ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בליי יוספה נגד אלכסנדר בליי :

1

בתי-המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 004934/05

לפני:

כב' השופט א' דראל

תאריך:

11/09/2008

בעניין:

יוספה בליי

ע"י ב"כ עו"ד

חיים מאיר

התובעת

נגד

1. אלכסנדר בליי

2. מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

ארקדי פולונסקי

הנתבעים

פסק דין

מבוא

1. התובעת, ילידת 1951, עורכת דין במקצועה נפגעה ביום 4.3.04 בתאונת דרכים. הנתבע מס' 1 נהג ברכב והנתבעת מס' 2 היא המבטחת של הרכב. אין מחלוקת בדבר חבות הנתבעים לשאת בנזקי התובעת.

2. כמפורט להלן, הערכת הנזק במקרה זה מעוררת קושי לא מבוטל וזאת בשל כך שהתובעת סבלה עובר לתאונה ממחלה נוירולוגית, דיסטוניה פוקלית של הצוואר, אשר גורמת לעווית של הצוואר וחוסר שליטה עליו ועל מנח הראש.

3. התובעת מתארת בכתב התביעה כי בשל המחלה נאלצה לעבור טיפול כירורגי בארצות הברית ולאחריו שבו חייה למסלולם עד לתאונה. לטענתה בעקבות התאונה והטלטלה ממנה היא סבלה חלה רגרסיה קשה במצבה, ראשה מוטה הצדה באופן קשה והיא אינה יכולה לשלוט על מנח הצוואר.

4. ממצבה הרפואי של התובעת לא היה קשה להתרשם גם במהלך שמיעת עדותה. צווארה היה מוטה באופן בולט (ביותר מ- 60 מעלות) והרושם שנוצר היה כי מדובר באשה, שעד לאחרונה מילאה תפקיד בכיר במשרד המשפטים, רשמת מאגרי המידע, עבדה ותפקדה באופן תקין וסדיר והפכה לשבר כלי. היא אינה עובדת והפכה נזקקת.

5. אף שזה המצב הנוכחי ועל כך אין למעשה מחלוקת, השאלה המרכזית העומדת להכרעה היא עד כמה קיים קשר בין מצבה של התובעת כיום לאחר התאונה לבין התאונה והאם אין מדובר במהלך טבעי של מחלתה שאינו קשור לתאונה או שקשור באופן חלקי בלבד.

6. במהלך שמיעת הראיות נשמעה עדותם של שני עדים: התובעת והמומחה מטעם בית המשפט, פרופ' עודד אברמסקי.

חוות דעת המומחה

7. כאמור, פרופ' עודד אברמסקי, מומחה למחלות מערכת העצבים, בבית החולים הדסה עין כרם, מונה מומחה רפואי בתחום הנוירולוגיה.

8. בחוות דעתו סוקר המומחה את תולדות המחלה של התובעת ומפרט כי לפני 12 שנים הופיעה אצלה בהדרגה דיסטוניה בשרירי הצוואר שהחמירה במהלך השנים. המחלה התבטאה בטורטיקוליס מתקדמת שהגיבה רק במידה קלה לתרופות ובמידה חלקית וחולפת לטיפול בזריקות בוטליניום.

9. בשנת 1997 עברה התובעת ניתוח מתוכנן ראשון בפלורידה. בטרם הניתוח הייתה מידת הטורטיקוליס סיבובית ברמה של 80 מעלות לימין מלווה בטורטיקוליס של סיבוב הצוואר. הוא מתאר כי לאחר הניתוח חלה הטבה עד רמת סיבוב של 15 מעלות לימין ודיכוי ניכר של הרטרוקוליס. בהמשך, לאחר חזרת התובעת לארץ, החלו תנודות של מצבה עם החמרות עד כדי סיבוב של 45-55 מעלות לימין. היא קיבלה טיפולים בזריקות בוטוליניום עם השפעות זמניות חלקיות. בשנת 1999 עברה התובעת ניתוח שני ולאחריו הסטייה הייתה של 5 מעלות לימין. השיפור שהיה בעקבות ניתוח זה היה משמעותי והביא למצב של סטייה קלה בלבד ללא צורך בזריקות בוטוליניום.

10. פרופ' אברמסקי מוסיף ומציין כי בשנים 2000-2004 סבלה התובעת מכאבים והיו תקופות של החמרה במצבה באופן שבו הייתה הפרעה בסיבוב הראש ימינה עד 30 מעלות ובהטיה לשמאל עד 45 מעלות. הוא מזכיר כי בעת הטבות היה הסיבוב לימין עד 10 מעלות.

11. באשר למצב התובעת לאחר התאונה הוא מתאר כי הייתה החמרה בסיבוב הצוואר לימין של 60 מעלות והטיה לשמאל של 60 מעלות והחל מחדש טיפול בזריקות בוטוליניום וטיפול זה ניתן גם עתה.

12. בבדיקה אצל המומחה היה הצוואר מסובב ב- 60 מעלות לימין ההטיה לשמאל עמדה על 45 מעלות.

13. המומחה מסכם את חוות דעתו בקובעו כי טורטיקוליס צווארית יכולה להחמיר כתוצאה מחבלה בצוואר ובמקרה נדון אכן יש ראיה להחמרה. הוא העריך את נכותה הכוללת של התובעת ב- 40% ואת הנכות הנוירולוגית שנגרמה בתאונה ב- 10%.

14. בחקירתו בבית המשפט הסביר המומחה כי מדובר במחלה דינאמית המשתנה כל הזמן (עמ' 2); הנכות משפיעה על התפקוד ועל הפעולות השונות, גורמת לכאב אך אינה צריכה לגרום להפרעה בהליכה (עמ' 3). עוד הוא הזכיר כי יש לפגיעה מסוג זה השפעה נפשית.

15. באשר להערכת הנכות הפנה המומחה לכך שהנכות המקסימאלית אותה ניתן לתת לגבי הצוואר לפי סעיף 37 (1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 היא 50%, שניתנים כאשר יש קיבוע מוחלט ללא שיפור. הוא הסביר שהעריך את מצב התובעת במעט פחות מזה – 40% (עמ' 5).

16. המומחה נשאל לגבי השינויים במצבה ותאר כי גם לאחר הניתוח שנעשה בשנת 1999 היו תקופות של החמרה קשה, שבה לא רק שהחלו מחדש את הטיפול אלא עשו טיפולים לתוך חוט השדרה ואף שקלו ניתוח בתוך המוח. הוא מאשר כי הניתוח שנעשה אכן גרם לשיפור והיה הצלחה אך כצפוי היו לאחר מכן החמרות במצבה. בחקירה התייחס המומחה גם למסמכים שערך הרופא המטפל וציין כי יש במסמכים התעלמות מפרק זמן של חמש שנים עד לתאונה שבו מתוך התיעוד הרפואי עולה כי הייתה החמרה במצבה ולכן מידת התרומה של התאונה למצבה של התובעת היא חלקית. כך הוא מסביר כי ביצוע הזרקות לחוט השדרה ביום 30.8.02 מצביע על מצב חמור ובלשונו 'אין טיפול הזרקות בחוט השדרה אם המצב לא נוראי'. (עמ' 8). המומחה נשאל על רישומים המצביעים על מצב טוב יותר מזה שסבר ובו המנח היה בהטיה של 30 מעלות אך עמדתו הייתה כי הרישומים חלקיים שכן לשיטתו ברור שלא הייתה מבוצעת הזרקה לעמוד השדרה אם זה היה המצב. הוא הסביר כי הרופאים המטפלים לא רשמו בכל הביקורים מה היה המנח אך עריכת ההזרקות אינה מותירה מקום לספק (עמ' 15).

17. לדבריו:

"שום רופא על 30 אחוז לא היה הולך להזריק לתוך עמוד השדרה. פה היתה כל הזמן דינמיקה, החמרה, הטבה, הטבה, החמרה. בכל מקרה המצב היה לאורך די הרבה שנים לאחר ניתוח, יותר החמרה שלאחר הניתוח, על זה אין שאלה בכלל" (עמ' 15).

