ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין פלונית נגד המוסד לביטוח לאומי :


בית הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת

ב"ל 1701/08

השופט, חיים ארמון

נציג ציבור (עובדים): מר סמיח נסר אלדין

נציג ציבור (מעבידים): מר יצחק הולצמן

בפני:

פלונית

בענין:

התובעת

ע"י עו"ד זיאד מינזל

מטעם הלשכה לסיוע משפטי

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

ע"י עו"ד אברהים מסארווה

פ ס ק ד י ן

1. במכתבו מיום 23/10/07, הודיע הנתבע לתובעת כי הוא דוחה את תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה שהוגשה בחודש יולי 2006, וזאת בשל טענת הנתבע על כך שהתובעת משתמש בכלי רכב מנועי שמספר הרישוי שלו הוא 28-329-76 (כלי רכב זה שהוא מכונית מתוצרת סוזוקי, ייקרא להלן: "המכונית").

כן נרשם במכתב הדחיה, שהנתבע בדק את טענת התובעת על כך שהיא זקוקה למכונית לצרכים רפואיים, אך שרופא הנתבע החליט על פי המסמכים שהוצגו בפניו שאין צורך רפואי לשימוש במכונית.

2. כנגד דחיה זו - הגישה התובעת את התובענה שבפנינו. בכתב התביעה נטען כי המכונית משמשת את התובעת לצרכים רפואיים שלה ושל שני ילדיה.

3. הנתבע, בכתב הגנתו, חזר על הטענות שבמכתב הדחיה.

פרטים שונים על מהלך הדיון

4. משנגמרו ההליכים המקדמיים בעת שהתיק היה בטיפול המחלקה לניתוב תיקים (ושבמסגרתם הוגש תצהיר של התובעת), הועברה התובענה להתברר בפני אב בית הדין של המותב הנוכחי, ונקבעה להוכחות.

בפתח ישיבת ההוכחות התברר כי לנתבע אין חקירה נגדית על תצהיר התובעת. למעשה, עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת. המחלוקת היא משפטית בלבד.

5. התובעת טענה להיזקקות למכונית לשם נסיעות שלה ושל ילדיה לטיפולים שונים. חלק מטיפולים אלה, אינם טיפולים "רפואיים" במובן הטהור של המילה (ועוד נתייחס לכך בהמשך), אלא טיפולים אישיים ומשפחתיים במחלקה לשרותים חברתיים של המועצה האזורית עמק הירדן.

מאחר שהתברר שיש בין הצדדים מחלוקת בשאלה אם טיפולים אלה נחשבים לטיפולים "רפואיים", החלטנו עוד בעת הישיבה שנקבעה להוכחות, להזמין את החומר הרלוונטי, הן מהמוסדות הרפואיים והן מהמחלקה לשירותים חברתיים, כדי שנוכל לבחון אותו.

6. משהחומר שהוזמן הגיע, התבקש גם הנתבע לבחון את החומר ולראות אם יש בו כדי להביא לשינוי בעמדתו. הנתבע בחן את החומר והודיע שאין שינוי בעמדתו. לפיכך, הוחלט ביום 11/5/09, לנהוג כמקובל בבית הדין לעבודה כשיש מחלוקת הנוגעת לתחום רפואי, למנות את ד"ר רמי אהרונסון כמומחה-יועץ רפואי מטעם בית הדין (הוא ייקרא להלן: "המומחה"). המומחה קיבל את כל החומר הרלוונטי ונשאל שאלות בקשר לצורך הרפואי בטיפולים שהתובעת ושני בניה קיבלו במחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית עמק הירדן.

7. המומחה נתן את חוות דעתו. הצדדים לא ניצלו את ההזדמנות לבקש להפנות למומחה שאלות הבהרה. משכך - נפתחה בפניהם הדרך להשלים בכתב את טיעוניהם. ב"כ הנתבע אכן עשה כך והגיש סיכומים בכתב.

פסק דין זה ניתן על יסוד החומר שבפנינו, כולל תצהיר התובעת, החומר הרפואי והטיפולי, חוות דעתו של המומחה וסיכומי הנתבע.

אלה העובדות

8. פרטים כלליים

התובעת, ילידת שנת 1959, היא אמם של ... , יליד שנת 1992 (שייקרא להלן: "ש'"), ושל ..., יליד שנת 2000 (שייקרא להלן: "נ'").

התובעת היתה נשואה בעבר לאביו של ש'. לאחר מכן התגרשה, אך מי שהתגרשה ממנו - נפטר כאשר ש' היה כבן חמש. אביו של נ' - אינו מכיר בו כבנו ואין קשר בינן נ' לבין אביו.

התובעת מגדלת לבדה את שני ילדיה, והיא נושאת לבדה בעול המתחייב מכך, אף שלאור מצבם, כפי שיפורט להלן, מדובר במשימה קשה במיוחד.

9. תמצית מצבו של ש' - הבן הגדול

ש' סובל מבעיות נפשיות קשות. בגיל 8 הוא אובחן כמי שסובל בבירור מהפרעת קשב וריכוז, והחל טיפול בריטלין, שהופסק בשל תופעות לוואי. בגיל 9, לאחר התפרצוית קשות כנגד מורות וכן איומים להשתמש בכדורי שינה, הוא הובא לאבחון נוסף, והתברר כי הוא סובל מחרדות רבות ומבעיות זהות, בנוסף לבעיות הקשב והריכוז. בהמשך, בגיל 10, הומלץ על טיפול פסיכולוגי, אך הוא סירב להשתתף בו. מספר חודשים לאחר מכן, אובחנו אצלו "ניתוקים" שהצריכו בירור נוירולוגי.

ביום 21/2/07, בהיותו כבן 15, ניסה ש' להתאבד. הוא אושפז, אובחן כסובל מדכאון, והחל בטיפול תרופתי נגד דכאון.

ש' מטופל בקביעות במרפאה לבריאות הנפש בצפת וכן בטיפולים במחלקת הרווחה של המועצה האזורית עמק הירדן.

10. תמצית מצבו של נ' - הבן הצעיר

נ' אובחן כסובל מתסמונת טורט, בנוסף לבעיות קשב וריכוז עם היפראקטיוויות. ניתאי מטופל בתרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות שונות, ונמצא במעקב ובטיפול של היחידה לנוירולוגיה של הילד בביה"ח שערי צדק בירושלים.

הליקוי של נ' בא לידי ביטוי בין השאר ב"טיקים" מוטוריים באזור הפנים, ב"טיקים" קוליים, באלימות פיזית בולטת (יש מקרים של התפ]רצויות זעם בלתי נשלטות, שבהם הוא מסכן ילדים אחרים, גם גדולים ממנו), באלימות מילולית, ובפחדים שונים.

בנוסף לטיפולים בביה"ח שערי צדק בירושלים, מטופל נ' גם במרפאה לבריאות הנפש בצפת וכן בטיפולים במחלקת הרווחה של המועצה האזורית עמק הירדן.

11. התובעת עצמה

לתובעת עצמה יש בעיות רפואיות שונות הן בתחום הפיזיולוגי (השמנת יתר, דום נשימה בשינה, התקפי מיגרנות, בעיות אורתופדיות שונות) והן בתחום הנפשי - דכאון. התובעת מטופלת בתרופות נוגדות דכאון. ביום 28/9/08, איימה התובעת להתאבד, ואף כתבה מכתב פרידה לילדיה. בעקבות זאת הובהלה לחדר המיון של בית החולים "זיו", הומלץ לאשפזה במחלקה הפסיכיאטרית, אך היא סרבה, והומלץ על שינוי מסויים בטיפול התרופתי.

גם התובעת מטופלת במרפאה לבריאות הנפש בצפת ובמחלקת הרווחה של המועצה האזורית עמק הירדן.

12. תדירות הטיפולים

בנוסף לטיפולים קבועים במוסדות הרפואיים (כאמור לעיל - טיפולים ומעקבים ביחידה לנוירולוגיה של הילד בביה"ח שערי צדק בעבור נ' וטיפולים במרפאה לבריאות הנפש בצפת), עוברים כל המשפחה טיפול משפחתי במחלקה לשירותים חברתיים של המועצה האזורית עמק הירדן. מדובר בטיפול משפחתי לפי תוכנית שנקבעה מראש, החל מ-1/7/07, באופן סדיר.

מבחינת תדירות הטיפולים - בכל התקופה הרלוונטית לתביעה (מיולי 2006 ועד אוקטובר 2007), עלתה התדירות על 6 פעמים בחודש.

13. בשל מצבו של נ', אין אפשרות סבירה לנסוע עמו בתחבורה ציבורית. כאמור לעיל, נ' סובל מהתפרצויות זעם המלוות באלימות. בעת נסיע באוטובוס - נ' נבהל ומשתולל. באחד המקרים, כשהתובעת נסעה עם נ' לירושלים, לשם טיפול ב"שערי צדק", הנהג טען כי נ' מסכן את הנהיגה, ואיים להוריד את התובעת ואת נ' מהאוטובוס.

14. השימוש במכונית והבעלות בה

המכונית אינה שייכת לתובעת. היא שייכת לאמהּ של התובעת. עם זאת, התובעת משתמשת במכונית, גם לשם הנסיעות לטיפולים.

15. העולה מחוות דעתו של המומחה

על פי חוות דעתו של המומחה, אין ספק, שהטיפולים שהתובעת ושני בניה, כולם יחד וכל אחד מהם בנפרד, קיבלו במחלקה לשרותים חברתיים, היו נחוצים מבחינה רפואית-פסיכיאטרית.

חוות דעתו האמורה של המומחה מקובלת עלינו, בהיותה מבוססת על המסמכים שהיו בפניו ועל הידע המקצועי שלו. על כן, אנו מאמצים אותה.

השפעת השימוש במכונית על הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה

16. סעיף 5(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע את שיעור גמלת הבטחת ההכנסה לזכאי, בהתאם למצבו המשפחתי של הזכאי ובהתאם לעילת הזכאות.

17. סעיף 5(ב) לחוק קובע כי זכאי לגמלה שיש לו הכנסה, לא יקבל את מלוא שיעור הגמלה שהוא זכאי לה, אלא רק את ההפרש בין שיעור הגמלה שהיה זכאי לה לולא הכנסתו - לבין הכנסתו.

18. סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי בגדר "הכנסה" יש לראות גם סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת הכנסה מאותו נכס.

19. סעיף 9(ג) לחוק קובע כי בגדר "נכס", יראו גם כל זכות או טובת הנאה.

20. סעיף 9(ב)(1) לחוק מסמיך את שר העבודה והרווחה לקבוע בתקנות כללים בדבר חישוב הסכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס.

21. שר העבודה והרווחה אכן השתמש בסמכות שהוקנתה לו מכח סעיף 9(ב)(1) לחוק, והתקין בתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "התקנות"), כללים בדבר סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה.

תקנה 10(ג) לתקנות, קובעת כי אם "הנכס" הוא רכב מנועי, הרי שיש לראות אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאיננו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת משנה זו.

22. ההוראה שקבע השר בתקנה 10(ג) לתקנות, הוכנסה בשנת תשס"א לחוק עצמו. סעיף 9א(ב) לחוק, שנכנס לתוקף ביום 1/10/01, קובע ככלל שרכב ייראה כנכס שמופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף קטן זה.

23. עם זאת, סעיף 9א(ג)(2) לחוק, קובע כי לא יראו רכב כנכס שמופקת ממנו הכנסה במקרה שהתובע, או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים. זו לשון הסעיף:

"(ג) לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה -

...

(2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר;

לענין זה, 'בן משפחתו' - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו, או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף;

24. על סמך כל הוראות החיקוקים שנסקרו לעיל, מתברר כי מי שיש לו כלי רכב מנועי - הרי הוא בעלים של נכס, שיש לראות אותו כאילו מופקת ממנו הכנסה בסכום שאינו נמוך מסכום הגמלה שהיתה משתלמת לו לולא הוראות תקנה 10 לתקנות או לולא הוראות סעיף 9א(ב) לחוק (אלא אם מתקיימים החריגים שנקבעו). התוצאה מכך היא שבהתאם להוראת סעיף 5(ב) לחוק - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, שכן ההכנסה שרואים אותו כמפיק מהשימוש ברכב - מגיעה לפחות לגובה הגמלה שלה היה יכול להיות זכאי.

25. בהלכה הפסוקה, אשר פירשה את תקנה 10(ג) לתקנות (ונפסקה לפני חקיקתו של סעיף 9א לחוק), נקבע כי מאחר ש"נכס" בסעיף 9(ג) לחוק כולל גם "טובת הנאה", ומאחר ששימוש בכלי רכב מנועי הוא בבחינת "טובת הנאה", הרי שגם מי שמשתמש בכלי רכב, שימוש שאיננו אקראי או חד-פעמי - שיעור הגמלה שלה הוא זכאי - הוא אפס, כאילו היה בעלים של כלי רכב מנועי.

26. כך היתה ההלכה הפסוקה במשך שנים לא מעטות. בהתאם לכך, אם היה מוכח שהתובע עשה שימוש במכונית באופן שאינו אקראי או חד-פעמי - די היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה.

לפני מספר שנים, היה נראה שחל שינוי בהלכה הפסוקה, אם כי הדבר לא נאמר במפורש על ידי בית הדין הארצי. כוונתנו לפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעב"ל 1066/02 מלכה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 19/6/03, ייקרא להלן: "ענין מלכה").

בפסק הדין בענין מלכה נקבע כי את החזקה על כך שלמי שיש כלי רכב מנועי יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה, אין להחיל באופן אוטומטי על מי שמשתמש בכלי רכב מנועי שאינו בבעלותו. המשתמש זכאי לסתור את החזקה הזו. כשהמבוטח אינו הבעלים של כלי הרכב ואינו מממן את אחזקתו, הרי שגם שימוש תדיר ברכב אינו שולל בהכרח את הזכאות לגמלה. כך נקבע בפסק הדין בענין מלכה:

"במקרה הנוכחי לא נסתרה טענת המערערת, כי איננה בעלת הרכב. כמו כן, לא נסתרה טענת המערערת שהיא, בעיקרו של דבר, אינה זו שמממנת את אחזקת הרכב.

אכן למערערת נגישות קלה לרכב, אך לא הוכח שהרכב חונה בדרך קבע ליד ביתה, גם השמוש ברכב אינו יום יומי, למרות שמדובר בשימוש קבוע: פעם בשבוע עד 10 ימים.

לא נעלם מעינינו, שפוליסת הביטוח של הרכב היא עדיין של המערערת. נתון זה מעורר תמיהה, אך אין בו כדי להכריע את הכף לחובתה.

התמונה הכוללת מנתונים עובדתיים אלה היא, שלא ניתן להתרשם, שהמערערת מפיקה טובת הנאה של ממש מן הרכב. נוחות כשלעצמה, ללא תשלום תמורה ממשית עבורה, אינה מצביעה על סוג של טובת הנאה, או על רמת חיים חריגה שבשלה ביקש החוק לשלול את הגימלה.

בנסיבות הקיימות, אין לראות במערערת כמי שמפיקה טובת הנאה משימוש ברכב השוללת ממנה את הגמלה.".

כלומר - בפסק הדין בענין מלכה נקבע כי אף שהשימוש שהמבוטחת עשתה בכלי הרכב היה קבוע אין הדבר שולל את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. למרות זאת, בפסק דין מאוחר יותר, עב"ל 396/03 מנאסרה - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם, פס"ד מיום 19/2/04), קבע בית הדין הארצי לעבודה כי גם פסק הדין בענין מלכה, אישר את ההלכה שלפיה שימוש של קבע ברכב שולל זכאות להבטחת הכנסה. התוצאה מכך היתה שמצב ההלכה הפסוקה - לא היה ברור. בתי הדין האזוריים לעבודה נתנו פסקי דין סותרים.

27. אולם, בחודש מרץ 2005, ניתנו בבית הדין הארצי לעבודה מספר פסקי דין, אשר החזירו את היציבות, ולמעשה - השיבו על כנה את ההלכה הותיקה על כך ששימוש קבוע ברכב מנועי, שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, כאילו הוא היה בעלות על רכב מנועי. כוונתנו לפסק הדין שניתן בתיק עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - עמר (פסק דין מיום 15/3/05) (ולפסקי דין נוספים שניתנו במקביל אליו), שם נאמר:

"חוק הבטחת הכנסה הינו חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק נועד בעיקרו של דבר, להבטיח לכל אדם שאינו מסוגל לפרנס עצמו, ושהכנסתו פחותה מ'רצפה' הקבועה בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, רמה מינימלית של הכנסה לצורך קיום בסיסי. אין החוק מיועד לאלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או היכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו. משכך, נשללת בסעיף 9 לחוק הקצבה ממבוטח שברשותו נכס שהחזקה היא שניתן להפיק הימנו הכנסה מינימאלית. ההשקפה הגלומה בחוק היא שהציבור אינו חייב לתמוך באדם שיש לו רכוש ממנו ניתן להפיק, למצער, הכנסה מינימאלית. כך, לשם המחשה, אם מבוטח הוא בעל דירה נוספת על זו שבה הוא מתגורר, עליו להשכירה ולהשתמש בדמי השכירות לשם סיפוק צרכיו הבסיסיים ולא לתבוע קצבת הבטחת הכנסה. מנגד, כאשר מדובר במבוטח שרכושו מצטמצם למקרר, תנור אפייה, כלי בית, כלי מיטה, מערכות בגדים ורהיטים בסיסיים לומדים אנו גזרה שווה מסעיף 22 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 וקובעים כי אין הוא נדרש להעמידם למכירה על-מנת להימצא זכאי לקצבת הבטחת הכנסה. פריטים אלה נחשבים כיום לצרכים חיוניים הדרושים כדי מחיית האדם ועל המדינה לסייע בהבטחת הימצאותם אצל כל מבוטח.

מה דינו של שימוש ברכב? האם גם הוא בא כיום בגדר אותם צרכים חיוניים שעל המדינה לסייע בהבטחתם ולהימנע מלשלול את קצבת הבטחת ההכנסה בגינם?

יאמר מיד, כי בהקשר זה אין להתעלם מהשיקול של שינוי העתים; כיום רכב מנועי נפוץ ובוודאי כך גם השימוש בו. בידי רבים מתושבי ישראל מצוי רכב מנועי פרטי ולמעשה הרכב הפך לחלק מהרכוש הטיפוסי של המבוטח המועסק והמשתכר למחייתו. רבים נוסעים לעבודה ברכבם, מגיעים למרכזי קניות ברכבם, מסיעים בני משפחה למקומות שונים ולצרכים שונים, ובתוך כך גם לנופש ובילוי. אצל חלק משמש הרכב כלי עבודה ממש, ממנו ניתן להפיק הכנסה. מבוטחים עצמאים משתמשים ברכבם להגיע ללקוחותיהם, להסיע אנשים, להעביר חומרים ועוד. מחירו של רכב חדש נותר אמנם גבוה, אך ניתן לרכוש רכב משומש צנוע בסכום כסף לא גבוה באופן יחסי. עם זאת, ישנם רבים מבין תושבי ישראל, שאין להם רכב ותלויים בתחבורה ציבורית. מנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עולה כי קרוב ל-37% מהאוכלוסייה אינם מחזיקים ברכב. המדינה מסבסדת את התחבורה הציבורית כדי לסייע לתושבים לנסוע ממקום למקום. מקומות עבודה רבים אף מסיעים את עובדיהם ממעונם למפעל באוטובוסים או מוניות. על פי הסכמים קיבוציים זכאים עובדים לדמי נסיעה בשיעור של נסיעה באוטובוס מהמעון למפעל. לנסיעות מיוחדות יכול המבוטח להיעזר בתחבורה מיוחדת דוגמת מוניות.

במדינת ישראל של תחילת המאה העשרים ואחת טרם הגענו לרמת חיים בה שימוש ברכב הינו חיוני לחיים הרגילים ומשול לשימוש במקרר, כדוגמא. משכך, אין לדרוש מהציבור לשאת בעלות של הבטחת הכנסה מקום בו המבוטח יכול לשאת בה או בחלקה בעצמו, ואף אין מקום לשנות מההלכה העקבית ולפיה שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה. לטעמי, לא חלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק אותם אין עוד ההלכה משקפת. ההיפך הוא הנכון. ההלכה מבוססת על יסודות איתנים, אין בה משום אי צדק או טעות ושינויה הוא עניין למחוקק לענות בו, וכפי שהראנו לעיל, עמדתו של המחוקק בעניין זה, לעת הזו, ברורה.

...

עם זאת, במהלך השנים נעשה בפסיקה ובחקיקה מאמץ ליתן מענה לאותם מקרים חריגים שלא באו בגדר כללי הזכאות לקצבה. כך, לשם המחשה, 'הוכשר' בחוק השימוש ברכב לצורך הגעה לטיפול רפואי. הפסיקה מצידה הכריעה באותם מקרים חריגים על פי תכליתו של החוק אך לא נתנה ידה לפיקציות שכל מטרתן הייתה להתחמק מגדריו של סעיף 9א לחוק. אדגיש, כי הכלל לפיו שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגימלת הבטחת הכנסה נותר שריר וקיים על אף המקרים הבודדים בהן הובעו בפסיקת בית דין זה דעות אחרות.

אוסיף, כי לטעמי אין זה הוגן לדרוש מעובד שאין ברשותו רכב פרטי ונוסע לעבודה באוטובוס לסבסד תושב אחר שאינו עובד, מתפרנס מהבטחת הכנסה, אך בכל זאת מתנייד ברכב פרטי. בבחינת הצדק החברתי יש להתחשב לא רק במי שתובע את קצבת הבטחת ההכנסה אלא גם במי שנושא במימונה. במדינת ישראל המדובר, בחלק הארי, בשכירים המשלמים דמי ביטוח לאומי, דמי ביטוח בריאות ממלכתי ובנוסף לכך מס הכנסה בשיעורים בין הגבוהים בעולם.

השימוש ברכב מצביע על כך, שלמשתמש די אמצעים כספיים כדי להתפרנס בכבוד. רכישת רכב משומש צנוע ו/או שימוש קבוע בו, לרבות מימון ביטוח רכב, הוצאות דלק והחזקה שוטפת, יכולים להגיע לגובה של קצבת הבטחת הכנסה ולפעמים למספר בלתי מבוטל של קצבאות חודשיות. לשון אחרת, מי שבידו לשאת בעלות השימוש ברכב חזקה שיכול להמיר את כספי השימוש ברכב לצורך מחיה ואל לו להיסמך על הקופה הציבורית.

...

יודגש, כי האמור עד כה יפה גם מקום בו המבוטח אינו משתתף בהוצאות החזקת הרכב או משתתף רק בהוצאות התדלוק. זאת, על שום שיש לראות במבוטח שכזה כאילו ניתן לו על ידי בעל הרכב, סכום שווי הרכב וכן סכום שווי השימוש ברכב, לרבות אגרת הרישוי השנתית, הוצאות הביטוח והוצאות התיקונים והטיפולים ששיעורם, למצער, כשיעור הגימלה. לשון אחרת, אדם הסמוך על שולחן זולתו אינו זכאי להבטחת הכנסה. זאת ואף זאת, כלל ידוע במשפט הביטחון הסוציאלי הוא, כי למוסד אין חוקרים אשר יכולים לבדוק את מצבו הכספי של כל מבוטח. על מנת להחליט אם מבוטח זקוק להבטחת הכנסה החוק מדגיש סימנים המצביעים על הכנסה מינימלית. כך, השימוש ברכב מצביע על הכנסה מינימלית והוא מדד אפשרי ומדויק אשר אינו חודר לפרטיות המבוטח.

סוף דבר, לטעמי הוראות סעיף 9 לחוק ותקנה 10 (ג) הן חוקתיות ואף אין מקום לשינוי ההלכה הפסוקה.".

28. מכאן, שכיום, ההלכה הפסוקה היא ברורה. שימוש בכלי רכב מנועי, שאינו אקראי או חד פעמי, שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, למעט במקרים החריגים המפורטים בסעיף 9א לחוק.

29. לפיכך, ומשקבענו (ואין חולק) כי התובעת השתמשה במכונית, באופן שאינו אקראי או חד-פעמי, הרי שדין תביעת התובעת להידחות אלא אם יתברר שבעניינה של התובעת חל חריג, מכח סעיף 9א לחוק.

האם היתה הצדקה רפואית לשימוש במכונית ?

30. דעתנו היא כי בשל מצבם הבריאותי של התובעת ושל שני ילדיה, ובשל הטיפולים שהם נזקקים להם, אכן היתה הצדקה רפואית לשימוש במכונית, באופן שהשימוש בה אינו שולל מהתובעת את גמלת הבטחת ההכנסה, בתקופה הרלוונטית לתובענה. להלן, נבהיר את עמדתנו זו.

31. כאמור לעיל, אימצנו את עמדתו של המומחה, אשר לפיה "אין ספק" שהתובעת וכל אחד מילדיה, היו זקוקים מבחינה רפואית-פסיכיאטרית לטיפולים שכל אחד מהם קיבל, לחוד וביחד, במחלקת הרווחה.

על כן, אנו סבורים שאת הטיפולים במחלקת הרווחה יש לראות כטיפולים רפואיים.

טיפולים אלה, בנוסף לטיפולים הרפואיים במרפאה לבריאות הנפש ובביה"ח שערי צדק (בעבור נ'), הביאו לכך שבתובעת ובילדיה מתקיימים התנאים האמורים בסעיף 9א(ג)(2) לחוק לגבי ההיזקקות לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לבית, לגבי הסעת בן המשפחה לטיפול על ידי תובע הגמלה ולגבי העדרו של כלי רכב נוסף לבן המשפחה.

32. אנו מודעים לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה בתיק עב"ל 1066/04 המוסד לביטוח לאומי - לוי (פס"ד מיום 17/3/05, שניתן במקביל לאלה שנזכרו בסעיף 27 לעיל).

אנו מודעים לכך שמחלק מפסק הדין האמור ניתן להבין כאילו התנאים האמורים לגבי הטיפולים הרפואיים בסעיף 9א(ג)(2) לחוק, אינם חלופיים, כך שגם לגבי תוכנית טיפול שנקבעה מראש, יש כביכול צורך בתדירות טיפולים של 6 פעמים בחודש (או אף מעל 6 פעמים בחודש, על פי הפרשנות המילולית של מה שנרשם בסוף פסק הדין). אולם, אנו סבורים שלא ניתן להתעלם מהמילה "או" שרשומה בסעיף 9א(ג)(2) לחוק, במשפט: "לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים" (ההדגשה - לא במקור).

לדעתנו, הדברים שלכאורה סותרים את לשון הסעיף ואשר נאמרו בשולי פסק הדין בתיק עב"ל 1066/04 הנ"ל, הן אמרת אגב בלבד, שאינה משקפת את ההלכה הפסוקה, וזאת מאחר שעיקר קביעתו של בית הדין הארצי לעבודה באותו פסק דין, בענין ההצדקה הרפואית לשימוש ברכב, היתה מושתתת על כך שאשת המשיב בפסק הדין האמור, כלל לא התייצבה לטיפולים הרפואיים שנקבעו לה, ובנוסף לכך, לא נקבע שהיא זקוקה להסעה לשם הגעה לטיפולים.

שונה המצב בענין התובעת וילדיה, באשר הם נזקקו להסעה, באשר לגבי נ' - אין אפשרות סבירה להסיעו בתחבורה ציבורית, ובאשר הם אכן התייצבו לטיפולים שנקבעו להם. מכאן, שנסיבות הטיפולים של התובעת וילדיה שונות לחלוטין מהנסיבות שנדנו בעב"ל 1066/04 הנ"ל.

אשר על כן, אין באמור בעב"ל 1066/04 הנ"ל כדי לשנות ממסקנתנו שהובאה לעיל.

33. לדעתנו, לא נצא ידי חובתנו אם לא נבהיר כי המקרה של התובעת ושל ילדיה, הוא חריג למקרים הרגילים הנדונים בפנינו ואשר בהם יש מחלוקת בשאלת הצורך הרפואי בהיזקקות לכלי רכב מנועי. נסיבותיה של התובעת ושל ילדיה הן כה חריגות, עד אשר הן מצדיקות גם קביעה שאינה שגרתית (כגון - הקביעה, הנסמכת גם על חוות דעתו של המומחה, שהטיפולים במחלקה לשירותים חברתיים הם טיפולים רפואיים).

ראוי לזכור שההוראות על כך שאת השימוש בכלי רכב מנועי שאינו בבעלות המבוטח יש לראות כאילו הוא זהה לבעלות על כלי רכב מנועי (ולא רק לשום את שוויה של טובת ההנאה של אותו שימוש) - הן הוראות שאינן מתחייבות באופן ישיר מהחוק, גם לא לאחר תיקונו בהוספת סעיף 9א לחוק.

הוראות אלה, במקרה של שימוש בכלי רכב שאינו בבעלות המבוטח, נוצרו על ידי הפסיקה. משכך, יישום ההלכה הפסוקה על מקרים כגון זה של התובעת, יכול להיעשות באופן גמיש יותר מאשר כשנתקלים במקרה שעוסק ביישום החוק באופן המתחייב מלשונו.

אנו סבורים שנסיבותיהם המיוחדות של התובעת ושל ילדיה, מצדיקים את הגמישות שאותה נקטנו בפסק דין זה.

לסיכום

34. מאחר שהתובעת השתמשה במכונית, שימוש שאינו אקראי או חד-פעמי, במהלך כל התקופה הרלוונטית לתובענה, הרי שהכלל הוא כי זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה - נשללת.

עם זאת, בכל אותה תקופה - חל היוצא מן הכלל, שכן - היתה הצדקה רפואית לשימוש במכונית. על כן, אנו מקבלים את התביעה, ומצהירים כי בכל התקופה שמחודש יולי 2006 ועד חודש אוקטובר 2007, אין לראות את השימוש במכונית ככזה ששלל מהתובעת את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה.

35. משהתובעת היתה מיוצגת על ידי עו"ד מטעם הלשכה לסיוע משפטי - אין אנו רואים טעם לחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

36. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לו.

ניתן היום, ב' בחשון תש"ע, 20 באוקטובר 2009, בהעדר הצדדים.

______________ _______________ ________________

חיים ארמון, שופט נציג ציבור (עובדים) נציג ציבור (מעבידים)