנחה בינתיים עמדה זו, וההגנה אוחזת בה כיום בשתי ידיה, הרי שהנאשם מסר גירסות משתנות וסותרות גם ביחס לכמות המשקה שצרך, ולא טען למעשה, כי היה מדובר בשתייה מערפלת חושים, במידה משמעותית. באימרתו, ת/16 טען כי שתה בקבוק בירה אחד, בעדותו נטען לעומת זאת, כי שתה במהלך היום בנוסף, גם וודקה, אם כי לא ציין כי מדובר בכמות ניכרת. עם זאת, הנאשם לא טען בעדותו כי אינו מורגל בשתיה, וכי לא הבין את הנעשה עימו. הנאשם ציין בעדותו כי חרף השתיה "עמד על רגליו", ואף מדוח הבדיקה שנערך לו (כשעתיים לאחר האירועים) עולה כי הליכתו הייתה יציבה, והחוקר ליבוביץ שגבה את ת/16 (כחמש שעות לאחר האירועים) התרשם כי הגיב בצורה עניינית. לא למותר לציין כי הנאשם סירב בתואנות שונות, למסור דגימה מדמו לצורך בדיקת שכרות, פעולות המצביעות כשלעצמן על תכנון ומחשבה שקולה. השוטרים שעצרו את הנאשם, העידו כי נדף מפיו של הנאשם ריח של אלכוהול והוא היה שתוי, אולם לא עלה כי גם בשלב מוקדם זה, בעת ביצוע המעצר, דקות ספורות לאחר התאונה, הנאשם הגיב בצורה לא עניינית. התנהגותו הנרגשת של הנאשם בתכוף לתאונה, לא הייתה יוצאת דופן במיוחד, נוכח המרדף "החם" שהתנהל, מעורבותו בתאונה, ומעצרו;הצער והחשש שהביע הנאשם, היה אך טבעי ומתבקש בנסיבות, והעיד על מודעות והבנה לנעשה עימו. עוד יש לציין כי עד ההתנגשות ברכב השני, הצליח הנאשם לנהוג ברכבו - חרף לחצי המרדף שנערך אחריו - בתוככי עיר, תוך פניות בעיקולי דרך, ובנסיעה העולה על המותר. נסיבות אלה מצביעות אף הן על כך שחושיו של הנאשם לא קהו במידה ניכרת בשל השתיה.

זאת ועוד; הנאשם אישר בגירסותיו השונות, גם אם סותרות, כי היה מודע למתרחש במהלך הנסיעה, ואף הבין את האיסורים החלים עליו בעת הנהיגה. הוא אישר כי היה מודע לאיסור הנהיגה לאחר שתיה; היה ער לסימון של השוטר המבקש לעצור את הרכב, אולם הניח או קיווה, כי הסימון מיועד לנהגו של רכב אחר; הבין "אחרי 200 מ'" כי הניידת דולקת בעקבותיו, ושמע את קול הסירנה; בת/16 אישר כי עבר "כמה עבירות חמורות" במהלך נהיגתו, וכי בשל ה"לחץ" בו היה נתון ייתכן שגרם לכלי רכב אחרים לבלום ולסטות. עוד טען כי הבין בשעת מעשה, את איסור הכניסה לצומת גלעד, בלא לציית לתמרור ה"עצור", ואף היה מודע להתרחשות התאונה. בת/16 אמר בעניין זה: "...מתוך לחץ אני לא עצרתי בתמרור עצור שיש שם" וכן, "במהלך המרדף זכור לי ששרטתי אוטו אחד, ופגעתי בתמרור...אני באתי מהר לצומת וכתוצאה מכך לא הספקתי לעצור, ואז אני שרטתי את הרכב". בעדותו "העצים" הנאשם עוד יותר את מודעותו לסיכוני הצומת; לדבריו הקפיד להיכנס לצומת רק לאחר עצירה מוקדמת, וידוא כי הצומת פנוי מכלי רכב, האטת המהירות, ואף בחירה מודעת לסטות ימינה ולהתנגש בעמוד התמרור, כדי להימנע מפגיעה חמורה יותר ברכב ובנוסעיו. הגם שעדותו זו של הנאשם בעניין דרך הכניסה לצומת, עומדת בסתירה קוטבית לנאמר ב- ת/16, והיא בבחינת גרסה כבושה שאין ליתן בה אמון, הרי שניתן ללמוד מדרך הצגת הדברים על ידי הנאשם, בכל אחת מגירסותיו, כי היה מודע בשעת מעשה, לסיכוני הדרך והנהיגה בעת הכניסה לצומת; מודעותו להתרחשות תאונה, מוסקת מטבע הדברים, נוכח עוצמת הפגיעה ברכב האחר ובעמוד התמרור, ומכך שזו הניעה את הנאשם בסופו של דבר, לחדול ממנוסתו ולעצור את הרכב, מרחק קצר לאחר מכן, תוך הבעת צער וחרטה בפני השוטרים, המעידה כאמור על הבנת הנעשה.

