ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין כהן זהבה סיוון נגד מ.ישראל - מש :

1

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה - חיפה

עב 1809/05

לפני:

כב' השופטת דלית גילה

11/09/2008

זהבה סיוון כהן

בעניין:

ע"י ב"כ

עו"ד ברק ואח'

התובעת

- נ ג ד -

1 . מדינת ישראל - משרד העבודה והרווחה

ע"י פרקליטות מחוז חיפה (אזרחי), עו"ד גדי שילה

2 . חברת י.ת.ב בע"מ

3 . חברת אור וצל הפקות דפוס בע"מ

3-2 ע"י ב"כ עו"ד שי לוי

הנתבעות

פסק-דין

רקע

1. לפנינו תביעתה של גב' זהבה סיוון כהן (להלן: זהבה או התובעת), אשר עבדה כמורה בבית-הספר המרכזי לעובדים בשירותים החברתיים (להלן: בית-הספר). בית-הספר הוקם על-ידי הנתבעת 1 (להלן: המדינה); מתחילת שנות התשעים ועד לשנת 2002 הוא נוהל על ידי עמותת ליגת נשים למען ישראל (להלן: לנ"י); בשנת 2002 עבר ניהולו של בית-הספר לידיהן של נתבעת 2 (להלן: י.ת.ב.) ונתבעת 3 (להלן: חברת אור וצל), הקשורה לי.ת.ב.; התובעת סיימה עבודתה עם סגירת בית-הספר ביום 31.8.04. ההחלטה על הסגירה נפלה כשנה קודם לסגירת בית-הספר ואז הוחלט לפטר חמש עובדות אחרות (להלן: האחרות). האחרות פנו לבית-הדין האזורי לעבודה, בתל אביב, בבקשה למניעת פיטוריהן, בהליך אחד נגד שלוש המשיבות שלפנינו. בסופו של יום נגמר עניינן של האחרות בפשרה [בש"א 3163/03, אזורי (ת"א), נספח ד' לתצהיר התובעת (להלן: הסכם הפשרה)]; שלוש מהאחרות זכו לפיצויים מוגדלים ופיטורי שתי אחרות בוטלו והוסכם שבבוא היום לא יפלו תנאיהן מהסכם הפשרה. המדינה היא שנשאה בעלויות המתחייבות מהסכם הפשרה.

2. בתחילת הדרך צורפה לנ"י כנתבעת 4, אך, היא שוחררה מהתייצבות משלא התבקש סעד נגדה. מאחר שהמערכת העובדתית בתיק זה, רובה ככולה, אינה במחלוקת ביקשו הצדדים לסכם על יסוד החומר שהוגש, ללא חקירות, בשאלה משפטית אחת הטעונה הכרעה - האם יש להחיל את הסכם הפשרה, שנערך בהליך משפטי אחר, על התובעת.

דיון והכרעה

3. זהבה עבדה בבית-הספר משנת 1987 ועד לחודש אוגוסט 2004 כרכזת קורסים למטפלות ולמנהלות מעונות יום לגיל הרך, למטפלות במעונות לאדם המפגר ולמטפלות צד"ל. סניף חיפה של בית-הספר נסגר בסוף שנת 2004, סמוך לפיטוריה של זהבה. ההחלטה על סגירת בית-הספר נפלה כבר שנה קודם לכך, בשנת 2003, ובשל החלטה זו הודיעה י.ת.ב. לחלק מהעובדים על פיטוריהם. עד לסגירתו הוענקו בבית-הספר שירותי השתלמות לעובדים המועסקים בשירותי הרווחה ובשירותים חברתיים באזור הצפון.

