ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (שמש י"ם בע"מ נגד נבולסי כאמל )בתיק נבולסי נגד שמש י"ם בע"מ :

1

בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

בש"א 001217/08

בתיק עיקרי: עב 001245/08

בפני:

דיתה פרוז'ינין - סגנית נשיאה

נציגת עובדים – גב' לוי

נציגת מעבידים – גב' פוגל

11/09/2008

בעניין:

שמש י"ם בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

ר. ברלין

המבקשת

נ ג ד

נבולסי כאמל

ע"י ב"כ עו"ד

ע. שם טוב

המשיב

החלטה

1. לפנינו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת שיהוי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין:

א. ביום 5.4.00 הגיש המשיב תביעה בבית דין זה לתשלום פיצויי פיטורים, פיצוי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת (נספח א' לבקשה). בתיק התקיימו הליכים מקדמיים, ולאחר שנסתיים שלב ההוכחות נקבע כי על המשיב להגיש את סיכומיו בתוך 45 יום.

ב. התובע לא הגיש את סיכומיו גם לאחר מתן התראה (נספח ב' לבקשה). לפיכך ביום 29.6.04 נמחקה התביעה (נספח ג' לבקשה).

ג. במהלך שנת 2007, היינו למעלה משלוש וחצי שנים לאחר שנמחקה התביעה, הגיש המשיב "בקשה למתן הארכת מועד לביטול פסק דין". הבקשה נדחתה ביום 18.12.07 (נספח ה' לבקשה).

ד. ביום 4.2.08 הגיש המשיב את התביעה נשוא הליך זה, באותן עילות שעליהן נסבה תביעתו הראשונה.

3. ואלה טענות המבקשת:

א. על פי כל אחת מהאפשרויות העולות מגוף התביעה לעניין תאריך הפיטורים, חלה התיישנות על תביעת המשיב.

ב. התובע ניהל הליך שלם זה מכבר, ולאחר שנשמעו עדויות, ותוך הערכת סיכויו לזכות, העדיף לזנוח את תביעתו למשך כארבע שנים תוך יצירת מצג של ויתור.

ג. השיהוי שבו נקט המשיב גרם לשינוי משמעותי לרעה במצב המבקשת, הן בשל מגבלות זכרון העדים, והן משום שהעדים המרכזיים מטעמה כלל אינם יכולים להעיד עתה, ולאחר זמן כה רב.

ד. הגשת התביעה מחדש בנסיבות העניין, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

ה. המשיב לא הצביע על כל סיבה לשיהוי, וניהול התביעה מחדש, לאחר שהתקיים הליך שלם בעניינו, הליך שנזנח, יאלץ את המבקשת להשקיע כספים ומאמצים ניכרים, פעם נוספת ובלא כל טעם סביר.

4. מנגד טוען המשיב כי:

א. אין הבקשה מגלה עילה לסילוק התביעה על הסף, ולא נתקיימו התנאים הנדרשים לביסוסה של טענת שיהוי, מה גם שטענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה.

ב. המשיב מעולם לא התכוון לוותר על זכויותיו לאחר עשר שנות עבודה, תוך נישולו מזכויותיו. לאחר מחיקת תביעתו היה התובע טרוד בטיפול בבעיותיו הבריאותיות, וניסיונו לפרנס את ביתו. מפאת מצבו הכלכלי אף לא עלה בידו להסתייע בעורך דין. בשל כך נגרם עיכוב משמעותי בהגשת תביעה זו.

ג. ככל שנגרם שינוי במצבה של המבקשת, אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להקים עילה למחיקת התביעה על הסף, שכן נסיבות השינוי לא נגרמו ו/או אינן תלויות במשיב.

ד. בפני בית הדין מצויים הפרוטוקולים, העדויות ויתר הראיות, ואין מניעה להמשיך את הדיון מן השלב שבו הופסק. כל שנותר לבית הדין הוא לקבל את סיכומי הצדדים וליתן החלטתו. סירוב המבקשת לאפשרות זו עולה כדי חוסר תום לב.

ה. תביעה לא תימחק ולא תידחה בשל שיהוי אלא אך ורק בשל התיישנות. סילוק על הסף הינו סעד חריג ונדיר הניתן רק במקרים קיצוניים, והענקתו בנסיבות העניין מהווה מעין פרס למשיבה, אשר בתואנות שווא ניסתה להתחמק מחובותיה כלפי המשיב.

דיון והכרעה

5. נפנה תחילה לטענת ההתיישנות אשר בפי המבקשת. סעיף 15 לחוק ההתיישנות קובע כי:

”15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".

תכליתה של הוראה זו הינה לפתוח בפני בעל דין אפשרות להמשיך את בירור זכויותיו באותה עילה שביחס אליה נמחקה תביעתו, מבלי שחל עליה מעשה בית דין, כך שתקופת ההתדיינות הראשונה אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות. הוראה זו חלה אף בענייננו. לפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות, ולא מצאתי מקום להרחיב בעניין זה.

6. תקנה 45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן – התקנות) קובעת כי בית הדין מוסמך לדחות תובענה על הסף, בהתקיים אחד התנאים המנויים בה. וזו לשון התקנה:

”(א) בית הדין רשאי בכל עת, לבקשת בעל דין או אף בלא בקשה כזאת, לדחות על הסף תובענה נגד נתבע מאחד הנימוקים האלה:

(1) מעשה בית דין;

(2) חוסר סמכות;

(3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע" (ההדגשה הוספה ד.פ.)

בתי הדין לעבודה נוהגים בזהירות וביד קמוצה בבואם להכריע בבקשות לדחייה על הסף, תוך העדפה עניינית של דיון לגופם של דברים. עם זאת, אין במגמה זו כדי לאיין כל טענה באשר לסילוקה על הסף של תובענה, ובמקרים שבהם קיים טעם של ממש להפעלת סנקציה זו, לא יהסס בית הדין לעשות כן.

7. כאמור לעיל טוענת המבקשת כי יש לדחות את תביעתו של התובע מחמת שיהוי. קבלת טענת שיהוי פוגעת בזכות הגישה לערכאות מעבר לדיני ההתיישנות. משכך, אין בה כשלעצמה להצדיק דחיית תביעה למתן סעד, אלא בהתקיים תנאים מסויימים הקשורים בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. בע"א 6805/99 - תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (פ"ד נז(5), 433, 446-447( סוקרת כב' השופטת פרוקצ'יה את מאפייני טענת השיהוי והתנאים לתחולתה:

”14. השתהות בהגשת תביעה אינה, לכשעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פד"י מז(5) 94; Oughton, Lowry, Merkin, Limitation of Actions, 1998, p. .23).

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פד"י יח(53 ,47 (1; ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פד"י מה(3) 755-6 ,749).

הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך - קרי: הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פד"י ל(1) 732; פרשת ליברמן, שם, עמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל, פד"י טז', 15; ע"א 118/75 עזבון שריידי נ' מנסור, פד"י לא (2) (664 ,659; ע"א 554/84 חברה לשיכון עממי נ' מימון, פד"י מ(810 (2) ,802; ע"א 109/87 חוות מקורה נ' חסן, פד"י מז(1 (5; ע"א 5634/90 פינטו נ' אפוטרופוס על נכסי נפקדים, פד"י מז(4)ׂ846).

איחור בהגשת תביעה, הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין ... לפיכך, קיימת דרישה לקיום מצג ברור מצד התובע אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו. ... טענה בדבר ויתור או מחילה על זכות תביעה מחייבת רמת הוכחה נכבדה על ידי הטוען לה" (ההדגשות הוספו ד.פ.)

בחינת נסיבותיו של המקרה דנן מעלות כי מתקיימים בענייננו התנאים המפורטים לעיל.

8. בענייננו חלפו כארבע שנים מן מועד שבו נמחקה התביעה ועד להגשתה מחדש, ולא ניתן הסבר מניח את הדעת להשתהותו הארוכה של התובע. כל טענותיו של המשיב בעניין זה לא הוכחו אף לא לכאורה. המשיב לא צירף לתגובתו תצהיר, ולא הציג מסמכים רפואיים כלשהם התומכים בטענתו כי טיפל בבעיותיו הבריאותיות. גם הטענה בדבר מצב כלכלי קשה נטענה בעלמא ולא נתמכה אף לא בראשית ראיה. משכך, וכאשר טענות המשיב לא היו אלא טענות כלליות, שלא נמצא להן בסיס ממשי, אין בהסבריו של המשיב כדי לאיין את צפייתו הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע שוב או להיערך מחדש לניהול החזית המשפטית מראשיתה.

המשיב "ישן" על זכויותיו והשתהה שיהוי של ממש באופן בלתי סביר ובלתי מוסבר. בנסיבות אלה, וכאשר לא הוכח כי למשיב היו סיבות של ממש להשתהות בהגשת תביעתו במשך זמן כה רב, מצביע השיהוי בענייננו על זניחת האופציה המשפטית. יש לזכור כי גם בקשתו לביטול פסק הדין הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר מתן ההחלטה. במצב דברים זה אין כל בסיס לטענות המשיב בדבר העדר מצג ברור לזניחת התביעה.

יתר על כן, בשל חלוף הזמן שינתה המבקשת מצבה לרעה, שכן לצד הקושי שבשמירת ראיות לתקופה כה ארוכה, מר ציון לוי, מנהל המבקשת בעבר נפטר, מר רפי שטוב, מנהל העבודה בעבר, אינו מועסק עוד על ידי המבקשת, וסגנית מנהל המבקשת, הגב' אילנה ברוך, הפסיקה את עבודתה בשירותיה אף היא. אין כל הצדקה לאפשר למי שהייתה לו הזדמנות לתבוע את זכויותיו ונמנע מלעשות כן תוך פרק זמן סביר, להחיות את תביעתו, אף לא על ידי הגשת סיכומים, משלא הובאה כל סיבה מתקבלת על הדעת המצדיקה השתהות כה משמעותית, מה גם שתיק בית הדין בוער.

9. אמנם, תביעתו של המשיב נמחקה, ואין במחיקת תובענה כדי להקים מעשה בית דין, והמשיב רשאי לשוב ולהביא את עניינו לדיון לפני הערכאה המוסמכת. ואולם אין בזכות זו כשלעצמה כדי להכשיר הגשה מחודשת של תובענות שנזנחו, לאחר שנים ארוכות. ובהעדר טעם של ממש להשתהות בהגשת התביעה לקבלת זכויות, אף אם מדובר בזכויות מתחום הביטחון הסוציאלי, יש ליתן את הדעת לאינטרס לשים קץ להתדיינויות המשפטיות, לניצול יעיל של המשאב השיפוטי, ולנזק שייגרם לצד שכנגד.

הכלל של סופיות הדיון הוכר ככלל חשוב ומהותי בשיטה המשפטית, וככזה אין הוא כלל טכני - פורמלי, אלא כלל המיועד לשים קץ לדיונים משפטיים ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב, בפרט באותם מקרים בהם יכול היה הצד שכנגד לנקוט פעולה מוקדם יותר ובחר שלא לעשות כן. הטעם העיקרי לכך נעוץ באינטרס ההסתמכות של אותו צד הזכאי לראות את עניינו כבא על סיומו משעבר פרק זמן ניכר שיש בו בנסיבות העניין כדי להצביע על השלמה עם תוצאות ההליך.

זאת ועוד. הערכאות המשפטיות משרתות את הציבור כולו (ראו בעניין זה:ע"ע 249/07 קנטרוביץ – א.ד תחנות שירותי כ"א בע"מ ואח', ניתן ביום 9.12.07), ולא רק בעל דין מסוים, ויש להקפיד כי מלאכת האיזונים המתבקשת תביא במסגרת שיקוליה אף את העובדה שבעל דין נמנע מלהניע תוך זמן סביר את גלגלי המערכת, ובכך גילה את דעתו כי ויתר על תביעתו. אם לא תאמר כן, ייפגע אינטרס הציבור בכללותו בקידום עניינם של בעלי דין נוספים, הממתינים אף הם למימוש זכויותיהם. כך נפסק בעניין העקרון של סופיות הדיון בע"א 5610/93 יוסף זלסקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה פ"ד נא(1), 68, 99:

”...עיקרון זה מעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: טעם אחד עניינו בהפעלה יעילה של מערכת המשפט ובמניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי המשפט (שם, בעמוד 14). טעם שני עניינו באינטרס כי ייעשה צדק עם בעל הדין האחר, כך "שלא יהא נטרד פעמיים או יותר בשל אותה עילה או אותה פלוגתא"

לבעל דין עומד האינטרס שיינתן לו יומו כחלק מזכותו לגישה לערכאות. אולם בצד זכות זו חלות עליו חובות הן במישור יחסיו עם הערכאה השיפוטית והן עם הצד שכנגד. הצפייה כי תישמר זכות הגישה לטווח זמן בלתי מוגבל, אינה לגיטימית ופוגעת בחובות אלו בשני המישורים גם יחד. ככל שאינטרס הסופיות מובהק יותר, והסתמכות על חלוף הזמן ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש מבעל הדין שהשתהה טעם מיוחד בעל אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה (ע"א 6842/00 משה ידידיה נ' סול קסט ואח', פ"ד נה (2) 904). כפי שהובהר לעיל לא זה המצב בענייננו. קיומו של אינטרס לגיטימי להעלאה מחודשת של אותו עניין יתקיים בין השאר כאשר לא נהג בעל הדין באופן שיש בו ניצול לרעה של ההליך השיפוטי או סיכל מלכתחילה בין במעשה ובין במחדל את קיומו התקין. לא ניתן בשמה של זכות הגישה לערכאות ליתן מקלט לכל מעשה רשלנות באשר הוא, לנוכח צפייתו הסבירה של הצד שכנגד לסופיות ההליכים ואינטרס הציבור בניצול יעיל של משאבי המערכת השיפוטית. בהקשר זה ראוי להביא את דברים שנאמרו ברע"א 83/01 טובה וייס נ. יוסף מרדכי :

”... שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף, תוך ניצול לרעה של סוגיית דין ובזבוז של משאביה. תהליך של עשיית הצדק אינו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה של בית המשפט אינה כוללת בחובה את הכח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד".

וכן:

”העובדה שלא ניצל הזדמנות זו כהלכה, מחמת ניהול כושל של המשפט, כגון מחדלו להביא ראיה או להעלות טענה כלשהי, ואפילו נעשה הדבר מתוך טעות כנה או שכחה, אינה משמשת צידוק לפתיחת ההתדיינות מחדש. די שהיה לבעל דין "יומו בבית המשפט" ואין רלבנטיות לשאלה כיצד בחר לנהוג ולמצות את יומו זה" (ע"א 417/89 אע'בריה ואח' נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח', פ"ד מה(4) 641, 644).

וכפי שהבהיר כב' הנשיא אדלר :

”גישתו הסלחנית של בית הדין לעבודה בכל הנוגע לסדרי דין אינה בלתי מוגבלת ואינה מתעלמת מאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון ובמרכזה סופיות הדיון" (ע"ע 1359/01 רבקה הופמן - עוז חקירות).

סוף דבר-

לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל. התביעה נדחית בזאת על הסף.

המשיב ישלם הוצאות המבקשת בגין שכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתנה היום 11/9/08 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

נציגת עובדים

גב' לוי

ד. פרוז'ינין - שופטת

אב"ד

נציגת מעבידים

גב' פוגל

001217/08בשא730 אילנית ג'והרי