18. פרופ' אברמסקי עמד על דעתו כי התובעת 'לא הייתה בריאה בין אוגוסט 2002 ל- 2004' (עמ' 15) וכי העדר הרישום הוא בשל כך שהרופאים לא רשמו את האחוזים אך לא כי לא היה מה לרשום.

19. המומחה נשאל לגבי האפשרות שתעמוד בפניו הוכחה אחרת, המנוגדת לסברתו, כי התובעת הייתה במצב סביר עד לתאונה בפרק זמן של 5 שנים והאם אז יהיה מקום לייחס נכות גבוהה יותר. תשובתו הייתה כי אז יהיה מקום לשקול העלאת אחוזי הנכות אם כי הוא הוסיף מייד כי בקביעת הנכות שקבע היה 'די נדיב' (עמ' 26). הוא אמר בהמשך כי בעניין הזה היה 'בית הלל' (עמ' 30). באשר להחמרה במצבה מאז התאונה אמר המומחה כי מדובר בהתקדמות המחלה בשל המהלך הטבעי שלה (עמ' 39). המומחה הבהיר כי:

"חלק מההחמרה, אני אגיד לך למה והאמן לי, הרי אם זה החמיר אצלה התאונה ואני באמת הייתי פה בית הלל ונתתי, זה לא גורם להחמרה הולכת ומחמירה, אין דבר כזה ברפואה. מטראומה יש החמרה... אם עכשיו יש החמרה מתקדמת וממשיכה, זה המהלך הטבעי של המחלה וזה מה שאני גם מוצא אצלה, אז אני לא יכול להתחייב כמה אחוזים, אני באמת לא יכול מעבר לזה, אני חושב שבהחלט מגיע לה בגלל התאונה הבנאלית החמרת מצב שהיא גם קבועה, אני לא חושב שההחמרה גורמת למצב הולך ומחמיר כי מה שמחמיר, שאני כבר ראיתי אצלי, אדוני, זה המהלך הטבעי של המחלה." (עמ' 38-39, ההדגשה שלי – א.ד.)

20. בתום חקירתו נשאל המומחה על ידי בית המשפט האם משמעות הקביעה שלו היא כי יש לייחס לתאונה אחריות של רבע מהמצב של התובעת כפי שהוא וכפי שהוא יהיה בעתיד או שבכל מקרה לשיטתו נכותה של התובעת בשל התאונה היא 10% וכל מה שיתפתח בעתיד קשור למחלה ולא לתאונה. המומחה השיב כי יש לייחס נכות של 10% לתאונה ולא רבע וכי הנכות שקבע בקשר לתאונה (10%) תישאר בגובה זה (עמ' 46).

21. התובעת חולקת על עמדתו של המומחה ועיקר טענתה היא כי הנחתו שמדובר במהלך טבעי של המחלה אינה נכונה שכן במהלך השנים 1999-2004 אירעו 2-3 אירועים של החמרה ולא ניתן להשוות אותם למצב הקשה שנמצא בבדיקה לאחר התאונה. מבחינה רפואית סבורה התובעת כי יש להכיר בנכות רפואית גבוהה יותר ולהעמיד את הנכות הרפואית על 20%.

22. עמדת הנתבעים היא כי אין בכלל קשר סיבתי בין מצב התובעת לבין התאונה. בעניין זה נסמכים הנתבעים על הדברים שכתב ואמר המומחה ונסמכים גם על המסמך נ/1 המתאר בעיות צוואר עוד לפני התאונה.

23. לא מצאתי כי הונחה תשתית שלא לקבל את עמדתו של המומחה. פרופ' אברמסקי היה ברור בחוות הדעת ובחקירה והסביר כי מדובר בהחמרה חלקית ושמצבה של התובעת כיום הוא למעשה חלק ממהלך טבעי של המחלה שחלתה בה. הוא היה ער לטענה לפיה מצב התובעת הוטב לאחר הניתוח, הסכים כי הייתה הטבה והראה כי הנתונים מצביעים על החמרה במהלך הזמן תוך שהוא תומך עמדתו בנתון רלוונטי – קבלת הזריקות ומסביר את היעדרו של תיעוד רפואי. בהקשר זה יש לציין כי אף שהמומחה נחקר תחילה בכל החודשים שחלפו בין מועד חקירתו למועד סיום שמיעת הראיות לא הובאו ראיות הסותרות את הנחותיו ולכן אין לקבל את הטענה לפיה מצב התובעת לפני התאונה היה כה טוב.

24. לסיכום, נכותה הרפואית של התובעת בשל תאונת הדרכים היא בגובה של 10%.

ההשלכה התפקודית של הנכות

25. התובעת מתארת בתצהירה כי עבדה במקצועה כעורכת דין משך שנים רבות: היא הייתה פרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, היועצת המשפטית של עיריית חולון ותפקידה האחרון היה רשמת מאגרי המידע במשרד המשפטים. היא מלאה תפקיד זה משך מספר שנים מאז שנת 1998.

26. לדבריה היא תפקדה בעבודה למרות המחלה ולאחר הניתוח שעברה בשנת 1999 שבה לתפקוד תקין, מצבה שופר ללא הכר והתופעות מהן סבלה קודם לכן חלפו. היא מספרת כי למעט תקופות קצרות שבהן סבלה מהטיה של הראש התפקוד שלה היה תקין והיא מלאה את תפקידה כרשמת מאגרי המידע ללא דופי ולשביעות רצון כולם. בעניין זה נסמכת התובעת על מסמכים שנכתבו על ידי המנהלת הכללית של משרד המשפטים, סגן המנהלת הכללית ובהם כלולים שבחים על האופן שבו ביצעה את עבודתה (ר' המכתבים מיום 13.4.99, 17.2.99). באותה תקופה חודשה העסקתה של התובעת שנעשתה במסגרת חוזה מעת לעת.

27. לטענת התובעת בעקבות התאונה חלה החמרה קשה במצבה וכל השיפור הניכר שהיה מאז הניתוח חלף כלא היה. היא סבלה מהתכווצויות שרירים חזקות ביותר ובלתי רצוניות מלוות בכאבים והדרך היחידה להקל על כאביה היה שימוש במורפין בכמות עצומה. מנח הראש שלה הפך מעוות בצורה קשה ובלתי ניתנת לשליטה ואיכות חייה שאפה לאפס.

28. התובעת מספרת בתצהירה כי היא סובלת מכאבים קשים, בלתי נסבלים, חוסר קואורדינציה, תפיסה בעייתית של המרחב ופגיעה בשיווי משקל. היא מוסיפה כי הדבר מוביל לפגיעה חברתית וסביבתית כאשר כל ההופעה שלה כאדם מעוותת. היא מתקשה בעליה במדרגות ונזקקת לתמיכה, היא אינה יכולה להתרכז, לקרוא, לשבת לפגישות ונאלצת להוציא הוצאה מוגברת על נסיעות.

29. התובעת טוענת כי לאחר התאונה ובעקבות מצבה התגלה חוסר שביעות רצון מצד המעסיק ומשרד המשפטים הפסיק את העסקתה של התובעת. מאז לא הצליחה למצוא עבודה.

30. התובעת סיפרה כי ניסתה למצוא עבודה ובתחילה קיוותה כי תימצא לה משרה חלופית במשרד המשפטים ולאחר מכן פנתה לחברות כוח אדם ולמשרדים אך בגלל השילוב של הגיל והמצב הבריאותי לא הצליחה להשתלב בשום עבודה (עמ' 57). היא סיפרה שפנתה לעורכי דין שונים אך 'לא חזרו אלי, אני חושבת שזה בגלל הגיל' (עמ' 59) והודתה כי אינה מציינת את דבר המחלה בקורות החיים ששלחה.

31. היא מסכמת את התצהיר כי המציאות הזו השפיעה על מצבה הכללי, הרסה את חייה, פגעה בבטחון העצמי והחברתי ובדימוי העצמי. היא מדמה את מצבה למי שחלתה במחלת סרטן, החלימה ממנה ולפתע פרצה המחלה מחדש אלא שבמקרה זה, כך סבורה התובעת, הדבר הוא תוצאה של התאונה. לדבריה 'אומנם אני לא עומדת בפני מוות פיזי אבל נפשית ורוחנית זהו מצבי. עולמי חרב עלי. מאישה בעלת מעמד והערכה מקצועית וחברתית ואישית הפכתי לשבר כלי חסר רוח חיים ומעבר לכל חסר תקוה' (סעיף 17 לתצהיר). התובעת אף נפרדה מבעלה לאחר התאונה והיא מנהלת נגדו מאבק משפטי.

32. בחקירתה הנגדית אמרה התובעת כי ההחמרה במצבה החלה לאחר התאונה וכי 'עד התאונה הייתי במצב מצוין, תפקדתי בצורה יוצאת מן הכלל, עשיתי תפקידים מאוד רציניים במישור המקצועי, היה לי מעמד חברתי, היה לי מעמד אישי, השתכרתי החיים שלי היו מלאי איכות חיים והכל היה בסדר' (עמ' 49) ולאחר מכן הדרדר מצבה.

33. בהיבט התעסוקתי התובעת אישרה כי שבה לעבוד לאחר התאונה ובפועל עבדה עד לחודש ספטמבר 2006 ואז יצאה לחופשת מחלה עד לחודש מרץ 2007 (עמ' 50). היא אשרה גם שעד למועד סיום עבודתה לא נפגע שכרה מעבודתה כרשמת מאגרי המידע.

34. כמפורט לעיל, אין חולק כי מצבה הנוכחי של התובעת אינו טוב ואולם לא ניתן לשייך את חומרת מצבה הנוכחי לתאונה נוכח קביעותיו של פרופ' אברמסקי אלא להדרדרות במצבה. מכאן, שאף שתחושותיה הסובייקטיביות של התובעת הן לקשר מלא בין התאונה לבין מצבה הנוכחי, הדבר אינו נתמך בממצאים האובייקטיביים.

35. עם זאת, יש להביא בחשבון בעת הערכת רכיבי הנזק השונים גם את תרומת התאונה למצבה של התובעת.

הנזק

הנזק הלא ממוני

36. התובעת זכאית לפיצוי בהתאם לאחוזי הנכות שנקבעו לה (10%) בניכוי גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה. הסכום המתקבל לפי התחשיב שערך בא כוח התובעת ושבא כוח הנתבעים לא חלק עליו הוא (במעוגל) – 15,000 ₪.


הפסד ההשתכרות

37. כמפורט לעיל, התובעת הפסיקה לעבוד במשרד המשפטים במהלך שנת 2006 אף אם העסקתה הגיע לסיום באופן פורמאלי מאוחר יותר.

38. התובעת טוענת כי יש לראות את שיעור הגריעה שלה מכושר ההשתכרות בעקבות התאונה כשיעור מלא. היא מצביעה על כך כי בגיל 55, לאחר שנים רבות של עשיה היא נפלטה לשוק העבודה וכי היכולת הממשית למציאת עבודה על ידה למעשה כלל אינה קיימת.

39. היא מבקשת אפוא כי ייפסק לה פיצוי על בסיס הפסד שכר מלא ושילוש השכר הממוצע במשק מאז הפסקת העבודה במשרד המשפטים ועד הגיעה לגיל 67.

40. עמדת הנתבעים היא כי אין קשר בין הפסקת העבודה לבין התאונה וכי לכל היותר מדובר בהאצה של תהליך טבעי. הנתבעים נסמכים על פער הזמנים שיש בין תחילת המגעים לפיטוריה של התובעת במהלך 2006 לבין התאונה שאירעה בשנת 2004 ותולים את השבר שחל במצבה התפקודי בגורמים אחרים. לא זו אף זו הנתבעים מצביעים על כך שבחודש יולי 2005 חודש חוזה ההעסקה של התובעת ועוד מפנים לכך שמניצול ימי המחלה של התובעת בשנת 2007 אפשר ללמוד על כך שבשנים 2004-2005 לא ניצלה ימי מחלה. לפיכך, סבורים הנתבעים כי יש לפסוק לכל היותר סכום גלובאלי אותו הם מעריכים ב- 20,000 ₪. בנוסף נטען כי התובעת אינה ממלאה אחר חובתה להקטין את הנזק ואיננה עושה די כדי לחפש עבודה.

41. כאמור לעיל, הערכת הנזק שנגרם בשל הפסד ההשתכרות והערכת הגריעה מכושר ההשתכרות אותה ניתן לשייך לתאונה אינה משימה קלה במקרה זה.

42. אין ספק כי כושר השתכרותה של התובעת נגרע ובאופן משמעותי. פגימה מסוג הפגימה ממנה סובלת התובעת משפיעה על הופעתה החיצונית ומקשה מאוד על עבודה מול קהל, ניהול צוות עובדים ואחריות על יחידה במשרד ממשלתי. פגימה זו גם מלווה במשמעויות נפשיות שנקל לשער עד כמה הן יכולות לפגום בתפקוד (והדברים עולים מתוך תיעוד השיחות שנערכו עם עובדי היחידה במשרד המשפטים, כמפורט בתיק האישי).

43. עם זאת, אף שמדובר בפגיעה חמורה, נוכח הראיות ועמדת המומחה, לא ניתן לשייך אותה לתאונה. בעניין זה היה המומחה היה חד משמעי בדבריו כי יש לייחס לתאונה תרומה של 10% תהא מידת הנכות אשר תהא וכן כי אין לייחס לתאונה כל החמרה במצב התובעת לאחר התאונה אלא מדובר בתהליך טבעי של מהלך המחלה.

44. זאת ועוד, חזרת התובעת לעבודה לאחר התאונה ועבודתה משך תקופה רצופה מסמוך לאחר התאונה (במחצית 2004) ועד פיטוריה (במהלך שנת 2006) שוללות אף הן את הקשר בין התאונה לבין הפסקת העבודה.

45. לפיכך, לא ניתן לקבל את עמדת התובעת לפיה יש לערוך חישוב של הפסד שכר מלא לעבר ולעתיד על בסיס השכר אותו השתכרה מעבודתה עד שזו הופסקה. עוד יש קושי בהערכת הגריעה מכושר ההשתכרות נוכח הבעייתיות בהערכת כושר ההשתכרות. בהינתן מצבה הרפואי של התובעת, במנותק מהתאונה, כושר ההשתכרות שלה היה בתהליך הפחתה בשל השפעת המחלה על תפקודה ולכן אף ללא קשר לתאונה הדעת נותנת כי שכרה היה הולך ופוחת עם הזמן ואין לראות בשכר אותו השתכרה עד להפסקת העבודה כמשקף את כושרה להשתכר.

46. נוכח מסקנה זו מצאתי כי יש להעריך את הפסד השכר של התובעת לעבר ולעתיד על דרך של אומדן גלובאלי ולא בהתבסס על תחשיב אריתמטי כזה או אחר ואני מעריך אותו בסכום של 150,000 ₪.

47. בקביעת הסכום נעזרתי בקני המידה הבאים:

א. אחת האפשרויות להערכת הנזק היא על ידי זקיפה של תקופה מסוימת שבה הוקדם מהלך המחלה בעטיה של התאונה. בהנחה זו ניתן לייחס לתאונה פרק זמן כלשהו שבשל התאונה הוקדמה הפסקת העבודה ולפסוק פיצוי בגין תקופה זו. מאחר והשכר של התובעת עלה על שילוש השכר הממוצע מדובר בסכום של כ- 19,000 ₪ לכל חודש שבו הוקדמה הפסקת העבודה בשל התאונה. הסכום הנזכר לעיל משקף תקופה של כ- 7.5 חודשים הנראית בעיני סבירה בהתחשב במכלול ההיבטים הרפואיים של הפגיעה כמפורט לעיל.

ב. דרך אחרת להערכה היא על ידי הערכת כושר השתכרותה של התובעת נכון למועד חזרתה לעבודה לאחר התאונה תוך התחשבות בכך שכושר זה הולך ופוחת בשל המחלה. בהנחה שכושר ההשתכרות יוערך בסכום ממוצע של 12,000 ₪ (בהתחשב בכך שיתכן והיה ממשיך להישאר ברמה של שילוש השכר הממוצע משך זמן נוסף ואז מתחיל לרדת באופן הדרגתי) וכי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות של התובעת הוא בשיעור נכותה – 10%, הסכום המתקבל עבור העתיד הוא כ- 120,000 ₪. לאחר הוספת סכום נוסף עבור העבר מתקבל סכום הקרוב לפיצוי הנפסק.

ג. התובעת טענה גם לזכאותה לקבל את שווי ימי המחלה שניצלה עובר לפרישתה. בהתאם לאמור לעיל, ניצול ימי המחלה שנעשה בשנים 2006-2007 אינו יכול להיות קשור לתאונה ולכן לא מצאתי כי יש מקום לפיצוי בגינו.

עזרה וסיעוד

48. התובעת נזקקת לעזרת בני משפחה בתפקוד היום יומי. היא טוענת כי היא סובלת מקושי בעליה במדרגות, אי יציבות ונזקקת לעזרת קרוביה. הנתבעים טוענים כי כל הצורך בעזרה, שאף לא הוכח, נקשר למחלה ואינו נובע מהתאונה.

49. בהינתן כי חלק ממצב התובעת נקשר לתאונת הדרכים אני פוסק לתובעת על דרך של אומדנא פיצוי עבור אותו חלק בסכום של 20,000 ₪ לעבר ולעתיד.

ניידות

50. התובעת טענה גם לקיומו של קושי בניידות וביקשה כי ייפסק לה פיצוי עבור הקושי בהליכה ובתנועה. הנתבעים מתנגדים לפיצוי ברכיב זה.

51. גם כאן, אף שהחלק היחסי אותו ניתן לייחס לתאונה על רקע המצב הכולל אינו משמעותי, אני פוסק לתובעת על דרך של הערכה סכום של 10,000 ₪.

הוצאות רפואיות

52. התובעת מתארת בשל מצבה היא נזקקה לתרופה מסוג בוטולינום B לאחר שפיתחה עמידות לתרופה אחרת ועלות תרופה זו יקרה מאוד והיה צורך לנסוע לאירופה כדי לקנות את התרופה ולאחר מכן לשוב מיידית לארץ ולהזריקה תוך 24 שעות. בפעמים הראשונות פעלה התובעת ליבוא אישי של התרופה ובן זוגה נסע לחו"ל ולאחר מכן יובאה התרופה על ידי קופת החולים.

53. התובעת מספרת כי כיום היא נזקקת לתרופות לשיכוך כאבים בעלות של 500 ₪ לחודש.

54. הנתבעים טוענים כי התובעת לא הוכיחה שרכישת התרופות אכן מומנה על ידה שכן מי שנסע הוא בן זוגה לשעבר. עוד מפנים הנתבעים לכך שממילא הייתה התובעת נזקקת לתרופות בשל המחלה.

55. עיון במסמכים שצירפה התובעת מעלה כי ההוצאה שהוצאה עבור הבאת התרופות מחו"ל בשנת 2005 עמדה על סכום של כ- 42,000 ₪. התובעת מצהירה בן זוגה באותה עת, הנתבע מס' 1, נאלץ לרכוש את התרופה והיא אינה מפרטת האם היא שילמה עבור התרופה או שבן הזוג שילם. מכאן, שספק אם הונחה תשתית מספקת לצורך חיוב הנתבעים בהחזר לתובעת של הוצאה זו, אף אם ניתן לקשור בינה לבין התאונה. עוד מתעורר קושי מש