ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין באר נגד שבתאי :


בתי המשפט

בית משפט השלום ראשון לציון

א 008048/04

בפני

כב' השופט שאול מנהיים

07/10/2009

בעניין:

שמשון באר

התובע

נ ג ד

שבתאי פסי

הנתבע

נ ג ד

שבת יוסי

צד ג'

פסק דין

רקע

1. תביעה כספית שמקורה במיזם משותף בתחום התשומות החקלאיות שביקש הנתבע להקים והתובע נעתר להצעה להשקיע בו, כאשר גם הצד השלישי היה או אמור היה להיות חלק מהמיזם המשותף. פעילות הנתבע במסגרת המיזם (ופעילות המיזם עצמו, ככל שהיתה כזו) התבצעה באמצעות חברת פסיפלסט בע"מ שבשליטת הנתבע (להלן "פסיפלסט" או "החברה"). בין התובע לנתבע נוהל מו"מ לצורך כריתת חוזה בכתב בעניין המיזם המשותף, אולם סופו שלא הגיע לכלל ניסוח של חוזה שתוכנו מוסכם ושניתן לחתום עליו. עם זאת, במהלך המו"מ הגיעו הצדדים להסכמות בעל-פה שבעקבותיהן ובגדרן חתם התובע על ערבות לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ ("הבנק") להתחייבויות פסיפלסט כלפי הבנק. ערבות זו עמדה תחילה על סכום של 3,000,000 ₪, וסכומה הוקטן ל-2,000,000 ₪ במהלך התקופה הרלבנטית. התובע היה אמור לקבל בתמורה להשקעתו (בצורת מתן ערבות כאמור לעיל) שליש מרווחי המיזם. ביום 31/12/2002, לאחר שהתגלעו חילוקי דעות קשים בין הצדדים, הודיע התובע לנתבע כי הוא אינו רואה עצמו עוד חלק מהמיזם ועל-כן יש לפעול לשחרורו מהערבות שנתן לבנק. בעקבות מגעים בין הצדדים התחייב הנתבע, לטענת התובע, לעשות כן אולם טען כי מתוך סכום הערבות (שעמד אז על 2,000,000 ₪) אחראי הצד השלישי ל-250,000 ₪, ועל כן הנתבע ידאג רק לשחרור התובע מערבות בסך 1,750,000 ₪. לטענת התובע הוא התנגד לכך וטען שמדובר בחלוקה פנימית בין הנתבע לצד השלישי שאינה מעניינו וכי מבחינתו אחראי הנתבע לשחרורו מכל סכום הערבות. בסופו של דבר ולאחר שחלפו כמה חודשים גרם הנתבע להקטנת ערבותו של התובע לבנק לסך של 250,000 ₪ בלבד, ובחלוף זמן נוסף מימש הבנק את הערבות המוקטנת על ידי מימוש פקדונות של התובע שבידי הבנק בסך של 250,000 ₪. התיאור דלעיל הוא תיאור כללי בלבד של העובדות, והפרטים המלאים יובאו במסגרת הדיון המפורט בחלק זה של התביעה. התביעה היא להשבת הסך של 250,000 ₪ ששילם התובע לבנק בגין ערבותו כאמור ומכח התחייבות אישית נטענת של הנתבע כלפי התובע, וכן לתשלום סכום נוסף של 117,142 ₪ שלטענת התובע הוא סכומה של הלוואה פרטית שנתן התובע, לטענתו, לנתבע. הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי ובה טען כי האחריות לשפות את התובע על כך ששילם לבנק 250,000 ₪ מכח ערבותו מוטלת על הצד השלישי. הודעת הצד השלישי לא כללה את אותו חלק של התביעה שעניינו ההלוואה הפרטית הנטענת.

ההלוואה הנטענת בסך 117,142 ₪

2. המסמך היחיד שהובא כראיה בעניין ההלוואה הנטענת הוא נספח י"ב לתצהיר התובע. זהו מסמך סתום ועלום שאין בו כדי להוכיח את קיומה של ההלוואה הנטענת ואת החוב הנטען בגינה. המסמך אינו נושא תאריך, אינו חתום ואינו מאומת על ידי איש זולת התובע עצמו. התובע בעצמו גם לא אישר באופן עקבי כי הכיתוב בתחתית המסמך, בו נכתב שהנתבע מודה בחוב של 117,142 ₪ ומתחייב לשלמו לתובע, נכתב על ידי הנתבע: תחילה טען שאינו יודע של מי כתב היד הזה, ורק בהמשך תיקן עצמו ואמר שזהו כתב ידו של הנתבע (עמ' 13 ש' 23-24). עד התביעה הנוסף פרט לתובע עצמו, עת/2 מר יואב שבת (אחיו של הצד השלישי), הצהיר בתצהירו ת/2 כי הסכומים המרכיבים את היתרה בסך 117,142 ₪, כפי שנרשמו בנספח י"ב לתצהיר התובע, נכתבו בכתב ידו של הנתבע בנוכחות מר יואב שבת, וכי הנתבע הבטיח באותו מעמד להחזיר סכומים אלו. הוא סיפר בעדותו כי העביר כסף מהתובע לנתבע בסכומים שהסתכמו לטענתו ב-70,000 $, שהועברו בשקלים. הוא לא ידע לספר כיצד העביר את סכום ההלוואה שלטענתו, כאמור, עמד על 70,000 $, ומתי היה הדבר. הוא אישר כי העביר כספים מהתובע לנתבע ולהיפך ("בשני הכיוונים" - עמ' 16 ש' 22-30). הוא טען שלא הוסכם על ריבית ואף לא ידע לומר אם הקרן היתה צמודה לדולר ואף לא שלל את האפשרות שההלוואה היתה בשקלים נומינליים וללא ריבית (אפשרות שבפני עצמה נראית מופרכת מבחינה לוגית) - עמ' 17 ש' 11-16. הוא גם לא ידע לומר כיצד נערך החישוב שלפיו יתרת החוב של הנתבע בגין ההלוואה עומדת על 117,142 ₪, אף שלטענתו החישוב ורישומו נעשו בנוכחותו. הנתבע מצידו אישר כי חלק מהרישומים על גבי נספח י"ב לתצהיר התובע (שנזכרים בו עניינים רבים) נכתבו על ידו ובהם גם החישוב המסתכם באותו סכום של 117,142 ₪, אולם טען שהכיתוב בחלק התחתון של המסמך, שבו נאמר כי זהו סכום יתרת חובו של הנתבע לתובע בגין הלוואה, אינו בכתב ידו וכי אינו יודע מי כתב את הדברים (עמ' 25 ש' 30 - עמ' 26 ש' 10). לכשנשאל שאלה ישירה בדבר הסכומים שהודה כי כתב בכתב ידו, לא ידע למסור גרסה לגביהם וטען שאינו זוכר, כפי שאינו זוכר לתת הסבר לשאר המספרים המופיעים במסמך אולם אמר כי "זה לא סכום של שמשון" (התובע) וכי הסכומים, כמו גם המלל שבמסמך, "שייכים למיזם". מפתיע לגלות שבמהלך כל חקירתו הנגדית לא נשאל הנתבע כלל האם קיבל הלוואה או הלוואות מהתובע, האם החזיר אותן במלואן ואם לא - מהי יתרת חובו בגינן. להעדר חקירה נגדית בנסיבות כאלה יש משמעות ברורה לחובת מי שנמנע ממנה, משום שלא נתן הזדמנות לנתבע להתמודד עם גרסת עדי התביעה באופן קונקרטי. הדברים מקבלים משנה חשיבות כאשר רואים שבסעיף 28 לתצהיר הנתבע נ/1 הצהיר הנתבע במפורש כי "התובע מעולם לא הלווה לי סכום זה ואין לי כל חוב לתובע". הצהרה זו מצריכה חקירה, במיוחד לאור עדותו של עת/2. נוסחו של סעיף 28 הנ"ל סובל הן את הפירוש שלא היו כלל הלוואות והן את הפירוש שלפיו לא ניתנה הלוואה ב"סכום זה" (והרי הטענה היא שהסך הנ"ל אינו סכום הקרן של ההלוואה אלא רק יתרת ההלוואה שטרם נפרעה). לא ברור האם גרסת הנתבע היא כי לא היו הלוואות כלל, או שהיו ונפרעו, או שהיו הלוואות אולם הוא פטור מלפרוע אותן מסיבה כלשהי. לא ברור האם הוא מכחיש את כל גרסתו של עת/2 בעניין ההלוואה או רק חלקים ממנה - ואם כן, מה מוכחש. בהינתן העובדה שהנטל להוכיח את מתן ההלוואה ואת קיומה וגובהה של יתרה לתשלום שמקורה באותה הלוואה מוטל לפתחו של התובע, ודווקא על רקע עמימות הגרסה הנוגדת של הנתבע, מקבלת הימנעות התובע מחקירה נגדית של הנתבע על נושא ההלוואה לגופו (פרט לשאלות לגבי נספח י"ב לתצהיר התובע) משנה חשיבות. חקירה כזו היתה יכולה אולי להשלים את החסר בראיות התובע, שעליו הנטל לגבי ההלוואה. חשוב גם לראות שגרסת התובע לגבי ההלוואה עצמה, כפי שנמסרה בתצהירו, אינה זהה לגרסת עד התביעה מס' 2. התובע כתב בתצהירו (בסעיף 39): "הלוויתי לתובע סכום במזומן של 117,142 ₪". מכאן שלשיטת התובע יתרת החוב זהה לקרן ההלוואה, כלומר הנתבע לא שילם מאום בגין ההלוואה. כזכור, גרסת עת/2 מנוגדת לגרסה זו משום שהוא דיבר על הלוואה בסכום גבוה פי כמה, שנפרעה בחלקה. התובע גם כותב בסעיף 42 לתצהירו כי נתן את ההלוואה לנתבע בנוכחות עת/2, ואילו עת/2 העיד כי היה שליח בעניין זה והעביר את הכספים מהתובע לנתבע וכן העביר כספים בכיוון ההפוך ומכאן שלא נכח בעת מתן כספי ההלוואה ישירות לנתבע, אלא העביר אותם מהתובע לנתבע. אם לא די בכל אלה, העיד התובע בחקירתו הנגדית כי ההלוואה ניתנה בשני שיקים (עמ' 13 ש' 25-28; עמ' 11 ש' 5-6) – גרסה העומדת בניגוד גמור לגרסת התובע עצמו בתצהירו ולגרסת עת/2 שדיבר על העברה של כספים באמצעותו.

3. תמציתו של האמור לעיל היא כי אין ראיה בכתב שניתן לומר עליה שהיא מוכיחה בעליל את קיום ההלוואה והחוב הנטען בגינה; כי גרסאות התובע והעד הנוסף מטעמו בנדון אינן זהות זו לזו והן אף סותרות זו את זו בכמה נקודות מהותיות, ובנוסף לוקות גרסאות אלה בחסר רב בפרטים מהותיים בכל הנוגע לנושא ההלוואה כולו; וכי הנתבע כלל לא נחקר על נושא ההלוואה לגופו (אלא רק על הסכומים נטולי הפשר הכלולים בנספח י"ב לתצהיר התובע שלגביהם נטען כי הם מבטאים את חובו בגין ההלוואה). בהינתן נתונים מצטברים אלה, ומשלא מצאתי שיש בהתרשמותי ממהימנותו של מי מהעדים כדי להכריע את הכף לזכות גרסת התביעה (עד כמה שניתן בכלל לראותה כגרסה אחת, קוהרנטית ועקבית), אין לי אלא לקבוע שנושא ההלוואה בכלל והחוב הנטען בגינה בפרט לא הוכח כנדרש. על כן אני דוחה חלק זה של התביעה.

השבת הסך של 250,000 ₪

4. בכל הנוגע להשבת הסכום של 250,000 ₪, הרי שאין חולק שהתובע שילם סכום זה לבנק מחמת הערבות שנתן כפי שתואר בפסק-דין זה לעיל. הכלל הוא שערב שפרע זכאי להיפרע מהחייב (סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967). אף שאין חולק שהערבות ניתנה לצורך מימון המיזם המשותף הרי שבפועל המיזם המשותף לא התאגד כאישיות משפטית, ופעילותו התנהלה במסגרת המשפטית של פסיפלסט בע"מ (חברה בשליטת הנתבע ובניהולו) לרבות באמצעות חשבון בנק של החברה הנ"ל בבנק לאומי לישראל בע"מ, הוא החשבון שבגדרו נחתמה הערבות על ידי התובע שבסופו של דבר מומש בגינה סכום של 250,000 ₪ כאמור. החייבת הרלבנטית לערבות התובע היא פסיפלסט בע"מ, וכלפיה יש לתובע עילת תביעה בגין הסכום שפרע מכח סעיף 9 לחוק הערבות, כאמור לעיל. התביעה שבפנינו לא הוגשה כנגד פסיפלסט בע"מ ואיננה מבוססת על סעיף 9 האמור אלא על התחייבות אישית נטענת של הנתבע כלפי התובע, כפי שיתואר להלן.

5. התובע מבסס את עתירתו לחיוב הנתבע אישית לשפותו על התשלום בסך 250,000 ₪ ששילם לבנק בגין ערבותו לפסיפלסט בע"מ, על שני מסמכים. המסמך הראשון (נספח ה' לתצהיר התובע ת/1), שאינו נושא תאריך, הוא מסמך השנוי במחלוקת עמוקה. הנתבע מכחיש את חתימתו עליו וטוען כי מה שנחזה להיות חתימתו אינו אלא זיוף. בנוסף טוען הנתבע כי גם לו היתה החתימה אוטנטית, אזי אין מדובר בהתחייבות אישית שלו אלא בחתימתו בשם פסיפלסט בע"מ בלבד. המסמך השני (נספח ו' ל-ת/1) הנושא תאריך 1/12/03 הוא מסמך שאין חולק על האוטנטיות שלו בכלל ושל חתימת הנתבע עליו בפרט, אולם הנתבע טוען כי על פי לשונו המפורשת של המסמך הוא עצמו התחייב אך ורק לגבי סכום של 1,750,000 ₪, ואילו מי שאחראי על פיו כלפי התובע בגין יתרת הערבות בסך 250,000 ₪ הוא הצד השלישי (אשר באמצעות חברה בשליטתו היה אף הוא צד למיזם המשותף). אין חולק שהנתבע והצד השלישי חתומים על המסמך השני. עוד טוען הנתבע כי חתימתו על מסמך זה היא תוצאה של איומים חמורים של התובע כלפיו. מסמך זה הוא גם הבסיס להודעת הצד השלישי שהגיש הנתבע בגין חלק זה של התביעה. בנוסף לטענות דלעיל טען גם הנתבע טענות נוספות שעיקרן הוא שהתובע צריך לשאת בשליש מהפסדי המיזם וכי הסתלקותו של התובע מהמיזם גרמה לנתבע ולפסיפלסט בע"מ נזקים והפסדים. אדון בכל אחד מהמסמכים הללו, ולאחר מכן אתייחס בקצרה לשאר טענות הנתבע כמובא לעיל.

המסמך הראשון

6. המקור של המסמך הראשון לא הוגש כראיה מטעם התובע, והדבר לא נעשה גם לאחר שהנתבע דרש שהמקור יוצג. התובע טוען כי אינו מאתר את המקור. הנתבע טוען כי לא חתם מעולם על המסמך וכי מה שנחזה כחתימתו על גבי העותקים הצילומיים שהוגשו אינו אלא זיוף. הנתבע אף הגיש תלונה למשטרה על הזיוף הנטען, תלונה שהטיפול בה לא הניב הגשת אישום נגד איש. למרבה ההפתעה ואף שטענת הזיוף היתה ידועה היטב לתובע בעת שערך את תצהיר העדות הראשית שלו, תצהיר התובע אינו כולל תיאור כלשהו של נסיבות חתימתו הנטענת של המסמך הראשון על ידי הנתבע. גם לתצהירו של הצד השלישי צורף עותק צילומי של המסמך הראשון. למרבה ההפתעה גם בתצהיר זה אין מילה וחצי מילה על נסיבות עריכתו וחתימתו של המסמך ועל חתימת הצד השלישי על אותו מסמך כמי שמאשר שהנתבע קיבל ערבות בסך 2,000,000 ₪ לטובת פסיפלסט (מהלך לא שגרתי הזועק להסבר עובדתי), אף שהצד השלישי נחזה להיות מי שנכח בעת חתימת המסמך. המסמך צורף לתצהירו של הצד השלישי ללא כל התייחסות עובדתית אליו בגוף התצהיר, כחלק מאסופת מסמכים שצורפה לתצהירו בדרך זו. אכן, התובע והצד השלישי לא נחקרו בחקירותיהם הנגדיות מטעם הנתבע על הנסיבות בהן, לטענת כל אחד מהם, נערך ונחתם המסמך; אולם אין לבעל-דין זכות קנויה להיחקר בחקירה נגדית על עניינים שידע בעת עריכת תצהירו שהם חשובים ורלבנטיים ובחר שלא להעיד עליהם כלל(!) בתצהירו. בחירה כזו משמעותה שהתובע והצד השלישי החליטו שככל שהדבר תלוי בהם, אין ברצונם להביא ראיות על נסיבות עריכתו וחתימתו של המסמך. עוד חשוב לציין כי על פני המסמך עולה שגם עד התביעה הנוסף (עת/2, אחיו של הצד השלישי) חתום על המסמך כ"נוכח בחתימה" (לא ברור מדוע נדרשה חתימה כזו), וכן מופיעים על המסמך מה שנחזה להיות חתימה, מס' ת.ז. ושמו של בני באר, שהוא ככל הנראה בנו של התובע. אותו בן לא הובא להעיד, ללא הסבר. עת/2 העיד והגיש תצהיר אך אין בתצהירו מילה וחצי מילה על המסמך הראשון, שעל פני הדברים הוא נכח בעת חתימתו ואף חתם עליו כ"נוכח בחתימה" – עניין המצריך הסבר על פניו. יודגש שכאשר הוגשו התצהירים ובהם תצהירו של עת/2, כבר היה ידוע היטב שהנתבע מכחיש את חתימתו על המסמך השני, ועל רקע זה נראית הימנעותו הגמורה של עת/2 מהתייחסות כלשהי בתצהירו לנסיבות החתימה ולקיומה מוזרה שבעתיים. כאשר מי שנמנע (בעצמו ובאמצעות עדיו) ממתן גרסה עובדתית בעניין מהותי השנוי במחלוקת הוא מי שהנטל להוכיח ולשכנע מוטל עליו, פועלת ההימנעות לחובתו גם אם הצד השני נמנע מלחקור אותו בנקודה זו. התובע טוען בסיכומיו כי נטל ההוכחה של טענת הזיוף המיוחסת לו מוטל על הנתבע וכי נטל זה כבד מהרגיל מבחינת רצינות הראיות שעל התובע להביא, אולם דין הטענה להידחות. הטענה הזו היא היפוך היוצרות ככל שהיא מתיימרת לחול על ענייננו. התובע הוא הטוען כי הנתבע התחייב במסמך הראשון לשפותו עד לסכום של 2 מיליון ₪ אם הערבות תמומש. המסמך הראשון וההתחייבות הכלולה בו (לפי הפרשנות של התובע למסמך) היא לפיכך עילת התביעה בלי קשר למסמך השני, שבו אדון בהמשך. על התובע להוכיח, לפחות לכאורה, שהנתבע אכן חתם על המסמך אלא אם היה הנתבע מודה בעובדת החתימה (שכן במקרה כזה אין כל צורך להוכיח את החתימה משום שאינה שנויה במחלוקת). אם, ורק אם, יעמוד התובע בנטל להוכיח לכאורה את חתימת הנתבע על המסמך הראשון, יעבור לפתחו של הנתבע הנטל המשני להביא ראיות נוגדות שיש בהן כדי להזים את הטענה ולהוכיח שחתימתו הנחזית מזויפת. גם מבחינת נטל השכנוע הסופי, התובע הוא שצריך לשכנע בסופו של תהליך שמיעת הראיות כי גרסתו בדבר אמיתות החתימה היא שהוכחה על בסיס מאזן ההסתברות. בכך נבדל ענייננו כליל מהעניינים שנדונו בפסקי הדין שעליהם ביקש התובע להסתמך בסיכומיו בעניין זה, שבהם נדון מצב שבו אין חולק שלכאורה ארע מקרה ביטוח והנתבעת - המבטחת - ייחסה במסגרת הגנתה למבוטח התובע מעורבות בגרימת מקרה הביטוח, העולה כדי תרמית מצידו. כאשר טענת ההגנה מייחסת לתובע תרמית, מוטל על הנתבעת העושה כן הנטל להוכיח את טענתה, והשאלה היא מה עליה לעשות כדי לעמוד בנטל זה. לעומת זאת, כאשר התביעה נסמכת על מסמך והנתבע כופר במסמך כפי שארע במקרה שבפנינו, מוטל על התובע להוכיח את אמיתות המסמך הן במישור החובה להביא ראיות והן במישור נטל השכנוע הסופי. אני סבור שהתובע כשל בשני המישורים הללו בכל הנוגע למסמך הראשון. אמיתות חתימה השנויה במחלוקת אפשר לברר באמצעות מומחה, אלא שמן המפורסמות שמומחה יתקשה מאד לחוות דעה בשאלה כזו על סמך צילומים בלבד ומבלי שיהיה בפניו המסמך המקורי שהחתימה עליו היא נשוא חוות דעתו. התובע לא הגיש חוות דעת בדבר אמיתות החתימה המיוחסת לנתבע. בהעדר עותק מקורי של המסמך אין לבוא בטרוניה על כך שגם הנתבע מצידו לא הגיש אף הוא חוות דעת כזו, אפילו אם הייתי סבור שמבחינת נטלי ההוכחה עברה לפתחו החובה המשנית להביא ראיות כי החתימה אינה חתימתו. דרך אחרת לברר אמיתות חתימה היא באמצעות ראיות ישירות על החתימה, כלומר עדויות של מי שערכו את המסמך או נכחו בעת עריכתו, ובמיוחד של מי שנכחו בעת החתימה עצמה. התובע לא הלך גם בדרך השניה, וכאמור לעיל לא הובאו בפניי עדויות כלשהן בדבר נסיבות עריכת המסמך וחתימתו הנטענת של הנתבע עליו. בנו של התובע שלכאורה חתום על המסמך לא העיד כלל. שני האחים שבת (עת/2והצד השלישי) העידו ואחד מהם אף העיד מטעם התובע, אולם אף ששניהם חתומים לכאורה גם הם על המסמך ונכחו לכאורה במעמד החתימה, הם בחרו לא לומר בתצהיריהם דבר וחצי דבר על מעמד החתימה ואפילו לא טרחו להצהיר רק כי נכחו בעת חתימת הנתבע על המסמך. לא ניתן כל הסבר לכל המחדלים הללו. בנסיבות אלה לא הגענו בכלל לשלב בו עבר לפתחו של הנתבע הנטל המשני להפריך את אמיתות החתימה, וממילא גם אין לומר שבסופו של יום שוכנעתי שגרסת התובע לפיה המסמך אכן נחתם על ידי הנתבע סבירה יותר מגרסת הנתבע לפיה לא חתם על המסמך.

7. לא רק שלא הוכח שסביר יותר שהנתבע אכן חתם על המסמך הראשון, אלא שאני סבור שסביר יותר שהמסמך הראשון לא נחתם על ידי הנתבע. לדעתי, אילו היה המסמך הראשון חתום על ידי הנתבע, לא היה התובע פועל כדי להביא לכך שהנתבע יחתום על המסמך השני, משום שבמסמך השני אין הנתבע מקבל על עצמו התחייבות נוספת או רחבה מזו שלטענת התובע כבר קיבל על עצמו במסמך הראשון (וכפי שנראה בהמשך, ההיפך הוא הנכון). הערה אחרונה זו נכתבה מעל לצורך, לאור הקביעה כי חתימת הנתבע על המסמך הראשון לא הוכחה.

8. לאור המסקנה שחתימת הנתבע על המסמך הראשון לא הוכחה, גם אין הכרח להידרש לטענתו הנוספת של הנתבע שלפיה המסמך הראשון מחייב רק את חברת פסיפלסט בע"מ אף אם החתימה עליו היא מקורית ואמיתית; אולם סבורני כי לו הוכחה החתימה, נראה שדין הטענה היה להידחות. כבר ראינו שחוק הערבות קובע את זכותו של ערב שפרע לחזור אל החייב, ובמקרה שלנו החייב היא פסיפלסט בע"מ. לא סביר שהצדדים טרחו לערוך מסמך שלא בא אלא לקבוע את התוצאה שתחול ממילא, גם אם המסמך לא ייערך. חזקה פרשנית ידועה היא שצדדים אינם עורכים מסמך לשווא. יתרה מכך: נוסחו המפורש של המסמך אינו סובל את הפירוש לפיו מדובר רק בהתחייבות של פסיפלסט, משום שההתחייבות הכלולה בו אמורה לחול גם (בין היתר) במצב שבו פסיפלסט תהיה חדלת פרעון. ברור שבמקרה כזה לא תוכל פסיפלסט לשלם לתובע דבר, ולכן לא ניתן לומר שמדובר רק בהתחייבות של פסיפלסט ולא של הנתבע אישית (לו הוכח שהנתבע אכן חתם עליה). גם הפתיח למסמך שולל את הפירוש שהנתבע טוען לו: "אני הח"מ פאסי שבתאי מצהיר בזאת שאני ערב אישית...". זהו נוסח שלא ניתן לפרשו אלא כהתחייבות אישית של הנתבע עצמו.

9. אוסיף, גם כן מעל לצורך, כי אפילו סברתי שהמסמך הראשון הוא מסמך שהוכח תוקפו, עדיין משנערך המסמך השני יש בכך משום הסכמה לביטול של המסמך הראשון והמרתו במסמך השני. אמנם המסמך השני, להבדיל מקודמו, אינו חתום על ידי התובע והוא אינו מנוסח כחוזה בין התובע לבין הנתבע והצד השלישי אלא כהתחייבות חד-צדדית שלהם כלפיו, אולם אין חולק שהתובע היה מעורב בעריכתו (ולטענת הנתבע אף דרש שהמסמך ייערך וייחתם תוך שימוש באיומים), והוא ללא ספק אימץ אותו והסכים לו, עד כדי שהוא רואה בו אחת מעילות התביעה שלו. מכאן שהמסמך השני מוסכם על התובע. כיוון שאין דרך לומר שהמסמך הראשון והמסמך השני יכולים להיות תקפים במקביל, זה בצד זה, משום ששניהם עוסקים באותו עניין עצמו אולם תוכנם האופרטיבי אינו זהה, אין מנוס מלומר שבעריכת וחתימת המסמך השני הסכימו כל הצדדים לו, לרבות התובע (אף שלא חתם עליו) להמיר את ההתחייבות של הנתבע כפי שנכללה במסמך הראשון (ושוב - בהנחה שאכן הנתבע התחייב כאמור במסמך הראשון) בהתחייבות אחרת של הנתבע ושל הצד השלישי, כפי שנכללה במסמך השני.

המסמך השני

10. משנקבע כי לא הוכח שהמסמך הראשון אכן נחתם על ידי הנתבע וממילא לא הוכח כי מדובר במסמך שיש בו התחייבות בת תוקף של הנתבע, יש לבחון את המסמך השני על מנת לקבוע האם מסמך זה מקים בידי התובע עילת תביעה לגבי מרכיב התביעה הדן בשיפוי על מימוש הערבות בסך 250,000 ₪. במסמך השני כתוב בצורה ברורה לחלוטין שהתחייבות הנתבע היא לסכום של 1,750,000 ₪ והצד השלישי מתחייב לסך של 250,000 ₪. להלן הנוסח כפי שנכתב במקור (המסמך ממוען לתובע):

"מאחר והעמדת לזכות חב' פסיפלסט בבנק לאומי 948 בסך שני מיליון ₪ (2,000,000 ₪) הרי שאנו מתחייבים בזאת באופן אישי כי באם הערבות הנ"ל תחולט ע"י הבנק, וחב' פסיפלסט לא תשיב לך את הסכום שחולט בתוך 6 חודשים מיום החילוט, הרי שאז אנו הח"מ נשיב לך באופן אישי את הסכום שחולט כדלקמן:

פסי שבתאי – 1.75 מיליון ₪ (1,750,000 ₪); יוסי שבת – 0.25 מיליון ₪ (250,000 ₪)."

11. התובע טוען כי החלוקה המופיעה במסמך, ולפיה חבות הנתבע כלפי התובע בגין ערבותו (שסכומה הוגבל אז ל- 2,000,000 ₪) עומדת על 1,750,000 ₪ ואילו הצד השלישי אחראי ל-250,000 ₪, היא רק חלוקה פנימית בין הנתבע לצד השלישי. התובע טוען כי מבחינתו וכלפיו אחראי הנתבע לכל הסכום של 2,000,000 ₪. טענה זו של התובע עומדת בסתירה חזיתית וגמורה ללשונו הפשוטה והברורה של המסמך השני, ואין בידי לקבלה. המסמך השני הוא חוזה לכל דבר. כידוע וכפי שנפסק לאחרונה על ידי בית המשפט העליון (מפי כב' השופט דנציגר), כאשר לשון החוזה ברורה יש להעניק לה משקל מכריע בפירושו (ר' ע"א 5925/06; ע"א 8589/06). יתכן שהתובע סבור בכנות שהפירוש שהוא טוען לו הוא הפירוש הנכון, וייתכן גם שזו היתה כוונתו הסובייקטיבית של התובע כבר בעת עריכת המסמך השני, אולם חוזה אינו מתפרש על פי כוונתו הסובייקטיבית של צד אחד בלבד. על פי לשונו הברורה של המסמך השני עומדת התחייבות הנתבע כלפיו על 1,750,000 ₪, ואילו הצד השלישי התחייב לסך של 250,000 ₪ כלפי התובע ישירות ולא כלפי הנתבע. אין חולק שהנתבע אכן שחרר את התובע מחלק הארי של ערבותו לאחר מועד עריכת וחתימת המסמך השני, והביא להקטנת סכומה ב-1,750,000 ₪ (כך שבמקום שתעמוד על 2,000,000 ₪, עמדה הערבות בסופו של דבר על 250,000 ₪ בלבד). אין חולק שהצד השלישי לא עשה דבר שהיה בו כדי להפחית סך של 250,000 ₪ מהערבות.

12. הנתבע טוען כי חתימתו על המסמך השני נעשתה תחת לחץ ואיומים. גם בהקשר לטענתו זו של הנתבע היתה מעורבות של המשטרה ונערכה חקירה שלא הניבה כתבי אישום כלשהם. הטענה אינה צריכה הכרעה, משום שהעובדות הן שהנתבע ביצע - ובחלוף חודשים ארוכים לאחר מועד החתימה - את שהתחייב לעשות על פי המסמך השני. כל טענות הנתבע באשר לנסיבות בהן חתם על המסמך השני הן טענות שמבחינת סיווגן המשפטי בתחום דיני החוזים, יש לסווגן כטענות לקיומו של פגם ברצון. התוצאה של קיום פגם ברצון (להסרת ספק: אינני קובע שטענות הנתבע באשר לנסיבות חתימתו הן נכונות וממילא איני קובע שהיה אכן פגם ברצון) היא ברירת ביטול בידי מי שברצונו נפל פגם. ברירת ביטול אין חובה לממש, אולם מי שבוחר לממשה חייב לעשות כן תוך זמן סביר. לאחר שהנתבע ביצע את חיוביו על פי המסמך ברור שלא מימש את ברירת הביטול, בהנחה שהיה זכאי לעשות כן לפני הביצוע. לאחר הביצוע (ובהנחות המצטברות שקיימת בידיו עילת ביטול ושהזמן הסביר למימושה שטרם חלף), המשמעות היחידה של ביטול היא השבת המצב לקדמותו. אילו ביקש באמת הנתבע לממש את ברירת הביטול, שלטענתו הוא זכאי לה, בשלב שלאחר שכבר דאג לשחרר את התובע מסכום ערבות של 1,750,000 ₪, היה עליו לדרוש שהתובע ישלם לו את הסך של 1,750,000 ₪ או יעמיד לרשותו ערבות חדשה בסכום כזה. הוא לא דרש זאת, לא במסגרת ההליך המשפטי ולא מחוץ להליך. מכאן שגם לו נפל פגם ברצונו בעת שחתם על המסמך השני, הנתבע מעולם לא מימש את ברירת הביטול שהיה זכאי לה, לשיטתו, אלא פעל בניגוד גמור לאופן המתחייב מימוש ברירה זו: הוא ביצע חודשים ארוכים לאחר החתימה את כל חיוביו ללא מחאה או סייג ואף לאחר מכן אינו דורש בכל שלב ובכל דרך שהן להשיב לו את שנתן על פי ההתחייבות שבמסמך. בכך מחל על הפגם הנטען ברצון ככל שהיה כזה, תוך שהוא מוותר לחלוטין על התרופה שהדין נותן בידיו בהתקיים פגם ברצון, שהיא מימוש ברירת הביטול תוך זמן סביר. נוכח מצב דברים זה אינני רואה כל צורך לדון בשאלה האם אכן נסיבות עריכת וחתימת המסמך היו כנטען על ידי הנתבע והאם היה בהן כדי לפגום ברצונו של הנתבע באחת לפחות מהדרכים המוכרות כפגם ברצון בדיני החוזים.

13. לא נעלם מעיניי שההתחייבות שנכללה במסמך השני איננה לשחרר את התובע מערבותו אלא לשפותו במקרה של מימוש הערבות (ואף זאת רק אם במשך 6 חודשים שאחרי המימוש לא יקבל שיפוי מפסיפלסט), אולם לטעמי אין כל הבדל בין השניים במקרה דנן, משני טעמים. הטעם הראשון שהינו דיוני הוא שכל הצדדים לא ערכו, בטיעוניהם בפניי, את האבחנה בין שחרור מערבות לבין שיפוי הערב במקרה שהערבות תמומש. כל הצדדים התייחסו לשני המצבים הללו כאל מצב אחד. הטעם השני והמהותי הוא שבמבחן התוצאה אין הבדל בין שני המצבים. מבחינת הערב אין בסופו של יום הבדל בין שחרורו מהערבות או מחלק מוגדר ממנה, לבין מימוש אותו חלק של הערבות וקבלת שיפוי בגובה סכום המימוש. מבחינה מעשית שחרור מערבות אפילו עדיף מנקודת הראות של התובע (הערב) על מימוש ערבותו ושיפויו המלא בגין הסכום שמומש, משום שבמקרה של שחרור מהערבות הערב אינו נדרש לשאת אפילו לרגע (ומקל וחומר – במשך חצי שנה, כאמור במסמך עצמו) בנטל המימון של המימוש. על כן, בעיני הצדדים ובעיני בית המשפט כאחת, שחרור התובע מערבות בסכום נתון כמוהו כביצוע ההתחייבות לשפות את הערב במקרה שערבותו תמומש עד לאותו סכום.

14. המסקנה המצטברת מהאמור לעיל היא שהנתבע ביצע את מלוא חיוביו על פי המסמך השני (גם אם בדרך שאינה זהה טכנית לזו המפורטת במסמך, אולם היא טובה ממנה מבחינת התובע וכל הצדדים ראוהו כשקולה לביצוע ההתחייבות שבמסמך), וממילא אין מסמך זה יכול לשמש עוד כעילת תביעה כנגדו. לא עלה בידי להבין מדוע לא פעל התובע כדי לתבוע את הצד השלישי על פי המסמך, ולו כנתבע חלופי.

