ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כלל חברה לביטוח בע"מ נגד מלכה יהודה :


1

בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בר"ע 871/09

בפני:

כב' השופט יצחק ענבר

כב' השופט יוסף שפירא

כב' השופטת נאוה בן-אור

02/11/2009

בעניין:

כלל חברה לביטוח בע"מ

על-ידי עו"ד רחל מצלאוי

המבקשת

נ ג ד

מלכה יהודה

על-ידי עו"ד שמעון מור-יוסף

המשיב

פסק-דין

השופט י' ענבר:

1. לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק) מיום 24/11/08 בת"א 8958/07, הדוחה את בקשת המבקשת לסילוק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין.

רקע עובדתי ודיוני

2. המשיב הגיש לבית משפט קמא תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. על פי הנטען בכתב התביעה המשיב נחבל בגבו כאשר ביקש לרדת ממשאיתו. בגין אותו אירוע הוגשה עוד קודם לכן תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – "המל"ל") להכיר באירוע כ"תאונת עבודה". המל"ל דחה את תביעת המשיב מהטעם שלא הוכח אירוע תאונתי תוך וכדי העבודה. על רקע זה הגיש המשיב תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נגד המל"ל (בל' 12165/03). בפסק דין שניתן לאחר שמיעת הוכחות דחה בית הדין האזורי לעבודה את תביעת המשיב, בקובעו, בין היתר, כדלקמן:

גרסאותיו השונות של התובע, הסתירות שנתגלו ביניהן, והעדר מסמכים רפואיים ממועד האירוע, כל אלה מערערים את מהימנותו של התובע, ואת גרסתו כי אירע לו אירוע תאונתי ביום 6.10.02.

(פסקה 9 לפסק הדין)

מכל האמור לעיל עולה כי התובע לא הציג גרסה ברורה, אמינה וחד משמעית של אירוע התאונה, נתגלו סתירות רבות בין עדותו, המסמכים שהציג, הודעתו וחקירתו הנגדית. משנטל ההוכחה כי אכן ארעה תאונת עבודה מוטל על התובע, בענייננו למצער לא הרים התובע נטל זה ועל כן דוחים אנו את תביעתו וטענתו כי ארע לו אירוע תאונתי בגבו.

(פסקה 12 לפסק הדין)

סוף דבר. משקבענו כי לא ארע לתובע אירוע תאונתי ביום 6.10.02 נדחית תביעת התובע.

(פסקה 13 לפסק הדין)

3. על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגיש המשיב ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 265/06), אשר דחה את ערעור המשיב ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, כאמור בפסקה 6 לפסק הדין:

עיקרו של ערעור זה הנו בשאלה שבעובדה, האם אכן התרחש האירוע התאונתי כפי שנטען ע"י המערער. בית הדין האזורי ניתח בפירוט את הראיות שהוצגו בפניו ואת עדותו של המערער, וקבע ממצאים עובדתיים חד משמעיים, לרבות מסקנות בדבר מהימנותו של המערער. לא שוכנענו מטיעוניו של ב"כ המערער כי עסקינן במקרה חריג אשר מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.

4. המבקשת טענה בבית משפט קמא, כי מאחר שהפלוגתא בדבר התרחשות אירוע התאונה הוכרעה לחובת המשיב בפסק דינו החלוט של בית הדין לעבודה, מנוע המשיב לטעון אחרת בתביעה זו מכוח כלל השתק פלוגתא, ועל כן יש לסלק את התביעה על הסף. אלא שבית משפט קמא דחה את בקשת המבקשת, בקובעו שפסק דינם של בתי הדין לעבודה אינם מכוננים השתק פלוגתא בתביעה שלפניו. בית משפט קמא ציין, כי בהליכים שהתקיימו בבתי הדין לעבודה נדונה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען על-ידי המשיב לבין הנכות שבה לקה והיות האירוע תאונת עבודה. מאחר שהמבחנים וסדרי הדין הנוהגים לעניין זה בבית הדין לעבודה, שונים מהמבחנים הנוהגים בבית משפט שלום הדן בתביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, לא ניתן לזקוף לחובת המשיב ממצא שנקבע נגדו בבית הדין לעבודה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור, אשר הוחלט להעבירה לדיון לפני הרכב.

5. לטענת המבקשת, השאלה העובדתית, אשר הוכרעה בבית הדין לעבודה והעומדת לדיון בשנית בבית משפט קמא, אינה מתייחסת למצבו הרפואי של המשיב או לקשר הסיבתי בין האירוע לבין מצבו הרפואי, אלא לעצם התרחשות התאונה. על כן העובדה שאותה הדגיש בית משפט קמא, ושלפיה סדרי הדין לעניין מינוי מומחה רפואי וקביעת ממצאים שברפואה שונים בתביעה בשתי העילות ובשתי הערכאות, איננה רלוונטית. בהשלמת טיעון שהגישה הוסיפה ופרטה מדוע פסק-הדין של בית הדין לעבודה כולל "ממצא חיובי" המחייב את המשיב מכוח כלל השתק פלוגתא.

6. המשיב חזר על הטענה כי קיים שוני בין תביעה לתשלום דמי פגיעה המוגשת לבית הדין לעבודה לבין הליך המתנהל לפי חוק הפיצויים בבית משפט אזרחי, בפרט באשר למבחני הקשר הסיבתי. עוד נטען כי פסק-הדין בבית הדין לעבודה ניתן על בסיס של העדר הוכחה ולא על יסוד ממצא חיובי שלפיו לא אירעה תאונה.

דיון והכרעה

7. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה. לעצם העניין החלטנו לקבל את הערעור, מהטעמים שיפורטו להלן.

(א) המסגרת הנורמטיבית- עקרון השתק פלוגתא

8. עיקרון השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני לבעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית שכבר נדונה בהתדיינות קודמת, אם מתקיימים ארבעת התנאים שלהלן:

א. הפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

ב. התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל כן לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה, היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ג. ההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה.

ד. ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתביעה הראשונה להבדיל מהכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נחוצה לביסוסו של פסק-הדין בתובענה.

ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561; נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), בעמ' 141.

9. בע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד(2) 576 נפסק, שדי בכך שבעל הדין אשר לחובתו נקבע הממצא העובדתי, היוצר את ההשתק, יהיה בעל דין בשני ההליכים.

10. בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומס בע"מ פ"ד נד(1) 642, בעמ' 656-657 נפסק, כי "קביעה הנוגעת למחלוקת שבין בעלי דין, שנקבעה בבית הדין לעבודה, תשמש השתק פלוגתא בבית המשפט כפוף לסייג אחד והוא אם הקביעה העובדתית מושתתת על דיני ראיות או סדרי הדין שונים מאלו הנהוגים בית המשפט - לא יוצר השתק פלוגתא לגבי דיון בהליך אזרחי רגיל בבית המשפט".

11. בענייננו, אין מחלוקת בדבר התקיימותם של התנאי הראשון ושל התנאי הרביעי. המחלוקת ממוקדת בשני עניינים: האחד, האם בבית הדין לעבודה נקבע ממצא פוזיטיבי לגבי התרחשותה של התאונה; השני, האם ניתן לקבוע שלמשיב היה יומו בבית הדין לעבודה ביחס לאותה פלוגתא, בשים לב לכך שדיני הראיות, סדרי הדין ומבחני הקשר הסיבתי הנוהגים בבית הדין לעבודה שונים מאלו הנוהגים בבית משפט הדן בתביעה לפי חוק הפיצויים. נידרש תחילה לעניין השני, שעמד בבסיס הכרעתו של בית משפט קמא.

(ב) נפקות ההבדלים בין ההליך בבית הדין לעבודה לבין ההליך בבית משפט קמא

12. פסק דינו של בית הדין לעבודה, אשר דחה את טענת המשיב בדבר התרחשות התאונה, כלל לא נדרש לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנטען לבין הנכות, שהרי מה שנשלל הוא עצם התרחשותו של אירוע תאונתי. המסקנה המתחייבת היא, כי להבדלים בין מבחני הקשר הסיבתי הנוהגים בבית הדין לעבודה לבין המבחנים הנוהגים בבית המשפט האזרחי, אין בנסיבות העניין כל רלוונטיות. נוסיף עוד, כי גם המבחנים לקיומה של תאונת דרכים שונים מהמבחנים לקיומה של תאונת עבודה. אלא שבמקרה שלפנינו נקבע כי כל אירוע תאונתי, מכל סוג שהוא, לא התרחש, ולפיכך גם להבדל זה אין כל נפקות מעשית.

13. בית הדין לעבודה אינו קשור בדיני ראיות והוא פועל לפי האמור בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) או לפי הדרך הנראית לו טובה ביותר לעשות משפט צדק (ראו: סעיפים 32-33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969). פני הדברים שונים בהליך המתקיים בבית משפט שלום, הכבול בדיני הראיות ובסדרי הדין הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אף על פי כן, בחינת פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה מעלה, כי הממצא, שלפיו לא התקיימה תאונה בכלל, נקבע על סמך דיני ראיות וסדרי דין זהים לאלו המיושמים בבית המשפט האזרחי. על כן אין מניעה שממצא זה יחייב את המשיב גם בהליך השני. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 1041/97 הנ"ל:

בעניין הממצא הרפואי יש בבית הדין לעבודה, לצורך קביעת הזכאות לגמלה, סדרי דין ודיני ראיות מיוחדים, המונעים מבעלי הדין אפשרות חקירת המומחה. לכן בעניין זה, צדק בית המשפט המחוזי בחיפה בקבעו, שלא נוצר השתק פלוגתא על ידי קביעת בית הדין. במקרה דנן, נדחתה התביעה על ידי בית הדין לעבודה על יסוד הבעת אי אמונו של השופט בעדותו של התובע ובעדות גיסו שהוא גם מעבידו, מנהל הנתבעת. בעניין זה אין כל שוני בדיני הראיות הנהוגים בבית המשפט ובבית הדין לעבודה ואין שום סיבה שהשאלה העובדתית באם הייתה תאונה בעבודה או לא תידון שנית בבית המשפט לאחר שכבר הוכרעה על ידי בית הדין לעבודה.

עוד ניתן ללמוד לעניין זה על דרך ההיקש מרע"א 1958/06 סויסה נ' חברת צ'מפיון מוטורס (ישראל) בע"מ, שם נדונה השאלה האם פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות יכול ליצור השתק פלוגתא, ונקבע כי על אף סדרי הדין השונים ודיני הראיות הגמישים הנהוגים בבית המשפט לתביעות קטנות, יש בכוחו של פסק-דין של בית משפט לתביעות קטנות ליצור השתק פלוגתא (ראו האמור בפסקה ה(9) לפסק הדין).

14. העולה מהמקובץ לעיל הוא, כי הנמקתה של הערכאה הראשונה לאי תחולתו של עיקרון פלוגתא פסוקה במקרה דנן, אשר התמקדה בהבדלים בין בית הדין לבין בית המשפט, אינה יכולה לעמוד. לא נותר אלא לבחון את מהותו של הממצא שנקבע בבית הדין במסגרת דחיית תביעתו של המשיב.

(ג) מהותו של הממצא בדבר התרחשות התאונה והאם מדובר ב"ממצא חיובי"

15. הפלוגתא המשותפת להליך בבית הדין לעבודה ולהליך בבית משפט קמא היא, האם התרחשה תאונה. זוהי פלוגתא עובדתית. על פי ההלכה הפסוקה, ההכרעה בפלוגתא עובדתית בהליך הראשון חייבת להיעשות ב"ממצא חיובי", להבדיל מממצא שנקבע מפאת היעדר הוכחה (ראו: ע"א 126/51 פלמן נ' שחב, פ"ד ו 313; בג"צ 112/53 נקארה נ' שר הפנים, פ"ד ז 955, 960-961; ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד כז(2) 513. לביקורת על דרישה זו, ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), בעמ' 191; י' הרנון "'הפלוגתא הפסוקה במעשה בי"ד', הפרקליט כ"ג(ג) 344, 357). עם זאת יוטעם, כי לא לשונה של ההכרעה או צורתה קובעים בעניין זה, אלא תוכנה. לכן, עצם העובדה שבית המשפט מציין בפסק דינו כי טענה לא הוכחה, איננה מונעת יצירת השתק כאשר מגוף ההחלטה עולה כי תוצאה זו מבוססת, למעשה, על קביעת ממצא (ע"א 199/82 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לט(1) 232 בפסקה 8; ת"א (מחוזי י-ם) 115/90 בנק הפועלים בע"מ נ' קול).

16. בחינה מהותית של פסק הדין שיצא מלפני בית הדין לעבודה מלמדת, כי נקבע על ידיו ממצא חיובי בדבר אי התרחשותה של תאונה: אכן בסוף פסק דינו של בית הדין נאמר, כי "משנטל ההוכחה כי אכן ארעה תאונת עבודה מוטל על התובע, בענייננו למצער לא הרים התובע נטל זה". אולם פסק-הדין ממשיך וקובע: "דוחים אנו את תביעתו וטענתו כי ארע לו ארוע תאונתי בגבו ביום 6/10/02 ... משקבענו כי לא ארע לתובע אירוע תאונתי ביום 6.10.02 נדחית תביעת התובע". הקשרם הכולל של הדברים מלמד, אפוא, כי נקבע באופן פוזיטיבי, שלמשיב לא ארע אירוע תאונתי.

מסקנה זו מתחוורת ביתר שאת למקרא פסק הדין בכללותו: בפתח פסק הדין פירט בית הדין את גרסת המשיב, כפי שהופיעה בכתב התביעה ובתצהירו. על פי גרסה זו המשיב "נפגע בגבו ונפל, תוך כדי עבודתו כנהג משאית". את גרסה זו עימת בית הדין עם חוות הדעת התעסוקתית שצורפה לכתב התביעה, ושלפיה המשיב "ירד מהמשאית החליק וגופו התעקם, אך הוא לא נפל", ועם הודעתו של המשיב לחוקר המל"ל שממנה עולה, כי לאחר שרגלו החליקה נחת המשיב על הכסא דווקא. בית הדין הצביע על סתירה נוספת, בין הודעת המשיב לחוקר כי לאחר האירוע לא הרגיש משהו מיוחד והמשיך לעבוד כרגיל, לבין גרסתו בכתב התביעה ובתצהירו, כי נחת למטה לרצפה ולא היה מסוגל לזוז מרוב כאב. כמו-כן נתגלעו בגרסת המשיב סתירות באשר לטיפול הרפואי שקיבל מאוחר יותר. בסופו של דבר קבע בית הדין, כי "גרסאותיו השונות של התובע, הסתירות שנתגלו ביניהן, והעדר מסמכים רפואיים ממועד האירוע, כל אלה מערערים את מהימנותו של התובע, ואת גרסתו כי אירע לו אירוע תאונתי ביום 6.10.02". לכל זאת יש להוסיף כי במסמכים רפואיים רלוונטיים שהגיש המשיב לבית הדין לא נזכר האירוע התאונתי הנטען. כך במסמך מיום 13/10/02 נכתב, כי המשיב סובל מכאבי גב תחתון מזה 20 שנה, ללא איזכור כלשהו של האירוע; גם בטופס הפגיעה בעבודה לא כתב המשיב אלא שכאשר ירד מהמשאית חש בכאבים בגב, ללא שפירט את נסיבות האירוע הנטענות על ידו כעת. על סמך מכלול הראיות שהובאו לפניו פסק בית הדין, כי "משקבענו כי לא ארע לתובע אירוע תאונתי ביום 6.10.02 נדחית תביעת התובע". זהו ממצא פוזיטיבי שיש בכוחו לכונן פלוגתא פסוקה. ראו והשוו: ע"א 1041/97, הנזכר בפסקה 13 לעיל, שעובדותיו דומות מאד למקרה שלפנינו, שכן גם בו נדחתה התביעה בבית הדין לעבודה על יסוד הבעת אי אמון של השופט בעדותו של התובע.

17. המסקנה, כי המשיב מנוע להתכחש במסגרת ההליך השני המתנהל בבית שלום, לממצא שנקבע בהליך הראשון שהתנהל בבית הדין לעבודה, מתחייבת גם מתכליתם של דיני מעשה בית דין: למשיב היה יומו בבית המשפט במסגרת הליך שיזם הוא עצמו. טענותיו וראיותיו נדונו ונבחנו בבית הדין לעבודה על כל ערכאותיו. בסופו של דבר נקבע פוזיטיבית, כי לא אירע למשיב אירוע תאונתי כנטען על ידו, ולעניין זה אין כל שוני בין דיני הראיות הנוהגים בבית הדין ובבית המשפט. בנסיבות אלו, אין הצדקה להקצות למשיב פעם נוספת זמן שיפוטי יקר על חשבון כלל ציבור המתדיינים הממתין לבירור דינו. אף אין מקום ליצור עבור המשיב מסגרת דיונית, העלולה להוביל לכך שבתי המשפט יפסקו דבר והיפוכו.

18. אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור וקובעים, כי ממצאו של בית הדין לעבודה, שלפיו לא התרחשה תאונה, מהווה פלוגתא פסוקה בהליך שהגיש המשיב לבית משפט שלום. בהמשך לכך, אנו מורים על דחיית תביעתו של המשיב.

המשיב ישלם למבקשת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות, בסכום כולל של 10,000 ש"ח ומע"מ.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ו בחשון, תש"ע (2 בנובמבר 2009), בהעדר הצדדים.

ש ו פ ט

ש ו פ ט

ש ו פ ט ת


מעורבים
תובע: כלל חברה לביטוח בע"מ
נתבע: מלכה יהודה
שופט :
עורכי דין: