ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מדינת ישראל נגד עלאא עלי ואח' :

1

בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה

פ"ח 4054/07

בפני הרכב כב' השופטים:

ש. ברלינר [אב"ד], ר. סוקול, ת. שרון-נתנאל

תאריך:

17/07/2008

בעניין:

מדינת ישראל

המאשימה

נ ג ד

1. עלאא בן עלי עלי, ת"ז 049846850

2. רביע בן רסמי מזעל, ת"ז 039707450

3. סאמי בן סעיד עלי, ת"ז 040100240

ע"י ב"כ

1. עו"ד אברהם ברדוגו

2. עו"ד דניאל כפיר

3. עו"ד תמר אולמן

הנאשמים

החלטה

1. ביום 12.8.07 נורו המנוח פארס סווידאן ז"ל (להלן: "המנוח") ובניו בילאל וג'אלל סוידאן, בעת שנסעו במכוניתם באיזור צומת גרנות. מהירי נפגע המנוח בגופו ומת. בגין מעשים אלו הוגשו כתבי אישום נגד ארבעה נאשמים. עניינם של שלושה מהם – עלי עלאא (להלן: "עלאא") רביע מזעל (להלן: "רביע") וסאמי עלי (להלן: "סאמי") – מתברר בפני הרכב זה, ובעניינו של המעורב הרביעי, קאסם עלי (להלן: "קאסם"), הגישה התביעה, מלכתחילה, כתב אישום נפרד, המתברר בפני הרכב אחר בבית משפט זה (הרכב בראשות כבוד ס' הנשיא השופט א' שיף).

2. בכתב האישום נטען כי כל ארבעת הנאשמים הנ"ל נסעו ברכב שממנו נורו יריות (להלן: "הרכב"), לעבר רכב אשר בו נהג המנוח ועמו היו שני בניו. ארבעה מהקליעים פגעו במנוח והרגוהו. בגין מעשים אלו הואשמו הנאשמים בעבירות של רצח, ניסיון לרצח, עבירות בנשק וקשר לפשע.

3. בתשובתם לכתב האישום כפרו עלאא ורביע כי היו ברכב בזמן היריות, וכי השתתפו בירי, ואילו סאמי הודה שהיה ברכב, אולם טען כי לא ידע על הכוונה לירות לעבר המנוח, וכי הוא לא לקח חלק בכל הקשור בכך.

4. עו"ד כפיר, בא כוחו של רביע, מבקש להפריד את משפטו של סאמי ממשפטם של הנאשמים 1 ו-2, בטענה כי קו ההגנה שנוקטים באי כוחו של סאמי והדרך שבה הם חוקרים את עדי התביעה פוגעים בהגנת מרשו וגורמים לו עיוות דין. לטענתו, קו הגנה שנוקט סאמי תומך בגרסת המאשימה ומחזק אותה.

לשיטתו, מדובר "בחציית קווים", המתאפיינת בתמיכת באי כוחו של סאמי בהגשת ראיות תביעה ובהסכמתם לבקשותיה של המאשימה להכריז על עדי תביעה כעדים עוינים.

5. בין היתר הצביע עו"ד כפיר על כך שבא כוחו של סאמי הקריא בפני אחד מעדי התביעה חלקים מהודעתו של רביע. לדבריו, יש בכך כדי להביא לעיוות דין, שכן אם בית המשפט יקבל את גרסתו של סאמי, הוא יתקשה מאד לְזכות את רביע. עוד טוען הוא שבא כוחו של סאמי הגיש ראיות שהמאשימה עדיין לא הגישה, ואף לא יכולה הייתה להגיש, בשלב זה.

6. עו"ד ברדוגו, המייצג את עלאא, אינו מתנגד להמשך ניהול המשפט במתכונתו הנוכחית, ובלבד שהתביעה תצהיר שהיא לא תבקש להפריד את הדיון לאחר סיום פרשת התביעה. לטענתו, יש לנהוג דין שווה בתביעה ובהגנה, ולכן לא יהא מקום לאפשר לתביעה, המתנגדת להפרדת הדיון בשלב זה, לבקש הפרדה בשלב מאוחר יותר, כאשר הדבר יהיה נוח לה.

7. עו"ד אולמן, באת כוחו של סאמי, מצטרפת לבקשה להפרדת הדיון, אולם טעמיה שונים. לטענתה, הפרדת הדיון תקצר את ההליך בכל הנוגע למרשה; בעוד שכעת נאלץ מרשה להיגרר למשפט ארוך, כאשר לחלק מראיות התביעה אין הוא מתנגד.

דיון והחלטה:

8. המחוקק היה ער למשמעויות הנובעות מדיון מאוחד בפני אותו מותב, בעניינם של שותפים לעבירה אשר גרסאותיהם אינן זהות ואף סותרות זו את זו, כפי שנהיר מהוראת סעיף 87 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ").

למשמעות שמיעת הדיון במאוחד התייחס בית המשפט בע"פ 710/83 בן-צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כלהלן:

[...] ההאשמה של מספר נאשמים בכתב אישום אחד, שיטה אשר בה נוקטים למען קיומם של סדרי דין סבירים ויעילים, טומנת בחובה מעיקרה את הסיכון כי דבריו ותגובותיו של האחד יהיו בעלי השלכה, ותהיה זו עקיפה, על הגנתו של השני. עצם ההודאה בעובדות הכורכת לעיתים בעקיפין גם את מי שאינו מודה כאמור, אך מובא לדין בפני אותו שופט על פי אותו כתב אישום, עלולה להיות בלתי נוחה לנאשם שאינו מודה ויהיה זה לפחות מבחינת תחושתו הסובייקטיבית." דא עקא, המחוקק לא שלל היווצרותן של נסיבות כאמור, שכן סבר ככל העולה מן האמור בסעיף 87, כי יש להתיר צירופי נאשמים. אך מובן שלו נאסר על צירוף נאשמים יכול היה הדבר לחייב לעיתים קיומו של משפט חוזר, תוך שמיעת אותם עדים פעמים מספר, ותופעה כזו נוגדת באופן ברור וגלוי את האינטרס הציבורי.

דרך כלל, גוברים הטעמים לשמיעת הדיון במאוחד, ולא אחת נאמר כי הוראת סעיף 87 לחסד"פ "היא 'דרך המלך' המיועדת להגשים שתי תכליות עיקריות: האחת - יעילות דיונית המושגת בניהול הליך אחד ובשמיעת העדים פעם אחת [...] והשנייה - צדק מהותי המושג בהערכה אחידה של מהימנות העדים, ובאפשרות לקבוע מדרג ענישה על פי חלקו של כל נאשם במכלול המעשים" (בג"ץ 4451/04 קסטוריאנו נ' כבוד השופטת ח. כוחן (2004)).

כך מכתיבה מדיניות משפטית נאותה, באשר ניהול משפטים בנפרד, המחייב שמיעת אותם עדים מספר פעמים, מכביד על מערכת המשפט ועל העדים ועלול אף להביא לתוצאות בלתי- רצויות, המנוגדות לאינטרס הציבורי ולהכרעות סותרות (ראו: ע"פ 710/83 בן צבי נ' מדינת ישראל לעיל (לא פורסם), נזכר בת"פ (ירושלים) 3120/02 מדינת ישראל נ' אליהו רון ואח' (2006), בסעיף 25 לפסק הדין].

9. עם זאת, מוסמך בית המשפט להורות על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים, כאמור בסעיף 88 לחוק, אשר זו לשונו:

בית המשפט רשאי, בכל שלב שלפני הכרעת הדין, לצוות על הפרדת המשפט באישום פלוני שנכלל בכתב האישום, או על הפרדת משפטו של נאשם פלוני שהואשם עם אחרים.

סעיף 88 לחוק אינו מפרט מהם השיקולים אשר ינחו את בית המשפט בבואו להחליט אם להפריד משפטו של נאשם ממשפטם של אחרים שהואשמו יחד עמו, ואלה פורטו בפסיקה.

10. בפסיקה נקבע כי על בית המשפט להביא בחשבון את יעילות הדיון, את התועלת שבהצגת תמונה שלמה בפני בית המשפט ואת האינטרס של מניעת הכרעות סותרות, אולם השיקול העיקרי הוא מניעת עיוות דין (ע"פ 350/91 ממן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 345, 350-351 (1991)). ככל שבהמשך המשפט, במאוחד, עלול להיגרם למי מהנאשמים עיוות דין, יורה בית המשפט על הפרדת הדיון, גם אם יהא בכך כדי להכביד על ההליך השיפוטי.

11. לאחר ששקלנו את המיוחס לנאשמים, את גרסאותיהם, ככל שהובאו בפנינו עד כה, את החקירות שהתנהלו עד היום ואת טיעוני באי כוח הצדדים, סבורים אנו שלא מתקיימות, במקרה דנן, נסיבות המצדיקות הפרדת הדיון.

עמדת באי כוחו של סאמי בנוגע להכרזת עדי תביעה כעדים עוינים, גם אם היא תומכת בבקשה, אינה יוצרת כל חשש לפגיעה בהגנתו של רביע או לעיוות דין. אין מדובר בחשיפת בית המשפט לחומר "אסור", וממילא מתבסס שיקול דעתו של בית המשפט לעניין הכרזת עד כעד עוין על הערכת בית המשפט את עדותו של העד בפניו, לרבות הודעותיו במשטרה וסממנים המתגלים בעדותו על דוכן העדים.

כך גם בנוגע לחקירת עדי התביעה על-ידי באי כוחו של סאמי.

12. בעובדה שגרסאות שותפים למעשה-עבירה, הנאשמים בכתב אישום אחד, שונות זו מזו ובעובדה שכל אחד מהסנגורים חוקר את עדי התביעה על-ידי כל אחד מהם, במטרה למצוא תימוכין לגרסתו, אין כדי לגרום עיוות דין. נקיטת קו הגנה שונה על-ידי נאשמים שונים באותו כתב אישום היא דבר שבשגרה הטבוע כתוצאת לוואי טבעית של עצם הגשת כתב אישום מאוחד כנגד שותפים לאותה עבירה. נקיטת קווי הגנה שונים על-ידי נאשמים שונים באותו כתב אישום אינה עילה להפרדת הדיון. ראו לעניין זה, למשל, ע"פ 710/83 הנ"ל.

13. נציין כי טענת עו"ד כפיר לפגיעה בהגנתו של רביע, נטענה, בעיקרה, באופן כללי בלבד, ללא שהובאו בפנינו דוגמאות ספציפיות המעידות כי חקירת עדי התביעה על-ידי באי כוחו של סאמי גרמה או שיש בה לגרום עיוות דין, לקפח את רביע בהגנתו או להביא לידי אי-צדק.

כן לא הובאו בפנינו דוגמאות ספיציפיות לראיות שהוגשו על-ידי באי כוחו של סאמי ואשר התביעה לא הייתה יכולה להגישן, בין כעת ובין בשלב מאוחר יותר, באמצעות העדים הרלוונטיים.

אף אנו לא מצאנו כאלה, עד כה.

גם בהקראת חלקים מהודעותיו במשטרה של רביע, אין ולא כלום, שכן ממילא מצויות הודעות אלה בפנינו, כחלק מהראיות אשר הוגשו על-ידי התביעה.

13. נעיר כי ממילא גם חשיפת בית המשפט לראיות בלתי-קבילות, או החשש שמא כך יקרה בהמשך המשפט, אין בהם כדי להצדיק הפרדת הדיון.

חזקה על שופט מקצועי שיֵדע להתעלם מראיות אשר אינן קבילות, לגבי מי מהנאשמים, ויֵדע לערוך את ההפרדה הנדרשת, בבואו להכריע דינו של כל נאשם ונאשם, ואין בהבאת ראיה בלתי-קבילה בפני שופט כדי לפסלו מלשבת בדין (ע"פ 6751/98 חן נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 874, 878-879 (1998)).

