ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן נגד דהן :


61

בתי המשפט

בית משפט השלום קרית גת

ת.א 000869/02

בפני:

כבוד סגנית הנשיא השופטת טלי חיימוביץ

תאריך:

05/10/2009

התובע

הנתבע שכנגד

ווסר אדוארדו

ע"י ב"כ עוה"ד

נגד

1 . משה דהן

2 . יפה דהן

הנתבעים

התובעים שכנגד ושולחי הודעת צד ג'

בר-יוסף אילן

ע"י ב"כ עוה"ד

1. תמר ווקנין

2. חווה בוזגלו צדדי ג' ונתבעות שכנגד

פסק דין

1. זוהי תובענה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע על ידי הנתבעים, עקב הפרת חוזה, ותביעה שכנגד שהגישו הנתבעים נגד התובע ושתי נתבעות נוספות, בגין נזקים שנגרמו להם עקב הפרת אותו חוזה. כן הגישו הנתבעים הודעת צד ג'.

העובדות

התובענה המקורית

2. הנתבעים הם בעלים של חנות ברחוב לכיש 16 בקריית גת (להלן: "החנות", או "המסעדה").

3. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 11.6.00, נכרת בין התובע לנתבעים חוזה שכירות, לפיו שכר התובע את החנות בין התאריכים 21.6.00 – 20.6.01, תמורת 500 דולר לחודש, עם אופציה ל-5 שנים נוספות. ביום החתימה, שילם התובע סכום של 3,000$, דמי שכירות לשישה חודשים מראש, (להלן: "ההסכם").

4. לטענת התובע, הוא רכש ציוד למסעדה, כגון מקררים, ציוד בישול ומטבח, שולחנות וכסאות. על מנת לחסוך בעלויות, העסיק התובע במסעדה את בני משפחתו. בין היתר, הועסקו במסעדה אחותו של התובע, תמר ווקנין (להלן: "תמר"), וחברתו לחיים של אחיו, חווה בוזגלו (להלן: "חווה").

5. לימים, לאחר שהמסעדה פעלה בהצלחה, הסתכסך התובע עם תמר, אשר אף הציגה בפני העובדים האחרים מצג שווא, לפיו היא שותפה בחנות.

6. בתאריך 8.11.00, חמישה חודשים לאחר חתימת ההסכם בין התובע לנתבעים, חתמו הנתבעים עם תמר חוזה לשכירות נוגדת של החנות, ללא ידיעת התובע (להלן: "ההסכם הנוגד"), אשר תוקפו נקבע רטרואקטיבית מיום 21/10/00. מיד לאחר שנחתם ההסכם הנוגד, נושל התובע מכל זכויותיו בחנות, ואיבד את כל השקעותיו.

  1. בהמשך, לאחר שגילה התובע כי העסק צבר חובות, עקב ניהול כושל של תמר, ועל מנת להקטין את נזקיו, הוציא התובע את הציוד ששייך לו, ואיפסן אותו במחסן.

8. לטענת התובע, הפרת החוזה על ידי הנתבעים, גרמה לו להפסיד את כל רכושו והכנסותיו, ולצבור חובות גדולים כלפי ספקים. התובע עותר לחייב את הנתבעים בפצויים בגין אבדן הכנסות בתקופת ההסכם ותקופת האופציה, לחילופין, החזר הוצאותיו (דמי שכירות עבור ששת חודשי השכירות הראשונים, והכספים שהשקיע במקום), ופיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, או פיצוי מוסכם כאמור בהסכם.

9. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי התובע לא שילם דמי שכירות בגין ששת חודשי השכירות הראשונים, בהתאם להסכמת הצדדים, לפיה יבצע שיפוצים במושכר בסכום שווה ערך לדמי השכירות. התובע לא שילם מעולם תשלום מהתשלומים המפורטים בהסכם השכירות, לא את דמי השכירות עבור ששת החודשים הנוספים, ולא את התשלומים הנילווים לרשויות.

10. אשר להסכם הנוגד, טוענים הנתבעים, כי היה זה התובע אשר פנה אליהם וביקש לערוך הסכם נוסף, בו תרשם אחותו תמר כשוכרת במקומו, על מנת שיוכל להמנע מפתיחת תיק עוסק מורשה, ולהמשיך ולקבל קצבת מל"ל. הנתבעים הסכימו לכך על מנת לעזור לתובע, ולכן גם נוסחו של ההסכם הנוגד זהה למקורי. התובע לגרסתם, מעולם לא בא נגדם בטענה בעניין זה.

11. כן טענו הנתבעים, כי לאחר פינוי המושכר, הסתבר להם כי תמר הותירה אחריה חובות בהיקפים ניכרים, ונזקים עצומים למבנה.

12. הנתבעים טענו גם, כי ככל שנגרם נזק, התובע לא פעל להקטנתו.

הודעת צד ג'

  1. הנתבעים שלחו הודעת צד ג' לחווה ולתמר. לטענתם, חווה פעלה בחנות כשותפה מלאה, ועל כן היא אחראית, יחד עם תמר, לכל הפסד שנגרם לתובע.

14. כן טענו, כי תמר וחווה פעלו בחוסר תום לב, בכך שהעלימו מהנתבעים עובדות מהותיות, כגון, שחווה היא השוכרת בפועל של המסעדה. בכך גרמו לנזקים לנתבעים, אשר אילו היו יודעים את המצב לאשורו, היו נמנעים מהתקשרות בחוזה, או דורשים ערבויות גם מחווה.

התביעה שכנגד

15. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד נגד התובע, תמר וחווה, בגין דמי שכירות לתקופת האופציה, נזקים שנגרמו לחנות, מיסים שלא שולמו, דמי שכירות שלא שולמו, ועוגמת נפש.

  1. במסגרת התביעה שכנגד טענו התובעים שכנגד (להלן ימשיכו להקרא: "הנתבעים"), כנגד הנתבע שכנגד, (להלן ימשיך להקרא: "התובע"), כי התובע הפר את הסכם השכירות, ולא החזיר את המושכר משופץ כפי שהתחייב, אלא הרוס, ולא העביר אף לא אחד מהתשלומים להם התחייב במסגרת הסכם השכירות.

17. נסיבות חתימת ההסכם הנוגד כמפורט בסעיף 10 לעיל.

18. התובע ותמר החזירו את החנות לנתבעים בתאריך 21.11.02, בניגוד למועד החוזי, שנקבע ליום 21.6.01. בגין כך, עתרו הנתבעים לשלם להם פיצוי מוסכם בסך 200 ₪, עבור כל יום איחור בפינוי. כן נטען, כי התובע וחווה הפרו את ההסכם גם בכך שהפעילו את החנות עבור חברה בבעלות חווה. התובע, חווה ותמר לא שילמו את הוצאות החשמל, המים והארנונה לתקופת השכירות, והנתבעים נאלצו לשאת בהוצאות אלה.

19. תמר לא הגישה כתב הגנה לתביעה שכנגד, ולכן ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה, בתאריך 20.4.05

20. במסגרת הליך קדם המשפט, הסכימו הצדדים לקיים בדיקת פוליגרף, לבירור השאלה, האם הנתבעים פעלו להשכרה נוגדת של החנות, בניגוד להסכמתו ולידיעתו של התובע.

  1. לצורך כך מונה מומחה הפוליגרף בנימין עוזרי, כמומחה מטעם בית המשפט.

22. במסגרת בדיקת הפוליגרף הוצגו לתובע שלוש שאלות כדלקמן:

א. האם אישרת לתמי לעשות את חוזה השכירות בינה לבין משה?

ב. האם אישרת למשה עוד לפני חתימת החוזה שיעשה חוזה שכירות עם תמי?

ג. האם ידעת לראשונה רק בפברואר 2001 שתמי חתמה על הסכם שכירות בינה לבין משה?

  1. לשאלות 1 ו-2, ענה התובע בשלילה, ונמצא כדובר אמת, ובנוגע לשאלה 3 ענה בחיוב ונמצא דובר שקר.

24. לנתבע, משה דהן, הוצגו השאלות הבאות:

א. האם ניסים אישר לך לשנות את השם בחוזה מניסים לתמי?

ב. האם ניסים עוד לפני חתימת החוזה עם תמי, אישר לך שתשנה את החוזה על שמה?

25. הנתבע השיב בחיוב על שתי השאלות ונמצא דובר שקר.

26. בתאריך 2/3/06, קבעה כב' השופטת נצר, נוכח ממצאי בדיקת הפוליגרף, כי הצדדים יגישו תצהירים "בנוגע לסוגיות אשר נותרו במחלוקת, קרי, סוגית הקטנת הנזק, הנזק שנגרם לתובע, ומנגד, זכותם של הנתבעים לבקש לקזז מסכום הפיצויים שהתובע זכאי לו, אם בכלל, סכומים אשר התובע מחוייב היה לשלמם לנתבעים על פי הסכם השכירות ואשר לא שולמו".

27. במסגרת פרשת ההוכחות בתיק, העידו התובע, וחווה מטעם התביעה, ונתבע 1 מטעם הנתבעים. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון

התובענה העיקרית

28. בפתח הדיון אתייחס לנפקותה של בדיקת הפוליגרף שנערכה לצדדים.

  1. ב"כ התובע טוען, כי הסכמת הצדדים והחלטת כב' השופטת נצר, מלמדות כי תוצאות בדיקת הפוליגרף מהוות ראיה חלוטה לטענת התובע, לפיה ההסכם הנוגד נחתם ללא ידיעתו. ב"כ הנתבעים טען בפתח דיון ההוכחות, כי מדובר בראיה ככל ראיה, ואין בה כדי להביא למסקנה חד משמעית בנוגע לחתימה על הסכם נוגד.
  2. אני מקבלת בהקשר זה את טענת ב"כ הנתבעים.
  1. על מנת שיהיה תוקף להסכם בין צדדים, לפיו תוצאות בדיקת הפוליגרף קבילות בהליך משפטי, על ההסכם להיות מפורט, תוך שמוסברת לנבדק מהות הסכמתו ותוצאותיה. ראה ע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו(3) 158, 163-164.

32. אין חולק כי התקבלה הסכמת הצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף, ולכן, תוצאות הבדיקה קבילות כראיה. אולם, תוצאות הבדיקה אינן יכולות להוות ראיה מכרעת במחלוקת, שכן הצדדים לא הסכימו כי תהא לה משמעות כזו. לא ניתן להוסיף משמעות כזו במשתמע, ואף לא להסיק אותה בדיעבד מהחלטת כב' השופטת נצר.

33. מילים אחרות, שעה שהצדדים לא הסכימו במפורש, כי תוצאות בדיקת הפוליגרף יהוו סוף פסוק בשאלה העובדתית, אין לראות בהן יותר מראיה אחת, קבילה, בין יתר הראיות.

34. לתוצאות הבדיקה, בה כל יצא אחד מהצדדים דובר שקר, לפחות בשאלה אחת, יש משמעות לא רק בנקודה העובדתית אותה באה הבדיקה להוכיח, אלא בשאלת מהימנותם של הצדדים. אמירת השקר על ידי כל אחד מהם, מלמדת כי האמון שניתן ליתן להם קטן. על יסוד קביעה זו, תבחנה איפוא גרסאות הצדדים בהמשך.

35. גרסת התובע – מעבר לבעיית האמון המקדמית שציינתי לעיל, גרסתו של התובע לכל אורך הדרך, היתה בלתי הגיונית, בלתי סבירה, רצופה בסתירות ואי אמיתות, עד כי לא ניתן להאמין למילה אחת היוצאת מפיו.

36. כבר מראש, השתלשלות העניינים, כפי שתוארה על ידי התובע, אינה סבירה. לשיטתו, הוא ניהל מסעדה מצליחה וריווחית, והעסיק בה את בני משפחתו, כולל אחותו תמר. יום אחד, עת עמדה המסעדה בשיא רווחיותה, ארעה בה מעין "הפיכת חצר". תמר, שהיתה עד אז אחת העובדות, השתלטה על העסק, הסיתה את העובדים האחרים נגד התובע (כזכור, היו אלה אמו, אחת המשקיעות בעסק, ואחיו), הסיתה את בעל הנכס, להתקשר עימה בהסכם נוגד, ולקחה את ניהול העסק לידיה. התובע מצידו לא עשה דבר. ראה את החוזה, ומיד נסוג לאחור, ויתר על עסקו, לא נטל ממנו את הציוד שרכש במיטב כספו (אלא רק לאחר שהעסק נסגר), ואפילו, וכאן התמיהה הגדולה, לא טרח לפנות למשכירים, הנתבעים, ולהתריע בפניהם אודות ההתקשרות הלא חוקית בהסכם נוגד, בניגוד להסכם עימו. העסק, בניהולה של תמר, החל להתדרדר באופן מיידי, נקלע לחובות, ונסגר.

37. זוהי לכל הדעות גרסה פנטסטית. התובע נשאל מספר פעמים כיצד נתן לתמר להשתלט על העסק, לא התנגד, ואפילו לא אמר דבר לנתבעים. תשובותיו של התובע לא הניחו את הדעת.

ת. כשהיא אמרה שיש לה חוזה, יצאתי.

ש. למה לא אמרת לה יש לי חוזה לפניך ואני מפעיל את המסעדה.

ת. הסברתי את זה. ראיתי שאני הולך להכנס למלחמה עם המשפחה, העדפתי לצאת..."

(עמ' 22 שורה 13).

"ברגע שאדם שעובד איתי באותו חנות ונמצא במקום, והוא מראה לי חוזה וחלק מהשליטה אצלו, אני לא אגיע למצב של מלחמות."

(עמ' 24 ש' 14).

  1. זאת למעשה פעם ראשונה ויחידה שנשמעה טענה מפי התובע, לפיה תמר היתה יותר מעובדת, ולמעשה בעלת חלק מהשליטה. טענה זו לא הוכחה במהלך ההליך, לא ברור איזו שליטה היתה לתמר , והיא נוגדת את הטענה הבסיסית של התובע, שהעסק היה בבעלותו הבלעדית.
  1. בהמשך נשאל מאיזו סיבה מסר את החנות לתמר וענה: "היא הראתה לי חוזה חוקי" (עמ' 27 ש' 23).
  1. התובע טען כי פנה לנתבעים, אולם לא הציג כל אסמכתא לכך, ומהראיות עולה כי המציאות שונה. מעבר להעדר כל אסמכתא לפניה לנתבעים, התובע גם לא ביצע כל פעולה המלמדת על התנגדות להעברה הפורמאלית של החוזה לתמר. כך למשל, התובע לא הוציא את הציוד שרכש, לפי טענתו, בכספו שלו, מהמסעדה (תשובה 26 לשאלון נ/2).

41. מהראיות גם עולה, שהעסק המשיך להיות מנוהל באמצעות אותן חשבוניות, של חברת שיפודי ירושלים של זהב בע"מ, חברה בבעלות חווה. אומר התובע:

"ת. ברגע שהחוזה עבר על שם תמי, השם של העסק לא שונה הוא נשאר. החשבוניות והכל לפי מה שידוע לי, ולא בבטחון מלא, כל החשבוניות המשיכו לצאת על אותו שם. חווה מאותו רגע שאני ראיתי את החוזה, היא לא היתה שם"

(עמ' 33 ש' 12).

42. גם בכך יש כדי לחזק את גרסת הנתבעים, לפיה, גם לאחר החלפת שם השוכר, לא חל כל שינוי בניהול או בבעלות על העסק, והחוזה הנוגד נוצר רק לנוחיות התובע או בני משפחתו.

43. יתירה מזאת, ידוע לנו כי התובע ביקש שלא להיות רשום כבעל העסק, מנימוקים כלכליים, הן מהטעם שקיבל קצבת הבטחת הכנסה, וחשש לפגיעה בה (ראה סעיף 1 לשאלון נ/2), ובין מטעמים של חובות כבדים להם טען בחקירתו הנגדית, וביקש כי העסק יהיה רשום על שם חברת שיפודי ירושלים של זהב בבעלות חווה. כאשר סרבו לכך הנתבעים, מחשש למעורבות עם חברה, סביר להניח כי נמצא לבסוף הפתרון בדמות תמר.

44. לנתבעים עצמם לא היה כל אינטרס להחליף את שם השוכר מהתובע למאן דהוא אחר, אלא רק לתובע. יתכן כי במועד ההחלפה, לא היה התובע מודע לכך, או לא אישר זאת במפורש באזני הנתבעים, וזו גם הסיבה לתוצאות בדיקת הפוליגרף. יחד עם זאת, התנהגותו של התובע לאחר ההחלפה, דהיינו, שתיקתו מול הנתבעים, השארת הציוד שלו בעסק לכל אורך פעילותו, והמשך ניהול העסק באמצעות אותן החשבוניות בדיוק, גם כשתמר "השתלטה" עליו, מלמדות על הסכמתו לכך, אף בדיעבד.

45. גם גרסתה של חווה, תומכת בגרסת הנתבעים, לפיה, ביקשו בני המשפחה לנהל את העסק שלא על שמו של התובע. מתצהירה של חווה ומהמסמכים שצורפו אליו עולה, כי כחודשיים לאחר שנחתם חוזה השכירות בין התובע לנתבעים, הקימה חווה חברה בשם "שיפודי ירושלים של זהב בע"מ", לצורך ניהול העסק.

46. בחקירתה בבית המשפט, אישרה חווה, כי הנתבעים סרבו להעביר את החוזה על שמה של שיפודי ירושלים, שכן לא רצו להתקשר עם חברה בע"מ, ולמעשה זאת הסיבה שנחתם חוזה עם תמר:

"היה שלב שרואה החשבון אמר שיספיק להכניס אותי באופן אישי, והנתבע לא היה מוכן בשום אופן. תמי אמרה שהיא תצליח להסתדר".

(עמ' 42 ש' 1).

47. אשר על כן, אני קובעת כי ההסכם הנוגד נחתם בידיעתו של התובע, או בהסכמתו, מראש או מכללא. בנסיבות אלה, אין בחתימתו משום הפרת הסכם השכירות.

נזקי התובע

48. לאחר שדחיתי את טענת התובע, לפיה חתימת ההסכם הנוגד, היוותה הפרתו של הסכם השכירות עימו, דין התובענה להדחות.

  1. למעלה מהצורך אוסיף, כי גם אילו הייתי מקבלת את הטענה לפיה ההסכם הנוגד נחתם שלא על דעתו או בהסכמתו, עדיין היה דין התובענה להדחות, באשר התובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו.
  1. הוכחת נזקי התובע, הינה באמצעות ראיה פוזיטיבית, כפי שנקבע בהלכה בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 802:

"על-כן, באותם מקרים, בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי"

51. התובע לא הביא כל ראיה פוזיטיבית להוכיח כי הוציא הוצאה כזו או אחרת, בין לצורך הקמת העסק, ובין במהלך תפעולו. יתירה מזאת, במהלך הבאת הראיות הסתבר, כי העסק כלל לא היה בבעלות התובע, אלא נוהל באמצעות חברה בע"מ, אשר לתובע לא היה כל קשר משפטי אליה. כן הובהר כי גם כספי ההשקעה לא הגיעו מהתובע, אלא ממקורות אחרים, שגם לגביהם לא הובאה שמץ ראיה.

  1. לפי הוראת בית המשפט, הגיש התובע תצהיר משלים, לפירוט הנזקים הנטענים, אליו צרף העתק של תמונות, מרביתן מטושטשות, ללא כל אסמכתא בגין רכישת הציוד.
  1. העדרן המוחלט של חשבוניות נותר לא מוסבר. בתחילה טען התובע, כי לא קיבל חשבוניות מבעלי המקצוע, מטעמים שונים (חיים בשטחים וכו'). בהמשך טען, כי קיבל חשבוניות עבור חלק מההוצאות, אך תמר לקחה אותן כשהשתלטה על העסק. בהמשך הסתבר כי גם טענה זו לא נכונה. מעדותה של חווה עלה, כי כל התיק נלקח על ידי תמר, אולם הועבר לרואה החשבון, והמסמכים נמצאים אצלו וניתן לקבלם (עמ' 40 שורה 27).

"ש:....יש לך איזה שהיא הוכחה שאתה קנית את המכשירים האלה שהם מפורטים בתצהיר. מפנה לסעיף 4 לתצהיר המשלים.

ת: לחלק יש חשבוניות, חלק גדול לא הצלחתי להוציא חשבוניות.

ש. איפה החשבוניות ומדוע לא צורפו.

ת. אני חושב שזה מצורף

..........

ש. יש לך חשבונית אחת על שמך.

ת. על שמי לא, על שם העסק כן." (עמ' 24-25)

ובהמשך-

"ש. יש איזה שהם פרטים או ציודים שרכשת ללא חשבונית, בכסף שחור.

ת. יש ציוד שרכשתי ולא הצלחתי להוציא חשבוניות" (עמ' 33 ש' 17).

54. בסופו של דבר, אף חשבונית לא הוצגה.

  1. גם לתצהירה של חווה בוזגלו, לא צורפו חשבוניות עבור רכישת הציוד. חווה אמנם הצהירה כי השקיעה כ-300,000 ₪, לרכישת הציוד, אולם כל שצורף לתצהירה, הן רשימות בכתב יד, בהן פורט הציוד, עלותו הנטענת, ורשימות של שמות ובתי עסק שונים, עם סכומים ותאריכים, הנחזים להיות הוצאות בגין המסעדה.

56. חווה אף הצהירה כי היו ברשותה צילומי שיקים, ואסמכתאות על העברות בין חשבונות שתי החברות אשר בבעלותה, וגם אלה לא הוצגו.

57. מעבר לכך, מחקירתה של חווה הוברר, כי העסק כלל לא היה בבעלותו של התובע, אלא בבעלות חברת שיפודי ירושלים של זהב בע"מ, שבבעלות חווה. חברה זו גם קיבלה את ההלוואות לפתיחת העסק מחברה אחרת בבעלות חווה. טענה זו, שומטת את הקרקע מתחת לתביעתו של התובע מלכתחילה, שהרי אם הוא לא בעלים של העסק, ולא הוא הוציא את הכספים, אין לו זכות לתבוע אותם.

58. גם התובע מודה שההוצאות הוצאו על שם חברת שיפודי ירושלים של זהב (עמ' 26 שורה 15):

ש. יש חשבוניות רשומות של שמך?

ת. לא, לא זכור לי

ש. אין לך שום חשבוניות על שמך, שקנית את הציוד?

ת. לא. על שם העסק.

ש. אתה לא רשום כבעל העסק לא במע"מ, לא מס הכנסה ולא בחברה?

ת. לא. לא הספקתי לעשות את זה בגלל שלא יכולתי עקב החובות שלי.

  1. כל זאת, עוד לפני שהסביר התובע מהיכן גייס, אדם הנתמך על ידי המל"ל מאז שנת 1999, ואשר נתון בחובות כבדים, כספים כה רבים.
  1. גם חווה בחקירתה הנגדית טוענת שאינה יודעת אם התובע הכניס כסף לעסק (עמ' 39 שורה 19), ושרוב הכסף בא ממנה (עמ' 40 שורה 5).

61. גם להלוואה הנטענת, אותה קיבל התובע מאימו, לא הובאה כל ראיה, מלבד דף חשבון מחשבונה של האם. האם לא זומנה להעיד, ולכן, לא ניתן לקשור בין דף החשבון לבין עסקו של התובע, ואין לדף החשבון כל משקל ראייתי.

  1. לסיכום, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעים הפרו את החוזה עימו. לא עלה בידיו גם להוכיח כי נגרמו לו נזקים בעקבות העסקה.

63. אשר על כן אני דוחה את התובענה, ולכן גם הודעת צד ג' נדחית בזאת.

התביעה שכנגד

הנתבע שכנגד - ניסים כהן (התובע)

  1. הנתבעים טוענים כי התובע הפר את הסכם השכירות בין הצדדים, בכך שהעביר את ניהול המושכר לחברה בבעלות אחותו חווה, איחר בפינוי, לא שילם דמי שכירות בתקופת השכירות החוזית ובתקופת האופציה, לא שילם מיסים ותשלומים נילווים, וגרם נזקים למושכר.

65. על מנת לקבוע כי התובע הפר את החוזה, יש לקבוע תחילה כי היה חוזה בר תוקף בין הצדדים. אני סבורה כי לא היה חוזה כאמור.

  1. הנתבעים גילו דעתם בכתבי הטענות, כי היחסים החוזיים עם התובע הסתיימו, עם חתימת ההסכם עם תמר, וכי התובע אינו בר זכויות חוזיות. ראה סעיף 22 לכתב ההגנה:

"22 ...התובע ואחותו ביקשו להחליף את הסכם השכירות עם התובע בהסכם זהה שיהא על שם אחות התובע, ולכן לא קיימת לתובע כל זכות אובליגטורית מתוקף הסכם השכירות מיום 11.6.00 (דהיינו ההסכם הראשון – ט.ח). לאור האמור לעיל, לא נתקיימו במקרה דנן עסקאות נגדות אלא מדובר בעסקאות חופפות בהתאם לבקשת התובע ואחותו."

  1. בהמשך בסעיף 24 נאמר:

"...הנתבעים ראו בהסכם עם הגב' תמר ווקנין כהסכם שנועד להחליף את ההסכם הקודם בהתאם לבקשת התובע ואחותו...".

  1. גם ב"כ הנתבעים בסיכומיו בסעיף 2.4 טוען, ששהסכם עם התובע בוטל בהתנהגותו של התובע.
  1. אמנם הנתבעים טוענים בהמשך, כי אין באמור לעיל משום ויתור על טענות או תביעות כנגד התובע, בגין היותו חלק מהסכם השכירות הקודם או המוחלף, אולם איני רואה כיצד, מבחינת דיני החוזים, יכולים שני החוזים לגור בכפיפה אחת, בפרט כאשר הם טוענים במפורש כי החוזה עם תמר נועד "להחליף את ההסכם הקודם". (ראה גם סעיף 12 סיפא לתצהיר עדות ראשית של הנתבע).
  1. עמדתם של הנתבעים עולה גם מהתנהגותם כלפי תמר כבת דברם לחוזה. תמר היא זו שהחזיקה את המקום, אליה פנו, והיא זו ששילמה להם את דמי השכירות עבור המחצית השניה של השנה. ראה לעניין זה סעיף 10 לתצהיר הנתבע:

"...כמו כן, אף העובדה כי כל הפניות מצידנו נעשו כלפי אחותו, תמר, אשר ניהלה את החנות, מעידה כי אכן כך היו פני הדברים והיא אף זו שביצעה את התשלום הראשון והיחיד כגין דמי השכירות".

  1. תמר היא זו שנתנה את הודעת סיום השכירות ת/1, בתאריך 6.6.01.
  1. בסופו של דבר, אף הגישו הנתבעים לביצוע את שטר החוב שנתנה להם תמר, משכשלה לעמוד בהתחייבויותיה החוזיות, מעבר לכך, שגם התובענה כאן, הוגשה כנגד תמר מכח החוזה.
  1. מכאן, שההסכם הנוסף החליף את ההסכם המקורי, ולכן הצד השני להסכם השכירות היתה תמר, ולא התובע.
  1. בנסיבות אלה, החוזה שבין התובע לנתבעים, התבטל בהסכמה, בדיוק כפי שהנתבעים טענו, ובהעדר הסכם בר קיימא, אין גם הפרה.

75. אשר על כן, אני דוחה את התביעה שכנגד, נגד ניסים כהן.

תביעה שכנגד - תמר ווקנין

  1. תובענה זו התקבלה בהעדר הגנה, וניתן פסק דין כנגד נתבעת 2, ביום 20.4.05.

תביעה שכנגד – חווה בוזגלו

  1. אין חולק כי התובענה נגד חווה אינה מבוססת על עילה חוזית, שכן לא התקיים חוזה בין חווה לבין הנתבעים. לכן, ככל שנגרמו לנתבעים נזקים בגין שהותה של חווה במושכר, אלה הם נזקים שמקורן בדיני הנזיקין, ולא בדיני החוזים. כל הנזקים הנתבעים בכתב התביעה שכנגד מקורם בהתחייבויות חוזיות, שלהן חווה לא היתה צד.

78. רק מטעם זה היה מקום לדחות את התביעה כנגד חווה.

79. מעבר לכך, לא הוכח כל קשר סיבתי בין שהותה של חווה במושכר לבין נזקים כאלה ואחרים שארעו למושכר. לא הוכח כי חווה החזיקה במושכר, לכל היותר נוהל המושכר באמצעות חברה שבבעלותה, ולא נטענה טענה להרמת המסך. באשר לתפקידה של חווה, גם אם ביצעה תפקידי ניהול, עדיין אין בכך כדי להפכה לבת דברם של הנתבעים בקשר לנזקים שנובעים מהפרות חוזה השכירות.

80. אשר על כן, אני דוחה גם את התביעה נגדה.

הוצאות ההליך

התביעות ההדדיות בין התובע המקורי לנתבעים נדחו, ולכן כל צד ישא בהוצאותיו.

התובענה הנגדית כנגד חווה בוזגלו נדחתה, ולכן הנתבעים ישאו בהוצאותיה של חווה בוזגלו, בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ.

ניתן היום י"ז בתשרי, תש"ע (5 באוקטובר 2009) בהעדר הצדדים.

טלי חיימוביץ, שופטת

סגנית נשיא


מעורבים
תובע: ניסים כהן
נתבע: משה דהן
שופט :
עורכי דין: