ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מ"י נגד אלקיים :


83

בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

פ 003587/06

בפני:

כב' השופטת ד. בית-אור - סגן נשיא

תאריך:

16/09/2009

בעניין:

מדינת ישראל – פמ"ד

ע"י ב"כ מתמחה

מירב כהן

המאשימה

נ ג ד

1 . אלקיים אילן – נידון

2 . אבוטבול אורן

ע"י ב"כ עו"ד

אורי בן נתן

הנאשמים

הכרעת דין – הנאשם 2

1. אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

2. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499 לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן:"החוק"), התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406 (ב) לחוק וגניבה לפי סעיף 384.

3. על פי כתב האישום, במועד שלפני 17/07/06 קשרו הנאשמים קשר לביצוע פשע להתפרץ לביתו של הרצל פירדזה, חברו לעבודה של נאשם 1 (להלן: "המתלונן") ולגנוב כסף מזומן שידעו שהוא מחזיק בביתו. במסגרת הקשר שכפלו הנאשמים מפתחות ביתו של המתלונן ללא ידיעת המתלונן.

4. במסגרת הקשר ביום 17/07/06 התקשר הנאשם 1 למתלונן, שיכנע אותו לנסוע לים עם בני משפחותיהם וזאת ביום 18/07/06, על מנת לאפשר לנאשמים להתפרץ לדירת המתלונן ולגנוב את כספו ללא הפרעה.

5. המתלונן ביום 18/07/06 בסביבות השעה 17:15 יצא עם משפחתו לחוף הים כמתוכנן ואילו הנאשמים הגיעו בסמוך לאחר מכן לאזור דירת המתלונן בבאר שבע, ברכב שבו נהג הנאשם 2.

6. הנאשמים התפרצו לדירת המתלונן בכוונה לבצע גניבה, באופן שהנאשם 1 פתח את דלת הדירה באמצעות המפתח המשוכפל ונטל מתיק שהיה בחדר השינה סך של 22,700 ₪

ו – 45$. באותו זמן הנאשם 2 היה ברכב ואסף ברכבו את הנאשם 1 לאחר שביצע את ההתפרצות והגניבה.

7. הנאשמים חילקו ביניהם את שלל הגניבה, נסעו מהמקום לביתו של הנאשם 1. הנאשם 1 החביא חלק מהכסף הגנוב בביתו וחזר לרכב בו היה הנאשם 2. הנאשמים המשיכו בנסיעה, נעצרו בידי המשטרה כשברשות הנאשם 1 נתפסו 750 ₪ וברשות הנאשם 2 נתפסו 10,100 ₪. בבית הנאשם 1 נתפסו 11,800 ₪ ו – 45$.

8. הנאשם מספר 1 הודה במיוחס לו בכתב האישום והורשע.

9. הנאשם מספר 2 כפר במיוחס לו בכתב האישום וניהל הוכחות.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

10. אין מחלוקת כי הפריצה לבית בוצעה על ידי נאשם 1 בלבד (שיקרא להלן: "אילן", "הנאשם 1").

11. אין מחלוקת כי הנאשם 2 אורן (שיקרא להלן: "אורן", "הנאשם 2") הסיע את אילן ברכב השייך לו מסוג פג'ו בצבע ירוק לרח' קלשון 5 באר שבע, שם מתגורר המתלונן.

12. אין מחלוקת כי הנאשם 2 אסף את הנאשם 1 מהכתובת הנ"ל לאחר ביצוע ההתפרצות וקיבל מהנאשם 1 סך במזומן של 10,100 ₪. נאשם 2 מודה בכך בעדותו.

גדר המחלוקת:

13. טענתו של נאשם 2 כי חרף היותו ליד הבית של המתלונן וחרף העובדה שגם קיבל מידי נאשם 1, סך של 10,100 ₪, חלק מהסכום שגנב נאשם 1 מביתו של המתלונן, הוא עצמו לא היה שותף בשום דרך שהיא לתכנון ההתפרצות, לעצם ביצועה ולגניבת הכסף שכן לא ידע מאומה על מעשיו של נאשם 1 ועל כוונתו לבצע את העבירות .

14. המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה אם הוכח קשר בין שני הנאשמים לבצע יחדיו את עבירת ההתפרצות ועבירה של גניבת כספו של המתלונן.

15. ב"כ הנאשם טען כי כל הראיות נגד הנאשם 2 הן ראיות נסיבתיות שאין בהן כדי לשלול

את הספק הסביר לצורך הרשעתו בדין של הנאשם.

16. הראיות כנגד הנאשם 2 הן בעיקר נסיבתיות, חלקן אינן שנויות במחלוקת, כאמור לעיל.

לאור האמור לעיל, תסתקרנה הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק.

דוחות העוקבים:

17. הדוחות הוגשו וסומנו ת/4 (עוקב מספר 796), ת/15 (עוקב מספר 768) ות/16 (עוקב מספר 725). כמו כן, הוגשו תמונות שסומנו ת/2 ות/3 ואשר צולמו ע"י עוקב מס' 796 ביום 18.7.06. שני הנאשמים היו תחת מעקב משטרתי ביום 18.7.06 החל מהשעה 14:50.

18. 3 עוקבים עקבו אחרי שני הנאשמים ביום 18.7.06 בין השעות 14:50 ל – 18:05 שניהם נצפו נוסעים יחד במונית בין השעה 15:12 ל15:43. לאחר מכן נצפו שניהם יושבים בפיצוציה ברח' רמבם (להלן: "הפיצוציה"). מאוחר יותר בשעה 17:15 נצפו נאשם 1 ונאשם 2 יוצאים יחד מהפיצוציה ונכנסים לרכב מסוג פג'ו 306 מ.ר. 5661404 (להלן: "הפג'ו").אין מחלוקת כי הפג' ו שייכת לנאשם 2. בשעה 17:15 לערך (ת/16) נראה הפג'ו ובו נאשם 1 ונאשם 2 נוסע ברמב"ם מכיוון הרצל, שמחוני, טוביהו, מצדה, אברבנל, שאול המלך, גולדה מאיר לכיוון רחוב מויאל. בהמשך בשעה 17:27 נצפה הנאשם 2 ברכב הפג'ו יוצא מרחוב קלשון. משום מה, נפסק העיכוב ברחוב מויאל ואין באף אחד מדוחות העיכוב, עדות לכך שהנאשם 2 הוריד את נאשם 1 ברחוב קלשון. בשעה 17:51, נצפה הפג'ו נוסע לכיוון רחוב רחוב קלשון, עוצר ליד בית מס' 11, שם עמד נאשם מס' 1 שעלה לפג'ו והשניים נסעו בפג'ו במסלול המתואר בסעיף 9 בת/15. בשעה 18:05 נעצרו שני הנאשמים בחשד לביצוע עבירת התפרצות וגניבה. (ראה ת/6 ו- ת/8).

19. יובהר כי שני הנאשמים בחקירתם במשטרה לאחר שנעצרו הכחישו את האמור לעיל ככל שמדובר בנסיעתם יחד מהפיצוציה לרח' קלשון ושהותם יחד קודם לכן ומוסרים שתי גירסאות שיקריות, שגם סותרות אחת את השניה. יובהר כי הנאשמים, בסופו של דבר הודו בכך ששיקרו בהודעותיהם במשטרה. על כך בהמשך.

20. מדוע שיקרו אילן ואורן במשטרה ומדוע אורן בהודעתו הראשונה (ת/25 מיום 18.7.06) שומר על זכות השתיקה ו/או נותן תשובות לקוניות לגבי מקום המצאו באותו יום ולגבי הכסף שנתפס ברשותו. ובהודעתו השניה (ת/24 מיום 20.7.06 ) הוא מסרב לענות על חלק מהשאלות והוא מפנה את החוקר להודעתו הראשונה.

21. בדיעבד וכפי שכבר צויין לעיל הודה אילן (נאשם 1) במיוחס לו בכתב האישום דהיינו שהוא תכנן את הפריצה לבית של המתלונן, שכפל את מפתח הבית שכנע את המתלונן לנסוע לים עם בני משפחתו על מנת שיוכל להכנס לבית ללא חשש וביצע את הפריצה. לגבי חלקו של אורן בהתפרצות אומר אילן בעדותו בבית המשפט (עמ' 59 שורה 14) : "כמה ימים תכננתי לפרוץ לו לבית. אורן לא ידע שאני מתכוון לפרוץ לא סיפרתי לאף אחד. ביקשתי מאורן שיקח אותי לאזור קניון אביה ואמרתי לו שיבוא לאסוף אותי יותר מאוחר. בהתחלה לא חשבתי שהוא יבוא לקחת אותי חזרה אלא חשבתי לתפוס מונית הביתה . כשהתפרצתי לבית נכנסתי לדירה לקחתי את הכסף. ירדתי למטה. המומנט הראשון תקתקתי לאורן במירס ושאלתי אם הוא עדיין באזור. הוא אמר לי שכן אמרתי לו שיחזור חזרה לחניה איפא שהוא הוריד אותי ברח' קלשון הוא חזר לקחת אותי ובדרך הוצאתי את הכסף הוצאתי לו 10,000 ₪. הגענו לבית שלי ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנסוע לים. נסעתי אלי הביתה כי רציתי להחביא את הכסף ולקחת את הילדים...". אילן לוקח על עצמו את כל המעשים המיוחסים לשני הנאשמים בתיק החל מהתכנון המוקדם (ועל כך בהמשך) ועד לביצוע בפועל של מעשה ההתפרצות והגניבה. הגרסה שמוסר אילן היא כי הנאשם מס' 2 – אורן לא ידע על כוונותיו ועל התכנון לבצע את ההתפרצות ורק הסיע אותו לבית וחזר לקחת אותו לאחר מכן ברכב שהיה שייך לאורן (נאשם 2).

22. בחקירתו הנגדית מספר אילן איך הסביר לאורן את סיבת נסיעתו לרחוב בו גר המתלונן, (עמ 61 מול שורה 5): "אמרתי לו שאני רוצה ללכת לסידור. הוא שאל אותי "מה, מו, לאן". אמרתי לו שאני רוצה ללכת לאיזה חבר כי יש לי משהו לעשות. ביקשתי שיקפיץ אותי מהבית שלו לקניון אביה. אמרתי לו שאני רוצה לקניון אביה. סגרתי את המונית בדב יוסף ליד הבית שלו והוא לקח אותי בפג'ו".

23. אורן בחקירתו הראשית עמ' 47 שורה 22 אומר בענין זה: "לשאלתך מה הבנתי לפני הנסיעה לרח' קלשון, אני אומר שהסברתי שאילן מטבעו קמצן ואני לא יודע לאיזה סיבוב הוא התכוון, אך אני לא עושה חשבון. לשאלתך מה עלה לי בראש, אני אומר שחשבתי שהוא הולך לאיזה בחורה. הוא חבר שלי ואני יודע מזה..". בחקירתו הנגדית בבית המשפט מיום 24.11.08 תומך אילן בדברים הללו. אילן מספר כי הוא השאיר את המונית ליד הבית שלו וביקש מאורן שיסיע אותו ברכב שלו לרחוב קילשון כשהוא מסביר לו שיש לו לעשות איזה סידור ואז אומר אילן בעמ' 61, שורה 22: "הוא אמר לי אבל אנחנו עם המונית ואמרתי אני לא רוצה שיראו אותי". ובהמשך נשאל אילן: "והוא לא שאל אותך למה" ? והוא משיב: "הוא יודע שהיתה לי מאהבת בתקופה הזו, אז הוא לא שאל כל כך הרבה שאלות". בהמשך הוא נשאל אם אורן ידע שהוא נוסע למאהבת ועל כך משיב אילן: "לא אמרתי לו שאני נוסע למאהבת".

24. אורן בחקירתו הראשית (פרוטוקול עמ' 46) מספר כי נפגש עם אילן, ישב איתו בבית הקפה בשעות הצהריים ואז לדבריו (מול שורה 9) "בין 16:00 ל – 17:30 הוא ביקש שהוא יוריד את המונית אצלי בבית, כלומר להחנות את המונית ליד הבית שלי ושנסתובב עם האוטו שלי. אני לא יודע למה הוא ביקש לחנות את המונית. אולי חבל לו על הדלק של המונית, על הסולר. מטבעו הוא קמצן. טיילנו עם האוטו שלי והוא קיבל טלפון. הוא דיבר בטלפון ושאל אם אני יכול להוריד אותו באיזה מקום אמרתי שכן. הוא אמר לי לנסוע ישר, ימינה, שמאלה. כיוון אותי, כביכול. הגענו לחנייה. חנינו את האוטו והוא אמר לי: אתה יודע מה תעשה סיבוב, אני אתקתק לך במירס כשאצרך שתחזיר אותי. עברו 7 עד 10 דקות ושוב הוא תקתק לי במירס ושאל אותי אם אני באיזור ואמר לי לבוא לקחת אותו. אספתי אותו. התבלבלתי בין הבלוקים כשאספתי אותו. חניתי ואמרתי בטח פה הוא יעבור, עם רכב מונע, ראיתי אותו במראה בצד ימין שלי, קלטתי אותו הולך בהליכה רגילה, הולך איטי. הוא עלה לאוטו. איפא שאני עמדתי זה היה רחוב שאני לא מכיר אותו. אף פעם לא הייתי שם. אם הוא לא היה מכוון אותי, לא הייתי מגיע לשם אף פעם. היום אני יודע שזה רחוב קלשון מול קניון אביה ".

25. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי שני הנאשמים לאחר שנעצרו ונחקרו במשטרה, מסרו גרסאות שמטרתן היתה להרחיק את שניהם מאירוע ההתפרצות והגניבה של הכסף. אילן סיפר כי את הכסף שנתפס ברשותו בסך של 11,800 ₪, הוא חסך מעבודתו .

אורן סיפר שהכסף שנמצא ברשותו בסך 10,100 ₪ הוא כסף פרטי. גם בנוגע למקום הימצאם במהלך כל היום והנסיעות המשותפות של שניהם יחד צצות ועולות סתירות בין עדויותיהם, כאשר הן לגבי נסיעתם יחד ברכב מסוג פג'ו כשיצאו מהפיצוציה בסביבות השעה 17:00 והן בעניין המפגש שהיו אמורים לקיים יחד עם ילדיהם, כאשר אורן מספר כי התכוונו להיפגש בבית של אילן ולבלות שם ואילן מספר כי התכוונו לנסוע לים.

26. כאמור נאשם מס' 1הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בעקבות הודאתו של הנאשם מס' 1, ולקיחת האחריות, חזר בו נאשם מס' 2מהגירסה שמסר במשטרה והודה כי הסיע את הנאשם מס' 1 לרחוב בו מתגורר המתלונן, אך חזר והכחיש מכל וכל כי היה לו חלק כלשהו בתכנון ההתפרצות והגניבה.

27. שני הנאשמים מסבירים כי שיקרו בעדותם במשטרה בשל כך שלא רצו להפליל אחד את השני. נאשם מס' 2 בחקירתו הראשית אומר בעמ' 47 (מול שורה 13) "נחקרתי במשטרה ומסרתי שתי הודאות ת/24 ו – ת/25. כשחקרו אותי אמרו לי שאני נחקר על ניסיון התפרצות לבית ברחוב הקילשון. אמרתי אני לא יודע על מה אתה מדבר. אני לא יודע היכן נמצא הרחוב הזה. שיחזרתי שיש בעיה. ונזכרתי שאילן אמר לי לקחת אותו לפה ולקחת אותו לשם. התחיל להחשיד אותי שיש משהו לא בסדר. שאילן כביכול עשה התפרצות, עשה משהו לא בסדר. הבנתי שהוא הביא לי כסף מההתפרצות. בדיעבד כשאני בבית המשפט אני יודע שכל זה היה משם. הכסף שהוא הביא לי. אם הייתי יודע שזה הכיוון לא הייתי נוסע איתו. אני לא מחפש צרות ואני סובל הרבה זמן מהתיק הזה... לשאלתך מה הבנתי לפני הנסיעה לרח' הקילשון, אני אומר שהסברתי שאילן מטבעו קמצן ואני לא יודע לאיזה סיבוב הוא התכוון, אך אני לא עושה חשבון. לשאלתך מה עלה לי בראש, אני אומר שהבנתי שהוא הולך לאיזה בחורה. הוא חבר שלי ואני יודע את זה. לשאלתך מתי ידעתי שהוא מעורב בפריצה אני אומר שבמשטרה כשאמרו לי שאנו חשודים בהתפרצות... לא רציתי לספר על הנסיעה לקלשון כי לא רציתי להפליל את אילן. היום, בדיעבד, כשאני יודע שאילן עשה את כל זה, אני מספר את האמת בבית המשפט. אם אתה שואל אותי למה אם הייתי אומר על הנסיעה לקלשון, זה היה מפליל את אילן, אני אומר שהבנתי שאנו בבעיה בהתפרצות ולא רציתי להפליל את אילן כי אני יודע שהוא הולך לבחורה וידעתי שאם אני אגיד, אני אפליל אותו... לשאלתך למה אם אני אומר שהסעתי את אילן למקום זה וזה, מבחינתי זה מפליל אותו, אני אומר שאם אני אומר שהסעתי אותו לאיזה מקום ואני לא יודע איזה מקום, אני לא יודע אם זה קלשון ואיפא זה קילשון. הבנתי שהוא עשה התפרצות ברחוב הזה ואיך אני אגיד שהסעתי אותו לקילשון אם אני לא יודע איפא הרחוב. שאני סתם אמציא רחוב? לשאלתך, הוא לא סיפר לי את הסיפור שהרצל מחכה לו בים. הוא לא אמר לי איזה חבר מחכה לו בים. הוא לא הזכיר כלל את הרצל".

28. בחקירתו הנגדית חזר אורן ונשאל לעניין החשש שלו להפליל את אילן והוא משיב על כך בעמ' 49 מול שורה 18: "כי הבנתי שאני בבעיה. זו לא פעם ראשונה שאני נמצא במשטרה. שיקרתי. אני אציל את עצמי. אני לא קשור לכלום. למה שאני אספר דברים. מה שיש לי אני אספר בבית המשפט". בהמשך בעמ' 50 נשאל אם לא חשב שעל ידי השקרים שלו יסבך את אילן עוד יותר והוא משיב: "איך אני יכול לסבך אותו אם אני לא יודע מה הוא עשה. נקלענו לבעיה. אני לא יודע מי נגד מי אז אני מעדיף לשמור על זכות השתיקה".

29. אילן בחקירתו הראשית מיום 24.11.08 עמ' 60, אומר במפורש כי נאשם 2 (אורן) לא ידע שהוא מתכוון לפרוץ לבית של המתלונן ואת כל העניין הוא תכנן בעצמו וביצע בעצמו.

30. כאן המקום לחזור ולהזכיר כי האירועים החלו בכך שהנאשם מס' 1, שכנע את המתלונן לנסוע עימו לים באשקלון יחד עם משפחותיהם. נאשם 1 והמתלונן מכירים איש את רעהו מעבודתם כנהגי מוניות באותה תחנה. נאשם 1 היה נוהג לבקר את המתלונן בביתו לפחות אחת לחודש. באחד הביקורים נודע לנאשם 1 במקרה עקב שיחת טלפון של המתלונן, כי המתלונן מחזיק בביתו כסף מזומן (ראה ת/19 עמ' 3) (יצויין כי בבית המשפט בחקירתו סיפר המתלונן כי הנאשם שמע אותו משוחח על הכסף בהיותם יחד במונית). הנאשם מס' 1 שהיה מסובך בחובות, ושמע על המצאות הכסף בביתו של המתלונן הגה במוחו את הרעיון לגנוב את הכסף מביתו של המתלונן ואת הרעיון להרחיקו מהבית באמתלא של נסיעה לים. אין מחלוקת כי נאשם מס' 2 לא היה בביתו של המתלונן (ו/או לא היה נוכח במונית אם השיחה אודות הכסף התנהלה במונית של המתלונן) לא באותו ביקור ולמעשה מעולם לא.

31. אילן תכנן לשכפל את מפתחות ביתו שלהמתלונן והגיע לביתו עם אדם אחר מוטי אסייג (להלן: "אסייג") חבר של אילן. אסייג שוחח עם המתלונן ובאותו זמן קיבל אילן שיחת טלפון ועזב את הדירה. אומר המתלונן בעמ' 20, שורה 19: "מוטי אסייג נשאר איתי לבד ולאחר עשר דקות גם הוא עזב. מוטי הכניס אותי לחדר ואילן נשאר בסלון. המפתח היה בצילינדר... אני מאמין שהוא שכפל את המפתח בפלסטלינה ומיד שכפל את המפתח". בחקירתו הנגדית נשאל המתלונן לעניין חלקו של מוטי אסייג באירוע והוא משיב עמ' 21 מול שורה 6: "כאשר אני באמת משחזר, גם העובדה שמוטי אסייג לקח אותי לחדר, היה מוזר שהוא מרחיק אותי מהכניסה. תשובתי בדיעבד, כן. קודם לא חשבתי על זה. בגלל זה אני לא מדבר עם מוטי אסייג. לשאלתך אם אני יודע שהוא מעורב בזה, אני מאמין שהוא הפיל את שניהם".

32. מוטי אסייג איננו עד תביעה. מוטי אסייג הוא האדם היחידי שהיה נוכח בדירה יחד עם הנאשם 1 ביום שבו הנאשם 1 שכפל את המפתח של הדירה. מהעדויות שהוגשו עולה כי מוטי אסייג סייע לנאשם מס' 1 לכאורה להוציא לפועל את תוכניתו לעניין שכפול המפתח בכך שהרחיק את המתלונן מדלת הדירה ואפשר לנאשם 1 להטביע את המפתח של הדירה בפלסטלינה.

33. לא ברור מדוע בחרה המאשימה להאשים את הנאשם מס' 2, אורן, בעבירה של קשירת הקשר גם בנוגע לשלב המקדמי של האירוע, כאשר ברור כי נאשם מס' 2 לא היה נוכח בביתו של המתלונן, ולא היה עד לשיחת הטלפון לעניין הכסף. מעורבותו לכאורה של אסייג בתכנון המוקדם של הגניבה, תורם להעלאת הספק הסביר בנוגע למעורבותו של הנאשם מספר 2 בעבירות המיוחסות לו. וכדברי המתלונן "אני מאמין שהוא (הכוונה לאסייג –דב"א) הפיל את שניהם".

34. גם הנסיעה לים של משפחת המתלונן ומשפחת הנאשם 1 היתה על פי הראיות שהובאו פרי תכנונו של הנאשם מס' 1 בלבד. ראה בעניין זה עדותו של המתלונן במשטרה ובבית המשפט. הנסיעה תוכננה על ידי הנאשם 1 כדי להרחיק את המתלונן מביתו ולאפשר לנאשם מס' 1 להתפרץ לבית בזמן שהמתלונן נעדר ממנו. הנאשם מס' 1 מכיר את המתלונן. שניהם נהגי מוניות ואין מחלוקת כי לנאשם מס' 2 היכרות שטחית בלבד עם המתלונן והוא מעולם לא ביקר את המתלונן בביתו. אומר המתלונן בעדותו בבית המשפט בעמ' 20 כי הוא מכיר את הנאשם עקב כך שהיה מגיע לתחנת מוניות הכוכב, שותה קפה ויושב שם בתחנה. בהמשך בעמ' 21 שורה 28הוא אומר: " את אורן הנאשם 2 אני מכיר אישית. נסענו פעם אחת לים. אני ומוטי אסייג, הוא ואשתו, אני ואשתי והילדים. פגשתי אותו עם המשפחה שלו. לא נסענו ביחד. במקריות נפגשנו בבריכה. משלום שלום בתחנת המוניות וזהו. גם אם הוא היה מעורב בפריצה, מי שעשה את כל הפריצה זה אילן אלקיים".

35. אורן בעדותו בעמ' 27 (מול שורה 21) אומר: אני לא יודע איפה הרצל פדידה גר ראיתי אותו כמה פעמים ואני לא מכיר אותו אישית".

36. מכל האמור לעיל מצאתי כי ככל שעסקינן בשלב התכנון וקשירת הקשר לביצוע ההתפרצות - לא הובאה על ידי המאשימה כל ראייה למעורבותו של נאשם 2 בכך.

37. אשר לאירועם ביום 18.7.06 הוא יום ביצוע ההתפרצות הוגניבה - אין מחלוקת כי ביום זה נפגשו שני הנאשמים 1 במהלך היום וגם נצפו על ידי העוקבים כשהם נוסעים במונית של נאשם 1 ובפג'ו של נאשם מס' 2 וכן כשהם יושבים בפיצוציה ושותים קפה ואף נכנסים יחד לרכבו של נאשם מס' 2, הפג'ו ונוסעים לכיוון רחוב קילשון ששם מתגורר המתלונן.

38. כאמור אין גם מחלוקת שהנאשם מס' 2 הביא את הנאשם מס' 1 לרחוב הקילשון ועזב את הרחוב. אין גם מחלוקת כי נאשם 1 התפרץ לביתו של המתלונן בעוד נאשם 2 עוזב את רח' קלשון, לשם חזר בפג'ו כעבור פרק זמן קצר ואסף את נאשם 1 מהרחוב. הנאשם. טענת המאשימה כי כל האירוע מתחילתו ועד סופו נעשה תוך קשירת קשר בין הנאשמים וחרף העובדה שאין מחלוקת כי הנאשם מס' 2 לא התפרץ לדירה אלא רק נאשם מס' 1, ניתן להאשים אותו בהתפרצות ובגניבה מאחר והיה שותף לכל המהלך עקב קשירת הקשר עם הנאשם מס' 1.

39. האם קשרו ביניהם נאשם מס' 1 ונאשם מס' 2 קשר. סעיף 499 (א)(1) לחוק העונשין קובע: "קושר קשר עם אדם לעשות פשע או עוון, דינו אם העבירה היא פשע, שבע שנים".

כב' השופט קדמי בספרו "הדין בפלילים" חוק העונשין חלק ראשון עמ' 276, אומר: "עצם ההתחברות של מספר אנשים לשם השגתה של מטרה בלתי כשירה או לשם השגת מטרה בלתי כשירה באמצעים בלתי כשירים היא המהווה את ליבו של הקשר הפלילי ומשמעות המושג התחברות במובן זה היא כריתת ברית ההופכת כל אחד מהשותפים לה לבן ברית של האחר או האחרים להשגת המטרה המשותפת... ההתקשרות שמדובר בה מצריכה קיום אותם אלמנטים שהיו מספיקים ליצור הסכם אזרחי אילו המטרה היתה כשירה.... יש לפחות להוכיח רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסויים (כגון עבירת שוד) אם כי לאו דווקא עבירה קונקרטית במועד מוגדר. ללא קיומו של הסכם, בין שני אנשים או יותר, אין לדבר על קשר והסכם לעניין זה משמעו הסכם ההופך את השותפים לבני ברית להשגת התכלית הבלתי כשירה שלמענה התגבש אותו הסכם".

40. לעניין דרכי הוכחת קיומו של הקשר, אומר כב' השופט קדמי בעמ' 285: "עובדת קיומו של הקשר ניתנית להוכחה – ככל עובדה אחרת – הן בראיות ישירות והן בראיות נסיבתיות לרבות על דרך הסקת מסקנות מהתרחשויות מאוחרות שארעו לאחר היווצרות הקשר ויודגש כאמור עבירת הקשר הינה עבירה עצמאית ולצורך הוכחת הקשר לא היה כלל מקום להוכיח את ביצוע העסקה, לאמור את ביצועה של העבירה המהותית".טוענת ב"כ המאשימה כי הקשר הפלילי בין הנאשמים בענייננו הוכח באמצעות הראיות הנסיבתיות שהוצגו בבית המשפט שלטענתם מובילות למסקנה אחת ויחידה והיא שהנאשם מס' 2 ביצע את המיוחס לו בכתב האישום.

41. לטענת הראיות הנסיבתיות הינן: ההתנהגות המפלילה של נאשם מס' 2 שהביא את הנאשם 1 לביתו של המתלונן ברכבו, חזר ואסף אותו מאותו מקום,והמצאותו במקום ביצוע העבירה. סכום הכסף שנמצא ברשותו שהיה מחצית מסכום השלל, ללא הסבר מניח את הדעת. השקרים שמסר בעדותו במשטרה.

42. טוענת ב"כ המאשימה בסיכומיה כי הראיות הנסיבתיות הללו שהוצגו בבית המשפט מובילות למסקנה חד משמעית ויחידה בדבר היות הנאשם 2 שותף לקשר שנקשר להתפרץ לדירה של המתלונן ולגנוב את כספו. לכן, מכח סעיף 499(ב) נושא נאשם 2 באחריות גם להתפרצות ולגניבה.

43. סעיף 499 (ב) קובע: "הקושר קשר ישא באחריות פלילית גם על עבירה שלשמה נקשרה הקשר או שנעברה לשם קידום מטרתו רק אם היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה'". סימן ב' לפרק ה' עניינו צדדים לעבירה. סעיף 29 עוסק במבצעים בצוותא.

44. מצאתי כי הראיות הנסיבתיות שהובאו על ידי המאשימה, אין בהם כדי ללמד על כך כי הנאשם 1 קשר קשר להתפרץ לדירה ולגנוב את הכסף. כפי שציינתי לעיל, האירוע "התבשל" במוחו של נאשם 1 שהיה בביתו של המתלונן יחד עם אסייג. נאשם מס' 2 לא היה נוכח באותו אירוע. לא הובאה כל ראייה לכך שהנאשם מס' 1 שיתף את הנאשם מס' 2 בדרך כל שהיא בתכנון של ההתפרצות והגניבה. המסקנה המתבקשת היא שאין די בראיות שהוצגו כדי להביא להרשעת הנאשם בקשירת קשר לביצוע פשע, ככל שעבירה זו מתייחסת לשלב שקדם להתפרצות ולגניבה. כך גם באשר לעבירה של הפריצה לדירה וגניבת הכסף ככל שעבירות אלה מתייחסות לשלב של הפריצה בפועל לדירה, שכן כפי שכבר נאמר לא אחת שאין מחלוקת כי נאשם 2 לא התפרץ לדירה.

45. הנאשם 2 הודה כי שיקר במשטרה בענין המצאותו ברחוב קלשון על מנת לא להפליל את הנאשם מס' 1, אך כאמור הוא לא השתתף בפריצה לדירה. גם לעניין המצאות הכסף ברשותו, סך של 10,100 ש"ח שהיווה כמחצית מהשלל שנתפס, נתן הנאשם הסבר אשר, אפילו הוא דחוק, לא עלה בידי המאשימה לשלול אותו.

בעניין זה, יובהר כי גם אם היתה המאשימה מוכיחה שהנאשם קשר קשר עם הנאשם 1 לבצע את הפריצה והגניבה מהדירה של המתלונן, עדיין לא ניתן היה להטיל עליו אחריות לפריצה, שכן על פי סעיף 499(ב) ניתן לייחס לקושר אחריות על ביצוע עבירה נשוא הקשר, רק אם הוא היה צד לעשייתה לפי סימן ב' לפרק ה' לחוק.

46. בע"פ 5905/04 ראובן סלומון נ. מדינת ישראל אומר בית המשפט העליון: "בפתח הדברים נשוב ונזכיר כי ככלל אין להרשיע אדם בעבירה של קשירת קשר לעבור עבירה מקום בו הושלמה העבירה שלשם ביצועה נקשר הקשר (ע"פ 228/77 זקצר נ. מדינת ישראל)... יחד עם זאת נקבע כי מקום שבו קיימת מטרה המצדיקה האשמה בעבירת הקשר, אותה לא ניתן להסיק באמצעות ההאשמה בעבירה המושלמת לבדה, אין פסול בכך שעבירת הקשר תכלל בכתב האישום בצד העבירה המושלמת... ההרשעה בעבירה של קשירת קשר מותנית בהוכחת קיומן של הסכמה או של התחברות של שניים או יותר שמטרתן היא ביצוע פשע או עוון וכן בהוכחת קיומו של יסוד נפשי של כוונה כפולה: כוונה להתקשר עם אחר וכוונה שמטרתו הפסולה של הקשר - תתממש".

47. בענייננו המאשימה עצמה אינה חולקת על כך שהנאשם 2 לא התפרץ לדירה בפועל. אמנם ניתן להיות צד לביצוע עבירה גם בלא להיות נוכח במקום בו בוצעה, אך לשם כך צריכה התביעה להוכיח כי תרומת הנאשם וחלקו בעבירה, מצויים בתוך המעגל הפנימי של נסיבות ביצועה וכי היתה למעשיו תרומת השתתפות קונקרטית במעשה העבירה (ע"פ 1652/07 יאן נורמטוב נ.מדינת ישראל).

48. אני סבורה כי חומר הראיות המונח בפני אינו מוליך למסקנה כי בין הנאשם 1 לנאשם 2 נקשרה הסכמה לפעול בצוותא למטרת ביצוע ההתפרצות ויש ספק אם הם אכן התכוונו להתקשר זה עם זה להביא למימוש העבירה של ההתפרצות והגניבה. לפיכך, לא קמה כל הצדקה להרשיע את הנאשם בעבירת הקשר שיוחסה לו בכתב האישום.

49. באשר לעבירות של ההתפרצות עצמה והגניבה, גם בעניין זה, כאמור לעיל, מבקשת המאשימה לבסס את ההרשעה על בסיס הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל ואשר עיקרן הוא הימצאותו של הנאשם בזירה ובכך שהביא את אילן לבית בו בוצעה ההתפרצות והגניבה והימצאות מחצית מהסכום שנגנב ברשותו של הנאשם 2 מיד לאחר ההתפרצות.

50. בית המשפט העליון בע"פ 898/79 גבריאל פיצחזה נ. מדינת ישראל מסכם את ההלכה שהשתרשה בפסיקתם של בתי המשפט בעניין ראיות נסיבתיות כדלהלן: "סיכום הלכה זה משמש נר לרגלי בית המשפט כל אימת שהוא בא להכריע דינו של נאשם על פי ראיות נסיבתיות... וכבר הצביע על כך המחבר Wills בהתייחסו למשפטים פליליים, כי למעשה חלק גדול אם לא מרבית המשפטים הפליליים מוכרעים על אי ראיות נסיבתיות דווקא והשאלה כמובן היא אם הראיות הנסיבתיות מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה כי הנאשם ביצע את העבירה.... יש בראיה נסיבתית אחת לצייר תמונה ברורה ושלמה בכיוון אשמתו של הנאשם, עד כי בלי הסבר אמין ומשכנע מצידו אין להגיע למסקנה אחרת, אולם גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ומהזדמנויות נפרדות, השאלה תהא תמיד מה התמונה הכוללת המתקבלת כאשר בית המשפט מפעיל מיטב שיקולו של האדם הסביר..."

51. בענייננו מפנה המאשימה לשקרים שמסר הנאשם בהודאותיו במשטרה. הנאשם הסביר בבית המשפט את הסיבה לשקרים, בכך שבדיעבד לאחר שהוא והנאשם מס' 1 נעצרו, הוא חשש שמא מדובר בהתפרצות ובגניבה של הכסף אך מאחר ולא היה לו כל מידע מוקדם בנוגע לכוונתו של הנאשם 1 לבצע את ההתפרצות והגניבה, הוא בחר לתת גירסה שיקרית ו/או לשתוק כיוון שחשש להפליל את הנאשם מס' 1 במעשים. כאמור, הנאשם מודה כי שיקר במשטרה בכך שניסה להרחיק עצמו מההאשמות שהוטחו בפניו שהוא הסיע את הנאשם לזירת הפשע וחלק עימו את השלל.

בהקשר לכך אומר כב' השופט זילברג המנוח בע"פ 38/47 מוחמד אחמד קנדיל נ. היועץ

המשפטי לממשלה (פסק הדין מצוטט בעניינו של פיצחזה לעיל): "מכל האסמכתאות לעיל, נמצאנו למדים כי אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראייה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית המשפט, בתנאים מסויימים לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם, אך יש להדגיש: לא כל דבר שקר היוצא מפיו של הנאשם נהפך לו לרועץ בעת מתן פסק הדין – רק הכחשות כוזבות ושקרים פוזיטיביים כאלה אשר בנסיבות העניין ומטבע הדברים עשויים להגביר עוד יותר את החשדות הכבדים שהיו מוטלים בלאו הכי על שכמו של הנאשם. אין לקבוע מסמרות בדבר לגבי נקודה זו – הכל תלוי בנסיבות העניין ובמשקל ההגיוני המצטבר אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם (או שתיקתו)".

52. נאשם 1 הודה בביצוע ההתפרצות והגניבה והיום בדיעבד אין מחלוקת כי את התכנון הראשוני שנולד בביתו של המתלונן, הגה ויזם הנאשם מס' 1. נאשם 2 לא היה מעורב בשלבים הללו של התכנון. כאמור, אם היה אדם כלשהו מעורב הרי הוא אסייג שלא נכלל בכתב האישום ואף לא כעד תביעה. גם בשלבים המאוחרים יותר של ההתרחשות ביום האירוע עצמו, לא נאשם 2 הוא זה שהתפרץ לדירה אלא הנאשם מס' 1 ועל כך אין מחלוקת.

53. בענייננו שיקר 2 במשטרה בכך שהרחיק את עצמו מהסעתו של הנאשם 1 לכתובתו של המתלונן, אך הוא הסביר מדוע לא חשף את כל האמת בחקירה במשטרה. ההסבר הוא פשוט ויש בו כדי לסבר את האוזן באשר להתנהלותו של הנאשם לאחר שנעצר כאשר מלכתחילה החשדות כלפיו אינם מבוססים דיים, שכן הוא לא לקח חלק בהתפרצות. ניתן לקבל את ההסברים כמניחים את הדעת ויש בהם כדי להעלות את הספק הסביר בנוגע למידת מעורבותו בעבירת ההתפרצות והגניבה.

54. בענין זה נאמר בע"פ 4086/91 יוסף מימון ואח' נ. מדינת ישראל: "אכן כאשר הראיות הנסיבתיות מצביעות לכאורה באורח ברור על קיום אשמה, היעדר הסבר מצד הנאשם או שקריו, שהם רלבנטיים לנושא העבירה המיוחסת לו, עשויים לחזק את הראיות הנסיבותיות ולתמוך בהרשעתו..... אך כשהראיות הנסיבתיות מצביעות לכל היותר על קיום חשד כבד, אין בכוחם של העדר הסבר מצד הנאשם או שקריו כדי למלא את החסר בראיות התביעה. דין אחרון זה יפה למקרהו של המערער שהראיות הנסיבתיות מטילות עליו חשד כבד, אך אינן מצביעות בבירור על אשמתו".

55. דברים אלה כוחם יפה גם לגבי הראייה הנסיבתית של הימצאותו של הנאשם ברחוב קלשון. הנאשם אינו מכחיש כי היה במקום וכי הוביל את הנאשם 2 לכתובת של המתלונן. הוא רק טוען כי לא ידע מה היא מטרת הגעתו של הנאשם 1 לזירה. לדבריו הוא לא שאל את הנאשם 1 ולא ביקש ממנו כל הסבר שכן סבר שהנאשם 1 מעדיף לא לפרט מה הסיבה שהוא מגיע לכתובת של המתלונן. הנאשם 2 ציין כי ידע שבאותה תקופה היתה לנאשם 1 מאהבת. מדובר בנאשמים שהם חברים, מכירים אחד את השני וההסבר שניתן איננו בלתי סביר.

56. הוא הדין לענין המצאותו של מחצית מסכום הגניבה בידי הנאשם 2. ההסבר שניתן על ידי הנאשם 2 ונתמך בעדותו של נאשם 1 נוגע להלוואה שנאשם 2 הלווה לנאשם 1 בסך של 30,000 ₪. ההלוואה ניתנה לקניית מונית והסכום של 10,100 ₪ שנאשם 1 נתן לנאשם 2 מיד לאחר הגניבה, הינו ע"ח החזר החוב. שני הנאשמים נחקרו בבית המשפט ארוכות לגבי החוב. ב"כ המאשימה טוענת כי נסיבות החלוקה של סכום הגניבה מעידות באופן ברור כי מדובר בחלוקת שלל בין השותפים ולא בהחזר חוב שכל קיומו מוטל בספק, כפי שעולה לטענתה מעדותם של הנאשמים.

57. כפי שכבר ציינתי לעיל לא עלה בידי המאשימה לשלול קיומו של חוב כספי שהנאשם 1 חב לנאשם 2, חרף סתירות שנתגלו בין עדויותיהם בבית המשפט, בענין יתרת החוב שנותר ובענין ידיעתו או אי ידיעתו של אורן אם אילן קנה מונית אם לאו. לא ניתן לדחות את הסברו של הנאשם 2 להמצאות מחצית הגניבה ברשותו כהחזרת החוב הכספי ולקבוע כי ראיה זו יש בה כדי להצביע באורח ברור וחד משמעי על קיום אשמה באופן שלא נותר מקום להסקת מסקנה אחרת. גם ראיה זו בהיותה ראיה נסיבתית שכן אורן לא התפרץ לדירה, מטילה על הנאשם חשד אך אינה מצביעה בברור על אשמתו.

58. מכל האמור לעיל עולה כי ממסכת הראיות הנסיבתיות שאותן הציגה המאשימה לא מובילה למסקנה הגיונית אחת ויחידה בדבר אשמתו של הנאשם. אודה כי עולות תהיות באשר לאופן התנהלותו של הנאשם ביום האירוע אך כאמור אלו הן תהיות ולא יותר מכך, גם אם מדובר במספר תהיות המצטבות יחדיו. יפים לענין זה דברים שאמר כב' השופט אדמונד לוי בע"פ 6890/04 מדינת ישראל נ. בלאוסוב: "בהרשעתו של הנאשם רק משום שגירסת התביעה נראית סבירה יותר, טמונה סכנה של בלבול היוצרות וגלישה לנטלי הההוכחה הנהוגים במשפט האזרחי, שם די בנטיה של מאזן הסתברות לטובת מי מבין הצדדים כדי שהדיון יוכרע לטובתו. לא זה המצב בהליך הפלילי אשר השלכותיו על חייו של הפרט קשה ומרחיקת לכת ובהתאם נקבע בצידו נטל הוכחה מחמיר יותר. תפקידנו כשופטים הוא לשובולשנן עיקרי יסוד מנחים אלה שבנטלי הוכחה, תפקיד שאינו מתמצה באמירות עיוניות, כי אם בישומן של אלה בחיי המעשה. לעת נעילה אציין כי מעדיף אני במקרים המתאימים כמו במקרה דנן לזכות נאשם מתוך מחוייבות לעקרונות המשפט הפלילי תחת הסיכוי להרשעת שווא של חף מפשע בשל קונספציה אפשרית שאולי ניתן לראות בה קונספציה סבירה, אך אין היא קונספציה מתבקשת או הכרחית".

59. עם כל הכבוד והענווה דברים אלה כוחם יפה גם בענייננו.

60. מכל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

ניתן היום כ"ז באלול, תשס"ט (16 בספטמבר 2009) במעמד הצדדים

ד. בית אור, שופטת

סגן נשיא

ב"כ הנאשם:

בהסכמת הנאשם, אבקש כי כל הפקדונות שהופקדו בתיק זה יוחזרו אלי.

ב"כ המאשימה:

אין התנגדות.

החלטה

אני מורה בזאת למזכירות להעביר לפקודתו של עו"ד אורי בן נתן את כל הכספים שהופקדו על ידי הנאשם במסגרת ההליכים, הן הליכי המעצר והן ההליכים בתיק העיקרי.

ניתנה היום כ"ז באלול, תשס"ט (16 בספטמבר 2009) במעמד הצדדים.

ד. בית אור, שופטת

סגן נשיא

003587/06פ 134 עינת חייט


מעורבים
תובע: מדינת ישראל – פמ"ד
נתבע: אלקיים אילן – נידון
שופט :
עורכי דין: