ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו שקד נגד המוסד לביטוח לאומי :

1

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה

בל 000266/06

בפני:

כב' השופטת עדנה קוטן

11/09/2008

נציגי ציבור: מר דב כספי (נציג עובדים)

מר דורון מתי (נציג מעבידים)

בעניין:

אליהו שקד

ע"י ב"כ

עו"ד גרונפלד

התובע

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ

עו"ד ירושלמי

הנתבע

פסק דין

1. תביעת התובע לקבלת קצבת שאירים בגין פטירת אישתו המנוחה כוכבה שקד ז"ל (להלן – כוכבה) נדחתה על ידי הנתבע במכתב הדחיה מתאריך 22.12.05 בנימוק כי חי בנפרד מהמנוחה 3 שנים לפחות מתוך 5 השנים האחרונות לחייה ובכללם 12 החודשים האחרונים שלפני הפטירה.

כנגד החלטה זו של הנתבע הוגשה התביעה בתיק שבפנינו ובכתב התביעה מתאר התובע את מצבה הקשה של אישתו המנוחה כוכבה אשר היתה מאושפזת במוסד לחולים סופניים סיעודים וכרונים מאז שנת 1994 ועד לפטירתה ב- 6.05, את הסכסוכים בינו לבין משפחתה של כוכבה עוד בטרם אשפוזה בשנת 94, על רקע מצבה הבריאותי הקשה ואת העובדה כי גידל את הילדים המשותפים לו ולכוכבה לבד.

הנתבע בכתב הגנתו חזר על האמור במכתב הדחיה וטען כי לא התקיימה בתובע הגדרת "אלמן" שבסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 מאחר וב- 5 השנים האחרונות שלפני פטירתה של כוכבה היה נפרד ממנה.

לטענת הנתבע התובע חי בנפרד מכוכבה עוד משנת 89 והחל משנת 96 קיבל התובע כמי שמחזיק בילדים, את חלקם של הילדים בקצבת הנכות של המנוחה שהיתה מאושפזת במוסד.

הנתבע אף טען בכתב הגנתו כי בשנים 1995 ועד 2000 היתה לתובע בת זוג אחרת עמה חי, במקביל להיותו נשוי לכוכבה, וכי לתובע ולאותה בת זוג ילד משותף.

2. ואלה העובדות הצריכות לענייננו:

א. התובע התחתן עם כוכבה, ילידת 1961, ב- 16.8.82, ומנישואים אלה נולדו לתובע ולכוכבה שני ילדים, מלי ילידת 3.5.83 ועידו יליד 26.9.85.

ב. מספר שנים לאחר נישואיהם של התובע וכוכבה הסתבר כי כוכבה חולה במחלת טרשת נפוצה ומצבה הולך ומתדרדר באיטיות.

פניות וריצות של התובע עם כוכבה לרופאים שונים, לרבות טיפולים אלטרנטיבים, לא עזרו להפסיק את התדרדרות מצבה של כוכבה.

ג. ב- 12.88 , דהיינו כ- 6 שנים לאחר נישואיהם של התובעת וכוכבה עת היו להם ילדים בני כ- 5 ו- 3, אושפזה כוכבה בבית החולים הדסה בירושלים, מקום בו היתה מאושפזת עד 4.89.

במהלך אשפוז זה בוצעה לכוכבה ביופסיה של המח, ולאחר מכן התדרדר מצבה והיא הועברה לבית לווינשטיין ברעננה, לצורך שיקום מקום בו שהתה מ- 5.89 ועד 9.89.

בגיליון סיכום המחלה מבית החולים הדסה נרשם כי כוכבה החלה לסבול מבעיות כ- 5 שנים קודם לכן, דהיינו בשנת 84 לערך לאחר לידת הילד הראשון וכי מצבה הוחמר לאחר לידת הילד השני.

מסיכום המחלה אף עולה כי עד שנת 87 לערך הצליחה כוכבה לתפקד אולם מאז שנת 87 היא אינה מתפקדת וחלה החמרה הדרגתית בתפקוד.

במהלך שנת 1991 היתה התובעת מאושפזת בבית החולים מאיר בכפר סבא (עיין נספח ז' לתצהיר התובע).

ד. בעת שכוכבה היתה מאושפזת בבתי החולים השונים, עשה התובע כמיטב יכולתו על מנת לגדל את שני הילדים הקטנים.

משפחתו של התובע היתה מטופלת על ידי אגף הרווחה בעירית חדרה לאור מצבה של כוכבה וזאת החל מחודש 5.88.

בדו"ח העובדת הסוציאלית של מחלקת הרווחה מ- 11.9.90 (נספח יז' לתצהיר התובע) קיים פירוט על הקשיים בתיפקוד המשפחה לאור מצבה של כוכבה כאשר רוב המטלות, לרבות ניהול משק בית, בישול וטיפול בילדים נפלו על התובע אשר במקביל גם שירת בצבא קבע והגיע הביתה רק בשעות מאוחרות.

מהדו"ח עולה בבירור כי במועד כתיבת הדו"ח חיו התובע וכוכבה ביחד למרות כל הקשיים והעדר התיפקוד של כוכבה.

כמפורט בסעיף 8 לתצהירו של התובע, בשנת 1992, התובע גם דאג לעבור דירה לבנין בו תוכל התובעת להתגורר שכן קודם לכן התגוררו התובע וכוכבה בבנין דירות בלא מעלית.

במקביל לכל הטרדות הקשורות במחלתה של כוכבה ובטיפול בילדים, המשיך התובע לעבוד ולפרנס את המשפחה כאיש צבא קבע המשרת בבסיס חיל אוויר.

ה. מחומר הראיות שבפנינו עולה כי משפחתה של כוכבה הפגינה עוינות כלפי התובע ולטענת התובע כעולה מתצהירו, הוא הואשם במחלתה של כוכבה, הגם שבבירור המדובר במחלה שסיבתה אינה ידועה אולם פרופ' אברמסקי, מנהל המחלקה הנוירולוגית בהדסה בתחילת שנות ה- 90, ציין במפורט כי המחלה אינה קשורה למצב נפשי או למצבים משפחתיים (נספח ו' לתצהיר התובע), והמדובר במחלה הנרכשת בדרך כלל בגיל הילדות ופורצת שנים לאחר מכן (עיין במכתבו של פרופ' גולדהמר מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים שיבא – תל השומר, נספח ח' לתצהיר התובע).

בשל עימותים אלה הוגשה תביעה לגירושין לבית הדין הרבני בנתניה.

במסגרת תסקיר של אגף הרווחה בחדרה מ- 17.7.91 (נספח טז' לתצהיר התובע) צויין כי קיימת מעורבות יתר של בני משפחתה של כוכבה בחייה ובחיי הנישואין שלה עוד מלכתחילה, וזאת עקב מחלתה וכי בשל מצבה של כוכבה והפיכתה לתלותית היא ערבה את בני משפחתה בכל דבר, ענין שגרם לסכסוכים בין משפחתה של כוכבה לבין התובע, כאשר משפחתה של כוכבה האשימה את התובע בגרימת מחלתה.

בדו"ח אף צויין כי אחותה של כוכבה סייעה לטפל בילדים הקטנים וכי בני הזוג יחדיו ניסו להתמודד עם המחלה לרבות ביקורים רבים אצל רופאים, רבנים ומרפאים ברפואה חלופית, דבר שהיה כרוך בהוצאות כספיות גבוהות.

מהדו"ח אף עולה כי ככל שהוחמר מצבה הפיזי של כוכבה, רבו הסכסוכים בין התובע לבין בני משפחתה של כוכבה, דבר שגרם לחוסר שליטה במצב מצד התובע וכוכבה ולהתדרדרות היחסים ביניהם.

לכל אורך התקופה, וכמשתקף מהדוחות השונים שבתיק, עולה כי התובע עשה כמיטב יכולתו על מנת להמשיך לטפל בילדים, בהעדר תפקוד של האם/האישה כוכבה.

במסגרת הדיונים בבית הדין הרבני נדון גם ענין הסדרי הראיה של הילדים.

התובע בהודעתו לחוקר מ- 9.10.05 (נ/3) מסר כי לאחר ששבה כוכבא מהאשפוז בבית החולים לוינשטיין מצבה היה קשה ובשל חשש לשלום הילדים, בשנים 1990-1991 הוא היה מעונין להרחיק את הילדים ממנה והסיבה בגינה פנה לבית הדין הרבני היתה בשל דברים ששמע ממשפחתה של כוכבה על פניה מטעמם לבית המשפט המחוזי (נראה כי השנים המפורטות בהודעה לחוקר אינן מדויקות שכן ברור שהמדובר על תקופה שבין שובה של כוכבה מבית החולים לווינשטיין ב- 89 לבין הגשת התביעה לבית הדין הרבני בשנת 91 ולא על השנים 97-98 בהן היתה כוכבה מאושפזת במצב סיעודי סופני).

מההודעה לחוקר עולה כי המעבר של כוכבה לגור עם משפחתה במושב אחיטוב היה בסביבות שנת 91 ולא קודם לכן.

התובע מסר בהודעתו לחוקר:

"... זו אחת התקופות הקשות בחיי, סה"כ כוכבה היתה לא אשמה ומסכנה, היא היתה חולה, היא עדיין היתה איתי ומטופלת על ידי, רציתי שהילדים יראו כיצד אני מטפל בה, בשלב זה משפחתה תפסה עו"ד שייעץ להם, שכוכי תצא מהבית שלי ותעבור לגור אצל אמה במושב אחיטוב. "

ז. כוכבה אושפזה בבית חולים סיעודי החל מ- 24.10.94 (עיין נספחים ט' ו- י' לתצהיר התובע).

בהתאם לפירוט מבית החולים משכנות זהב בע"מ שהינו בית חולים סיעודי בחדרה , כוכבה היתה סיעודית לחלוטין עוד מ- 10.94 ומצבה החמיר.

למוסד לביטוח לאומי דווח בתחילת שנת 95 כי כוכבה עברה להתגורר בבית החולים הסיעודי, וזאת על ידי המועצה האזורית עמק חפר, וכי הילדים נותרו לשהות עם האב בכרכור.

מעבר לכך צויין כי למועצה האזורית עמק חפר אין מידע נוסף בהתייחס ילדים ואין למועצה האזורית קשר עם האב.

מי שכן היה מצוי בקשר עם הילדים והאב הינה המחלקה לשירותי רווחה במועצה המקומית פרדס חנה כרכור אשר המליצה בפני המוסד לביטוח לאומי בפניה מ- 9.96 (נספח כא' לתצהיר התובע) להעביר את תוספת התלויים של קצבת הנכות של כוכבה לידי התובע וזאת בהסתמך על ביקור בית שבוצע ב- 9.96 ובו התרשמו העובדים הסוציאלים כי אכן התובע מגדל את הילדים המשותפים ומספק את כל צרכיהם.

באישור העו"ס מ- 10.7.00 נרשם כי קיים קשר עם משפחתה של כוכבה עם האחות מירה וכן עם הבעל והילדים המבקרים את כוכבה מדי שבוע.

מאישור המנהל הרפואי של בית החולים משכנות זהב מתאריך 9.4.03 (נספח יא' לתצהיר התובע) עולה כי מצבה של כוכבה בשנת 2003 היה מצב סופני כאשר היא משותקת ומרותקת למיטה או לכסא גלגלים, מוזנת באמצעות זונדה, אינה שולטת על צרכיה.

באישור אף צויין כי כוכבה מאובחנת כסובלת מטרשת נפוצה מאז שנת 1984 וכי היא סובלת מאפילפסיה משנת 1990.

אישור נוסף של מנהל בית החולים משכנות זהב מ- 23.2.05 מפרט אף הוא כי כוכבה הינה סיעודית לחלוטין מזה שנים בלא שום תיפקוד ובלא תקשורת עם הסביבה.

באישור זה צויין כי כוכבה הוגדרה כחולה סופנית וכי בעלה - התובע מגיע מדי פעם לבקרה.

התובע מסר הן בהודעתו לחוקר והן בעדותו בפני בית הדין כי בא לבקר את כוכבה פעם בשבוע או פעם בשבועיים למשך 10 דקות והיה הולך, מאחר והיא היתה צמח ולא היה ממילא עם מי לדבר.

עדותו של התובע באשר לביקוריו את כוכבה במוסד הסיעודי, לא נסתרה.

בשנים 95-2000 קיים התובע מערכת יחסים עם אישה אחרת, והמדובר בשנים בהן כוכבה כבר היתה סיעודית לחלוטין, ואף גר עם האישה האחרת ששמה מירי ונולד להם ילד משותף – יליד 30.6.96 בשם תמיר.

לאחר שנת 2000 אין בחומר הראיות ראיה כלשהי כי התובע חי בקביעות עם אישה אחרת.

התובע בהודעתו לחוקר הסביר כי הגם שכוכבה היתה אישתו עד לפטירתה בשנת 2005 הרי מבחינת יחסי אישות, היא לא היתה אישתו שנים רבות עוד לפני פטירתה בשל מחלתה ועל כן הוא ניהל מערכת יחסים עם אישה אחרת (עיין בסיפא להודעה לחוקר).

ח. בתאריך 23.6.05 נפטרה כוכבה.

מודעת אבל של התובע והילדים פורסמה והתובע והילדים אף ישבו שבעה על כוכבה.

3. הוראות סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מגדירות אלמן כדלקמן:

""אלמן" – מי שהיה בן זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או הכנסתו אינה עולה על הסכום המתקבל לפי פרט 1 של לוח ט', להוציא –

(1) מי שהיה בן זוגה פחות משנה, ואם הוא בן 55 שנים ומעלה – פחות מחצי שנה;

(2) מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטחת היה נפרד ממנה שלוש שני לפחות ובכללן 12 חדשים שלפני פטירת המובטחת;

בן זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו שמונה עשרה שניך אם לא נתקיימו בו התנאי האמורים בפיסקאות (2) ו- (3) של הגדרת "ילד", ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאי האמורים;

4. בדב"ע נב/0/69 אביבה ליאון נ. המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' עמ' 458 בעמ' 465, נפסק:

".12המונח "נפרד" בין בני-זוג, אינו משקף מצב משפטי-פורמלי בדיני המעמד האישי של יהודים בישראל, משום "שאין בדיני התורה מוסד של separation" (בר"ע 19/74[5], בע' 727). על כן, על בית-הדין לעבודה לבדוק את מערכת העובדות כדי לבחון ולקבוע האם אכן בני זוג נפרדים האחד ממשנהו (ראה דב"ע מד/62- 0[6], בע' 8, מול האות א').

הסימן העיקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקצבת שאירים. מה שאין כן כאשר בני הזוג אינם גרים במשותף באופן חלקי או באופן זמני ומשתנה.

כמו כן, יש ומצב עובדתי-פורמלי של פירוד בין בני זוג יצביע על מהותו של הפירוד. במסגרת זו ניתן לכלול פירוד כאשר ניתן "צו הפרדה" כסעד ביניים בליכי גירושין (ראה ע"א 192/82[7], בע' 174; מ' קורינלדי [13]:ב "סעד ההפרדה הזמנית בין הבעל והאשה והתפתחותו בפסיקת בתי הדין הרבניים בישראל"; הפרופ' א' רוזן-צבי [14]:ו "הרחקה מן הבית, הפרדה ומזונות - הצורך בגישה חדשה"). בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אשפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. לעומת זאת, במקרה השני, ייחשב הדבר כפירוד בין בני הזוג."

בדב"ע נה/0/117 יהודית קומלוש נ. המוסד לביטוח לאומי פד"ע כט' 49 נדונה אף שאלת משמעות הפירוד בין בני זוג לענין הזכאות לגמלת שאירים, לאור הגדרת המונח "אלמנה" בסעיף 238 לחוק (סעיף 5 לחוק בנוסחו מ- 1968).

נציין כי העובדות בענין קומלוש היו שונות מהעובדות בתיק שבפנינו שכן המדובר היה בבני זוג מבוגרים אשר אחד מהם לקה בארוע מוחי בעת ששהה בארץ ב- 12.81 בעוד בת הזוג שהתה בארה"ב באותה עת ולאחר שמצב בריאותו של בן הזוג החולה הפך להיות סיעודי חזרה בת הזוג לארה"ב לעבוד בעוד הבת נשארה בארץ ליד אביה החולה ולאורך כ- 5 שנים היתה בת הזוג בארץ חודשים ספורים בלבד.

הקרן לטיפול בחסויים מונתה בשנת 86 כאפוטרופסית על בן הזוג הסיעודי ובית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בת הזוג באותו מקרה זנחה את בעלה ונעדרה העדרות רבת שנים מהארץ בעוד הבעל נותר בלא קרובים לסעוד אותו ליד מיטת חוליו.

בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי בנסיבות אלה אף לא ניתן לדבר על גילוי ענין מינימלי במצב בריאותו של בן הזוג.

בית הדין הארצי בסוקרו את עובדות המקרה ואת הוראות החוק הגיע למסקנה כי לענין הפירוד אין צורך במסקנה בדבר זניחת בן הזוג אלא יש צורך בבחינה עובדתית האם קיים מצב של פירוד.

וכך נפסק בענין קומלוש:

"אורח חייהם של בני זוג, אשר אחד מהם נפל למשכב במחלה קשה הכרוכה באשפוז ארוך, משתנה ומשתבש ויוצא ממסלולו הרגיל... התנהגותם של בני זוג בימים הקשים מושפעת, בין השאר, מהתנאים המשפחתיים, האישיים, הכלכליים והסביבתיים של בני הזוג. אך אף במצב שכזה, סביר להניח כי על הכל תהיה מקובלת וברורה התנהגות בסיסית אשר ניתן לצפות לה מכל אדם כלפי בן זוגו...

כפי שיפורט בדב"ע נב/0/69 הנ"ל, יש לבחון האם הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, או האם היו "נסיבות אוביקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג ואשר אלמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם." לגבי נסיבות אובייקטיביות אלה נאמר, כי "יש לבחון את מכלול הנסיבות והתנהגות בני הזוג." משום שאף בנסיבות שכאלה, "ייתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר – לדוגמה – בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז."

בענין קומלוש אוזכרו מקרים נוספים (פסקה 16 לפסק הדין בענין קומלוש) בהם חיו בני זוג בנפרד כאשר ההתנתקות, גם אם היתה לתקופות ממושכות, לא היתה מרצון אלא עקב מחלת אחד מבני הזוג, כאשר בענין הנדלסמן דובר היה בהתנתקות עקב מחלת שכרות של אחד מבני הזוג.

בנסיבות העובדתיות של ענין קומלוש הגיע בית הדין הארצי למסקנה ברוב דעות כי אכן חלה פרדה בין בני הזוג .

דעת המיעוט סברה בענין קומלוש כי כאשר המדובר בבן זוג חולה המפסיק להכיר את הסובבים אותו ונמצא במוסד, אין עוד אפשרות לחיים משותפים ואין למדוד את חיי המשפחה על פי המצב לאחר שאחד מבני הזוג חלה.

בדעת המיעוט גם צויין כי מטבע הדברים תדירות ביקורים של בן הזוג הבריא אצל בן הזוג החולה שונה ממקרה למקרה ותלויה במרכיבים רבים ובהם היכולת לתמוך ולעזור לבן הזוג החולה, ככל שבכלל ניתן לעשות זאת והוא מצוי בהכרה, לעומת החשיבות של המשך עבודה ודאגה לפרנסה, ובענייננו כאשר המדובר במקרה של זוג צעיר עם ילדים קטינים, מטבע הדברים יש להקדיש גם זמן רב לטיפול בילדים.

5. בע"ע 183/99 סנדה אהרון נ. הממונה על תשלום הגמלאות וענת שחר פד"ע לז' 396 נדון ענין הפרדה בהקשר לגמלאות עובדי מדינה ולא בהקשר לחוק הביטוח הלאומי, אולם דברים שנפסקו שם יש בהם כדי להשליך על ענייננו, אם כי בסעיף בחוק הגמלאות קיימת הגדרה שענינה פרידה של קבע בעוד בחוק הביטוח הלאומי מצויה הגדרה של פרידה בלא תוספת הגדרה האם המדובר בפרידה ארעית או פרידה של קבע.

בענין סנדה אהרון נפסק (ושם היה מדובר במקרה שבו קיים הסכם גירושין והסכם חלוקת רכוש בין בני זוג שהיו נשואים, שלא כמו במקרה שבפנינו בו לא היה, לא הסכם גירושין ולא הסכם חלוקת רכוש):

"12. שקילת המסכת מכאן ומכאן מביאה אותנו לכך שכפות המאזניים מעוינות הן. יחסיו של המנוח עם ענת, שבמהלך השנים הלכו והתהדקו, אינם מבטלים כליל את קיומו של הקשר עם סנדה אשתו, גם אם במקביל הלך והתמעט. מכלל ה"הן" שבמערכת יחסיו של המנוח עם ענת אין כדי ללמד על ה"לאו" המוחלט, הסופי והבלתי הדיר ביחסיו עם אשתו. מגורים במשותף הם תנאי הכרחי להכרה במעמדה של הידועה בציבור. מגורים בנפרד אינם תנאי יחיד להוכחת קיומה של "פרידה של קבע". מותו של המנוח ממחלה שבאה עליו במפתיע ככוח עליון עומד בין סנדה לבין ענת – כשכל אחת מהן נאחזה בתקוותיה לעתיד משותף עם המנוח. לא לנו הפתרונים.

במצב דברים זה, כאשר צל של ספק מוטל על קביעוּתה של אותה פרידה, מתוך ששמים אנו לנגד עינינו את מטרתו של חוק הגמלאות ואת תכליתו הסוציאלית, כשהמדובר הוא באשת המנוח שחייתה עמו בשיתוף וקיימה עמו קשר נישואים כשלושים שנה, בהן חלקה עמו, בין היתר ולענייננו, גם את הניכויים משכרו עבור הביטוח הסוציאלי – יפעל הספק לטובתה של המערערת ולא יישללו כליל זכויותיה כשאירה של המנוח."

6. בענייננו המועד בו עקב מחלתה של כוכבה, היא עברה להתגורר אצל אמה ולאחר מכן אושפזה במוסד סיעודי החל משנת 1994, אינו ברור לחלוטין.

בענין זה נציין כי המכתב ובו הבקשה לתשלום תוספת התלויים עבור הילדים לתובע שהחזיק כל השנים במשמרות בלעדית על הילדים (עיין נ/4), כאשר כוכבה לא היתה מסוגלת לטפל בהם, אינו משקף בהכרח את מועד הפירוד בפועל, אלא יותר את הרצון לקבל את תוספת התלויים מאז שנת 89.

המוסד לביטוח לאומי לא חקר את משפחתה של כוכבה מאיזה תאריך במדויק לאחר האשפוז בבית לוינשטיין, עברה כוכבה להתגורר עמם ומהודעתו לחוקר של התובע (נ/3) עולה כי גם לאחר סיום האשפוז בבית לוינשטיין המשיכה כוכבה להתגורר עמו ועם הילדים עד לשנת 90-91 לערך שאז עקב חששו לחייהם ולבריאותם הנפשית של הילדים בשל מצבה הקשה של כוכבה אשר פגע אף במוחה, ולאור התערבות וסכסוכים עם משפחתה של כוכבה, עברה כוכבה להתגורר אצל אמה בעוד התובע נותר להתגורר עם ילדיו.

מכל מקום, כפי שציינו לעיל מהדו"ח של אגף הרווחה בעירית חדרה שניתן ב- 7.91 עלה במפורט ובמפורש שבמשך השנים הראשונות למחלתה של כוכבה ניסה התובע לתמוך בה ולעשות כמיטב יכולתו, הן בריצות לרופאים ובטיפולים ואין באחזקת הבית ובטיפול בילדים וכי ההתדרדרות במצב קשורה קשר רב להתערבות גורם חיצוני – מעורבות יתר של משפחתה של התובעת.

מהדו"ח לא עולה קיומה של פרדה בין התובע לכוכבה בשנת 89 אלא התדרדרות בתקופה האחרונה לפני מתן הדו"ח בשנת 91.

אשר על כן הננו קובעים כי לא הוכחה פרידה בין בני הזוג מרצונם החופשי אלא הוכחו נסיבות אובייקטיביות בגינן חיו בני הזוג בנפרד מתחילת שנות ה- 90, עקב מחלתה הקשה של כוכבה, לרבות התערבות בני משפחתה והסיכון לילדים, ולאחר מכן בשל אשפוזה במוסד סיעודי.

מטבע הדברים מאחר וכוכבה לא התגוררה עם בעלה וילדיה, קצבת הנכות שהיתה מיועדת לטיפולים בכוכבה, הופקדה לחשבונה של כוכבה בעוד שתוספת התלויים לקצבת הנכות, עבור הילדים, שולמה בשלב מאוחר יותר לידי התובע כמי שהילדים היו במשמרתו.

התובע לא התגרש מכוכבה, המשיך לאורך כל השנים, כעולה מאישורי המוסד הסיעודי בו שהתה כוכבה, לבקר את כוכבה בתדירות של אחת לשבוע.

הנתבע לא הגיש לתיק בית הדין את כל החומר מבית הדין הרבני, ואין בפנינו מידע כלשהו האם לאחר שנת 92 נמשכו הליכים כלשהם בין התובע לכוכבה בבית הדין הרבני או שהסכסוך נרגע.

לו היה התובע מעונין להיפרד מכוכבה, הוא לא היה ממשיך לבקרה במשך למעלה מ- 10 שנים בהן היתה מאושפזת במצב סיעוד<