ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין איוונוב נגד דן ואח' :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 035246/04

בפני

השופטת יעל הניג

תאריך:

11/09/2008

בעניין:

איוונוב יוליה

ע"י ב"כ

עו"ד זילברברג

התובעת

נ ג ד

1. דן אגודה שיתופית

2. איילון חברה לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד גרינבוים

הנתבעות

החלטה

[בשאלת חבות]

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "חוק הפיצויים"].

הדיון פוצל באופן שתחילה נדונה שאלת החבות.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת

1. התובעת, ילידת 1976, עלתה ארצה מברה"מ לשעבר ב – 1999. ביום 19.12.00, בהיותה בת כ – 24, שברה את רגלה הימנית ואושפזה עקב כך בבית החולים איכילוב [להלן – "האירוע"]. בהמשך עברה טיפולים רפואיים שאינם דורשים פירוט בשלב זה.

2. התובעת הגישה תביעה לדמי פגיעה ולקביעת דרגת נכות למוסד לביטוח לאומי [להלן – "המל"ל]. המל"ל הכיר באירוע [ועל פרטיו ארחיב בהמשך] כ"תאונת עבודה" לאור העובדה שהתרחש בדרכה של התובעת לביתה של קשישה, אצלה עבדה כמטפלת. הוועדות רפואיות ליד המל"ל קבעו לתובעת נכויות זמניות וכן נכות רפואית צמיתה בשיעור 14.5% [משוקללת]. יתר קביעות הוועדות אינן דרושות בשלב זה.

המחלוקות

3. המחלוקת הנה עובדתית בעיקרה. התובעת העידה כי האירוע התרחש תוך כדי ועקב ירידתה, כנוסעת, מאוטובוס של הנתבעת, בקו 16 בתל אביב ואשר היה נהוג על ידי נהג מטעמה. על כן האירוע הנו בגדר "תאונת דרכים". התובעת לא ידעה למסור את פרטי הנהג ולדבריה הוא למעשה הביט בפגיעתה, התעלם ממנה והמשיך לנסוע בעוד היא שכובה על הקרקע. התובעת טוענת כי אין ללמוד מאי דיווח האירוע לנתבעת אין ללמוד כי לא אירע כלל, אלא לכל היותר, כי לא דווח על ידי הנהג. הנתבעת מכחישה את עדות התובעת, לדבריה, לו אכן אירע האירוע, היה מדווח על ידי הנהג בהתאם לנהליה. לטענתה, נמנעה התובעת מלמסור פרטים לצורך זיהוי הנהג כביכול, העדויות והגרסאות מטעמה לוקות בחוסר הגיון ובסתירות ולמעשה, אף אם נפלה התובעת ונגרמו לה נזקי גוף, היא לא עמדה בנטל להוכיח כי מדובר ב"תאונת דרכים" וכי קיים קשר סיבתי בין ירידתה מהאוטובוס לבין נזק הגוף.

הראיות

4. מטעם התובעת העידו היא עצמה ואמה. התובעת מסרה תצהיר [ת/1] מבעוד מועד ואילו האם העידה על פי החלטתי בעת הדיון, ללא תצהיר.

5. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של חיים הורנס, נציג מחלקת הביטוח אצל הנתבעת [נ/6] כאשר ב"כ התובעת ויתר על חקירתו הנגדית, תוך שמירת הזכויות לטעון כנגד רלוונטיות ומשקל תוכנו. הורנס לא היה עד ראייה לאירוע והעיד על נוהלי הנתבעת בדבר דיווחים על תאונות, על דיווחים סדירים של הנהגים ועל היעדר מניע שלהם להימנע מדיווחים כאמור. לגרסתו, לא קיבלה הנתבעת כל מידע או דיווח על האירוע הנטען. הורנס צירף לתצהירו לוח של נסיעות מתוכננות מראש של קו האוטובוס והצהיר כי בהיעדר די פרטים מצד התובעת, לא יכולה הייתה הנתבעת למקד את חקירתה בנהג מסוים, בפרט כאשר מדובר בקו שיציאותיו תכופות וכאשר הלוח אינו משקף [עקב עיכובים או ביטולים בשטח] את זמני הנסיעות בפועל ביום האירוע הנטען. בהמשך תצהירו משבח הורנס את הנתבעת ואת נהגיה על דאגתם לביטחון הנוסעים, לאיכות השירות כמו גם טוהר המידות שלהם ומסיק כי טענת התובעת בדבר התעלמות הנהג מפגיעתה ומזעקותיה "נשמעת הזויה ומשוללת יסוד". כך גם לגבי הטענה כי האירוע לא דווח על אף התרחשותו. ,

ניתוח וממצאים

6. התובעת הצהירה כי ביום 19.12.00, מעט לפני השעה 18.00, נסעה עם אימה באוטובוס בקו 16, עליו עלתה בתחנת שוק הכרמל. כאשר הגיע האוטובוס לתחנה המרכזית, פנו היא ואימה לרדת [עקב ריבוי אנשים] דרך הדלת הקדמית של האוטובוס. האם ירדה לפניה והיא החלה לרדת מהאוטובוס עם רגלה השמאלית. כאשר הרגל נגעה בקרקע, היא הסתובבה בצורה קשה, כנראה עקב בור שהיה בכביש, התובעת נפלה כאשר רוב גופה על הכביש ורגלה הימנית נשארה באוטובוס. בהמשך הצהירה שהנהג לא עשה ולא אמר דבר, האם צעקה שלא ייסעו וכמה אנשים שביקשו לעלות לאוטובוס סחבו והושיבו אותה על המדרכה. התובעת זכרה שראתה את נהג האוטובוס עומד על המדרגות, מסתכל מה קורה איתה ונוסע מהמקום. עוד הצהירה התובעת שאישה שהייתה במקום הזמינה אמבולנס שפינה אותה ואת אימה לבית החולים.

7. בעדותה ובחקירתה הנגדית של התובעת [שתורגמה לשפה הרוסית] שרטטה התובעת [נ/2] והרחיבה כי עובר לירידת הנוסעים מהאוטובוס, עצר הנהג במרחק כ – 2 מטרים מהמדרכה ואחרי התחנה [עמ' 6 למטה] וכי לא הייתה מניעה או הפרעה לעצור בתחנה עצמה [עמ' 7, ש' 11 – 18]. כן העידה כי בעת הירידה הסתובבה רגלה [השמאלית, לפי ההקשר, י.ה.] כשדרכה על קצה בור בכביש וכי הבור היה ממוקם "ישר מתחת" למדרגת האוטובוס [עמ' 8, ש' 19 ואילך] ואזי נמצאה במצב בו רגל אחת מחוץ לאוטובוס ורגל שנייה "על המדרגה". לאחר הנפילה, העידה כי רגלה, הפגועה, החליקה מתחת לאוטובוס [שם, ש' 20 – 21]. אשר להתנהגות הנהג לאחר הנפילה, העידה כי הנהג קם מכיסאו, התכופף, הסתכל עליה ובדק מה קרה, לא יצא מתחומו ולא עבר את פתח האוטובוס, לא הגיע למדרגת האוטובוס ונסע משם [עמ' 10, ש' 13 ואילך].

8. אמה של התובעת, לגביה נמסר מראש על ידי התובעת, שלא הייתה עדת ראייה לעצם הנפילה, שכן ירדה מהאוטובוס עובר לכך כשגבה אל התובעת, העידה [בתרגום לשפה הרוסית] שהסתובבה לאחור כששמעה את ביתה צועקת וראתה אותה שכובה על צידה עם יד אחת נשענת על האספלט ורגל אחת בתוך האוטובוס. היא לא ראתה לדבריה את הרגל השנייה. לעניין התנהגות הנהג במצב זה העידה כי לא ראתה אותו שכן ראתה רק את ביתה ואת האנשים מסביב, אנשים שניסו לעלות לאוטובוס אך רגלה של ביתה הפריעה להם. באותו רגע, כך העידה, לא יכולה הייתה להבחין בין הנהג לבין האנשים [עמ' 16, ש' 15 ואילך]. אותם אנשים הרימו את ביתה ולקחו אותה אל המדרכה. לאחר מכן הזמינו אמבולנס [שם ועמ' 17 למעלה].

9. אמנם עדות התובעת לעניין סיבות הנפילה והאירוע הינה בעיקרה בגדר עדות יחידה של בעל דין ונתונה לתחולתו של סעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א – 1971, אך על אף זאת אני סבורה שעמדה היא בנטל המוטל עליה להוכיח דברים אלה. להלן נימוקיי.

10. התובעת עולה חדשה ואינה דוברת את השפה העברית. כאשר העידה ברוסית [ובתרגום] מסרה גרסה מפורטת ועקבית. עדות אימה, לגבי מצב ותנוחת התובעת מיד לאחר הנפילה, תואמת את גרסת התובעת בעניין זה ויש בה כדי לאמת את אופן הנפילה. אמת, האם לא אימתה את טענות התובעת לגבי התנהגות הנהג לאחר הנפילה, אך זאת משום שלא הייתה יכולה לאמת זאת, שכן בדחק ששרר במקום, לא יכולה הייתה להבחין בין הנהג לבין יתר האנשים. אימה של התובעת מסרה גרסה זהירה ומדויקת ונמנעה מלהעיד על דברים שלא ראתה. לו חפצה האם [כבעלת אינטרס, לפי סעיף 54 לפקודת הראיות] לסייע לביתה התובעת ולמסור גרסה שקרית, הייתה יכולה לנסות לאמת את גרסת התובעת במלואה. היא לא עשתה כן ומסרה הסברים הגיוניים לחלוטין לשאלות שנשאלה ולתשובותיה.

11. ב"כ הנתבעת מצא חסרים, אי הגיון וסתירות בעדות התובעת. אין דעתי כדעתו: לעניין המרחק בין האוטובוס לתחנה, עובר לאירוע – התובעת אכן העידה כי לא הייתה מניעה לנהג לעצור את האוטובוס במקום התחנה וכי "הכביש היה ריק". קודם לכן העידה כי לא היה רכב בין האוטובוס לתחנה ולשאלה האם הנתיב היה פנוי השיבה "עמדו אנשים" [עמ' 7, ש' 11 ואילך]. אינני מוצאת לייחס משמעות לסתירה כביכול שכן לא מן הנמנע וכך עולה ממהלך החקירה הנגדית, כי התובעת העידה על שני מועדי זמן סמוכים. האחד, עובר להתקרבות האוטובוס לתחנה והשני, מיד לאחר עצירת האוטובוס [שאז כבר עמדו אנשים וכו']. אשר להתנהגות הנהג – התובעת אכן הצהירה בסעיף 5 לתצהירה כי הנהג עמד על המדרגות והסתכל ואילו בדיון העידה כי הוא קם מכיסאו, התכופף והסתכל עליה אך לא הגיע למדרגת האוטובוס [עמ' 10, ש' 27 – 28] אך אני סבורה שמדובר בסתירה שולית שבשולית, אם בכלל. למקרא הקשר הדברים בחקירה הנגדית דומני שהתובעת התייחסה בעדותה למדרגה האחרונה של האוטובוס [זו שסמוכה לפתח האוטובוס, ראו תשובתה לשאלה קודמת של בית המשפט, שם בש' 23 – 24] ושללה הגעת הנהג למדרגה זו . בכך אין כדי לסתור את עדותה לפיה הנהג עמד על מדרגות האוטובוס [הפנימיות, י.ה.]. בא כוחה של התובעת כתב במכתבו [נ/4] כי הנהג הבחין בפגיעה ו"ירד לסייע", זאת בניגוד לעדותה החד משמעית של התובעת. אכן, לכאורה סתירה ואולם, התובעת עמדה על דעתה, והאמנתי לה, כי האמור במכתב אינו נכון והיא לא אמרה את הדברים לבא כוחה או ייתכן שהבין אותה לא נכון [עמ' 11, ש' 4 ואילך].

12. בתביעתה לקביעת דרגת נכות [נ/3] שהוגשה למל"ל, נכתב מפי התובעת שהייתה בדרכה לעבודה "וכשיצאתי מהאוטובוס נפלתי". לא מצאתי בכך סתירה או פגם מול עדותה המפורטת של התובעת בהליך שלפני. התובעת העידה כי השיבה ופירטה לשאלות שנשאלה. הגיון הדברים מלמד, כי התובעת, הממלאת טופס תביעה למל"ל, מפרטת את אשר נדרש ממנה ובאותה עת, אולי אף כיום, קשה להניח כי הנסיבות המדויקות של האירוע היו נוכח עיניה בעת זו או נוכח עיני המל"ל, בפרט כאשר היא עולה חדשה, אינה דוברת עברית ולא בקיאה אישית בהליכים למימוש זכויותיה. בדיון אצל הוועדה הרפואית מיום 20.2.02, נכתב בפרק תיאור הפגיעה: "היא נסעה באוטובוס לעבודה וכשירדה ממנו, נתפסה רגלה במדרגות" [התובעת העידה כי הנפילה אירעה כתוצאה מהתקלות רגלה בבור שבכביש]. בחקירתה, עמדה התובעת על דעתה, שלא היא זו שמילאה את הטופס וכי הדברים לא נרשמו מפיה שכן לא יכולה הייתה לומר דברים אלה [עמ' 10, ש' 6 ואילך]. מקובל עלי הסברה של התובעת. זאת ועוד, מבחינה משפטית, אינני סבורה כי יש הבדל לעניין זכויות התובעת וההכרה באירוע כתאונת דרכים, לפי כל אחד מתיאורי הנפילה והגורמים לה. אם בכלל, הרי דווקא קשירת הנפילה להיתפסות הרגל במדרגה "מקרבת" את האירוע ל"תאונת דרכים" ולשימוש ברכב ביחס לקשירת הנפילה עם בור בכביש [במידה שכבר נותק הקשר הפיסי בין היורדת לבין האוטובוס]. כך או כך, התרשמתי כי התובעת הנה צעירה תמימה, שאינה דוברת היטב את השפה, אציין כי גם במהלך הדיון, תוך כדי תרגום לשפה הרוסית, לא פעם התקשתה התובעת להבין את הנשאל והיה צורך לבאר ולפשט עבורה את השאלה.

13. ב"כ הנתבעת מפנה להיעדר הגיון כביכול בגרסת התובעת לפיה על אף היעדר מכשול ומניעה, עצר הנהג את האוטובוס הרחק מהמדרכה ומהתחנה. בהיעדר עדות של הנהג, לא אוכל לבחון את הגיונו שלו, אך אינני רואה היעדר הגיון בעצירת הנהג הנטענת. אני סבורה כי דיני התעבורה אוסרים על עצירה כזו [ראו למשל תקנות 75 ו – 437 [2] לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961] בין השאר, משום שהם יוצאים מההנחה כי ישנם נהגים שכך נוהגים. במילים אחרות, לולא הניחו הנחה זו, לא היה מקום לאסור על התנהגות זו.

14. ב"כ הנתבעת מפנה להיעדר הגיון כביכול בגרסת התובעת באשר לעצם קיומו של בור ולמיקומו הנטען מתחת למדרגת האוטובוס. לטענתו, לו אכן היה קיים הבור כאמור, היה על אימה של התובעת, שירדה לפניה מהאוטובוס, למעוד עליו אף היא. אינני מקבלת טענה זו. ה"מרחק" בין תאונה להיעדר תאונה, יכול להתבטא בשבריר של שנייה, עיתוי, או של סנטימטר במיקום הרגל. הראיה, שלא אחת נתקלים אנו בתביעות [חלקן מוצדקות] של אנשים שמעדו על מפגע או מכשול מסוכן כאשר אחרים עוברים באותו מקום ואינם נתקלים באותו מפגע או מכשול. מעצם אי ההיתקלות של אחר, אף בסמיכות זמנים, אין לדעתי להסיק כי היתקלותו של נפגע, לא יכולה הייתה להתרחש.

15. ב"כ הנתבעת הפנה בסיכומיו לתוכנו של דו"ח מד"א, אמבולנס שפינה את התובעת ממקום האירוע. לא התרתי את הגשת הדו"ח, הוא לא נערך על ידי התובעת, מכל מקום אין לצפות מהתובעת המפונה תוך כאבים עזים עקב שבירת רגל, שתמסור גרסה מלאה ומדויקת למי שפינה אותה.

16. לא מצאתי ממש בטענות הכלליות של הנתבעת לפיהן אין לנהג מניע להסתלק ממקום האירוע ולא לדווח עליו, שכן הוא מכוסה ביטוחית ולא ייענש על ידי הנתבעת. שאלת הכיסוי הביטוחי כבודה במקומה מונח. יחד עם זאת, אם בהיעדר מכשול או מניעה, עצר הנהג את האוטובוס במרחק מן התחנה, הוא חשוף לכאורה לתחולת דיני התעבורה הפליליים, ומתוצאותיהם עשוי להיות לו אינטרס להתחמק.

17. הדברים יפים ודאי ביחס לשבחים שחלקו הורנס [עד הנתבעת] וב"כ הנתבעת לנתבעת עצמה, לנהליה ולאופי השירותי שלה. כאן לא אוכל להימנע מלהעיר כי הנתבעת לא עשתה לטעמי כל שביכולתה הסבירה על מנת לברר עצם קיומו של האירוע ונהג מעורב, אם היה. הנתבעת הגיבה לדרישות התובעת בהליכים המקדמיים, אך לא ביצעה חקירה יזומה, בכלים העומדים לרשותה. הנתבעת הגישה "לוח נסיעות רלוונטי". עיון בו מעלה כי רוב רובו עוסק בשעות יציאה [מתחנת דרך טייסים] לא רלוונטיות של אוטובוסים בקו 16. מאחר שהתובעת מיקמה את מועד התרחשות האירוע בשוק הכרמל, מעט לפני השעה 18.00, קשה להבין מדוע מעמיסה הנתבעת על התובעת ועל בית המשפט שעות יציאה של אוטובוסים מ – 4.50 בבוקר ועד 16.30 למצער. הדברים יפים אף לגבי יציאות לאחר השעה 17.45 [ואף לפני כן, אך אסתפק בכך]. אם נצמצם את הלוח לשעות הרלוונטיות, נראה כי מדובר בכ – 16 יציאות. לא ראיתי בתצהירו של הורנס ולו רמז לכך שהנתבעת ניסתה לחקור ולברר עם הנהגים של אותן 16 יציאות בדבר התרחשות האירוע.

18. הנתבעת לשיטתה, סבורה שהיה על התובעת לתעד את מספר האוטובוס או לפנות לנהג לבקש את פרטיו או לשמור את כרטיס הנסיעה. אני דוחה טענה זו בשתי ידיים. עובדתית ונורמטיבית, קשה מאוד לצפות ואין זה הוגן וראוי לצפות, מנפגע החווה סבל פיסי ובהלה, להניח כל אלה הצידה ולהתרכז בליקוט חומרי חקירה עבור הפוגע [או מי שבשירותו פעל]. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר עסקינן באזרח מול גוף גדול, בעל אמצעי שליטה ובירור.

19. אף הטענה כי התובעת לא הביאה לעדות את הגברת שהזמינה עבורה אמבולנס, אינה טענה רצינית. התובעת עולה חדשה, אינה דוברת את השפה, כך גם אימה. קשה לצפות משתיהן שידעו וישכילו לקחת פרטים מעדים פוטנציאלים.

20. וכעת אל הטענה האחרונה. התובעת אושפזה מיד לאחר האירוע בבית החולים ועברה ניתוח לקיבוע השבר ברגלה. המל"ל אישר לה נכויות זמניות משך תקופה ארוכה לאחר מכן. אין ספק שהתובעת לא הייתה מסוגלת לעבוד בחודש דצמבר 2000, הוא חודש התאונה. על אף זאת, עולה מ – נ/5 שהתובעת חתמה עבור חברת כוח האדם אצלה עבדה, כי עבדה שעות מלאות בחודש זה, לאחר התאונה. התובעת אישרה את חתימתה זו והסבירה שאמה עבדה במקומה וכי היא יכולה הייתה להחליף אותה בידיעת המעביד [עמ' 12, ש' 11 ואילך]. כשנשאלה התובעת אם קיבלה כפל כספים : דמי פגיעה מהמל"ל וכן מהמעביד – שללה זאת. לא נשלל, כי אימה של התובעת עבדה במקומה והרוויחה עבור עבודתה כספים. במצב זה אין מדובר בכפל תשלומים לתובעת. בנוסף, המל"ל דחה את תביעתה של התובעת לדמי פגיעה [נ/3] כך שייתכן שאין מדובר בכפל תשלומים. נושא זה לא התברר עד תומו. מכל מקום, לא מצאתי בכך כדי להשליך על התרשמותי מהתובעת ומאימה.

21. ולסיום פרק זה - הנתבעת, היא זו שנמנעה מהבאת גרסה נגדית, מחקירה ובירור נדרשים של גרסת התובעת ואת אלו יש לזקוף לחובתה.

22. נמצא כי התובעת הוכיחה את גרסתה, כי נפלה במהלך הירידה מהאוטובוס, כאשר רגלה נתקלה בבור בכביש וכאשר טרם נותק המגע הפיסי בינה לבין האוטובוס.

המצב המשפטי

23. סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר תאונת דרכים כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ובהמשך, כולל הוא ירידה מרכב כאחת מדרכי השימוש. אין חולק, לשלב זה של הדיון, כי לתובעת נגרם נזק גוף במאורע וכי אוטובוס הנו כמובן רכב מנועי. המחלוקת, ככל שעלתה בסיכומים בעל פה עוסקת ביתר חלקי ההגדרה.

24. הלכה פסוקה היא כי ירידה מרכב היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים, אך כדי שפעולה זו תיחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שתהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות [ע"א 8548/96, פדידה נ' סהר חב' לביטוח בע"מ, פד"י נא [3] 825]. עוד נפסק שם כי ירידה מרכב בסיומה של נסיעה, הנה שימוש למטרות תחבורה [שם, עמ' 830 – 831]. זה המצב גם בתביעה שלפניי.

25. נותר לברר כעת האם קיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב [הירידה ממנו] לבין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת. מקובל, על פי ההלכה הפסוקה, לברר את שאלת הקשר הסיבת באמצעות שני מבחנים מצטברים: המבחן העובדתי, המתמצה דרך כלל ב"גורם – בלעדיו – אין" והמבחן המשפטי, הוא מבחן ה"גורם הממשי". מבחן אחרון זה מתמלא תוכן על-פי מבחן הסיכון. על-פי מבחן הסיכון, השימוש בכלי רכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש (העיקרי והמשני) ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי. לא תהליך הגרימה כפי שהתרחש הלכה למעשה על כל חוליותיו ופרטיו חייב להיות במתחם הסיכון, אלא די בכך אם תהליך גרימה הדומה לו בקווים כלליים הוא במתחם הסיכון, לתוכו ניתן לשלב מבחן השכל הישר. על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי נדרש כי נקודת המגע בין השימוש לסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שבו ההתנהגות תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב. מבחן הסיכון מתוחם על-ידי מבחן השכל הישר הדורש כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטית ממשית כלשהי (מעבר לקשר הסיבתי-עובדתי) להתרחשות הנזק. מבחן השכל הישר אינו בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים [דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאוי, פד"י נז [3] 145, 151, 160 – 162 ו – ע"א 6000/93, עזבון קואסמה נ' רגיבי , פד"י נ [3], 661, 671 ואילך].

26. אני סבורה שניתן לחלץ משילוב המבחנים נוסחה, אמנם פשטנית במעט, ולפיה ככלל, יש לבחון האם שימש הרכב זירה בלבד לאירוע הנזיקי [שאז נשלל הקשר הסיבתי] או שמא תרם להתרחשותו, באמצעות התממשות סיכון המצוי במתחם הסיכונים.

מן הכלל אל הפרט

27. אלמלא החלה התובעת לרדת מהאוטובוס [וטרם השלימה את ירידתה, שכן רגלה השמאלית נותרה על מדרגת האוטובוס] לא הייתה רגלה הימנית נתקלת בבור שמוקם מתחת למדרגת האוטובוס. התובעת ביססה את המבחן העובדתי לקיומו של הקשר הסיבתי. אשר למבחן המשפטי של הקשר הסיבתי - ירידה של אדם ממדרגות אוטובוס, חושפת אותו מטיבה לסכנת החלקה, נפילה או מעידה והנה בגדר סיכון המצוי במתחם הסיכונים הידועים. זאת ודאי כאשר האוטובוס עוצר מחוץ לתחום התחנה המיועדת לכך ונקודת היציאה ממנו [מדרגות הירידה] ממוקמת מעל בור, בין שהנהג הבחין בו ובין שלא הבחין בו. בכך סבורני כי אף הוגבר הסיכון לתובעת, הן לפי מבחן הסיכון והן לפי מבחני השכל הישר. די בכל אלה על מנת לקבוע שהאוטובוס לא שימש זירה בלבד לתאונה, אלא תרם תרומה ממשית [ואף למעלה מכך] למעידת התובעת ולנזק הגוף שנגרם לה. העובדה שהתובעת מעדה על בור בכביש ולא באוטובוס עצמו אינה מעלה ואינה מורידה שכן תהליך הגרימה, באופן כללי, מצוי במתחם הסיכונים ולמרבה הצער, הסיכון הגלום בו – התממש. התובעת ביססה אם כך את הקשר הסיבתי אף לפי המבחן המשפטי.

28. אשר על כן – התובעת הוכיחה כי האירוע הנו בגדר תאונת דרכים ופועל יוצא מכך כי הנתבעות חבות לפצותה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה [ככל שתבסס את נזקיה בהמשך].

29. ב"כ הצדדים מוזמנים לתזכורת ליום 5.11.08 בשעה 9.00 על מנת לקבוע מועדים לשמיעת הוכחות בשאלת הנזק.

ניתנה היום, 11 בספטמבר, 2008, בהעדר הצדדים.

יעל הניג, שופטת

בימ"ש השלום ת"א-יפו