ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בטוח נגד הדר :

בתי המשפט

1

בבית משפט השלום בירושלים

א 007645/04

א 007646/04

בפני: כבוד השופט רם וינוגרד

תאריך:

11/09/200811/9/2008

בעניין:

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ

עו"ד עפר בן צבי

התובע

נ ג ד

1. הדר חברה לביטוח בע"מ

2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ

עו"ד זיו מנדלוביץ

הנתבעות

פסק דין

1. האם הרכב בו נפגעו שני הנפגעים, שבגין הגימלאות ששולמו וישולמו להם על ידי התובע הוגשה תביעת שיפוי זו, הוא בגדר "רכב המעביד" כמשמעו ב"מכתב ההבנות" המסונף להסכם רב השנים בין הצדדים? זו השאלה שנותרה לדיון במסגרת תובענות מאוחדות אלה.

  1. במסגרת התובענות המאוחדות (שבתחילה נדונו בצוותא חדא עם התובענה בת.א. 11885/04 המל"ל נ' הראל; להלן: "התביעה המאוחדת") ניתנה ביום 8.3.07 החלטה בשאלת משמעותו של המונח "רכב מעביד" ב"מכתב ההבנות" שכתב עו"ד נוביק המנוח. במסגרת אותה החלטה נקבע כי "רכב מעביד" פירושו רכב בבעלותו הקניינית של המעביד, ולא רכב שהבעלות בו רשומה על שם המעביד במשרד הרישוי. לאחר שהוכרעה שאלה משפטית מקדמית זו, נשמעו הראיות הנוגעות לארוע שבבסיס התובענה הנוספת, וניתן במסגרתה פסק-דין סופי ביום 8.11.07. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על פסק-הדין בתביעה המאוחדת אושרה הקביעה לפיה עניינו של המונח "רכב מעביד" הוא ברכב בבעלות קניינית של המעביד (ע"א (י-ם) 11515/07 המל"ל נ' הראל ואח', מיום 26.6.08).
  1. שמיעת הראיות הנוגעות לתובענות המאוחדות שנותרו (שעניינן בשני נפגעים המעורבים בתאונה אחת) התעכבה בשל קושי באיתור העדים. בסופו של יום, לאחר דחיות מספר, התיצבו חלק מהעדים לדיון שנקבע ליום 25.6.08. על בסיס העדויות שנשמעו במועד זה, ומסמכים שהוגשו בהסכמה באותו דיון, סיכמו הצדדים טענותיהם. להלן ידונו המחלוקות העובדתיות והמשפטיות שנותרו נטושות בין הצדדים בנוגע לארוע נשוא התובענה.

טענות הצדדים

  1. הנתבעות טוענות כי הרכב הוא "רכב מעביד". מאחר ואין מחלוקת כי הרכב עשה דרכו ממעונם של הנפגעים לעבודתם - חל סעיף א(1) ל"מכתב ההבנות" השולל את זכות התביעה מהמל"ל בשל תאונה שאירעה ברכב מעביד בדרך ממעונם של העובדים לעבודה. לחילופין טוענות הנתבעות כי אם יקבע שהרכב אינו "רכב מעביד", הרי שחל סעיף ב(2) ל"מכתב ההבנות", לפיו בעת נסיעה בהסעה מאורגנת ברכב שאינו רכב מעביד חלה חובת תשלום חלקי בלבד. כן טוענות הנתבעות שגם אם חלילה ידחו טענותיהן הרי שיש לעצור את מירוץ הריבית בשל טיב המחלוקות שבתובענה ודרך התנהלותה, ויש לחייבן בשכ"ט עו"ד בשיעור צנוע בלבד. התובע דוחה את כל טענות הנתבעות. טענות אלה ידונו להלן.

הרכב - "רכב מעביד"?

