ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עזבון המנוח גדעון לב ארי נגד סר :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל-אביב - יפו

ת"א 2473/02

בפני כב' השופטת נורית אחיטוב

תאריך:

11.9.2008

בעניין:

(1) עיזבון המנוח גדעון לב ארי ז"ל

(2) נירה לב ארי

(3) מתן לב ארי (קטין)

(4) נעמה לב ארי (קטינה)

כולם ע"י ב"כ עו"ד עילית רפאל ו/או עו"ד אלדד נבו

תובעים

נגד

(1) ד"ר אריה סרנת

(2) ד"ר גרשון יצחק

שניהם ע"י ב"כ עו"ד זהר כספי ו/או עו"ד רם נועם

(4) מדינת ישראל - משרד הבריאות

ע"י ב"כ עו"ד אבלין אביעד

נתבעים

פסק דין

1. עניינה של תביעה זו באחריותם בנזיקין של הנתבעים או מי מהם בגין רשלנות רפואית שגרמה למות המנוח גדעון לב ארי ז"ל, יליד שנת 1935, ביום 16.9.2001 בבית החולים איכילוב.

2. לטענת התובעים - נהגו הנתבעים ב"רשלנות רפואית", בניגוד להוראות סעיפים 35 ו-36
לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]
(להלן: "פקודת הנזיקין"). כמו כן טוענים התובעים לתחולת
סעיף 41 לפקודת הנזיקין - "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו".

לטענת הנתבעים - מותו של המנוח היה בלתי צפוי, בלתי נמנע, ללא כל סימנים מוקדמים
וללא כל אפשרות חיזוי ו/או צפייה על ידי הנתבעים. הנתבעים טוענים כי לא רק שלא
נהגו ברשלנות, אלא טיפלו במיומנות רפואית במנוח ואין הם אחראים כלל לתוצאה הטרגית.


זהות הצדדים

3. התובעים בתביעה זו הם עיזבונו של המנוח, אלמנתו של המנוח וילדיהם המשותפים.

הנתבעים 1 ו-2 הם רופאי שיניים אשר טיפלו במנוח. הנתבע 1, ד"ר אריה סרנת, טיפל במנוח במרפאתו במשך שנים רבות. הנתבע 2, ד"ר גרשון יצחק, עבד אצל ו/או עם הנתבע 1 במרפאתו
וביצע עקירת שן למנוח - העומדת בלב אחת המחלוקות בתביעה זו.

מי שצוין כנתבע 3 הוא המרכז הרפואי ת"א על שם סוראסקי, הידוע כבית החולים איכילוב (להלן: "בית החולים"). משנטען כי נתבע זה אינו אישיות משפטית, ביקשו התובעים למחוק אותו מכתב התביעה - תוך שהם מציינים כי כל הטענות המתייחסות לבית החולים "יש לראותן
כאילו נטענו כלפי הנתבעת 4". ביום 3.1.2007 ניתן על ידי פסק דין כמבוקש ונתבע 3 נמחק
מכתב התביעה.

הנתבעת 4, מדינת ישראל - משרד הבריאות, היא מי שהתחייבה לשאת בפיצוי התובעים -
אם יקבע כי לבית החולים אחריות למותו של המנוח (סעיף 3 לכתב ההגנה של הנתבעים 3 ו-4).

רקע עובדתי

4. חלקים ניכרים מהעובדות המהוות רקע להגשת תביעה זו, ובפרט - פרשנותם המשפטית של אותם אירועים, נתונה במחלוקת בין הצדדים. עם זאת, ישנם פרטים המוסכמים על הצדדים.

ואלה עיקרי הדברים המוסכמים על הצדדים:

א. ביום 5.7.2001 פנה המנוח למרפאת הנתבעים 1 ו-2 עקב תחושת אי-נוחות בשן בינה
בצד ימין של הפה (שן מספר 18). הנתבע 2, ד"ר יצחק, השחיז את כותרת השן.

ב. ביום 9.7.2001 התקשר המנוח למרפאה ודיבר עם ד"ר סרנת (הצדדים חלוקים ביניהם
באשר לתוכן שיחת הטלפון).

ג. ביום 22.7.2001 הגיע המנוח שוב למרפאה וד"ר יצחק ביצע את עקירת השן האמורה.

ד. ביום 27.7.2001, יום שישי בשבוע, החליט המנוח לקחת אנטיביוטיקה מסוג מוקסיפן - על דעת עצמו. באותו יום - לאחר שבירר מהו מספר הטלפון במודיעין 144 של "בזק" - התקשר המנוח לביתו של הנתבע 1, ד"ר סרנת. לפי רישומי חברת בזק (נספח ז'
לתיק המוצגים של התובעים
) אורך השיחה עלה על חמש דקות (הצדדים חלוקים בשאלה האם דיבר המנוח ביום זה עם ד"ר סרנת עצמו, כטענת התובעים, או שמא עם בני ביתו של ד"ר סרנת בלבד, כטענת הנתבעים).

ה. ביום 28.7.2001, יום שבת, הגיע המנוח - כשהוא נוהג במכוניתו בכוחות עצמו -
מביתו שבישוב בית אריה (ליד העיר מודיעין) לביתו של ד"ר סרנת בעיר תל אביב.
ד"ר סרנת רשם למנוח אנטיביוטיקה מסוג אוגמנטין (הצדדים חלוקים בשאלה
האם האנטיביוטיקה החדשה נרשמה בתוספת לאנטיביוטיקה שכבר לקח המנוח,
כטענת התובעים, או כתחליף לה, כטענת הנתבעים) והזמין אותו להגיע למרפאה למחרת. המנוח החל לקחת את האנטיביוטיקה שנרשמה לו.

ו. ביום 29.7.2001, יום ראשון, הגיע המנוח - כשהוא נוהג במכוניתו בכוחות עצמו -
מביתו למרפאת ד"ר סרנת בעיר תל אביב. ד"ר סרנת ביצע צילום רנטגן לאזור
השן שנעקרה ולא מצא בצילום ממצאים חריגים. המנוח נשלח חזרה לביתו עם הוראות להמשיך ולקחת את האנטיביוטיקה שנרשמה לו. כמו כן, נקבעה למנוח בדיקה חוזרת יומיים לאחר מכן.

ז. ביום 30.7.2001, לא הייתה כל תקשורת בין המנוח לרופאי השיניים.

ח. ביום 31.7.2001, יום שלישי, הגיע המנוח - כשהוא נוהג במכוניתו בכוחות עצמו -
מביתו לבדיקה החוזרת במרפאת ד"ר סרנת. משראה ד"ר סרנת את פניו של המנוח,
שהיו נפוחים ואדומים, נסע מייד עם המנוח לחדר המיון בבית החולים איכילוב.
ד"ר סרנת ליווה את המנוח בבית החולים עד שהתבקש לעזוב. יצוין כי המנוח
נהג במכוניתו - שוב, בכוחות עצמו - גם ממרפאת ד"ר סרנת עד לבית החולים,
על אף שד"ר סרנת הציע לקחת אותו במכוניתו.

ט. מייד עם הגיעו לבית החולים צולמו פניו של המנוח (נספחים ב' ו-ג' לכתב התביעה
ו-נספח ה' לתיק המוצגים של התובעים). המנוח אושפז במחלקת פה ולסת ואובחן כסובל מדלקת רקמות נמקית נדירה, מסכנת חיים, הנקראת
N.F. - Necrotizing Fascitus.
עוד באותו יום נותח המנוח ולאחר מכן הועבר לטיפול ביחידה לטיפול נמרץ (נשימתי). גיליון חדר המיון צורף וסומן נספח א' לתצהיר פרופ' סורקין ו-מוצג ת/1; גיליון מחלקת פה ולסת צורף וסומן נספח ג' לסיכומי הנתבעים 1 ו-2.

י. ביום 6.9.2001 - לאחר חודש ושבוע במחלקת טיפול נמרץ, מהם כשבועיים
בהרדמה מלאה ובחיבור למכונת הנשמה - הועבר המנוח למחלקת אף אוזן גרון.
טופס סיכום מחלה של המנוח נכון למועד זה צורף וסומן נספח ד' לתיק המוצגים
של הנתבעים 1 ו-2
ו-נספח ז' לתצהיר פרופ' סורקין.

יא. ביום 16.9.2001, בשעה 5:00 או 5:30 לערך בבוקר, נמצא המנוח כשהוא קר וללא דופק.
במנוח לא בוצעו פעולות החייאה ומותו נקבע על ידי רופא.

יב. מנתיחת גופתו של המנוח התברר כי המנוח עבר אירוע לב כ-12 עד 24 שעות לפני מותו.
דו"ח הנתיחה צורף וסומן נספח ו' לתיק המוצגים של הנתבעים 1 ו-2 ו-נספח ה' לתצהיר פרופ' פליס.

5. יצוין כי בתחילה נטען על ידי התובעים כי הנתבע 1, ד"ר סרנת, הוא שביצע את השחזת השן מושא התביעה, ביום 5.7.2001. כמו כן, נטען כי ד"ר יצחק יצא לחופשה בחוץ לארץ
בסמוך לאחר ביצוע העקירה.

בשלב זה מוסכם על הצדדים כי הנתבע 2, ד"ר יצחק, הוא זה שביצע את הטיפול הראשון
בשן מושא התביעה. כן מוסכם על הצדדים כי ד"ר יצחק יצא לחופשה בצפון הארץ מספר ימים
לאחר ביצוע העקירה, ולא כנטען קודם.

עד כאן העובדות המוסכמות על הצדדים. פירוט עובדתי של העובדות שאינן מוסכמות על הצדדים ושל המחלוקות הכרוכות בהן יובא בהמשך, בעת הדיון באחריות הנתבעים.

טענות הצדדים

טענות התובעים כנגד הנתבעים 1 ו-2, רופאי השיניים

6. לטענת התובעים, נהגו רופאי השיניים שטיפלו במנוח ב"רשלנות רפואית" הן בעקירת
שן הבינה מספר 18 ללא כל צורך רפואי והן - ובעיקר - בטיפול הלקוי בדלקת ממנה סבל המנוח
ובאי-הפנייתו של המנוח לבית החולים במועד קודם ליום 31.7.2001. טענות אלו מבוססות
על גרסתה העובדתית של התובעת 2, אלמנת המנוח - ועל חוות דעת רפואיות על בסיס גרסה עובדתית זו.

מנגד, טוענים הנתבעים 1 ו-2 כי לא הייתה כל התרשלות בפעולותיהם ובטיפולם במנוח. טענה זו מבוססת בעיקר על גרסה עובדתית שונה מזו של אלמנת המנוח - ועל חוות דעת רפואיות על בסיס גרסה עובדתית זו.

אשר על כן, לב המחלוקת בשאלת אחריות הנתבעים 1 ו-2 הינה מחלוקת עובדתית.

טענות התובעים כנגד הנתבעת 4 - אחריות בית החולים איכילוב לפטירת המנוח

7. לטענת התובעים, נהג בית החולים ב"רשלנות רפואית" הן במהלך אשפוזו של המנוח במחלקת טיפול נמרץ והן - ובעיקר - במהלך אשפוזו במחלקת אף אוזן גרון, לרבות ביחס לקביעת מותו של המנוח. טענות אלו מבוססות בעיקר על גרסתה העובדתית של התובעת 2, אלמנת המנוח,
ועל פרשנות של הכתוב - ושאינו כתוב - ברישומים הרפואיים של בית החולים.

מנגד, טוענת הנתבעת 4 כי לא הייתה כל התרשלות בפעולות ובטיפול בית החולים במנוח -
ובכלל זה בקביעת מותו. טענה זו מבוססת אף היא בעיקרה על הרישומים הרפואיים הנ"ל.

אשר על כן, אחת המחלוקות העיקריות גם בשאלת אחריות בית החולים הינה מחלוקת עובדתית.

עם זאת, יודגש כי בדיון כאן חלוקים הצדדים גם בשאלות רפואיות ומשפטיות, בעניין הגורמים לאירוע הלב שגרם למות המנוח והפעולות שהיה על בית החולים לנקוט על מנת לאבחן ולנטרל גורמים אלה.


דיון

נטל ההוכחה - תחולת הכלל "הדבר מעיד בעד עצמו"

8. בטרם ידונו טענות הצדדים בעניין רשלנות הנתבעים, אדון תחילה בשאלת נטל ההוכחה.

כאמור לעיל, טוענים התובעים - ביחס להתנהגות כל הנתבעים - לתחולת הוראת סעיף 41
לפקודת הנזיקין
- "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו", שזו לשונה:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו
יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט
שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה
- על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.
"

(ההדגשה אינה במקור - נ.א.)

על אף שלפי ההלכה הפסוקה כדי להוכיח את תחולת הסעיף הנ"ל על התובעים להוכיח קיומם
של שלושת התנאים המצטברים הקבועים בהוראת החוק, אצא מנקודת הנחה כי בענייננו
הוכח קיומם של שני התנאים הראשונים הקבועים בה ואייחד את הדיון לתנאי השלישי -
המודגש לעיל - בלבד (ראו מראשית שנה זו: ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה, תק-על 2008(1) 1763, והאסמכתאות המופיעות שם).

ב-ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001), המאוזכר בפסק הדין שצוין לעיל,
נאמרו הדברים הבאים:

"ניסיון החיים עשוי ללמד כי בהתחשב באופיו הפשוט והשגרתי של טיפול רפואי מסוים, במצב בריאותו התקין של המטופל, טרם טיפול, בנזק הקשה שנגרם לו, ובהיעדר אפשרויות מסתברות אחרות שיש בהן כדי ללמד על סיבת הנזק,
יתקיים התנאי השלישי האמור; אלא שלעיתים, קיומם של סיכונים בלתי נמנעים כתוצאה מהטיפול, גם אם הסיכוי להתממשותם נמוך, עשוי להתיישב גם עם אפשרות שאינה מלמדת על רשלנות.
" (ההדגשה אינה במקור - נ.א.)

ובהלכה פסוקה קודמת של בית המשפט העליון - ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר,
פ"ד נא(4) 687 (1997) - נקבע כי:

"כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסוים ... גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן
ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבאחוז מסוים לא ניתן
כלל למנוע
.
" (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א.)

לאור הלכת ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה - הקובע שיש לבחון
את התקיימות התנאי השלישי בתום המשפט ועל יסוד מכלול הראיות - לא אכריע בשלב זה בשאלת תחולת הוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין ואשוב ואתייחס אליה בסיום הדיון באחריות
מי מהנתבעים.

ומכאן לדיון באחריות הנתבעים. הדיון ייוחד בתחילה לאחריות הנתבעים 1 ו-2, רופאי השיניים של המנוח, ולאחר מכן תדון אחריות בית החולים איכילוב וחבות הנתבעת 4, מדינת ישראל - משרד הבריאות, בגין אחריות זו.

אחריות הנתבעים 1 ו-2, רופאי השיניים

9. כאמור לעיל, לב המחלוקת בשאלת אחריות הנתבעים 1 ו-2 הינה מחלוקת עובדתית.

לתובעים גרסה עובדתית אחת, המבססת את טענותיהם כי רופאי השיניים שטיפלו המנוח
נהגו ב"רשלנות רפואית" הן בעקירת שן הבינה מספר 18 והן - ובעיקר - בטיפול הלקוי בדלקת ממנה סבל המנוח ובאי-הפנייתו של המנוח לבית החולים במועד קודם ליום 31.7.2001.
מנגד - לנתבעים 1 ו-2 גרסה עובדתית אחרת, המבססת טענותיהם כי לא הייתה כל התרשלות בפעולותיהם ובטיפולם במנוח.


דיות הרישומים הרפואיים של רופאי השיניים

10. בטרם אפרט ואכריע בעניין המסכת העובדתית, אתייחס לשאלה של דיות הרישומים הרפואיים שניהלו הנתבעים 1 ו-2 ביחס לטיפולים השונים שעבר המנוח במרפאתם
(העתק הרישומים צורף וסומן נספח ג' לתיק המוצגים של הנתבעים 1 ו-2, הרישומים עצמם - כרטיסיות מקוריות וכן צילומי רנטגן - צורפו וסומנו נספח ב' לסיכומי הנתבעים 1 ו-2).
לעניין זה חשיבות רבה בהכרעה במחלוקת העובדתית.

11. לטענת התובעים, הרישומים הרפואיים אצל הנתבעים 1 ו-2 נוהלו באופן כה מצומצם
שלא ניתן ללמוד מהם דבר - ובהתאם להלכה הפסוקה גם בכך יש כדי להעביר את נטל השכנוע
אל אותם נתבעים.

בפן העובדתי בשאלה זו מתבססים התובעים על דברי הנתבע 2 עצמו, ד"ר יצחק, בבית המשפט: "אנחנו הסכמנו שאני צמצמתי בכתיבה בתיק הרפואי."

(ישיבה מיום 31.10.2007, עמוד 125 לפרוטוקול)

בפן המשפטי בשאלה זו מפנים התובעים ל-ע"א 58/82 קנטור נ' ד"ר מוסייב, פ"ד לט(3), 253 - להלן: "עניין קנטור" - בו נקבע כי:

"ישנה חשיבות ממדרגה ראשונה לרישומים הרפואיים הנעשים על ידי רופאים המטפלים בחוליהם, בעת הטיפול או סמוך לאחריו. זוהי ממש שיגרת עבודתם
של רופאים במיוחד במרפאות ובבתי חולים. ... רישומים אלה חשיבותם רבה
גם כראיה אותנטית ובעלת משקל
באשר לאירועים שקרו ולהתפתחויות שהתרחשו במועד כלשהו בעבר.
"

"מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה ולמחדל זה
לא ניתן הסבר מניח את הדעת יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת ושיכלו להתבהר מתוך הרישום, אל כתפי הרופא או המוסד במסגרתו נתנו השירותים הרפואיים
.
"

(כל ההדגשות אינן במקור - נ.א.)

כמו כן, מפנים התובעים ל-ע"א 8279/02 גולן נ' עיזבון המנוח אלברט ז"ל. תק-על 2006(4), 4160 - שם נאמר:

"יצוין, כי הגישה לפיה יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע מקום שזה גרם לתובע
נזק ראייתי
, אומצה בעקבות עניין נגר
[ע"א 285/86 נגר נ' וילנסקי, פ"ד מג(3) 284 - נ.א.] בשורה ארוכה של פסקי דין. ... נדונו נזקים שמקורם במעשה או במחדל נפרד
של המעוול, נוסף על גרימת הנזק הממשי, כדוגמת אי ניהול רישומים רפואיים.
הכלל שגובש הוא כי נטל השכנוע יועבר לנתבע ביחס לאותן עובדות שלגביהן נגרם
נזק ראייתי בשל רשלנותו, ואך ביחס אליהן.
" (כל ההדגשות אינן במקור - נ.א.)

12. על אף שאין חולק כי הרישומים הרפואיים הינם מצומצמים, אין די בכך כדי להוכיח
את טענת התובעים ובכך ללמוד את המסקנה המבוקשת על ידיהם. על התובעים היה להוכיח
כי החסרים ברישומים מהווים "מחדל" - "מקום שצריך לעשות רישום רפואי שכזה אך הרישום לא נעשה" (לשון עניין קנטור).

מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט עלתה, דווקא, האפשרות כי הרישומים שנעשו תאמו
את הסטנדרט הרפואי אותה עת. ויודגש כי לא מדובר בהיעדר רישומים, אלא בצמצום הפרטים המופיעים ברישום.

וכך הייתה עדותו המלאה של הנתבע 2, ד"ר יצחק, בעניין זה:

"ת. אני מודה שהרישומים שלי יותר מצומצמים, כך היה מקובל בזמנו, אם היו דברים מאוד חמורים הייתי כותב גם אותם. זה ד"ר סרנת ידע והשיננית ואני גם ידעתי
פחות או יותר את המצב. ...

ת. אנחנו הסכמנו שאני צמצמתי בכתיבה בתיק הרפואי. אני עקרתי אלפי שיניים
ואם הייתי צריך לרשום על כל שן ושן את הפרטים האלה, זה לא היה מקובל
בזמנים שלנו.
"

(ישיבה מיום 31.10.2007, עמודים 125-124 לפרוטוקול. כל ההדגשות אינן במקור - נ.א.)

וכך העיד פרופ' מרק ליטנר, מומחה לרפואת הפה, מטעם הנתבעים 1 ו-2:

"ת. התיק הרפואי בחלקו מנוהל בצורה מאוד מצומצמת.

ש. אפשר לומר רשלנית ?

ת. לא. אני לא יכול להגיד רשלנית, המקצוע לא נוהג אחרת מאשר המקרה שבו אנו דנים. במקצוע נהוג, בעיקר אצל הדור המבוגר, זו שיטת הרישום."

"ש. איך אני לא רואה בחוות הדעת מילת ביקורת אחת על צורת ניהול התיק הרפואי אצל ד"ר סרנת ?

ת. אני הסברתי לך, בעבר הייתה שיטה שבה אנשים רשמו את התרשומת של טיפולים ברפואת שיניים על גבי כרטיסים כמו לדוגמא של מכולת. זה דבר שהיה מקובל
במשך המון שנים
...

ש. ב-2001 כך היה מקובל לרשום תיקים רפואיים או שאתה מבדיל בין הדור הישן
לדור הצעיר ?

ת. אני מבדיל בהחלט בין הדור הישן לחדש ... כאן אנו מדברים על זוג רופאים
שהם מבוגרים, נדמה לי שאחד מהם פרש והשני קרוב גם לפרישה, אני לא יכול ללמד אותם לנהוג אחרת ממה שהם עשו לפני 20 שנה. אני ראיתי גם כרטיסים יותר גרועים,
אבל זה הסטנדרט אם מדובר ברופא סביר
.
"

(ישיבה מיום 31.10.2007, עמודים 104 ו-114 לפרוטוקול. כל ההדגשות אינן במקור - נ.א)

ובאופן דומה העיד גם ד"ר אלן פרידמן, מנתח פה ולסת, מטעם הנתבעים 1 ו-2:

"ש. תסכים איתי שזו לא הפרקטיקה המקובלת לנהל ככה תיק רפואי ?

ת. כיום זה לא פרקטיקה מקובלת, פעם היו כותבים בקיצור.

ש. מה שאמרת נכון גם לשנת 2001 ?

ת. גם אז ככה נהגו."

(ישיבה מיום 31.10.2007, עמוד 116 לפרוטוקול. ההדגשה אינה במקור - נ.א)

יתרה מכך - לגישתי, ניתן לראות בהיעדר סטנדרט כאמור ובהיות הרישום המצומצם דרך הפעולה הנהוגה בשגרה ובאופן רגיל במרפאת השיניים שניהלו הנתבעים 1 ו-2 - ואחרים, בני גילם -
גם "הסבר מניח את הדעת" (לשון עניין קנטור) להיעדר פירוט ביחס לטיפולים שעבר המנוח.

אשר על כן: על אף הצמצום ברישומים הרפואיים, אין להעביר את נטל השכנוע לנתבעים.

הגרסאות העובדתיות של הצדדים לפי עדויותיהם

13. וזו הגרסה העובדתית של התובעים - על בסיס עדותה של אלמנת המנוח:

א. ביום 9.7.2001, ארבעה ימים לאחר השחזת שן מספר 18, טלפן המנוח למרפאת הנתבעים רופאי השיניים ומסר להם כי תחושת אי-הנוחות ממנה סבל, חלפה לאחר הטיפול.

ב. בשיחת טלפון זו המליץ הנתבע 1, ד"ר סרנת, למנוח על עקירת השן - ללא כל סיבה רפואית מוצדקת.

ג. מיד לאחר העקירה, שבוצעה ביום 22.7.2001, החל המנוח לסבול מכאבים "רגילים" האופייניים לביצוע הליך שכזה. במשך היומיים הבאים, עד ליום 24.7.2001,
התגברו הכאבים והמנוח החל לסבול מכאבים בלסת העליונה.

ד. ביום 25.7.2001, שלושה ימים לאחר עקירת השן, החלה להופיע נפיחות בלחי ימין
של המנוח. כמו כן, הופיעו סימני אודם וחום מקומי בלחי ובגרון וכן כאבי גרון.

ה. ביום 27.7.2001, יום שישי בשבוע, התגברו הכאבים מהם סבל המנוח וכן התגברה הנפיחות הנ"ל. בעקבות כך החליט המנוח לקחת אנטיביוטיקה מסוג מוקסיפן -
על דעת עצמו. כמו כן, דיבר המנוח עם ד"ר סרנת בטלפון ועדכן אותו על מצבו
ועל האנטיביוטיקה אותה לקח.

ו. ביום 28.7.2001, יום שבת, נבדק המנוח בביתו של ד"ר סרנת. בטיפול זה - לאחר שהמנוח התלונן על "תחושה של מים באזור הרקות" - רשם לו ד"ר סרנת אנטיביוטיקה
מסוג אוגמנטין בתוספת לאנטיביוטיקה שכבר לקח המנוח.

ז. בהמשך יום זה היה המנוח תשוש וסבל מכאבים עצומים, קשיים בפתיחת הפה ובבליעה.

ח. ביום 29.7.2001, כשהגיע המנוח למרפאת ד"ר סרנת, הייתה הנפיחות על פני המנוח בצבעים של אדום וסגול. בתום הבדיקה התבקש המנוח להמשיך ולקחת אנטיביוטיקה למשך כ-3 ימים נוספים, על מנת שתשפיע בריפוי הדלקת.

ט. בהמשך יום זה וכן למחרת המשיך המנוח לסבול מכאבים קשים, חום גבוה (עד 40 מעלות) וכן מנפיחות שהלכה והתפשטה לכל אזור הפנים והצוואר מלווה באודם.

י. ביום 31.7.2001 (כמוסכם על הצדדים) הגיע המנוח לבדיקה החוזרת במרפאת ד"ר סרנת. משראה ד"ר סרנת את פניו של המנוח, שהיו נפוחים ואדומים, נסע עם המנוח
לחדר המיון בבית החולים איכילוב. בבית החולים אובחן המנוח כסובל מדלקת רקמות
מסוג N.F. - Necrotizing Fascitus.

14. וזו הגרסה העובדתית של הנתבעים 1 ו-2, רופאי השינים - על בסיס עדות שניהם:

א. ביום 5.7.2001, נבדק המנוח בעקבות תלונותיו בעניין שן הבינה מספר 18: בצילום רנטגן של האזור נראתה ספיגה של למעלה ממחצית מתמיכת העצם בשן, כמו כן נמצאה רגישות
של השן לניקוש וניידות בדרגה 2 באותה שן. בעקבות כך ביצע הנתבע 2, ד"ר יצחק, השחזה של כותרת השן - כטיפול ראשוני.

ב. ב