במהלך הדיון המשפטי נחשף בית המשפט, פעמים רבות, לראיות בלתי-קבילות, כגון הודאות נאשמים שנפסלות, לאחר שמועלית טענת פסלות, או כאשר נאשם חוזר בו מהודעתו, עדויות שמיעה ועוד, ובכל זאת אין בית המשפט הדן בתיק פוסל עצמו מהמשך הדיון. אילו כך היה, היה בכך משום פגיעה בלתי-סבירה באפשרות ניהול ההליך הפלילי. גם כאן סומך הדין על מקצועיותו של השופט (ראו גם סעיף 56 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המבטא מגמה דומה).

כדי שיתקיים חשש שמא בית המשפט לא יוכל, למרות מקצועיותו, להתעלם מראיות בלתי-קבילות שהובאו בפניו, יש צורך ב"מסה קריטית" של ראיות כאלה (ע"פ 6752/97 פרידן נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 329 (1997)), תנאי אשר אינו מתקיים בענייננו.

בע"פ 1/88 כוכבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 133, 134-135 (1988), בעניין שבו נדונה בקשה לפסילת שופט, התייחס כבוד הנשיא שמגר לחשיפת בית משפט הדן בעניינם של שותפים לעבירה, לראיות אשר קבילות כנגד שותף אחד ואינן קבילות נגד השותף האחר המואשם עמו באותו כתב אישום, באמרו:

[...] כל אימת ומשפטם של נאשמים אחדים מופרד, יתכן ויהיה בחומר הראיות שהוגש בינתיים חלק שהיה קביל רק כלפי הנאשם שמשפטו הופרד ואינו קביל כלפי הנאשם הנותר. חזקה על בית המשפט שהוא יודע שראיות שאינן קבילות נגד המערער אינן יכולות לשמש נגדו, גם אם הוגשו באותו משפט. זוהי גם המגמה אשר סעיף 56 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, בא לשרת. שם אמנם מדובר על ראיות שנתקבלו בטעות או בהיסח הדעת, אך העיקרון המנחה הוא אחד.

חזרנו וציינו בעבר, לא אחת, כי אין להעלות טענת פסילה, כל אימת ועקב תהליכי איחוד משפטים או הפרדה או האשמה בצוותא, מגיעות ראיות לידיעת בית המשפט שקבילות נגד האחד ואינן קבילות נגד השני. כך, למשל, הודאה מחוץ לכתלי בית המשפט קבילה לגבי הנאשם שמסר אותה, אך אינה קבילה לגבי הנאשם האחר, ובית המשפט שדן במשפטם של נאשמים אחדים נמצא תדירות במצב כאמור, אשר בו ביקש הסניגור המלומד לראות עילה לפסילה (ראה ע"פ 597/87, מישאשוילי נ. מדינת ישראל - טרם פורסם)

ההקבלה בין שאלת פסלותו של שופט, עקב חשיפתו לראיות בלתי-קבילות, לבין שאלת הפרדת הדיון, ברורה. כפי שלא מתקיים חשש לעיוות דין במצב הראשון, כך לא מתקיים חשש לעיוות דין במצב השני.

כאמור – לא מצאנו כי קיים חשש כלשהו לפגיעה בהגנתו של רביע או לעיוות דין.

15. אין גם בעמדת עו"ד אולמן כדי לשנות את מסקנתנו לפיה אין להפריד את הדיון, מה גם שבאת כוח המאשימה הביעה ספק אם יהיה בהפרדת הדיון כדי לקצר משמעותית את משפטו של סאמי. בעניין זה ובמיוחד לאור כך שמדובר באישום זהה כנגד כל הנאשמים, גוברים טעמי היעילות והשיקולים השונים, אשר הובאו לעיל, לקיום דיון במאוחד.

16. אשר לעמדת עו"ד ברדוגו, סבורים אנו כי אין מקום להתנות תנאים כלשהם וּודאי שאין מקום לדון בבקשות אשר ייתכן שתוגשנה בעתיד. ככל שתובא בפנינו בקשה כלשהי, נדון בה בעִתה.

סופו של דבר, אנו דוחים את הבקשה.

ניתנה היום י"ד בתמוז, תשס"ח (17 ביולי 2008) במעמד ב"כ התביעה, הנאשמים ובאי כוחם.

ש. ברלינר, סגן נשיא

אב"ד

ר. סוקול, שופט

ת. נתנאל שרון, שופטת