  1. אין מחלוקת בין הצדדים כי המעבידה הרשומה של שני העובדים שנפגעו בתאונה ביום 18.6.97 היתה חברה בשם "סוואפ אינבסטמנטס (1984) בע"מ". הבעלים הרשום של הרכב בו נסעו העובדים היה באותה עת מר עתאמנה מחמוד (מוצג ג1). מדו"ח רשם החברות של סוואפ אינבסטמנטס (1984) בע"מ (מוצג א) עולה כי מחצית מהמניות בחברה הוחזקה על ידי עתאמנה מחמוד, ומחציתה על ידי חברה בשם פירוק טוב רסמי בע"מ.
  1. מדו"ח החקירה שהוגש בהסכמה, והצדדים הסתמכו עליו בסיכומיהם כראייה (מוצג ב), עולה שמר מחמוד עתאמנה מסר לחוקרים כי בשנת 1992 רכש את הרכב המעורב בתאונה, באופן פרטי ובמימונו. בשנת 1994 הקים את החברה. הוא טרח וציין בפניהם שהרכב נותר בבעלותו האישית, הוא לא העבירו לחברה, הוצאות הרכב מעולם לא הוצגו כהוצאות החברה ולא נוכו כהוצאותיה, והביטוח לא נערך על שמה. הוא לא רצה לרשום את הרכב על שם החברה או לייחסו לחברה בכל דרך שהיא, כדי שלא תיגרם לרכב ירידת ערך בעת מכירתו (סעיפים 7.2-7.5 למוצג ב). הוא הופתע לשמוע כי מחצית ממניות החברה היו רשומות על שם חברה אחרת. לדבריו החברה הנוספת היא חברה בבעלות אחיו, ולא היה ידוע לו מדוע בחר רואה החשבון של החברה לרשום את חלוקת המניות בדרך בה זו נרשמה (סעיפים 7.9-7.11 למוצג ב).
  1. העובד ריאד עתאמנה מסר לחוקרים כי עבד במועד התאונה עבור מחמוד עתאמנה (סעיף 4.1 למוצג ב). בחקירתו בבית המשפט השיב כי עבד אצל מחמוד (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 1), וכי חברת סוואפ היא "סוואפ עתאמנה מחמוד", ומבחינתו סוואפ היא מחמוד (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 11-14).
  1. רואה החשבון של החברה הבהיר כי מחמוד עתאמנה עובד בפירוק עופות שנים רבות. בתחילה עבד כעצמאי, לאחר מכן במסגרת החברה, שוב כעצמאי ולאחר מכן במסגרת חברה אחרת וחוזר חלילה (עמ' 23 לפרוטוקול, שורות 17-24). הסיבות שהניעו את מחמוד לשנות את דרך התאגדותו לא היו נהירות לרואה החשבון (שם, שורות 25-26). הוא לא ידע אם לחברה היה רכב, אף שסבר כי כך היו פני הדברים (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 7-14), ולא זכר אם הרכב בו הוסעו העובדים היה של החברה או של מחמוד באופן פרטי (שם, שורות 18-25). הוא אישר כי בעלי השליטה בחברה היו מחמוד ופירוק טוב רסמי, וכי מחמוד היה מנהל החברה, ולמיטב זכרונו מחמוד הוא שניהל בפועל את העסק וחתם על ההמחאות (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 10-13).
  1. מהעדויות שהובאו עולה כי הבעלים הרשום של הרכב, מחמוד עתאמנה, הקפיד לשמור את הבעלות ברכב על שמו הפרטי בלבד. החברה המעבידה לא רק שלא היתה הבעלים הקנייני של הרכב, אלא שהיא לא נשאה בהוצאות השוטפות הנוגעות לו, ואף לא בהוצאות הביטוח. ממילא המסקנה המתבקשת היא כי אין מקום לקבוע שהרכב הוא "רכב המעביד" כאשר הוכח בבירור שהרכב לא היה מעולם בבעלות הקניינית של המעבידה, ואין כל קשר קנייני בינה ובינו.
  1. לטענת הנתבעות יש לבצע "הרמת מסך" בין מר מחמוד עתאמנה ובין המעבידה, ולקבוע כי הרכב שבבעלותו הקניינית של מחמוד הוא לאמיתו של דבר רכב "בבעלות המעביד", קרי: בבעלות החברה. טענה זו אין לקבל, מטעמים שבעובדה ובמשפט גם יחד:

מן הפן העובדתי יש לציין כי מהראיות (דו"ח רשם החברות ועדות רואה החשבון) עולה כי מחמוד עתאמנה החזיק ב-50% מהמניות של המעבידה בלבד, ולא למעלה מכך. מחמוד לא מסר עדות בבית המשפט, ותהייתו על דרך רישום הבעלות החברה נותרה בגדר תהייה. רואה החשבון לא שפך כל אור שהוא על דרך רישום הבעלות בחברה, ואישר את הרשום בדו"ח שסומן כמוצג א, לפיו מחצית מהשליטה בחברה לא היתה בידי מחמוד. מכאן המסקנה שלא הוכח שהחברה היתה בבעלות מלאה של מחמוד. לפיכך אין גם מקום למסקנה שיש לבצע "הרמת מסך" בין נכסיו הפרטיים לנכסי החברה לצורך הקביעה כי מדובר ב"רכב מעביד", או לקבוע כי מדובר ב"עירוב נכסים", כאשר החברה אינה בבעלותו המלאה.

ככל שהדברים נוגעים לטענה המשפטית, סומך אני ידי על טענות ב"כ התובע בסיכומי התשובה שהגיש היום. לעניין זה די בהנמקות שהובאו בפסקי-דיני בת.א. (י-ם) 4632/02 המל"ל נ' סהר-ציון, מיום 18.11.07 ובת.א. (י-ם) 10278/04 המל"ל נ' המגן, מיום 20.1.08. ההנמקות לעניין זה הובאו באריכות בפסקי-דין אלה, ואין צורך לשוב על כל האמור בהם. אומר בקצרה כי לשיטתי נקבעת זהות המעביד בהתאם לזהותו של הנושא בתשלום הפרמיות למל"ל; וכי אין מקום להיכנס לבירור עובדתי מעמיק בכל תובענה בנוגע ליחסים המשפטיים המורכבים בין חברות, חברות "קרובות", בעלי מניות ובעלי אינטרסים כלכליים כאלה ואחרים בתאגיד. בירור מעין זה יחתור תחת כוונת הצדדים להסכם, שעניינה פישוט ההליכים הנוגעים לתובענות אלה ולא הארכת הדיון וסיבוכו. ממילא, שעה שהוכח כי המעביד הנושא בתגמולי המל"ל אינו הבעלים הקנייני ברכב, אין עוד צורך להתחקות אחר טיב היחסים בין אחד מבעלי המניות במעבידה ובין המעבידה. מסקנה זו מתחזקת לנוכח דברי בית המשפט המחוזי בע"א (י-ם) 2043/08 אריה נ' המל"ל, מיום 6.5.08, בפיסקה 8 לפסק-דינו, לפיהם יורם מסך רק במקרים "קשים" כגון "מעשה תרמית או מעשה הנוגד את האינטרס הציבורי או לשם בדיקת התחמקות מביצוע חוזים". אף אם בדברים אלה אין כדי למצות את המקרים בהם יורם מסך, דומה כי בהקשר להסכם נשוא הדיון יש להחיל מבחן נוקשה למדי, התואם לרוח ההסכם ומונע התדיינויות רבות ומכבידות.

11. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכח שהרכב נשוא התובענה הוא "רכב מעביד", ולמעשה הוכח היפוכו של דבר. מכאן שלא מתקיים בנסיבות העניין החריג בסעיף א(1) ל"מכתב ההבנות" השולל את זכות השיפוי של התובע במהלך נסיעה מבית העובד לעבודה ב"רכב מעביד".

הסעה מאורגנת

  1. על פי מכתב ההבנות חלה חובת תשלום מופחתת (מחצית מהדרישה הרגילה) שעה שהנפגע הוא עובד שנפגע בתאונת דרכים:

"תוך כדי נסיעתו - כנוהג או כנוסע - במסגרת של הסעה מאורגת של עובדים ע"י המעביד ממעונם לעבודה או מהעבודה למעונם, ברכב פרטי, שאיננו רכב המעביד, והנהוג בידי עובד המעביד (שהוא עובדו לאו דווקא כנהג), תמורת תשלום של המעביד בעד ההסעה" (סעיף ב(2) ל"מכתב ההבנות").

  1. אין מחלוקת בין הצדדים כי לצורך הקמת חובת תשלום מופחתת זו שומה על המבטחות להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים: א. תאונה במסגרת הסעה מאורגנת של עובדים בדרך ממעונם או למעונם; ב. רכב שאינו רכב המעביד; ג. נהג שהוא עובד של המעביד (אף אם עיקר עבודתו אינה כנהג); ד. הסעה בתמורה לתשלום של המעביד. אין גם מחלוקת כי מהראיות עולה שהתאונה אירעה בדרכם של העובדים למקום עבודתם בהסעה מאורגנת, ולמעשה לא נחלקו הצדדים גם בנוגע לטענה כי הסעה זו אורגנה "ע"י המעביד". מאחר ונקבע לעיל כי הרכב אינו "רכב המעביד", הרי שהתקיים גם התנאי השני מתוך הארבעה. מחלוקתם של הצדדים סובבת לפיכך אך את שני התנאים הנוספים: הקביעה כי הנהג היה עובד של המעביד, והשאלה אם שולמה לו תמורה על ידי המעביד.
  1. ככל שהדברים נוגעים לתנאי השלישי סבור אני כי עלה בידי הנתבעות להוכיח כי הנהג, שנהרג בתאונה, היה עובד של המעביד. אף כי בדו"ח רציפות הביטוח במל"ל (מוצג ג3) עולה שהמעביד הרשום האחרון של נהג זה היה "עתאמנה ראשד", שהעסיקו עד לחודש 3/95 (כשנתיים לפני התאונה), עולה מעדויות יתר הנפגעים כי הנהג עבד יחד עימם במפעל (סעיף 4.3 למוצג ב; סעיף 6.2 למוצג ב; סעיפים 7.7.-7.8 לנספח ב). כך עלה גם מחקירת רואה החשבון, ולו לכאורה (עמ' 25 לפרוטוקול, שורות 22-27), ומעדות הנפגע ריאד (עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 14-15). לפיכך יש לקבוע שהוכח כי הנהג היה באותה עת עובד של המעבידה, אף אם מסיבה לא ברורה לא דווחה העסקתו למל"ל.
  1. ככל שהדברים אמורים בהוכחת התקיימותו של התנאי הרביעי - כשלו הנתבעות. אף מבלי להיכנס לשאלה אם מתן תמורה בדמות הצמדת רכב לעובד מהווה "תשלום" כהגדרתו במכתב ההבנות, כאשר לעניין זה סבורני שיש לקבל את טענות הנתבעות לפיהן הצמדת רכב מהווה "תשלום", הנה לא עלה בידי הנתבעות להוכיח כי התשלום בוצע על ידי המעביד. מהראיות שהוצגו עולה כי מחמוד עתאמנה הוא שמסר את הרכב לידי הנהג, אחיינו, כדי שיבצע את ההסעות (סעיף 7.7 למוצג ב; הודעת מחמוד במשטרה, בשורות 4-7 - מוצג ג4). הנהג לא קיבל תוספת למשכורתו ו"הסתפק בכך שהרכב נותר צמוד אליו לאחר שעות העבודה", וכך היו פני הדברים במשך כשנה עובר לתאונה (סעיף 7.8 למוצג ב; הודעת מחמוד במשטרה, בשורות 4-7 - מוצג ג4). מאחר ונקבע לעיל כי אין זהות בין מחמוד ובין המעביד, הרי שעל אף שהסעת העובדים שירתה את המעבידה לא ניתן לקבוע כי העמדת רכבו הפרטי של מחמוד לרשות אחד העובדים מהווה "תשלום של המעביד בעד ההסעה" כדרישת הסיכום ב"מכתב ההבנות".
  1. תוצאה זו גורמת לכאורה לאי נחת מסויימת, אך נראה כי הגיונה בצידה: כוונת הצדדים לא היתה אלא לפשט הטיפול בתובענות במסגרתן חלה חובת שיפוי מכח סעיף 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 (סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 דהיום). מכוחו של הדין אין התובע זכאי לשיפוי כלשהו מהמעביד, שאינו בגדר "צד שלישי" כהגדרתו בסעיף. ממילא הסייגים שנקבעו בהסכם, ככל שהם נוגעים לתאונות דרכים שהן תאונות עבודה, נבעו ממשא ומתן שהושתת גם על בחינת שאלות שונות הנוגעות להשלכות הפסיקה על יחסי התובע והמעביד. נראה איפוא כי הקביעה לפיה תוחל ה"הנחה" בתשלום רק שעה שהמעביד הוא שנשא באופן ישיר בתשלום לעובד (בין אם תשלום כספי ובין אם תשלום בעין) עולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים (לבחינת כוונת הצדדים על פי הוראות הדין העומדות בבסיס הדין עליו מושתתת זכות השיפוי ראו גם ע"א (י-ם) 2305/08 המל"ל נ' איילון, מיום 10.9.08). שעה שהמעביד נשא בתשלום עבור ההסעה יש לראות ברכב, אף שאינו רכב מעביד (כפי שנקבע בסעיף במפורש) כרכב ה"מסונף" למעביד ולהעסקת העובד, וכפעולה המצדיקה מתן פטור, ולו חלקי, בשל העובדה שנסיעה זו ממומנת על ידי הגורם הנושא בתשלום הפרמיות למל"ל (המעביד). לפיכך, אם לא נשא המעביד באופן ישיר בעלות כלשהי בשל הנסיעה, אין עוד הצדקה למתן הנחה או פטור מהתשלום.

17. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הכלל הפרשני לפיו הוראה המופיעה בחוזה הינה חלק ממכלול אחד שנועד להגשים תכלית כלכלית מסוימת, ועל כן יש לפרשה במקביל לדרך בה נבחנות הוראות אחרות באותו חוזה (ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פ"ד מז(2) 642, 649 (1993); ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 567 (1996); ע"א 8817/02 קליר כימיקלים שווק (1994) בע"מ נ' צבי עצמון ז"ל, מיום 27.3.08, בפיסקה 13). דומה כי בנסיבות העניין יש תחולה גם לכלל לפיו שעה ש"לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית... יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם" ובפרט כאשר היא עולה בקנה אחד עם "ההיגיון המסחרי הפשוט" ( ע"א 5856/06 אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ, מיום 28.1.08, בפיסקה 27 לפסק-הדין; והשוו ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו-סכסון, מיום 13.2.08, בפיסקה 43 לפסק-הדין).

  1. מאחר והגעתי לכלל מסקנה שלא קיימת זהות בין מחמוד עתאמנה למעבידתם של הנפגעים והנהג, יש לקבוע כי לא התקיים התנאי הרביעי שבסעיף ב(2) ל"מכתב ההבנות", ולפיכך הנתבעות אינן זכאיות להנחה בשיעור 50% מהדרישה.

התשלום

  1. הדיון בתובענה אכן התארך, אולם אין מקום לטענות כי התארכות זו נבעה מדרך התנהלות פסולה של התובע, או מהשתהות בלתי סבירה ומוסברת בניהול ההליכים. לכך יש להוסיף את הטענה שהעלה התובע בסיכומיו, לפיה לא היתה כל מניעה מלשלם הסכום תחת מחאה, או למצער להפקידו ולטעון כי בכך יצאו הנתבעות ידי חובתן. לפיכך לא מצאתי לנכון לקבל הטענות בעניין עצירת מירוץ הריבית ההסכמית.
  1. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את תביעות התובע במלואן ומורה כי הנתבעות ישלמו לתובע בגין התביעה בת.א. 7645/04 סכום של 450,866 ₪ בצירוף הריבית ההסכמית מיום הדרישה (27/3/2003) ועד ליום התשלום בפועל, ובגין התביעה בת.א. 7646/04 ישלמו הנתבעות לתובע סכום של 56,814 ₪ בצירוף הריבית ההסכמית מיום הדרישה (30.8.2001) ועד ליום התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪ ומע"מ.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א באלול תשס"ח (11 בספטמבר 2008), בהעדר הצדדים.

__________________

רם וינוגרד, שופט