ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קרינסקי נגד מדינת ישראל :

4

בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה

עפ 003376/08

בפני הרכב השופטים

ש. ברלינר ס. נשיא [אב"ד]

י. גריל

ב. בר-זיו

תאריך:

11/09/2008

בעניין:

קרינסקי ראובן

המערער

נ ג ד

מדינת ישראל

ע"י

פרקליטות מחוז חיפה - פלילי

המשיבה

פסק דין

בפנינו ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בחיפה (כבוד השופט פלאח זאיד) מיום 29.4.08 בת"פ 1927/07.

נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של אחזקת נשק שלא כדין, עבירה על סעיף 144(א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין").

על פי עובדות כתב האישום, ביום 1.4.07 נמצאה בתיקו של המערער, עת ביקש להיכנס להיכל המשפט בחיפה, מחסנית אקדח ובה 12 כדורים, כאשר אין בידי המערער רישיון להחזיקם.

לאחר שהוקרא למערער כתב האישום הוא השיב:

"על פי כללי פרשנות של החוק זה לא מוגדר כנשק, לפי סעיף ג'1. אני טוען שרשויות המדינה עוזרות לאזרחים שנתקעים במדינות כהודו ותורכיה, אבל אנו נמצאים במדינה של עולם שלישי. אני אומר שאין להשיב לאשמה".

בית המשפט חזר והקריא למערער את עובדות כתב האישום אחת לאחת, והמערער הודה בעובדות אלה, אך שב וטען כי אין מדובר בנשק.

בהכרעת דין מיום 29.4.08 , לאחר שסקר את השתלשלות הדברים כאמור לעיל, קבע בימ"ש קמא כי:

"סעיף 144(א) לחוק העונשין קובע: "הרוכש או המחזיק נשק בלא רשות על פי דין להחזקתו, דינו מאסר 7 שנים, אולם, אם היה הנשק חלק, אביזר או תחמושת כאמור בסעיף קטן (ג)(1) או

(2) דינו מאסר 3 שנים".

סעיפים קטנים (ג)(1) או (2) קובעים בסיפא שלהם , כי נשק כולל חלק, אביזר ותחמושת של כלי כזה, כך שאין ספק שאחזקת מחסנית אקדח ובה 12 כדורים עונה על הגדרת סעיף 144(א).

במצב דברים זה אני דוחה את טענת הנאשם כי אין להשיב לאשמה ומרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, היא עבירה של אחזקת נשק שלא כדין, בהתאם לסעיף 144(א) לחוק העונשין".

בגזר הדין מיום 29.4.08 הטיל בימ"ש קמא על המערער 6 חודשי מאסר על תנאי, אם יעבור המערער תוך 3 שנים עבירה על סעיף 144 לחוק העונשין וכן קנס בסך 1,000 ₪.

בפנינו מערער המערער על הכרעת הדין וטען בהודעת הערעור כדלקמן:

"3) סיפא ג' בסעיף "נשק" –

(1) כלי שמסוגל לירות כדור, קלע, או כיוצא באלה, שבכוחם להמית אדם וכולל חלק, אבזר ותחמושת של כלי כזה.

4) לענין זה יטען המערער, שגה בית משפט בפרושו של הסעיף לעיל . בסעיף הנ"ל קבע המחוקק מפורשות תנאים להגדרת נשק (סעיף ג(1)):

א. כלי שמסוגל לירות

ב. וכולל חלק , אביזר ותחמושת של כלי כזה.

5) בסעיף (ג2) מומחש שוני בכוונת המחוקק שבו מופרדים תנאים בדיון מפורש של כל חלק, אביזר ותחמושת לכלי שמסוגל להזיק לאדם :"כלי שמסוגל לפלוט חומר הנועד להזיק לאדם לרבות חלק אביזר ותחמושת לכלי כאמור ולרבות..".

ובעברית פשוטה בסעיף (ג1) צריך להציג כלי שמסוגל לירות וכולל חלק אביזר ותחמושת של כלי כזה (ולא אחר), כשלעומת זאת בסעיף (ג2) קובע המחוקק שדי בכלי שמסוגל לפלוט חומר ...ולרבות כל חלק, אביזר תחמושת ולרבות ..

6) מתוך כך יוצא ששגה בית המשפט קמא בפרושו של החוק , מה גם שלא נימנה עם מומחי נשק גדולים, הרי את הפרקטיקה שלו עשה כחייל בפרקליטות הצבאית!!!

לכן טובים דבריו של ס. ג'ובראן בע"פ 3579/04..:

"הלכה היא, כי אין זה מספיק... אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שהשופט לא היה יכול להתרשם כפי שהתרשם..."

כך בענייננו. מחסנית אקדח עם זה רק בא כתוספת לאקדח מאותו סוג ורק אז נחשב כנשק על פי סעיף (ג1) לחוק העונשין".

"ניתוח עובדתי חייב להיות מבוסס על שליטה מוחלטת ומושלמת בחומר".

לענין לוחמי הפרקליטות הצבאית.

כמו כן מפנה לדברי השופט ד. לוין בע"פ 201/86:

"אכן הלכה פסוקה לא להתערב בקביעות עובדתיות של דרגה ראשונה . היא תעשה כן אם יתברר כי שופט שהכריע את הדין שגה שגיאה עקרונית וברורה..."

וכפי שקרה בתיק דנן, בפירוש בלתי נכון של החוק!!! מחוייב בית המשפט להתערב ולזכות על פי כללי הפרשנות אשר כל השופטים כבולים להם (דברי נשיא א. ברק מאי 1995 טכס מינוי שופטים).

7) בנוסף יטען המערער לכך שמשרד הממונה על מערכת המשפט, מעורב באופן פעיל בחילוץ אזרחי ישראל ממדינות העולם השלישי כדוגמת הודו ותורכיה לאחר שנמצאו בכליהם אביזרים דומים, אשר המערער הורשע באחזקתו.

8) פרשנות לכך ברורה :

מערכת משפט ישראלית – דין עברי, מערכות משפט נוספות במדינות דמוקרטיות הידידותיות אשר מהן נשאבת ... כל מערכת המשפט הישראלית, מכירות בשלושה סוגי עבירות – פשע, עוון וחטא בהתאמה.

9) כמדומני המחוקק, משרד הממונה על מערכת המשפט ואף מערכת המשפט עצמה תשובה לכך שבמקרה עסקנו העבירה היא בגדר חטא (והרי אותם אנשים לא נשפטו על אחזקת נשק).

מפנה המערער לדברי כבוד השופט אדמונד לוי בע"פ 7829/03 :

"בבואו לבחון מעשה שנתמלאו כל יסודותיו ישאל בית המשפט את עצמו אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימלית של סכנה לציבור . תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית עד שאין זה ראוי להרשיע את מבצעו בעבירה בפלילים...".

דברים אלה יפים לאור העובדה שכלל לא נעשתה כל פעולה חריגה ואין בכך מחלוקת שאביזר כזה מחולק בכמויות אסטרונומיות ולא בעיה לאזרח הגון להיתקל באביזר כזה בכל מקום אפשרי כפי שקרה במקרה דנן (אך נדמה שכל הבדל דמות ומקום).

נשאלת שאלה למי אמור אזרח הגון למסור אביזר זה? אולי למשיבה?

ודי לעיין בדברי איטלולא של ב"כ המשיבה בטיעון לעונש (עמוד 8 שורות 4 עד 8 לפרוט'):

"לא בכדי קבע המחוקק סעיף בחוק בו הורשע הנאשם... שכן ניתן באמצעות אבזר או תחמושת להגיע לידי עבירות נוספות כגון איומים העברת תחמושת לגורמים עויינים או פליליים אחרים.."

על כן לא הועבר אבזר לגורמים אלה:

א. ארועי 2000 ועדת אור (13 הרוגים)

ב. צחי בין חור באר שבע

ג. אחים פריניאן – ועדת זיילר! (אני חרד – זה כמו מפייאה)

ד. רכז בילוש כהן ושות' (פרשת פדידה) משטרת זבולון

ה. הנוקמים הנהריינים הכחולים ועוד...

ויסלחו לי אלה הלא מוזכרים...

כל חטאו של המערער בכך שלא רוכש שום אמון למערכת אכיפת "חוק" (להלן המשטרה) אשר לטעמי – גוף המושחת והמנוון המתקיים מתרבות שקר...

מכל האמור מתבקש בית המשפט לבטל את גזר הדין והכרעת הדין וכל זאת על פי דין...הרי שופט כבול לפרשנות וכולנו כבולים לחוק".

בדיון בפנינו הוסיף המערער וטען כי:

"כתבתי את מה שכתבתי בנימוקי הערעור. טענתי כי מחסנית אינה נשק לפי סעיף סיפא ג(1) שנאמר "כלי שיורה וכולל אביזר ותחמושת ...".על כן צריכים לתהקיים כמה תנאים. מחסנית לבד לפי מה שכתוב בחוק , זה לא נשק. לשאלת בית המשפט איזה מחסנית זאת אני משוב מחסנית של אקדח, היא היתה ברשותי מספר חודשים. נשכחה שהיא קיימת. כמובן שאין מקום היום להחזיר אביזרים כאלה כי אינני רוחש אמון בבתי המשפט ובמשטרה וגם לא בפרקליטות. לכן מבחינתי כאזרח אין מקום להחזיר אביזרים שכאלה".

ב"כ המשיבה חזרה על הגדרת "נשק" בסעיף 144 לחוק וטענה כי לאור ההגדרה ברור כי גם אבזר ותחמושת הם נשק. לטענתה, ניתן להקיש גם מהעובדה שבסעיף 144א' קובע המחוקק כי המחזיק נשק עונשו 7 שנות מאסר ואולם "אם היה הנשק חלק אבזר או תחמושת... דינו מאסר 3 שנים" – וכלשונה "כוונת המחוקק ברורה . נשק זה כולל גם אבזר או תחמושת או כדורים או כל חלק אחר, שהעונש במקרה כזה הוא קל יותר".

ב"כ המאשימה ציינה כי לא נמצאה פסיקה הדומה לעניינו של המערער אלא רק בענין משתיק קול (ע"פ 2831/95).

המערער השיב כי מחסנית ניתן לרכוש ואפשר להוציא לה רישיון ואפשר להתקל בה ברחוב ומה יעשה אדם כשנתקל בדבר כזה ברחוב – יזרוק אותו? על בית המשפט לשאול עצמו אם מעשה העבירה הביא למידה מינימלית של סכנה לציבור.

המערער סיים דבריו במילים :

"הגיבור התורן בירושלים עם השופל ברחוב יפו, השתמש בנשק לא שלו גם שלא כדין. אז עכשיו אני סיימתי".

הבאנו בהרחבה את כל טיעוני המערער, בהודעת הערעור ובדיון בפנינו על מנת להראות כי חרף טענתו כי "כולם כפופים לחוק" – סבור המערער כי הוא אינו נמנה על הכפופים לחוק והוא בוחר לעשות כטוב בעיניו , ללא מורא החוק – הוא בוחר להחזיק ברשותו מחסנית עם 12 כדורים (אפילו מצא אותה ברחוב כטענתו) , אך אינו דואג לקבל רישיון לעשות כן, כקבוע בחוק, ואף אינו מוצא לנכון להחזירה לרשויות אכיפת החוק, כיוון שאינו מאמין בהן. יתירה מזאת, המערער אינו בוחל בהטלת רפש ללא סיבה ברשויות המדינה ואף משתלח שלא לצורך בשופט קמא, הכשרתו ומומחיותו.

לגופו של ערעור – איננו מוצאים כל ממש בטענות המערער. סעיף 144(ג)(1) של קובע מפורשות כי "נשק" הינו "כלי שמסוגל לירות...וכולל חלק , אבזר ותחמושת של כלי כזה" וברור מנוסח זה כי כל חלק, אבזר או תחמושת של הכלי שמסוגל לירות מהוה "נשק" בפני עצמו.

העובדה שבסעיפים קטנים (2) נאמר "כלי שמסוגל לפלוט חומר....לרבות חלק, אבזר ותחמושת לכלי האמור..." – אין בה כדי ללמד, כטענת הנאשם, כי התחמושת חייבת להיות נילווית לכלי היריה, מה עוד שס"ק (3) דן באופן עצמאי ב"תחמושת" כחלק מהגדרת נשק (והמערער אינו חולק על כך שמחסנית מהוה תחמושת).

כמו ב"כ המאשימה, גם אנו סבורים כי ניתן להשליך באשר לפרשנות סעיף 144(1) של חוק העונשין מע"פ 2831/95 הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל נ (5) 221, שם נקבע בעמוד 286-287:

"בפי הסניגור היו שתי טענות עיקריות. הטענה הראשונה היא, כי מכוח רישיונו להחזיק ברובה M-61, רשאי היה המערער לרכוש ולהחזיק גם משתיק קול, שאינו אלא אבזר לנשק זה. אף אילו היה ממש בטענה זו, לא היה בה כדי לסייע למערער, אשר שידל את מור-יוסף לייצר בעבורו, וקיבל מידו, גם משתיק קול לנשק מסוג עוזי, ולהחזקת נשק מסוג זה לא היה בידו רישיון. אך דין הטענה להידחות גם בהתייחסה למשתיק הקול לרובה M-16, שלמערער אכן היה רישיון להחזיק בו. מקובל עליי, אמנם, כי משתיק קול הינו אבזר לנשק, אלא ש"נשק", כהגדרתו בסעיף 144(ג) לחוק העונשין, א "אבזר" לנשק במשמע. מכאן כי גם משתיק קול, כשלעצמו, מהווה נשק וההחזקה בו ללא רישיון מהווה עבירה. הטענה כי הרישיון להחזיק בכלי ירייה מקנה רשות גם להחזקת משתיק קול לאותו כלי ירייה, דינה להידחות. משתיק קול, לבד מהיותו "נשק" מכוח הגדרתו, מקנה לכלי הירייה (שאליו הוא מחובר) כשירות מיוחדת. כפי שנאמר בפסק-דינו של בית-משפט זה בעניינו של מור-יוסף (ע"פ 1180/95 [18]), משתיק קול הוא "נשק אשר ברור מתוך עצם מהותו כי הוא נועד לפעילות עבריינית". ואיפיון זה אך מחזק את צדקת האיסור להחזיק במשתיק קול בלא רשות כחוק לכך. לא זו אף זו: המערער לא רכש, ולא ביקש לרכוש, את משתיק הקול מידי מי שהינו מורשה לסחור באבזרי נשק מסוג זה, אלא שידל את מור-יוסף לייצרו בעבורו. וייצור של נשק (כעולה מסעיף 144(ב2) לחוק) מהווה עבירה שונה, ואף חמורה לאין ערוך, מרכישת נשק או מהחזקת נשק בלא רשות (המהוות עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק)".

והדברים יפים גם לענייננו.

בנסיבות אלה – לא מצאנו כי בימ"ש קמא טעה בפרשנותו ובהרשעת המערער – וממילא פסקי הדין אליהם הפנה המערער באשר למקרים בהם יתערב בימ"ש שלערעור בממצאי הערכאה הדיונית – אינם רלבנטיים.

המערער הפנה וחזר והפנה לפסק דינו של כבוד השופט א. לוי בע"פ 7829/03 מדינת ישראל נ' אראל הנדסת חשמל רמזורים ובקרה בע"מ ואח', תק-על 2005(3) 420, אך שם נבחנה הגנת "זוטי דברים", כקבוע בסעיף 34 י"ז לחוק העונשין ודברי כבוד השופט לוי נאמרו בהקשר להגנה זו בעוד שבענייננו המערער לא טען לזוטי דברים אלא רק טען כי "אין להשיב לאשמה" – טענה שבדין נדחתה, כאמור.

בכל מקרה - ראוי היה להביא את דברי כבוד השופט א. לוי בהקשרם כדלקמן:

"הנה כי כן, על אף שהסייג בדבר "זוטי דברים" אינו מונה רשימה של מקרים הבאים בגדרו, הרי שהמגמה העולה מן הפסיקה היא שיש להחילו בזהירות תוך בחינת נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בבואו לבחון מעשה שנתמלאו בו כל יסודות העבירה ישאל בית המשפט את עצמו, אם מעשה העבירה הצמיח מידה מינימאלית של סכנה לציבור. תשובה שלילית תחייב את המסקנה שהשפעתו של המעשה על החברה היא כה מזערית, עד שאין זה ראוי להכתים את מבצעו בהרשעה בפלילים. לשיטתי, מגמה זו ראויה היא. אל לנו לשכוח כי הכלל בדבר זוטי דברים מהווה אך סייג לאחריות הפלילית, ומשכך, אין הוא בבחינת הכלל, אלא החריג. ובלשונו של סעיף 34ה לחוק העונשין - "מלבד אם נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית". יתרה מזאת, מידת הזהירות בהחלתו של הסייג נדרשת גם מן הטעם שמא ירוקנו מתוכן עבירות הנתפסות כ"קלות" יותר מאחרות. יחד עם זאת, נקיטת זהירות בהחלתו של הסייג אינה מונעת, לגישתי, פרשנות שתבחן בין מכלול השיקולים גם את נסיבותיו האישיות של המבצע. שכן, יש והשפעתן של נסיבות אלו תשנה את התמונה מן הקצה אל הקצה, והרשעתו לאורן לא תשרת כל מטרה ראויה".

וברור לנו לחלוטין כי עבירה של אחזקת נשק מצמיחה סכנה משמעותית ולא רק מינימלית (גם אם עסקינן בנשק שהוא תחמושת בלבד) ולא ניתן להחיל בעניינה את הסייג לאחריות הפלילית.

אשר על כן – אנו דוחים את הערעור.

ניתן היום י"א באלול, תשס"ח (11 בספטמבר 2008) במעמד הצדדים.

ש. ברלינר, ס. נשיא

אב"ד

י. גריל, שופט

ס. נשיא

ב. בר זיו, שופטת