4. זהבה הכבירה מילים בסיכומיה בניסיון להראות, כי עבדה במשך עשרות שנים באותו מקום עבודה ותחת חסותה הארגונית, פיקוחה וניהולה של המדינה; ואולם, נוכח הפלוגתא היחידה, שנותרה להכרעה, לא היה טעם במאמצי התובעת להראות שלפי מבחן ההשתלבות היתה "עובדת מדינה". לא מכח מעמד ככזו תבעה זהבה זכויות פרישה, כי אם, מכח השוואה לעובדות במעמד זהה, לדעתה, והדבר נאמר מפורשות ע"י בא-כוחה בישיבת 10.6.07 [עמ' 12, ש' 15]. על כן, אין צורך להיכנס לשאלת זהות המעסיק; ונזכיר - בעת שהוגדרה השאלה המשפטית העומדת לדיון, בתאריך הנ"ל, הוחלט כדלקמן:

"הואיל ואין מחלוקת, שהמדינה היא אשר נשאה בתשלום מכח הסכמי פשרה, אשר מבוקש להחילם גם על התובעת, איני רואה הצדקה להיכנס בהליך זה לשאלת היחסים בין המדינה לבין הנתבעות 2 ו-3, אשר ככל שיהיה צורך לבררם, המקום לכך הוא בערכאה אחרת. אנו נתרכז בזכויות התובעת בלבד.

מאחר שבעניינה של התובעת העובדות מוסכמות, כאמור בתצהירים ובמסמכים שהוגשו ע"י הצדדים ומהווים חלק מהראיות בתיק זה, ונדרשת הכרעה בשאלה משפטית - האם הסכם פשרה בתיק אחר מחייב לנהוג באותו אופן גם כלפי התובעת ..."

5. לטענת התובעת, הועסקו יחד איתה בבית-הספר עובדים נוספים, בתפקיד ובמעמד דומה לשלה, וביניהם חמש האחרות: אורה שטרית וחיה דורון (שתיהן בסניף תל-אביב), נעמי גנזר, מילאדי דכוואר וחולה שלזינגר (שהועסקו עמה בסניף חיפה). לטענתה, לה היה ותק רב יותר. כל האחרות קיבלו מכתבי פיטורים בסוף שנת 2003 והמדינה הודיעה כבר אז על כוונתה לסגור את בית-הספר עם סיום קורסי ההכשרה האחרונים, שזהבה היתה אחראית להם. לא נקבו במספר הכולל של עובדים שהיו בבית-הספר בכל תקופה.

6. האחרות פנו, כאמור, לבית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב עקב פיטוריהן (להלן גם: עניין אורה שטרית). זהבה המשיכה וטענה, כי המדינה הגיעה עם האחרות להסכם פשרה, לפיו הכירה במעמדן ובזכויותיהם כעובדות מדינה והתחייבה לשלם להן פיצויים מוגדלים, העולים כדי % 150 מסכום ההפרשות לקרן הפיצויים וכן תשלום בגין חמישה חודשי הסתגלות. למען הדיוק, לא היתה הכרה במעמד של "עובד מדינה", כנטען - הוסכם לשלם "ללא שמי מהצדדים הודה בטענה מטענות הצדדים האחרים או וויתר על טענה מטענותיו" [ראו הפתיח להודעה על הסכם הפשרה]. עם שתיים מתוך חמש האחרות הוסכם בהסכם הפשרה, כי פיטוריהן יבוטלו והן יועסקו בהיקף משרה של 66% וכן, כי:

"1. ... משרתן כרכזות תוגדר כבעבר ולא יורעו תנאי עבודתן.

2. העסקתן כרכזות תהיה בהתאם להסכמים/הסדרים הקיבוציים של דירוג הוראה, ובמקרה של פיטורים לא יפלו תנאי פיטוריהן מהמפורט בהסכם זה ..."

בעוד עם שלוש התובעות האחרות, בעניין אורה שטרית, הוסכם בהסכם הפשרה כך:

" ... כי פיטוריהן יכנסו לתוקף ביום 30.10.2003.

4. עם פיטוריהן ישולמו לעובדות אלו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתן בבית-הספר המרכזי בשיעור 150% (השלמה מעל הצבירה לפיצויים בקרנות) ועל פי בסיס השכר המשמש לפיצויים בהתאם לתנאי דירוג הוראה. כן תקבלנה עובדות אלו יחד עם פיצויי הפיטורים תשלום של 5 (חמישה) חודשי הסתגלות, את דמי ההבראה ...

5. לעובדות אלו תשולם השתתפות בהוצאות המשפט ..."

7. שתי האחרות, שלא פוטרו עם החתימה על הסכם הפשרה, פוטרו בסמוך למועד סגירת בית-הספר, היינו, בעיתוי קרוב לפיטורי זהבה, ולדעתה, אין כל הבדל בין פיטוריהן לבין פיטוריה מלבד תנאי הפרישה המטיבים שניתנו להן. לא נאמר כמה עובדים נוספים פוטרו אז. לטענתה, בהיוודע דבר הסכם הפשרה, בעניין אורה שטרית, אמר לה מנהל בית-הספר, כי אם וכאשר תפוטר היא צפויה לקבל אותם תנאים [סעיף 21 לתצהירה]. יצויין, כי לא הורחב בנקודה זו, היא לא גובתה בראיה נוספת ולא הועמדה כעילת תביעה עצמאית, אף לא כשנוסחו הפלוגתאות לראשונה, בשלב הדיון המוקדם בפני כב' השופטת רימון-קפלן. העילה היחידה שנטענה, מלכתחילה, לשם השוואה עם הסכם הפשרה היתה מעמד זהה [בעמוד 3 לפרוטוקול]. מצב דברים זה מצביע על כך שגם התובעת לא התייחסה אל דברי המנהל כאל "הבטחה מחייבת" וראתה בהם, לכל היותר, ביטוי למשאלת לב משותפת.

8. פיטוריה של זהבה נכנסו לתוקף ביום 31.8.04, כאמור במכתב שנשלח אליה בשם אור וצל וי.ת.ב. כבר בתאריך ז' אייר, תשס"ד, הוא 28.4.04 [נספח ה' לתצהיר התובעת (להלן: מכתב הפיטורים)]. רק ביום 6.2.05, פנתה זהבה, באמצעות בא-כוחה, לגורמים שונים במשרד הרווחה במכתב בו פורטה דרישה להשוואת תנאים, בזו הלשון [נספח ו' לתצהיר (להלן: הדרישה להשוואה)]:

"3. עם פיטוריה, הגב' כהן סיוון זכאית לקבל את אותם התנאים אשר ניתנו על ידכם לעובדים בתפקיד בדרגה ובותק דומים לשלה (ואף פחותים משלה), אשר פוטרו אף הם מעבודתם, דהיינו פיצויי פיטורים בשיעור 150% (השלמה מעל הצבירה לפיצויים בקרנות) על פי בסיס השכר המשמש לפיצויים בהתאם לתנאי דירוג הוראה וכן 5 חודשי הסתגלות. ..."

9. הדרישה להשוואה נענתה על-ידי עו"ד מהלשכה המשפטית במשרד הרווחה, שכפר, אמנם, באחריות לתשלום, אך, הוסיף כבר אז [בנספח ז' לתצהיר התובעת]:

"3. יובהר, כי התנאים שקיבלו מספר עובדות של חברת י.ת.ב. בע"מ בעבר ... לא ניתנו מכוח זכות חוקית כלשהי אלא לאור הסכם ספציפי שנחתם איתן. תנאים אלו לא הוחלו על כלל עובדי חברת י.ת.ב. בע"מ. ..."

10. לדעת זהבה, המדינה חייבת להחיל עליה את הסכם הפשרה ואת התנאים אשר הוענקו לאחרות היות ואין הצדקה להפלותה לרעה. ברם, אין היא מתייחסת כלל לתנאי פרישתם של העובדים הנוספים מבית-הספר, להוציא אותן חמש אחרות, עובדים שלא נטען, כי קיבלו תנאי פרישה דומים לאחרות, ואין הסבר מדוע לא להשוותה אליהם. נטען בסיכומי התובעת, כי היתה הסכמה מצד המדינה לכך שאין הבדל מהותי בתנאי עבודתה של זהבה לעומת התובעות האחרות, תוך הסתמכות על הצהרת בא-כוח המדינה [עמ' 11, ש' 1]:

"אני מאשר שהתובעת, כמו התובעות בת"א, הועסקה ע"י הנתבעת 2 וע"י חב' לנ"י שהפעילה את ביה"ס לפניה, גם אם יש הבדלים בין המקרים מבחינת וותק, או דירוג וכדומה, לא אלה הנתונים הגורמים לנו לטעון, שלא צריך להפעיל את הפשרה במקרה הנוכחי. "

לדעתנו, קראו בדברי ב"כ המדינה מה שאין בהם, שכן, לטענתו, יש שונות רלבנטית - אם כי, מסוג אחר - בין התובעת לבין האחרות, שבגינה אין להחיל עליה את הסכם הפשרה.

11. המדינה טוענת, כי לאור תכליתם של הסכמי פשרה לסיום הליכים משפטיים, ככלל, לא ניתן להחיל באופן "אוטומטי" הסכם פשרה שנערך בהליך אחד על הליך אחר, רק מכוח שוויון נסיבתי או רק משום שהמדינה הינה צד להסכם פשרה מסויים. החלה של הסכמי פשרה באופן הזה עלולה להקטין את נכונותה של המדינה להתפשר - בניגוד לאינטרסים של כל הצדדים המעורבים בסכסוכים - מחשש שאותה פשרה תשמש בשלב מאוחר יותר כעילת תביעה עצמאית. כתימוכין נאחזו בפסיקת בית-הדין הארצי [ע"ע 174/03 סגן ניצב שפיק סעיד ואח'-מדינת ישראל משטרת ישראל (במאגר ממוחשב, להלן: פס"ד שפיק)], שם נאמר [מפי כב' הש' ברק- אוסוסקין]:

"... אנו מבקשים לעודד את המדינה ורשויות ציבוריות אחרות, כגון רשויות מקומיות והמוסד לביטוח לאומי, להגיע לפשרות במקרים המתאימים ולא להתדיין בכל מקרה בחינת ייקוב הדין את ההר. על כן כאשר פרט או קבוצת אנשים קיבלו הטבה שלא הגיעה להם על פי דין והרשות מודה ומודעת לכך שהדבר לא הגיע להם, אין לדרוש ממנה כי תזכה את כל מי שדומה לאותה אוכלוסייה אך אינו זכאי להטבה."

בסיכומי התשובה מטעם המערערת נאמר, שהציטוט לא מהווה הכרעה בפסק-דין שפיק, אך, אין זה מדוייק, הואיל ועל אף שכב' הש' צור חלק על עמדה זו וכב' הש' ארד סברה שהמחלוקת לא דורשת הכרעה, הרי, נציגי הציבור הצטרפו לדעתה של סגנית הנשיא, דאז, לכן, זו דעת הרוב [עוד לעניין הסכם פשרה שאינו מחייב ראו הערות 5-7 בסיכומי המדינה]. לדעתנו, אין לראות בפשרה שהושגה בהליך משפטי, כשלעצמה, עילה לתביעה של צד אחר.

12. המדינה הדגישה, כי בהסכמי פשרה לא קובעים מדיניות כללית וכל הסכם פשרה מושפע ממספר גורמים - אשר העיקריים שבהם הם: המצב העובדתי, המצב המשפטי, הסעדים הנתבעים, עלויות ניהול ההליך, הערכת כל צד את סיכוייו בהליך והערכת בית-המשפט את סיכויי התביעה; לטענתה, קיימים שני הבדלים מהותיים בין זהבה לבין האחרות: האחד, שהאחרות עתרו לסעד של ביטול פיטוריהן יחד עם הצהרה, כי הן עובדות מדינה קבועות לכל דבר ועניין, ולו היו נענות על ידי בית-הדין היה סיכון שתגבר מחוייבותה הכספית של המדינה בהרבה, מעבר לתנאי הסכם הפשרה; השני, בעניין האחרות ניתן צו ביניים שיפוטי למניעת פיטוריהן. צו כזה, כל עוד לא בוטל, היה בעל משמעות כספית למעסיק ולמדינה, אשר - לטענתה - נשאה רק בחלק מעלויות ההעסקה של האחרות.

13. יצויין, כי זהבה פנתה לראשונה, בעניין החלת הסכם הפשרה עליה, רק בחלוף כחצי שנה מאז פיטוריה, ביום 6.2.05, עם משלוח הדרישה להשוואה. בעניין זה, נכונה טענת המדינה, כי במכתב הדרישה להשוואה לא נכתב דבר אודות "הבטחה", שניתנה לתובעת, כביכול, בנוגע להחלת תנאי הסכם הפשרה עליה. אף בתצהיר של זהבה אין פירוט של "הבטחה" כזו ולא הוצג לנו מסמך אחר כלשהו, בהקשר זה, ממנו ניתן ללמוד על הבטחה שניתנה בסמכות, שיכלה להיות בסיס להסתמכות של זהבה; זאת, למרות שבמכתב הפיטורים, מחודש 4/04, נכתב לזהבה "ברחל בתך הקטנה", כי אם היא מעוניינת - "... להשמיע בקשות, הערות, שאלות לעניין ההודעה על הפסקת עבודתך עליך להודיע לנו על כך עד לתאריך 28.5.04, בפקס ...". קרי, נדרשה התייחסות בכתב לנושא, תוך חודש ימים. לו, אכן, היתה לזהבה "הבטחה" מוסמכת בעניין תנאי פרישה חריגים חזקה עליה שהיתה מזכירה אותם בכתובים, לכל המאוחר, במועד זה.

14. לא רק ש"הבטחה" לא צויינה בדרישה להשוואה - אין לה גם כל ביטוי בכתב התביעה עצמו ורק בתצהירה של התובעת מצאנו רמז לכך. ברם, מהמשפט הקצר והסתמי, המופיע בסעיף 21 לתצהירה של זהבה, אין ללמוד על "הבטחה" של המנהל, אלא, על אמירה שלו, שאינה מחייבת. מהעובדה שזהבה לא תיארה את נסיבותיה של אמירה זו, מועד מדוייק, מיקום וכד', וגם לא הזכירה אותה במכתב הדרישה להשוואה או בתביעה עצמה יש להסיק, כי היא לא הסתמכה על "הבטחה" מחייבת כלשהי, כפי שניסו לצייר בסיכומיה.

15. לסיכומי התובעת צורפו שני פסקי דין מהם ביקשו ללמוד גזירה שווה לעניינה. אנו סבורים, כי אין הנדון דומה לראיה ואין בפסיקה זו כדי לתמוך במסקנה אותה מבקשת התובעת שנסיק. זהבה אינה טוענת להפליה מטעמים שהוכרו בפסיקה ובחקיקה כטעמים אסורים להפליה כגון הפליה מטעמי מין, מצב משפחתי, לאום, גיל גזע וכד', וכל טענתה שקיים שיווין בינה לבין האחרות, איתן הגיעה המדינה להסכם פשרה; לכן, לדעתה, אי החלת הסכם הפשרה עליה מהווה הפליה פסולה. פסקי הדין שהביאה התובעת אינם עוסקים בסוגיה כזו. לדידנו - לא הרי קביעת תנאי עבודה או פרישה בצורה פוזיטיבית, בהסכם קיבוצי או אישי, כנכונות להתפשר כדי לא להגיע להכרעה שיפוטית כזו או אחרת. פשרה, מעצם מהותה, הינה הסכמה לקנות סיכונים ללא השלכות רוחב. יתכן שהמצב היה שונה לו היה מדובר בפשרה עם הסכמות על עצם הזכאות לזכות כלשהי, אך, לא כך כאן.

16. מקובל עלינו, כי מחובת תום הלב וההגינות נגזרת גם חובת מעביד לנהוג בשוויון עם עובדיו. בענייננו, אין זה משנה מי היה המעביד של התובעת והאחרות, שכן - אחד היה, והמדינה היא שהיתה משלמת לו היה נמצא מקור חוקי המצדיק זאת. דא עקא, פשרה כספית עם עובד אחד אינה מקימה, כשלעצמה, חובה להחיל את תנאיה על עובד אחר.

17. אין לנו, אלא, להביא מדברי חברתנו, כב' השופטת לאה גליקסמן - שאל פסק-דינה בעניין נגלר היפנה ב"כ התובעת [נספח ב' לסיכומיו: עב/5817/00 ואח', עליזה נגלר ואח' - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ (במאגר ממוחשב)]. לאחר סקירה ממצה של הפסיקה בנושא חובת המעביד לנהוג בשוויון והיקפה, יחד עם בחינת עקרון ה"הגינות", נאמר בפס"ד נגלר, כי - אין כלל משפטי ברור וחד משמעי בקשר לטענת הפליה והכלל הוא, שהתוצאה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה [סעיף 59 לפס"ד נגלר]; וכך סוכם, שם, בהמשך [סעיף 63]:

"לנוכח ההתפתחות שחלה בפסיקה, הן לעניין עקרון השוויון והן לעניין חובת תום הלב, אין לקבל את הטענה כי לא קיימת עילת הפליה שאינה מבוססת על טענה של הפליה מטעמים פסולים (מין, גזע, דת וכו'). הן מכוח חובת תום הלב והן מכוח עקרון השוויון, יש מצבים בהם תקום לעובד עילת תביעה בשל אפלייתו לרעה לעומת עובד אחר, כאשר קיים ביניהם שוויון בנתונים הרלבנטיים (תפקיד, כישורים, דרגה וכו'). יחד עם זאת, אין משתמע מכך שקיים איסור מוחלט על המעביד לקבוע תנאים שונים לעובדים שונים המבצעים אותה עבודה. ... "

[ההדגשה במקור].

18. אם כך הוא בשעת קביעת תנאי עבודה, מקל וחומר שניתן להגיע להסכמות נפרדות ושונות כאשר חותמים פשרה עם עובדים מסויימים, שפתחו בהליך משפטי אישי, מבלי להודות בטענותיהם ומשיקולים של "קניית סיכונים". בעוד האחרות פוטרו כשנה לפני סגירתו של בית-הספר, בפועל, ופעלו להסרת רוע הגזירה, המשיכה זהבה לעבוד ולא עברה את התהפוכות שנגזרו עליהן. בהגיע המועד לסיום יחסי העבודה גם עמה לא גרעו מזכויות המוקנות לה על פי דין, כמו ליתר המורים שעבדו בבית-הספר, והיא קיבלה את מלוא זכויותיה לפי 100% פיצויי פיטורים [עמ' 12, ש' 4]. לתשלומים החריגים, אותם קיבלו האחרות במסגרת הסכם הפשרה, אין זהבה זכאית, משלא היתה צד להליך בו הושג ומשלא התגבשה בו הכרה בזכות מהותית זו או אחרת, אותה היא מבקשת להחיל עליה.

19. על זאת נוסיף, כי התובעת אינה יכולה להיבנות מהודעת ב"כ י.ת.ב. ואור וצל, כי "בכל התיקים של תובעים במעמדה של התובעת, אשר הנתבעות שאני מייצג היו מעורבות, הגענו לפשרות, לפי אותן עקרונות, כאשר המדינה בלבד נשאה בתשלום ..." [עמ' 10 לפרוטוקול], הואיל והוא מזכיר הסדר פשרה, שכאמור לעיל - אין די בעובדה שהתקבל בהליך אחר כדי לחייב החלתו גם על התובעת, מה גם, שההליך הנוסף היחיד שנזכר בדיון לפנינו, לבד מעניינן של אורה שטרית והאחרות, הוא תיק עב/2599/02 (אזורי ב"ש), בעניין ביבר - מי. ואח', בו התקיימו הוכחות ולא הוצגה לנו ההכרעה בו [עמ' 8, ש' 13].

סיכום

20. מהנאמר עד כה עולה, כי לא קמה לתובעת זכות לתשלומים מכח הסכם הפשרה, שנחתם עם 5 האחרות, בנסיבותיהן, והיא לא קופחה לעומת יתר המורים בבית-הספר באופן המהווה הפרת חובת תום הלב וההגינות כלפיה. אשר על כן - התובענה נדחית.

21. בנסיבות העניין - משהתביעה נסבה על תנאי פרישה, עקב סגירת מקום העבודה - כל צד ישא בהוצאותיו.

22. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 יום מקבלת פסק-דין זה.

ניתן היום, 11 בספטמבר 2008 (י"א באלול, תשס"ח), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים בדואר רשום.

פואד סבאג

נציג עובדים

דן דודיוק

נציג מעבידים

דלית גילה – שופטת

001809/05עב 710