נוכח האמור נדחית הטענה כי הנאשם ביצע מעשיו ב"מצב של שכרות", במובנו של סעיף 34ט הנ"ל.

נהיגה בשכרות

לנאשם מיוחסת עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, דהיינו כי היה "שיכור בהיותו נוהג של רכב, או בהיותו ממונה על הרכב, בדרך או במקום ציבורי". כפי שהובהר על ידי כב' השופט לוי, במסגרת ע"פ 2454/02 - טיקמן דני נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 12.12.2005), הרי ש"סיווגו של מבצע העבירה כ"שיכור" על-פי פקודת התעבורה ותקנותיה, אינו יכול לשמש אמת מידה לתחולתה של הגנת השכרות הקבועה בסעיף 34ט לחוק העונשין, ולסיווגו של נאשם כמי שנמצא ב"מצב של שכרות". ממילא, אי קביעת "מצב של שכרות" על פי חוק העונשין, אינו מונע קביעת "שכרות" לעניין סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. באשר לשכרות "התעבורתית", קובעת תקנה 169ב (ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961 כי "לענין סעיפים 62 (3) או 64ב לפקודה ופרק זה יראו אדם שיכור אם הוא נתון תחת השפעה של סמים משכרים או מסוכנים או אם ריכוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה", ועל פי הוראת סעיף 169א הרי ש"המידה הקבועה" - ריכוז אלכוהול לפי אחד מאלה: (1) חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם; (2) ריכוז אלכוהול באויר נשוף ברמה שוות ערך לריכוז האמור בפסקה (1), או 240 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה"; עוד יש לציין כי על פי הוראת סעיף 169ז (ב) לתקנות התעבורה, יש לבצע "בדיקה כפולה...לפחות של ריכוז אלכוהול בדוגמת האויר הנשוף של הנבדק...".

הוראת סעיף 64ב לפקודת התעבורה קובעת בעניין זה, כי שוטר רשאי לבקש מנהג דגימת אוויר נשוף, וכן אם הנהג חשוד כשיכור או כמעורב בתאונה, רשאי לדרוש גם מתן דגימת דם או שתן לצורך ביצוע בדיקת שכרות. סעיף 64ד (א) לפקודה מורה, כי אם "סירב נוהג ברכב... לתת דגימה, למעט דגימת רוק לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62 (3)..."

לבסוף יצויין כי נקבע לא אחת, "כי אין ללמוד, כי קיומה של דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. נקבע, כי ניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית" ע"פ 10284/0, רועי קדוש נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22.1.2008 על ידי כב' השופט ג'ובראן; ר"ע 666/86 סאמי סודקי עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ (4) 463, בעמ' 467).

על פי הראיות שהובאו, לא צלחו המאמצים לקבל דגימות מהנאשם שיבססו את רמת האלכוהול בגופו; לא נערכו שתי בדיקות מלאות של אוויר נשוף, כנדרש, והנאשם לא התרצה לדרישה למסור דגימת דם. באשר לאי מסירת דגימת האוויר הנשוף ניתן אולי להניח הנחה מפוקפקת כי הנאשם כשל במאמץ הנשיפה שלא באשמתו. "מפוקפקת" - שכן הנאשם לא אבה גם למסור דגימה מדמו, נוכח כשלון בדיקת הנשיפה. סירובו של הנאשם למסירת דגימת הדם מתורץ על ידו בכך שחשש לפגוש מכרים בבית החולים, או מחשש לגילוי סמים, שזוהי למעשה אחת ממטרות הבדיקה. כך או כך, שסירוב זה שסיכל את הבדיקה המדעית, הקים את החזקה על פי סעיף 64ד כי רואים את הנאשם כמי שנסע בהיותו שיכור. חזקה זו לא הופרכה, הן נוכח טיעוניו הסותרים של הנאשם לעניין מניעי הסירוב, והן נוכח הראיות הנוספות ובכללן, אישורו כי לגם משקה אלכוהולי לפני הנסיעה, התרשמות השוטרים, חלק מממצאי בדיקת השכרות, ואף התוצאה החלקית של בדיקת הנשיפה המצביעות על כמות של 640 מיקרוגרם, שהינה הרבה מעבר ל"מידה הקבועה", ויש בה לפיכך, משום אינדיקציה ראייתית נוספת.

נוכח האמור, מורשע הנאשם בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, כמיוחס לו.

נסיבות השימוש ברכב ברחוב הפלמ"ח

עדותה של המתלוננת ובנה הקטין, באשר לדרך נהיגתו של הנאשם ברחוב הפלמ"ח, משתלבות במידה רבה בעדותו של הנאשם עצמו. הנאשם אישר כי ביצע פניות פרסה ברחוב פלמ"ח, ואף התקרב עם רכבו לעבר המדרכה ליד חנות המכולת, תוך נסיעה לפנים ולאחור. הוא אף אישר כי נסע במהירות וביצע "חריקות" ברכבו באותם קטעי דרך. הנאשם לא חלק על כך כי המתלוננת וילדיה הלכו אותה עת על המדרכה, שלידה תמרן את רכבו, אם כי טען כי כלל לא הבחין בהם במהלך האירוע.

טענת הנאשם כי "מפגש" זה לא היה יותר מאשר צרוף מקרים לא מתוכנן, אינה ראוייה להתקבל.

הליכתם על המדרכה של המתלוננת ושלושת ילדיה - התינוקת הוחזקה במעין עגלה - לא הייתה יכולה להיעלם לכאורה, מעיניו של הנאשם נוכח התקרבותו למדרכה; המתלוננת והקטין העידו כי המתלונן זיהה אותם נוכח איום הדריסה או הפגיעה, שהפנה אליהם עם התקרבו לעברם; תמרוני הרכב שהתקרב למדרכה ונסוג לאחור, בדרך מסוכנת, אינם מתיישבים עם הגירסה התמימה שהשמיע הנאשם כי הסיע את הרכב בדרך זו, בשל רצונו לסוב על עקבותיו נוכח סברתו כי איבד את מסמכי הרישוי. לגירסה זו של הנאשם אין כל ביטוי בחקירתו במשטרה, ומדובר בגירסה כבושה שהועלתה רק בשלב העדות, ונועדה, כך נראה, לתרץ את הסעת הרכב לעבר המדרכה, שלא על רקע כעסו של הנאשם על התנהגות הקטין ובני משפחתו, שאף הביאה להגשת תלונה למשטרה על ידי הגב' בוכמן. הנאשם אישר כי הגיע לביתה של הדודה ביום הקודם, וביקש להחרים את הנשק, ונתקל בהתנהגות מזלזלת ומחוצפת מצדו של הקטין ובאי שיתוף פעולה מצד הדודה. הקטין טען כי הנאשם אף איים עליו באותו מעמד, ולאחר שהתרשמתי מדרך עדותו של הקטין ומכנותו, ולנוכח עדותו הבעייתית של הנאשם, נחה דעתי כי ניתן לקבוע כי איום זה אכן הושמע על ידי הנאשם כמתואר על ידי הקטין.

