ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין צבי אברמוביץ - דנקנר :

1

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

א' 002165/07

בש"א 004272/08

בפני:

כב' הרשם איתן אורנשטיין

ע"י ב"כ עו"ד

א. פורת

המבקשות

תובעות-נתבעות שכנגד

נ ג ד

1. דנקנר השקעות בע"מ

2. א.מ.ת.ש השקעות בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

ג. חלד

המשיבות

נתבעות-תובעות שכנגד

3. צבי אברמוביץ ואח'

ע"י ב"כ עו"ד ג. מויאל

4. עיריית תל אביב יפו המשיבים הפורמליים

ע"י ב"כ עו"ד ע. פז טל צדדי ג' בתביעה העיקרית

החלטה

לפניי בקשה לסילוק על הסף של התובענה שכנגד מחמת התיישנות.

1. כללי

1.1 עניינה של התובענה העיקרית והתובענה שכנגד נשוא הבקשה לפניי היא הסכמים שנחתמו בין הצדדים ביחס לקידום וייזום תוכנית בניין ערים חדשה (להלן: "הפרויקט"), ובהמשך ללווי הבניה לפיה וזאת ביחס למתחם קרקע בשכונת בבלי בתל אביב (להלן: "הקרקע"), שהזכויות בו שייכות בין היתר, למשיבות 1 ו- 2. המשיבים הפורמליים הם בעלי זכויות נוספים במתחם האמור.

1.2 ביום 10.11.88 התקשרו המשיבות עם המבקשת 1 (להלן: "הד"), בהסכם לניהול כל הפעולות הקשורות בתכנון, קידום ואישור תכנית בנין עיר חדשה על הקרקע, שתבוא במקום הצעת התכנית הקודמת שחלה עליה (להלן: "הסכם התכנון"). בהמשך, בחודש מרץ 2001, נחתם בין הד לבין המשיבות הסכם ניהול להקמת פרויקט הבניה המיועד להיבנות על הקרקע (להלן: "הסכם הניהול"). לימים, באה המבקשת 2 (להלן: "לינב"), במקום הד. הד ולינב, הן חברות בבעלות ושליטת מר ליאור דושניצקי (להלן: "המבקש"). בחלוף כ 18 שנה מאז הסכם התכנון, ביום 12.1.06 אושרה למתן תוקף תכנית בנין עיר מספרה 1770א, היא התכנית החלה על הקרקע.

1.3 המבקשות טוענות כי המשיבות הפרו את ההסכמים עמם בכך שלא שילמו להן את התמורה המגיעה למרות שהן קיימו את הוראות ההסכמים וסיפקו את השירותים שהיה עליהם ליתן לפי הקבוע בהם. לפיכך, הגישו המבקשות תביעה לבית המשפט לחייב את המשיבות לשלם להם את שכרם. בכתב התביעה מגוללות המבקשות את הפעילות והשירותים שסיפקו למשיבות בקשר עם קידום הפרויקט, ובכלל זה הצורך להתמודד עם תושבי שכונת בבלי, הכנת תכניות, השבעת רצון הגורמים האחראים על אישורי תוכניות ברשויות השונות, הקשיים שהיו מנת חלקן על מנת לקדם את התכנית, התקופה הממושכת של פעילותן ועוד. בכתב התביעה מפרטות המבקשות את הסכומים המגיעים להן ובכלל זה בגין תוספות בנייה לפי המנגנון המוסכם, כמו גם פעולות נוספות שביצעו שלא היו מחוייבים להן לפי ההסכמים. עוד נטען בכתב התביעה כי המשיבות היו שבעות רצון מעבודת המבקשות ולכן אף שכרו את שירותיהן לשלב הבא של הקמת הפרויקט עצמו, בהיקף ניכר ביותר. המבקשות העמידו את התביעה על סך 9,899,125 ₪.

1.4 המשיבות בכתב הגנתן מכחישות את המגיע למבקשות. בכלל זה נטען כי המבקשות פעלו בחוסר תום לב כלפי המשיבות, הן במהלך המו"מ שקדם להתקשרויות והן בביצוען בפועל. לעניין זה נטען כי הסכם התכנון נועד לביצוע במשך שלוש שנים בלבד ולכל המאוחר חמש שנים. נוכח מחדלי המבקשות, וחלוף השנים מאז הסתיים מועד ביצוע ההתחייבויות על פי המוסכם, חדלו הצדדים לפעול לפי הוראות ההסכמים, לכן אין המבקשות זכאיות לסעדים המבוקשים. המשיבות מאשרות כי הן שילמו למבקשות סך של 472,659 דולר עבור השירותים שסיפקו אך לדידן הדבר נעשה חרף מחדלי המבקשות, אשר כאמור הסבו נזקים ניכרים למשיבות ושסכומם של אלה, עולה על סכום התביעה. בין אלה נטען הוא אישור התכנית שהצריך פרק זמן ניכר של 18 שנים במקום 3 שנים, מצגי שווא בדבר יכולת להביא במהרה לאישור התכנית ועוד. המשיבות גם מכחישות את אופן חישוב התמורה הנטענת. המשיבות הגישו הודעת צד ג' נגד המשיבים הפורמלים, שהם כאמור בעלים נוספים של הקרקע, כל אחד לפי חלקו היחסי בה.

1.5 המשיבות הגישו תביעה שכנגד, אשר במסגרתה נטען כי מחמת התנהגות המבקשות, התמשכו הליכי אישור התכנית שלא לצורך, עוכבה הוצאת היתרי בנייה, תוך שהם נאלצו להוציא הוצאות ניכרות. המשיבות טוענות כי ההתקשרות עם המבקשות נסובה על מצגי השווא של המבקשות ובמיוחד המבקש, לפיהם התיימרו המבקשות לגרום לאישור התכנית תוך כשלוש שנים. נטען כי המבקש, שהיה הרוח החיה, המוציא והמוביל בכל הנוגע לייזום התכנית, אישורה וכדומה, לא קידם בפועל את התכנית כנדרש. עוד נטען כי גם לאחר אישור התכנית, לא פעלו המבקשות כמתחייב, חדלו מלמסור כל מידע ופסקו מכל פעילות בקשר לתכנית. לטענתן של המשיבות, בכל חודש במהלך שבע השנים שקדמו לתביעה הן נאלצו להוציא סך של 460,000 ₪, המצטבר ליום הגשת התביעה שכנגד לסך של 3,220,000 ₪ בצירוף מע"מ, סכום שהיה נמנע לו עמדו המבקשות בהתחייבותן. נזקים נוספים בגינם עותרות המשיבות לחייב את המבקשים הם עלויות הכנסת בעלי מקצוע חדשים, תשומות, הוצאות מימון גבוהות שהיו נחסכות, אובדן רווחים, הוצאות שווק מתמשכות וכדומה. סך הנזק המגיע הוא כ- 98,488,000 ₪, אשר לצורכי אגרה הועמד על סך של 12,000,000 ₪.

2. המבקשות הגישו בקשה לסילוק התביעה שכנגד על הסף מחמת התיישנות, היא הבקשה נשוא החלטתי. יצויין כי המשיבים הפורמליים לא היו צד לבקשה, ואף לא ידעו על קיומה, עליה נודע להם ראשונה רק בדיון ביום 9.9.08.

3. עמדת המבקשות

המבקשות מבססות את בקשתן לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות בהסתמך על הוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). לטענתן, כתב התביעה שכנגד מושתת על עילות חוזיות, ומאחר ואין מחלוקת לדעתם כי ההפרה הנטענת מחמת אי קיום התחייבויותיהן, אזי בחלוף שלוש שנים מכריתת הסכם הניהול, שהוא המועד לתחילת מניין ההתיישנות, שנת 1991, חלפה איפוא תקופת ההתיישנות בשנת 1998. עוד טוענים המבקשים כי עיתוי הגשת התובענה, רק בחלוף 16 שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה הלכאורית, אינו מקרי. לטענתם, אלמלא הוגשה התובענה העיקרית, לא הייתה מוגשת התובענה שכנגד, והיא מהווה ניסיון נואל להדוף תובענה עיקרית, ולסרבל את הדיון.

מוסיפות המבקשות וטוענות כי אם היו נגרמים למשיבות הנזקים הנטענים והמוכחשים, יש להניח שהן היו מגישות תובענה עצמאית סמוך למועד ההפרה הנטען, במיוחד לאור העובדה שההתיישנות מתחיל עם גילוי הנזק ולא במועד שבו קיימת אפשרות לעמוד על מלוא היקפו.

4. עמדת המשיבות

המשיבות טוענות כי עילת התביעה היא הפרות נמשכות של אישור התוכניות והוצאת היתרי הבנייה באיחור, שלא חלה עליהם התיישנות. לעמדת המשיבות עסקינן בהפרה חוזרת שמתרחשת מדי יום, וכקבוע בהלכה כך שכל יום נולדת למעשה עילת תביעה חדשה.

בנוסף נטען כי ההתקשרות נפסקה באופן חד צדדי בשנת 2006, עם נטישת המבקשות את

הפרויקט, והמקימה עילת תביעה נפרדת בפני עצמה שעניינה ההפרות החוזיות והמחדלים,

המהווים הפרה יסודית של ההסכם, במהלך 2006 והמשכה מאז, שגרמה נזקים כספיים.

טענה נוספת בפי המשיבות הינה שהוסכם בין הצדדים לאחר שהתברר להן היקף הנזקים

העצום בגין מחדלי המבקשות, כי לאחר סיום שלב היתרי הבניה, ישבו הצדדים ויסדירו את

ההתחשבנות ביניהם.

לעמדת המשיבות כי רק במקרים נדירים יורה בית המשפט על סילוק תובענה על הסף,

וכי זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות בסיסית ויסודית, ומכאן שיש לפרש את

טענת ההתיישנות בצמצום כדי ליתן למשיבות את יומן בבית המשפט.

5. בדיון במעמד הצדדים, הסכים בא כוח המבקשות שלצורכי הבקשה בלבד, יש לראות בטענות

המשיבות בתביעה שכנגד כנכונות, ונכון עשה שכן מצויים אנו בשלב מקדמי, בו בית המשפט אינו בוחן לגופן את המחלוקת שבין הצדדים. בא כוח המשיבות עמד על חקירת המבקש שניתן בתמיכה לבקשה, והדבר התאפשר לו כעולה מפרוטוקול הדיון.

דיון

6. סילוק תובענה על הסף מוסדר בתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט מוסמך להורות על סילוק תובענה על הסף, מקום שמתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 100 לתקנות. לשון התקנה קובעת כי ניתן להורות על סילוק תובענה מקום שאפילו יינתן לתובע יומו, והתובענה תתברר עד תומה, היא לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש. הלכה היא כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם יורה על דחיית תובענה, ואם ימצא כי קיימת אפשרות, אפילו אם היא קלושה, שלאחר שמיעת מסכת הראיות, תתקבל התביעה, והתובע יזכה בסעד המבוקש על ידו – לא יורה בית המשפט על סילוק התובענה. (ראה לעניין זה ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא(1) 577 וכן ע"א 2452/01 דרור אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(1) 577).

עוד ראה לעניין זה דברי כב' השופט גורן, בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה תשיעית בעמ' 166, אשר קבע לעניין זה:

"...במחקו תביעה מחמת חוסר עילה מחליט בית המשפט על גורל התביעה ללא שמיעת טענות לעצם העניין ולכן, פסקו בתי המשפט, כי אמצעי חמור זה יש להפעיל בזהירות רבה, ורק במקרים בהם ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות שבתביעתו, את הסעד אותו הוא מבקש. העובדה, שהעילה או השאלה היא חלשה וסיכוייה להצליח הם קלושים, אינה משמשת נימוק למחיקת התביעה...".

סעד סילוק תובענה על הסף הינו סעד מרחיק לכת, ולפיכך, נדרשים בתי המשפט לנקוט משנה זהירות מקום שהם מכריעים בבקשה כגון זו, בשים לב גם לכך שזכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד חוקתית, וכקבוע בפסיקה לפיה יש להיעתר לבקשות מסוג זה במשורה, על מנת לא לגרום לעיוות דין ולא לפגוע ביומו של התובע בבית המשפט. יפים לעניין זה דברי כב' השופט חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577:

"דעתי-שלי היא, כי זכות הגישה לבית המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות יסוד. שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר- וכל אומר אני – כי נעלה היא על זכות יסוד...זכות הגישה לבית המשפט הינה צינור החיים של בית המשפט...נדע מכאן, כי חסימת הדרך לבית המשפט – בין במישרין ובין בעקיפין – ולו באורח חלקי, חותרת תחת raison detre של הרשות השופטת. ופגיעה ברשות השופטת פירושה פגיעה ביסוד הדמוקרטי של המדינה..."

כן ראה לעניין זה ע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח', פ"ד לו(2) 151; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין ו – 2 אח', פ"ד מ(2) 668.

מן הכלל אל הפרט

7. התביעה שכנגד מושתת על שני אדנים; האחד, עילות בדיני חוזים ובכלל זה הפרת המוסכם בין הצדדים. השני, מחדלים ועוולות של המבקשות או מי מהן.

8. באשר להפרות החוזיות נטען בין היתר כי המבקשות הפרו את ההסכמים שעה שהליכי התכנון לא הסתיימו בהתאם להתחייבויותיהן, כאשר לעמדת המשיבות התנהגות זו מהווה הפרה יסודית של ההסכם, כמו גם ניהול מו"מ שלא בתום לב, הפרת חובת תום הלב בביצוע ההסכם וראה בין היתר, סעיף 15.5 לכתב התביעה שכנגד. הפרות נוספות הן באשר לתקופה שלאחר אישור התכנית בכך שהמבקשות נמנעו לספק שירותים למרות התחייבויות מפורשת בהסכם וכאמור בסעיף 9.1 לכתב התביעה שכנגד.

9. באשר למישור הנזיקי, נטען כי המבקשים התרשלו באישור התכנית בכך שפרק זמן של 18 שנים לאישורה הינו בלתי סביר בעליל (סעיף 9.1), ותוך שמציגים פרוייקטים סמוכים ודומים אשר בהם אושרה תכנית בנייה בפרק זמן קצר באופן ניכר. בנוסף, המבקש הציג לפני המשיבות, כך לטענתן, מצגים בדבר כישוריו בתחום קידום הליכי תכנון ובנייה, ואלו, היו מצגי שווא ואף מטעים וראה סעיף 4.3 לכתב התביעה שכנגד.

10.לגרסת המשיבות עצמן, העוברת כחוט השני בכתב התביעה שכנגד, אזי לכל המאוחר ביום 9.11.91

בתום שלוש שנים ממועד הסכם התכנון, הופרה התחייבות המבקשים כלפיהן, שכן במועד זה הייתה כבר אמורה התכנית להיות מאושרת. די אם אפנה בהקשר זה לסעיפים 5.7 סיפא 7.4, 8.2, 9.1 ו- 12.2 לכתב התביעה שכנגד אשר בכל אחד מהם טוענות המשיבות באופן מפורש כי המבקשות הפרו את ההסכם נוכח חלוף שלוש שנים מאז הסכם התכנון, והתכנית לא אושרה. מכאן, שהתיישנות עילת ההפרה הנטענת, חלפה לה בתום שבע שנים מהמועד האמור, קרי ביום 9.11.98. התביעה שכנגד הוגשה כאמור רק ביום 15.11.07, דהיינו כעבור תשע שנים לאחר תום ההתיישנות. לא ראיתי בעמדת המשיבות כל טעם בעטיו לא התיישנה העילה החוזית דנן.

עם זאת, התביעה לא התיישנה בכל הנוגע להפרות שהתרחשו לאחר מועד אישור התוכנית, כמפורט בסעיף 8 לעיל, דהיינו הימנעות המבקשות לספק שירותים ממועד זה ואילך.

לא התעלמתי מטענות בא כוח המשיבות המפנה להלכות לפיהן אי קיום התחייבות חוזית משמע הפרה נמשכת עד שתתוקן ההפרה. לעניין זה משווה בא כוח המשיבות מצב בו לא נמסרה חזקה בנכס בניגוד להסכם בעניין. אין הנדון דומה לראיה. במקרה שלפני, ההתחייבות הופרה, כך לעמדת המשיבות עצמן במועד מסויים, והן עותרות לחיוב כספי שאינו אכיפה, בהבדל מהמקרים המובאים על ידי המשיבות. זאת ועוד, קבלת עמדתן משמע, שלעולם לא תחול התיישנות, וכזאת לא ניתן לקבל.

11. עוד אוסיף, הנזקים היו ידועים למשיבות עם היווצרות עילת ההפרה וסמוך לאחריה. עסקינן איפוא בנזקים נמשכים, שמקורם בהפרה אחת, קרי אי אישור התכנית תוך שלוש שנים מיום הסכם הניהול. אין עסקינן בנזקים שנולדים מדי פעם, במהלך חיי ההפרה. כך ההוצאות הנטענות בדבר ניהול המקרקעין, הפיקוח עליהם, הוצאות מימון, הוצאות משפטיות ועוד. בדומה, גם הנטען באשר לאובדן הרווחים, שכן ברי היה למשיבות שנוכח העיכוב באישור התכנית, תדחה הבנייה ובהכרח יגרור הדבר גם דחיית ההכנסות ממכירת היחידות שאמורות להבנות לפיה. אמנם הנזקים הולכים וגדלים ככל שהשנים נוקפות, אך יהיה זה מלאכותי לטעון כי אלה נזקים חדשים שנולדים מחדש כל פעם. אין בכתב התביעה שכנגד טענה על אירוע נזק שהתגלה במועד מאוחר להפרה, שאינו בגדר נזק נמשך מתחילת ההפרה. נהפוך הוא, מכתב התביעה שכנגד עולה כי הנזקים הנטענים היו ידועים למשיבות כבר סמוך לאחר ההפרה והמחדלים. כך נטען בין היתר בסעיף 13.1 לכתב התביעה:

"התובעות (המשיבות - א.א.) הבהירו לנתבעים (המבקשים – א.א.) במפורש כי לאור הנזקים הכבדים שנגרמו להם (צ"ל: להן) בגין מחדלי הנתבעים, הם ידרשו לשאת בנזקי התובעות כולם או חלקם לכל הפחות".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

ההלכה אמנם הכירה במצבים בהם ההפרה מתמשכת ובצדה נגרם נזק נמשך אך זאת ככל שנוצרות עילות תביעה חדשות, כך שההתיישנות תחול רק בתום שבע שנים מכל עילה ועילה, זאת בהבדל מעצם הנזק. לעניין זה יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואחר' (טרם פורסם(. בסעיף 31 לפסק הדין קובעת כב' השופטת פרוקצ'יה:

"כלל הוא, כי בעוולות בהן משמש "נזק" חד היסודות, אם המעשה נמשך והולך ויוצר עילות תביעה מתחדשות, תוך גרימת נזק לנפגע מעת לעת, תתפוש ההתיישנות בתום 7 שנים ממועד היווצרות כל עילת תביעה מתחדשת, כאמור. המדובר הוא בארוע המצמיח זכויות תובענה מעת לעת, להבדיל מנזק נמשך שמקורו במעשה עוולה חד פעמי".

(ההדגשה אינה במקור – א.א.)

בהבדל, לענייננו אין עסקינן בנזקים שנולדים כל פעם מחדש, אלא נזק הנמשך מתחילת המחדל או ההפרה, והבא בגדר ההתיישנות מתחילת התרחשותו.

למותר לציין כי העובדה שמשך ההפרה וסיומה, נגזר ממועד אישור התכנית, אינו מרפא את

ההתיישנות שכן אחרת לעולם לא תהייה התיישנות.

גם אין בעובדה שהמשיבות מתייחסות בעיקר לנזקים במהלך שבע השנים שקדמו לתביעה שכנגד כדי לאיין את המסקנה בדבר התיישנות עילת התביעה החוזית. הנזק האמור, אינו בגדר נזק חדש אלא מתמשך.

12. נתתי דעתי לטענת בא כוח המשיבות המפנה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין, אך לא ראיתי בכך לשנות את המסקנה. סעיף 89 לפקודת הנזיקין, לא נועד להאריך את תקופת ההתיישנות מעבר לתקופת שבע השנים הקבועה בחוק ההתיישנות. ההלכה הפסוקה מורה שסעיף 89 לפקודת הנזיקין נועד למקרה בו עילת התביעה היא נזק אשר לא התגלה ביום שאירע (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת אגודה שיתופית פ"ד מ(1) 528 בעמ' 531). שעה שעסקינן בתביעת נזיקין מחל מירוץ ההתיישנות עם גילויו של נזק שאינו של מה בכך. כך נקבע בין היתר בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, בעמודים 557 ו-559א':

"... נתגלה אין פירושו מתגבש – אלא מספיק שיש ראיה לסימני הנזק הפגיעה, ואפילו לאחר מכן הוסיף והתפתח נזק חמור...יותר. יש להבדיל בו ארוע הנזק, לבין היקפו ...".

אין חולק כי המשיבות היו מודעות לנזקים הנטענים בגלל העוולות המיוחסות על ידן למבקשות, כבר סמוך לחלוף פרק זמן סביר מאז לא אושרה התכנית, לא כל שכן בנקוף שנים רבות מאז.

13. חרף האמור, לא ניתן לסלק על הסף את התביעה שכנגד מחמת התיישנות באשר להפרות והמחדלים הנטענים באשר לנזקים שנגרמו למשיבות לטענתן, נוכח התמשכות אישור התכנית וזאת בנקודה אחת, הדרושה בירור ראייתי והכרעה גם לצורך שאלת ההתיישנות והיא טענת המשיבות בסעיף 13.1 לכתב התביעה שכנגד. בסעיף זה נטען כי הוסכם בין הצדדים סמוך לאחר שהתברר כי התכנית לא תאושר, וכי נגרמו לטענת המשיבות נזקים ניכרים בשל כך, כי לאחר הוצאת "היתרי הבנייה, יישבו הצדדים ויסדירו את ההתחשבנות הכספית ביניהם". עניין זה דרוש בירור והוכחות ולא ניתן להכריע בו ללא שמיעת ראיות.

אכן המבקש חלק על נכונות האמור בחקירתו, אך אין בכך כדי לאיין את הצורך בשמיעת ראיות במחלוקת זו, בטרם שמיעת עדי המשיבות ובחינת מכלול הראיות הדרושות.

14. לפיכך דין הבקשה להתקבל בחלקה. עילות התביעה התיישנו למעט אלה ש"נולדו" לאחר אישור

התכנית וכאמור בסעיף 10 לעיל כמו גם בנוגע להפרת ההסכמה הנטענת כאמור בסעיף 11 לעיל.

הוצאות הבקשה בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ לפי התוצאות בתביעה העיקרית.

15. לאור הסכמת בא כוח המבקשות שאין מקום לחייב את המשיבות במענה לשאלות מעבר לאלה שנענו, תוך שמירת כל זכויות מרשותיו, ובהעדר בקשות ביניים נוספות, אזי מורה אני על הגשת תצהירי עדות ראשית כמפורט להלן.

16. הצדדים יגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים לרבות תיק מוצגים וחוות דעת, באופן שמסמך אשר לא יוגש במועד, לא ניתן יהיה להגישו במועד מאוחר יותר.

התובעות עד ליום 11.11.08, הנתבעות עד ליום 11.1.09 ובכלל זה גם התצהירים לצורך הודעת צד

ג' והתביעה שכנגד; הצדדים השלישים עד ליום 11.3.09, כאשר עד לאותו מועד יוגשו תצהירי התובעות בכל הנוגע לתביעה שכנגד.

מסירות אישיות מצד למשנהו, כאשר לעניין זה יקפידו באי כוח התובעות והמבקשות להמציא לבאי כוח הצדדים השלישיים את כלל כתבי הטענות לרבות בתביעה שכנגד, וכאמור בדברי באי כוח הצדדים השלישיים בדיון.

מובהר כי אין בתצהירים או בנספחים להם בכדי להכשיר ראיה שאינה קבילה לפי דיני הראיות או להוות הרחבת חזית. במידה וצד מעונין לזמן עד שלא ניתן לקבל תצהיר ממנו, יגיש בקשה ביחד עם תצהיריו. ככל שמבקש מי מהצדדים להסתמך גם על חוות דעת מומחים, יצורפו אלה לתצהירים מטעמו, כקבוע בתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

התיק יובא לפני ביום 17.3.09 או עם קבלת התצהירים האחרונים, המוקדם מבין השניים.

ניתנה היום, י"א באלול, תשס"ח (11 בספטמבר 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים, לרבות המשיבים הפורמליים בדואר רשום.