ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מוזס נגד משהב"ט :


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

עא 001327/09

בפני:

כב' השופטת שרה דותן

תאריך:

02/11/2009

בעניין:

דב מוזס

מערער

– נ ג ד –

הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957

משיב

פסק דין

ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה מיום 11.02.09, לפיה אישרה את החלטת הועדה הרפואית מיום 01.07.08, וקבעה למערער דרגת נכות של 37.5% כולל תקנה 12.

המערער יליד 1923 ומיוצג בידי רעייתו. על פי הנטען, שיעור הנכות שנפסק למערער אינו משקף את עוצמת הפגיעה בבריאותו. בהמשך לכך, נמנו בכתב הערעור שורה של בעיות רפואיות כדוגמת צינתור, בעיות בהליכה, שכחה, טיפולי שיניים ועוד.

בעיקרי הטיעון, טוענת ב"כ המשיבה כי יש לדחות את הערעור, שכן לא נפלה כל טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית העליונה. הוועדה מצאה כי "המערער צלול, ללא הפרעות בחשיבה, בעל מצב רוח טוב, אפקט תואם לא דכאוני". בהתאם לכך ותוך התחשבות בהוראות תקנה 12, קבעה את אחוזי נכותו, המשקפים בנסיבות העניין את מצבו הנפשי. עוד טענה ב"כ המשיבה כי "באם למערער בעיות גופניות אחרות שלדעתו הן קשורות לרדיפות, יפנה בבקשה בצירוף מסמכים רפואיים לרשות המוסמכת, ויבקש הכרה בקשר סיבתי בינן לבין הרדיפות".

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים בתאריך 02.07.09, הובהר למערער ולרעייתו כי הערעור, כפי שנוסח, אינו מתייחס לנכות הנפשית, שהיא הנכות המוכרת, וכי עליהם להודיע לבית המשפט את עמדתם ביחס להמשך ניהול ההליך.

בהמשך לכך, הגיש המערער מסמך שנערך בתאריך 20.07.09 בידי ד"ר סלווין אילן, שהינו פסיכיאטר, המופנה לבית המשפט.

דין הערעור להידחות.

ראשית, ערכאת הערעור אינה רשאית להידרש למסמכים שלא עמדו בפני הועדה הרפואית העליונה עובר למתן החלטתה, ולפיכך אין ליתן משקל למסמך שנערך בידי ד"ר סלווין במסגרת ערעור זה.

שנית, הדין קובע כי בית משפט זה אינו מוסמך להתערב בשאלות רפואיות, ותחום סמכותו מוגבל לבחינת השאלה האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית העליונה. חזרתי ועיינתי בפרוטוקול הועדה, ומצאתי כי הדין עם המשיבה. הועדה הרפואית העליונה התייחסה למצבו הרפואי והתפקודי של המערער בעבר ובהווה:

בשלב ראשון, נשמעו מפי המערער תלונותיו בגין חוסר יציבות ברגליים ובעיות שינה. כן צוין על ידו, כי בעברו היה ספורטאי, עבד כשכיר במפעל והיה בעל בית קפה ומפעל גלידה, אולם לפני 10 שנים אזלו כוחותיו ומאז אינו עובד, אלא פעיל באגודת שחמט שהקים ומסייע לרעייתו. ביחס למצבו הנפשי מסר כי לא עבר טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי. לבסוף, חזר ואמר המערער: "אני בנוי די חזק. פתאום זה לא אני. הלכתי כל החיים, היום כבר כמה שנים לא יכול לעמוד";

לאחר מכן, בבדיקה, עמדו חברי הועדה על כך שעיקר התלונה מתייחס לחוסר יציבות בהליכה בשל בעיית גב, הנתמכת במסמכים רפואיים (דו"ח של ד"ר ברץ מיום 23.3.08). עוד נמצא, כי לא טופל פסיכיאטרית וכי המערער "צלול ערני, ללא הפרעות בחשיבה. מצב רוח טוב. אפקט תואם ללא דיכאון";

בפרק הסיכום, קובעת הועדה הרפואית העליונה כי:

"בהתאם לאמור לעיל, הועדה בדעה שאחוזי הנכות שקיבל משקפים את מצבו הנפשי, בכל הקשור לרדיפות.

יש לציין שקיבל תקנה 12 במלואה".

משמצאה הועדה הרפואית העליונה כי שיעור הנכות שנקבע למערער - 37.5% - הולם את מצבו הנפשי, ואף הפעילה בעניינו את תקנה 12 במלואה, אין כל הצדקה להתערב בהחלטה. עסקינן בקביעה רפואית, שהתקבלה לאחר שהועדה התייחסה לתלונותיו של המערער במלואן, ולא נפלה בה כל טעות משפטית.

בשולי הדברים יוער, כי אין בדחיית הערעור כדי למנוע מהמערער לשוב ולפנות לרשות המוסמכת, באם ימצא לנכון לעשות כן, על מנת שתשוב ותבחן את הקשר הסיבתי בין הרדיפות לבין בעיות גופניות אחרות מהן הוא סובל.

הערעור נדחה.

לנוכח מצבו הרפואי של המערער ובהתחשב בגילו, החלטתי, לפנים משורת הדין, לא לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום ט"ו בחשון, תש"ע (2 בנובמבר 2009) בהעדר.

שרה דותן, שופטת