נוכח האמור, הרי שלגבי דידו של הנאשם קיים היה מניע להיפרע מהקטין בשל התנהגותו ולנוכח התרשמותו כי בני משפחת הקטין אינם עושים דבר כדי לרסנו מזה תקופה ארוכה. מנגד, לא התרשמתי כי המתלוננת או הקטין ביקשו ליזום תלונת שווא נגד הנאשם, על רקע זה, והתנהגותה הנסערת של המתלוננת, הריצה לעבר חנות המכולת, והזעקת המשטרה מעידים על בהלה אמיתית בזמן אמת, נוכח התרשמותה הבלתי אמצעית מנהיגתו המאיימת של הנאשם. למצבה של המתלוננת קיים ביטוי גם בעדויות השוטרים ואבו עג'ג'. אבו עג'ג' העיד כי היה "שקוע" בחנות, ומכאן שעד הגעת המתלוננת וילדיה למקום, לא היה עד ראיה להתרחשויות מחוץ לחנות, ואין בעדותו כדי לסתור את דברי המתלוננת באשר לסדר הרחקת ילדיה מרכבו של הנאשם.

הוכח לפיכך, כי לאחר שהנאשם הבחין במתלוננת ובקטין, קרב את רכבו לעבר המדרכה, עליה צעדו בני המשפחה, בדרך המתוארת על ידי המתלוננת; מדובר היה במעין משחק מאיים ומסוכן ברכב, לאחר השמעת איום מילולי, תוך קירוב הגלגלים הקדמיים עד מגע במדרכה, הסעת הרכב לפנים ולאחור, הגברת תאוצה והשמעת "חריקות" בלמים. עם זאת לא הוכח כי פעולתו של הנאשם ברכב, נעשתה מתוך כוונה לגרום חבלה חמורה לקטין או למתלוננת, במובנו של סעיף 329 (א)(2) לחוק, ונראה כי הנאשם פעל מתוך מטרה להלך אימים על המתלוננת והקטין. בעניין זה, מקבל אני טענת הסניגור, שלא הופרכה בראיות, כי לא הייתה כל מניעה לעלות עם גלגלי הרכב על המדרכה, אם אכן ביקש הנאשם לפגוע בבני המשפחה, במהלך ריצתם לעבר חנות המכולת, מרחק של 40 מטר ממקום המפגש הראשוני.

עם זאת, הרי שדרך השימוש ברכב, לצורכי איום, תוך התקרבות מסוכנת לעבר המדרכה עליה נמצאו המתלוננת וילדים קטנים, הינה בבחינת נהיגה נמהרת ופזיזה, במובנו של סעיף 338 (א)(1) לחוק העונשין, והנאשם מורשע בעבירה זו, וכן בעבירת איומים המתייחסת הן לדרך הנהיגה המתוארת והאיומים שהשמיע במהלכה, והן בגין האיומים שהשמיע כנגד הקטין ביום 19.5.2007.

אירועי הנסיעה בעת המרדף המשטרתי

הנאשם הודה כי נמלט ברכבו משוטרי הניידת, תוך שאינו שועה להוראות לעצור, ומשמערכת הכריזה בניידת פעלה כל העת. באמרתו אישר הנאשם בנוסף, כי נסע במהירות העולה על המותר, וכי אינו שולל אפשרות כי סיכן כלי רכב אחרים, עקב נסיבות מנוסתו. בפתח משפטו אף הודה כי נכנס לצומת המזרח בלא שהאט מהירותו. עדויות השוטרים שהעידו בעניין דרך הנהיגה, היו מאופקות;לא ניכרה בהן כל מגמה להעצים את ממדי הסיכון שגרם רכבו של הנאשם לעוברי דרך אחרים, ובמהלך חקירתם הנגדית אף היו נכונים להסתייג ולבחון מחדש אמירות קודמות שהשמיעו בחקירה, לעניין הסיכון שגרם הנאשם בנהיגתו, אם נוצר אצלם ספק בעניין זה. השוטרים היו מאוחדים בכך שנוצר סיכון מוחשי בשני "מוקדים", האחד בכניסה לצומת הצבר, והשני בצומת הגלעד. עדויות השוטרים לא היו אחידות לעניין דרך הגעת הרכבים "התמימים" לעבר צומת הצבר, ואולם עלה משתי העדויות כי שני כלי רכב עצרו בצידי הצומת עקב המרדף. עם זאת לא עלה מהעדויות בבירור, מה היה מיקומם המדוייק של כלי הרכב האחרים בצומת, ומה היו נסיבות העצירה ובכללן, אם כלי הרכב נעצרו בשל התקרבותה לצומת של הניידת, שקול הסירנה שלה הלך לפניה למרחק.

השוטרים לא היו עדי ראיה לקרות התאונה בצומת גלעד, והם התייחסו למיקום רכב המזדה בצומת לאחר שנפגע. המתנדב אברהם כהן סבר כי הגיע למקום התאונה בוחן תאונות, אולם על פי הצהרת התובעת העלתה בדיקתה כי לכאורה, אין בסיס לכך, ומכל מקום לא נמצא חומר ראייתי רלוונטי נוסף בעניין זה.

עם זאת ניתן לסמוך ממצאים בעניין הפגיעה ברכב המזדה על עדותה הבהירה של נהגת המזדה, שמסרה כי לאחר שנכנסה לצומת, הופתעה מכניסתו בה בעת, של רכבו של הנאשם לצומת, לאחר שתחילה לא הבחינה בהגעתו לצומת נוכח נסיעתו המהירה, ומששדה הראיה לעבר כיוון הגעת הנאשם אינו רחב, בשל עיקול דרך שקדם לקטע הכביש לפני הכניסה לצומת, מכיוון נסיעת הנאשם. על פי עדותה חרג הנאשם לנתיב נסיעתה, פגע ברכבה, ולאחר מכן סטה ימינה ופגע בעמוד התמרור.

גירסתו הנוגדת של הנאשם, אינה סבירה ואינה אמינה. הנאשם אישר תחילה בת/16 את עיקרי גירסת הנהגת דהיינו, כי לא ציית לתמרור "עצור", ולא הבחין ברכבה במועד, בשל "לחץ" המרדף. גירסתו החדשה של הנאשם כי נקט בכל אמצעי הזהירות בעת הכניסה לצומת, חרף המרדף החם שנערך, מעוררת גיחוך, ואינה עולה בקנה אחד עם המענה שניתן בעניין זה בכתב האישום, כי לא עצר במקום בשל "בלבול". הנאשם אף טען כי התבונן לשני צידי הצומת, כדי לוודא שלא מגיע רכב בדרך החוצה, ואולם באותה נשימה, טען במקום אחר בעדותו, כי בשל מצב שכרותו לא בחן את מצב התנועה בצומת קודם. עוד יצויין כי נוכח טענת השוטרים כי איבדו קשר עין עם הנאשם לזמן קצר ביותר, באותו קטע דרך, הרי שסביר להניח כי היו מדביקים אותו אם אכן היה טורח לעצור לפני הצומת. טענת הנאשם כי לא הבחין במועד ברכב המזדה, שכן זה עקף רכב חונה, הינה אף היא בבחינת גירסה המושמעת בדיעבד, שהנאשם לא טען אותה כלל בחקירתו, ולנוכח הגירסה בת/16, הרי שהנאשם לא שם לב לרכב המתקרב ממולו, בשל המרדף שנערך, והדברים עולים גם מתגובתו הראשונית לאחר מעצרו. עוד אציין כי אפשרות חניית רכבים בצד הימני של הרחוב, בואכה הצומת, מכיוון נסיעת המזדה, אושרה בעדותו של השוטר לוגסי, אולם השוטר העיד כי נוכח מיקום התאונה, בתוך הצומת, לא ייתכן כי התאונה אירעה בעת עקיפת רכב חונה לפני הצומת. גם בתצלום הצומת, נ/4 שהוגש על ידי ההגנה, לא נראים כלל כלי רכב חונים סמוך לצומת, ולא ברור גם אם בשעת התאונה חנו כלי רכב במקום, והדבר נשלל על ידי הנהגת. טענת ההגנה כי סימני הפגיעה ברכב המזדה אינם מאשרים טענת הנהגת כי סטתה לימין הדרך, אינה מבוססת על כל ממצא ממשי, ומצילומי הפגיעה של רכב המזדה בת/11, עולה כי עיקר הנזק נגרם באיזור שתי הדלתות בצידו השמאלי של רכב המזדה, ולא בחלק הקדמי של הרכב, ומכאן שהמגע בין שני כלי הרכב לא היה מלא.

הנאשם נהג רכבו לאחר לגימת משקה חריף, תוך בריחה משוטרים, במהירות גבוהה ובלתי סבירה, בתוככי עיר ובעיקולי דרך, כשאינו מציית לתמרורי אזהרה בכניסה לצמתים. באופן זה, הנאשם לא עצר את רכבו בכניסה לצומת גלעד, ובשל מהירות הנסיעה והרצון לחמוק מידי השוטרים, סטה לעבר נתיב הנסיעה של רכב המזדה בתוך הצומת, ופגע ברכב בו נהגה הגב' ראובני, שלמרבית המזל חולצה מהרכב ללא פגיעה פיזית ממשית, ואף פגע בתמרור דרכים אליו סטה הרכב, בעבר השני של הכביש. בנהיגה זו היה כדי לסכן את השימוש הבטוח בנתיב התחבורה על ידי עוברי דרך אחרים, ונהיגתו של הנאשם מאופיינת בכוונה לסכן את בטיחות עוברי הדרך האחרים, במובנו של סעיף 332 (2) לחוק העונשין, וזאת משכוונת הסיכון מוסקת מידיעת הנאשם ברמה גבוהה של וודאות - נוכח אופי המעשים, נסיבות המרדף, ודבריו של הנאשם בת/16, לעניין המודעות ל"עבירות החמורות" שביצע - כי בדרך נהיגתו זו יש משום סיכון לבטיחותם של המשתמשים האחרים בדרך.

עם זאת, משקיים ספק אם הנאשם הבחין כלל ברכב המזדה או בעמוד התמרור, קודם הפגיעה בהם, אין מקום לחייבו בגין פגיעה במזיד ברכב ובתמרור.

מעדויות השוטרים – למעט הסתייגות בלתי ברורה בדברי השוטר לוגסי – אין בסיס לטענה כי הנאשם התנגד למעצר, ואין מקום להרשעה בעבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקיד, ביחס לפרט עובדתי זה. עם זאת יש מקום להרשעה בגין עבירה זו, נוכח נסיבות ההימלטות ואי הציות להוראות השוטרים.

הכרעה

סופו של דבר, על פי הקביעות לעיל, מזוכה הנאשם מעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה במזיד לרכב, והיזק בזדון.

הנאשם מורשע בעבירות של נהיגה בשכרות, איומים, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ונהיגה בפזיזות לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין - תשל"ז, 1977.

ניתן היום א' בכסלו, תש"ע (18 בנובמבר 2009) במעמד הצדדים.

______________

י. צלקובניק - שופט

ב"כ הנאשם:

אנו מבקשים ללמוד את הכ"ע טרם טיעוני לעונש. אני מתכוון לבקש תסקיר מבחן לעניין העונש.

הוא היה בתהליך ארוך של טיפול. הוא סיים את הגמילה, סיים טיפול בהוסטל, חזר לערד, הוא בקשר עם שירות המבחן. אני מניח שצריך חודשים ימים לערך לקבלת תסקיר.

ב"כ המאשימה:

אנו נבקש מאסר בפועל לעניין העונש, לעניין קבלת תסקיר נשאיר לשק"ד ביהמ"ש.

החלטה

נדחה לקבלת תסקיר שירות המבחן.

נקבע לטיעונים לעונש ליום 5.1.2010 שעה 12:00.

הנאשם מוזהר להתייצב במועד שנקבע.

ניתנה היום א' בכסלו, תש"ע (18 בנובמבר 2009) במעמד הצדדים

_________________

י. צלקובניק - שופט



מעורבים
תובע: פרקליטות מחוז דרום-פלילי
נתבע: ריינס ניטי
שופט :
עורכי דין: עו"ד מרום תמיר