הערות נוספות

15. טרם סיום פסק הדין מצאתי לנכון להידרש לשאלת אמינותם ומהימנותם של העדים, וליתר דיוק של התובע ושל הנתבע (מאחר ולטעמי עדויות הצד השלישי ואחיו, עת/2, אינן מהותיות ואף לא עוררו רושם משמעותי לחיוב או לשלילה מצד מהימנותן). התרשמתי בעליל שהתובע מאמין בתביעתו, אולם אני רחוק מלהיות משוכנע שטענותיו משקפות בצורה מדויקת את המציאות האובייקטיבית. דומה שיש לו נטייה של ממש לא להבחין לעיתים בין רצונו או דעתו לבין המציאות בכלל וכוונתם של אנשים אחרים בפרט. במהלך עדותו היה התובע מבולבל בעליל, ואף שיש לשער שהסיבה לבלבול היא השילוב בין גילו לבין ההתרגשות מהמעמד והכעס כלפי הנתבע, עדיין מדובר בעדות מבולבלת ובלתי קוהרנטית שלא באו לה חיזוקים ראויים, מה גם שברוב המקרים ניתן היה לכאורה להביא חיזוקים כאלה והדבר לא נעשה. בנוסף התרשמתי שהתובע לא תמיד הבין נכון את הסיטואציה העובדתית ואת המצב המשפטי וזאת לא רק בדיעבד, במהלך עדותו, אלא גם בזמן אמת. התרשמתי גם שטענות הנתבע בדבר לחצים שהופעלו עליו מצד התובע, לרבות באמצעות בנו של התובע שמשום-מה לא הובא להעיד, כנראה אינן נטולות כל בסיס גם אם אין בהכרח לקבל את כל גרסת הנתבע בנקודה זו כנכונה. אשר לנתבע, גם עדותו לא תמיד הצטיינה בבהירות, והוא התחמק בצורה די ברורה ממתן תשובות מלאות וסדורות לשאלות שלא היו נוחות לו. סיכום הדברים הוא כי שני בעלי הדין העיקריים לא הרשימו לחיוב מבחינת מהימנות עדויותיהם גם אם לא באותו אופן ואולי גם לא מאותה סיבה, אולם אין בידי לקבוע שחוסר המהימנות של מי מהם די בה כדי להכריע את הכף. במיוחד איני יכול לומר שהתרשמותי מהנתבע היא כה שלילית עד כי היא עצמה משלימה את החסר בראיות התובע לגבי ההלוואה או לגבי המסמך הראשון.

16. אשר לטענות הנתבע בדבר "נזקים" שגרם התובע בפרישתו מהמיזם ובדבר חלקו של התובע בהפסדים שנגרמו למיזם אינן צריכות הכרעה נוכח דחיית התביעה ובהעדר תביעה-שכנגד. מעל לצורך אומר שמדובר בטענות שככל שהן רלבנטיות להגנה, הרי שהן יכולות רק להיחשב כטענות קיזוז. קיזוז מחייב הודעת קיזוז. גם לפי הגישה המקלה ביותר שלפיה אין כל דרישה צורנית להודעה, הרי שצריך שהמקזז יפעל בדרך שתגיע לידיעת הצד שכנגד ושממנה יהיה הצד שכנגד חייב להבין את דבר הקיזוז. הנתבע לא טען כי עשה אי-פעם, עד להגשת הגנתו, כל פעולה שהמסר העולה ממנה הוא שהוא מודה אמנם בחבותו כלפי התובע בגין איזה משני רכיבי התביעה או בגין שניהם אולם הוא מקזז חבות זו כנגד הנזקים שגרם התובע למיזם או כנגד חלקו של התובע בהפסדי המיזם. יתרה מכך: טענת קיזוז צריכה להיטען בפירוט ויש להוכיחה כפי שמוכיחים תביעה. הנתבע לא נתן פירוט כלשהו של ה"נזקים" שנגרמו כנטען למיזם עקב פרישת התובע ממנו, לא נקב כלל בסכומם, לא הסביר כיצד נגרמו ואף לא הסביר כיצד זה הוא יכול לקזזם אישית, שהרי נראה שהוא כלל לא היה צד למיזם באופן אישי אלא באמצעות פסיפלסט בע"מ (כמשתקף בטיוטת החוזה נספח א' לתצהיר הנתבע). ברור שהנתבע אינו יכול לקזז הפסדים שנגרמו לחברה בע"מ, גם אם הוא שולט בה שליטה מלאה, כנגד חוב אישי שלו. הוא הדין ב"הפסדי המיזם". ראשית, לא הוכח מהו סכום ההפסדים. שנית, המיזם היה שותפות לא רשומה שהנתבע עצמו כלל לא היה שותף בה ככל הנראה. ממילא אין הוא יכול לקזז כנגד חובותיו האישיים את חלקו של התובע בהפסדיה של השותפות (ככל שהתובע היה אמור לכסות חלק מההפסדים וככל שהיו הפסדים, שקיומם וסכומם לא הוכחו ואף לא נטענו פרט לטענה כללית שהיו הפסדים). הוא גם אינו מוסמך לתבוע או לטעון בשמה.

התוצאה

17. התוצאה הסופית היא כי התביעה שבפניי, שבה הצד השלישי אינו נתבע והתובע אינו עותר לכל סעד שהוא כלפיו, נדחית. ממילא, גם דין ההודעה לצד שלישי להידחות.

18. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבע בתביעה ובהודעה לצד שלישי. בנוסף, ישלם התובע לנתבע שכר טרחת עורך-דין (בתביעה ובהודעה לצד שלישי) בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן ישלם התובע לצד השלישי שכר טרחת עורך-דין בסך 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום.

המזכירות תשלח פסק דין זה באמצעות הפקסימיליה ובדואר.

ניתן היום י"ט בתשרי, תש"ע (7 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

שאול מנהיים, שופט



מעורבים
תובע: שמשון באר
נתבע: שבתאי פסי
שופט :
עורכי דין: