ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ולדקובסקי יוסי נגד בטוח לאומי-ס :

1

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב - יפו

בל 007588/06

בפני:

כבוד השופטת חנה טרכטינגוט

נ.צ. מר אליעזר בארי

17/07/2008

בעניין:

ולדקובסקי יוסי

התובע

ע"י ב"כ עו"ד

רובין חזי

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

הנתבע

ע"י ב"כ עו"ד

דלית מילוא

פסק דין

1. לפנינו תביעתו של ולדקובסקי יוסי (להלן: "התובע") להכיר באירוע מיום 20/6/2006 כפגיעה בעבודה כמשמעותה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

2. התובע, יליד 1956 עבד החל מחודש יוני 2003 בחברת אולינצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ (להלן: "החברה") בתפקיד מכונאי.

התובע עבד בדרך כלל במוסך החברה ועסק בפירוק והרכבה של כלי עבודה.

מספר ימים לפני יום 20/6/2006 התבקש התובע לעבוד במסגריה במשך מספר ימים.

את אשר אירע ביום 20/6/2006 מתאר התובע בסעיפים 8-6 לכתב התביעה:

"6. ביום 20/6/2006 במהלך עבודתו של התובע במסגריה, עת ניסה להעביר חלקי פח לתוך כף ממתכת אשר היתה מצויה בגובה רב ומשקלה כמה טונות, נעה לפתע הכף ממקומה והתובע אשר ראה כי הכף עומדת לפגוע בו קפץ הצידה במהירות ובבהלה רבה וכף נחתה על הריצפה במרחק לא רב ממנו (להלן: "האירוע").

7. לאחר התרחשות האירוע ותוך כדי שהתובע מנסה להירגע מן המתח הרב והחרדה בהם היה נתון החל מנהל העבודה במסגריה להטיח האשמות בתובע, לצעוק ולגדף אותו. צעקותיו וגידופיו של מנהל העבודה רק העצימו את המתח הרב והחרדה בהם היה התובע נתון לאחר האירוע.

7. זמן קצר לאחר האירוע המתואר, החל התובע לחוש בחולשה קשה וסחרחורת חריפה וכן תחושת שיתוק בפלג גופו הימני ובצד הימני שבפניו. התובע חש כי כוחותיו אינם עיומדים לו והוא התיישב על הריצפה. עובד נוסף אשר נכח במקום אותה שעה סייע לתובע לעמוד על רגליו וניסה לסייע לו בהליכה, אולם התובע לא היה מסוגל לנוע. בסמוך לאחר מכן ומשלא חל כל שיפור במצבו של התובע הסיעו מנהל העבודה לביתו".

3. אין מחלוקת כי התובע אושפז באותו יום בבית חולים וולפסון עם ממצאים המתאימים לאוטם מוחי.

4. תביעת התובע למוסד לביטוח לאומי בגין האירוע נדחתה ביום 30/10/2006 מהטעם שלא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, אשר הביא לאוטם שהתפתח בתאריך 20/6/2006.

5. האירוע המתואר בסעיפים 7-6 לכתב התביעה נמסר על ידי התובע לראשונה עם הגשת התביעה לבית הדין.

בתביעה לתשלום דמי פגיעה אשר הוגשה ביום 16/8/2006 נרשם בחלק של תאור הפגיעה:

"ישבתי במפעל לנוח. הרגשתי סחרור. התישבתי על הריצפה. הרגשתי שחצי הגוף הימני שלי משותק".

בהצהרה אשר נמסרה מפי התובע ביום 28/9/2006 (להלן: "ההצהרה") מתאר התובע כי שלושה ימים לפני האירוע, נשלח על ידי המנהל לעזור למסגר. לדבריו העבודה במסגריה קשה יותר כי קיימת תכיפות גבוהה יותר של הרמת דברים כבדים, מה גם שבמוסך את רוב הדברים ניתן להרים עם מנוף ורק לפעמים יש צורך להרים דברים באופן ידני, ואילו במסגריה אין מנוף וכל דבר צריך להרים בידיים.

וכך מתאר התובע בהצהרה את עבודתו במסגריה:

"העבודה שלי במסגריה, בשלושת הימים שלפני האירוע, הרמתי כלים מאד כבדים כמעט כל הזמן, למשל כמו שיניים של קו (כך במקור) באגר שזה שוקל בערך 70 ק"ג, הייתי צריך להשחיז להלחים ולחתוך ולסובב את השיניים שזה היה מאמץ גדול. כל שן הוא באורך של שולחן, וזה מאד כבד וקשה. העובדה שהמנהל הטיל עלי לעשות בשלושה ארבעה הימים האחרונים שעבדתי שם היתה לעזור למסגר לתקן את קו של הבאגר, שזה מכשיר מאד גדול וכבד. זה אומר שהעבודה שעשיתי היתה הרבה יותר קשה והרבה יותר מאומצת מהעבודה הרגילה שלי. היו ימים שלא הרגשתי את הידיים מרוב המאמץ שהשקעתי. ההשחזה היתה כרוכה גם ברעש חזק מאד עד שבהפסקה הייתי תופס את הראש כדי להרגע.

אני רוצה לציין שבמסגריה אין קירות רק גג , סככה זזה עם גלגלים ועבדנו בשמש, היה חם מאד מאד, וזה הכביד על העבודה. במוסך יש קירות ושם יותר צל.

ב-20/6/2006 המשכתי כאמור לעבוד במסגריה והגיעו שם חברים מהעבודה והמסגר אמר "יוסי תפסיק לעבוד, אתה עוד מעט תמות", ואני ישבתי ופתאום הרגשתי שהראש מסתובב לי והרגשתי כמו גלים בים, ישבתי על הריצפה ולא קמתי יותר. אמרתי "חברה אני לא מרגיש טוב" , הם נתנו לי מים לשתות, וניסו לעזור לי לשבת על הכסא, ואני לא יכולתי , הרגשתי שצד ימין לא מאפשר לי לקום. המסגר לקח אותי להסתובב קצת, תמך בי בהליכה כי הוא חשב שאולי השרירים נתפסו לי מהמאמץ".

6. בסיכום המחלה נרשם:

"ביום קבלתו בשעות הצהרים באופן פתאומי הופיע חולשה ורדימות פלג גוף ימין ופנים באותו צד ללא כאב ראש, ללא בחילה או הקאות...".

אין ציון של אירוע כלשהו.

7. כאמור בתביעה לבית הדין סיפר התובע לראשונה על האירוע של נפילת כף באגר אשר גרמה לו לחרדה רבה.

על גירסה זו חזר בתצהירו אם כי שונו נסיבות נפילת הכף והושמטו העובדות המופיעות בסעיף 7 לכתב התביעה ולפיהם לאחר האירוע מנהל העבודה במסגריה החל לצעוק ולגדף אותו, צעקות שהעצימו את המתח הרב והחרדה בהם היה נתון. בתצהירו מתאר התובע את שאירע באופן הבא:

"5. ביום 20/6/2006 במהלך עבודתי במסגרייה ניסיתי לשנות את זווית כף

המתכת איתה עבדתי. מדובר בכף באגר שמשקלה כ-7-6 טון וגובהה כ-3

מטר.

6. על מנת שניתן יהיה לשנות את הזווית של הכף הכיתי בעזרת פטיש שמשקלו כ-5 ק"ג על סטופרים מפלסטיק אשר החזיקו את הכף. הכף הוחזקה בזמן שהכיתי על הסטופרים על ידי מזלג שהיה מחובר למלגזה על מנת לייצבה.

7. תוך כדי עבודתי התהפכה כף הבאגר לכיווני באופן פתאומי וראיתי שהיא עומדת ליפול לעברי באופן שעלול היה לסכן את חיי.

8. על מנת להימנע מפגיעה ישירה של הכף שנשמטה מאחיזתה והתהפכה לכיווני זינקתי ממקומי בצורה חדה ובזכות כך ניצלו חיי, שכן הכף נחתה במרחק סנטימטרים ספורים ממני.

9. באותו הרגע הרגשתי שאני ממש עומד למות ושמעתי את ישראל, מסגר שעבד איתי באותה שעה במסגרייה, צועק לעברי אתה חי, אתה חי???.

10. ישראל ניגש אלי והבחין שאני חלש וחיוור מאד והוא הגיש לי כוס מים. אני ניסיתי להסדיר את הנשימה ולהרגיע את ההתרגשות העצומה אשר לא הרפתה ממני.

11. למרות התחושה הקשה שהמשיכה ללוות אותי עשיתי את מירב המאמצים וניסתי להמשיך בעבודתי, אך ההרגשה הקשה ליוותה אותי כל הזמן.

12. לא חלף זמן רב ואני התחלתי לחוש חולשה קשה וסחרחורת ותחושת שיתוק בפלג הגוף הימני ובצד הימני שבפנים. הרגשתי כל כך חלש עד שלא יכולתי להמשיך לעמוד והתיישבתי על הרצפה. ממצב ישיבה לא הצלחתי לקום.

13. מכונאי נוסף שהיה נוכח במקום, יצחק חניה, ניסה להעמיד אותי על רגליי לסייע לי ללכת אבל אני לא הייתי מסוגל לעמוד.

14. לאחר זמן קצר ומשלא חל שיפור במצבי הסיע אותי מנהל העבודה, מר סידי נעים לביתי".

8. בחקירתו הנגדית מיום 2/4/2008 נדרש התובע להסביר מדוע אין זכר לסיפור של הכף בסיכומי המחלה בתביעה למל"ל ובהצהרה וכך העיד:

"מה שהיה נכון אני כן סיפרתי, אולי לא סיפרתי בדיוק את הדברים כי אני סיפרתי את הכל בגלובלי. מה שכן אני אמרתי שעף אלי כף ובקושי ברחתי, ישבתי על הכסא בצד, עבדתי ליד ישראל, והוא הביא לי כוס מים, ואמר לי תירגע, נחתי והתחלתי לעבוד, כאילו לא קרה כלום, ואחר זמן קצר קיבלתי אירוע מוחי". [עמ' 4, שורות 26-22 לפרוטוקול].

על הסברו זה לפיו סיפר בהצהרה באופן גלובלי חזר התובע מספר פעמים והבהיר:

"אמרתי, אבל אולי לא אמרתי את זה בדיוק , אמרתי שנבהלתי אבל גם אמרתי לעצמי שכאילו לא קרה כלום" [עמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול].

עוד הוא מוסיף כי אחרי שהכף נפלה הרימו אותה שוב על המלגזה והתחילו לעבוד כאילו לא קרה כלום.

9. מטעם התובע העידו שני עדים נוספים מלבדו:

מר ישראל דובציס (להלן: "ישראל") ומר יצחק חניה (להלן "יצחק").

ישראל אשר עובד במסגריה העיד בתצהירו כי התובע היכה בפטיש על הסטופרים כדי לאפשר שינוי של זוית בכף הבאגר. אלא שתוך כדי העבודה התשחררה הכף ממקומה ונחתה במרחק סנטימטרים בודדים מהתובע.

לטענתו, מאד נבהל, ניגש אל התובע וראה שהוא מבוהל ונרגש וניסה להרגיע אותו והגיש לו כוס מים. לאחר זמן ניסה התובע לעבוד אבל הרגיש חולשה, סחרחורת וחוסר תחושה בפלג גוף ימין.

בחקירתו הנגדית הבהיר כי ביקש מהתובע להוציא את הסטופרים כי צריך היה להפוך את הכף. עוד הבהיר כי את הכף הופכים עם מזלג אשר מרים אותה וזורק אותה.

כאשר נשאל ישראל אם לא קיימת סבירות שהכף תיפול כאשר דופקים עליה השיב:

"בטח לפעמים זה כבר נפל כמה פעמים בפינה של המוסך, זה נופל כל הזמן אף אחד לא יכול להחזיק אותו רק מנוף גדול". [עמ' 10 שורה 11-12 לפרוטוקול].

עוד הבהיר כי האנשים שעובדים באזור המסגריה יודעים שכאשר יש רעש גדול הוא, ישראל הופך את הכף.

לדברי ישראל אחרי שהכף נפלה הפנים של התובע היו לבנים אבל מאחר והוא עמד על הרגלים הבין שלא קרה לו כלום, כיוון שמדובר בכף שמשקלה 7.5 טון כך שאם התובע היה נפגע היה הופך לפיתה.

יצחק, מכונאי ציוד כבד העובד במוסך הצהיר כי ביום האירוע הגיע למסגריה ופגש את התובע שנראה חלש ומבוהל, התקשה לעמוד על הרגלים. לדבריו התובע סיפר לו שזמן קצר קודם לכן נפלה כף הבאגר ממקומה וכמעט פגעה בו.

בחקירתו הנגדית הבהיר כי עבר דרך המסגריה בדרכו לשירותים.

כשנשאל אם שמע משהו חריג השיב שלא.

בקשר עם נפילת הכף ובהלת התובע השיב העד בחקירתו הנגדית:

"ש. הוא אמר לך שהוא נבהל?

ת. לא.

ש. האם שמעת פעם שהכף נפלה?

ת. הכף לא נופלת כשהופכים אותה, זה מה שאני עובד ומסתכל, יש כמה שלבים בעבודת הכף".

10. מטעם הנתבע העידה גב' מאירה גל סיטון מנהלת סניף רחובות בנתבע אשר גבתה את ההצהרה מהתובע.

העדה הופנתה למכתב שחרור של התובע מבית חולים מיום 2/8/2006 שם נרשם:

"לציין : קושי קל בתהליכי חשיבה – עקב קושי בשמירה על קשב ממושך", והשיבה:

"לו הייתי רואה את זה היום, וזה היה מונח בפני, הייתי שואלת אותו אם הוא חושב שהוא מסוגל להשיב על השאלות, אם הוא זוכר דברים, הייתי שואלת. אבל אני לא זוכרת שראיתי את זה, אבל אני קוראת את מה שכתוב בהצהרה ובהצהרה יש פה ירידה לפרטים, לא הבחנתי שהוא משהו חריג בתקשורת, וזה לפי מה שכתוב פה. אם הייתי מרגישה שהייתה בעיה לא הייתי גובה הצהרה".

כשנשאלה האם לא היתה צריכה לשאול אותו אם אירע משהו חריג באותו יום השיבה כי היא תמיד שואלת את השאלה ומתשובת התובע בהצהרה לפיה "באותו יום ספציפי לא היה משהו חריג אבל ...”

ניתן להסיק כי התובע נשאל אם אכן היה משהו חריג באותו יום.

11. טענות ב"כ התובע –

א. גם אם התובע לא מסר בהצהרה כי הכף נפלה, אזי בהתאם לעדויות יש לקבוע כי אירוע זה אכן התרחש.

ב. לתובע קיים קושי לבטא את עצמו ובהתאם לסיכום מחלה מאוגוסט 2006 היה לו קושי קל בתהליכי חשיבה וקושי בשמירה על קשב ממושך.

ג. יש לתת משקל לעדים האובייקטיביים.

12. טענות ב"כ הנתבע –

א. השאלה אינה אם נפלה הכף אלא האם אירע אירוע חריג אשר גרם לתובע בהלה חריגה, וזאת לא הוכח.

ב. ההצהרה אשר מסר התובע מלאה בפרטים של מאמצים פיזיים ודברים שמעצבנים אותו אך אין זכר לכף שהבהילה אותו גם כאשר נשאל באופן ספציפי אם היה אירוע חריג.

ג. גם אם הכף זזה, הרי העובדה שהתובע לא הזכיר זאת מלמדת כי לא היה בכך אירוע חריג.

13. דיון והכרעה –

נקדים ונאמר, כי על אף התרשמותנו ממצבו הקשה של התובע אשר נפגע כתוצאה מאירוע מוחי אשר התרחש בעבודה לא הוכיח התובע כי אירעה לו "פגיעה בעבודה" כמשמעותה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995.

אמות המידה להכרה באירוע מוחי כבתאונת עבודות דומות לאלה שבאוטם שריר הלב, ולפיכך תנאי להכרה באירוע כתאונה בעבודה הוא שהגורם לאירוע המוחי היה אירוע חריג.

[דב"ע נו 11/7 נורית חזאם נ' המוסד פד"ע לו 75].

על התובע הנטל להוכיח כי האירוע אשר אירע בעבודה וניתן לראותו כקשור סיבתית לקרות האירוע המוחי, הינו אירוע חריג.

הבחינה באם מדובר באירוע חריג נעשית באופן סובייקטיבי מנקודת מבטו של הנפגע ולא באופן אובייקטיבי.

[דב"ע כי/7,11 נורית חזאב נ' המוסד ; עב"ל 458/99 מאור פלבסקי נ' המוסד (לא פורסם) עב"ל 1382/00 מיכאל אסולין נ' המוסד (לא פורסם)].

הבחינה הגם שהינה סובייקטיבית, טעונה ראיות אובייקטיביות.

עוד נפסק כי בקביעת העובדות האם היה אירוע חריג יש לייחס משקל מכריע להודעה בפני חוקר המוסד ולמסמכים הרפואיים.

14. מן הכלל אל הפרט –

התובע לא הזכיר את בהלתו בנפילת הכף לא בטופס התביעה, לא הצהרה ולא במסמכים הרפואיים.

הסבריו בבית הדין לעניין כי סיפר באופן גלובלי לא שיכנעו אותנו.

ב"כ התובע מבקש לאין את האמור בהצהרה בהסתמך על סיכום המחלה.

בסיכום המחלה מיום 1/8/2006 נרשם לעניננו:

"הזכרון – תקין. לציין קושי קל בתהליכי חשיבה – עקב קושי בשמירה על קשב ממושך. תכנון תקין, יש נטיה לאימפולסיביות".

העידו בפנינו גב' גל, ונתנו אמון מלא בעדותה כי לו היתה מבחינה במשהו חריג בתקשורת, היתה מפסיקה את החקירה.

יתירה מכך, בסיכום המחלה נרשם בפירוש כי הזכרון תקין והקושי הוא בשמירה על קשב לזמן ממושך.

ואכן ההודעה מלאה פרטים על עבודתו השגרתית כאמור כמכונאי, על שליחתו לסייע במסגריה ועל השוני בין סוגי העבודות.

עוד כוללת ההודעה פרטים על עבודתו במסגריה תוך שהתובע מדגיש את המאמץ הגדול יותר בעבודתו במסגריה. התובע מייחס את האירוע למאמץ במסגריה. התובע אשר מייחס את האירוע למאמץ במגריה מציין את המטלה של תיקון כף הבאגר אך לא מזכיר כל בהלה מנפילתה הפתאומית.

התובע אף מזכיר את החום הכבד במסגריה לעומת עבודתו במוסך.

אין לקבל את טענת ב"כ התובע לפיה לא נשאל התובע אם היה משהו חריג בעבודתו ביום האירוע שכן תשובותיו של התובע בעמ' 2 להודעה מתייחסות לענין זה: "בעבודה אין מריבות, אבל יש עצבים רוב הזמן, אנשים הם שונים ותמיד יש מתחים, באותו יום ספציפי לא היה משהו חריג, אבל מעצם העבודה שהמנהל שלח אותו למסגריה, זה הרגיז אותי והרגשתי עם זה לא טוב, ולא היתה לי ברירה אלא לעבוד במסגריה. אף אחד לא רצה לעבוד במסגריה והמנהל אמר לי "יוסי, רק אתה יכול לעבוד" איתו ואני שאלתי למה אני צריך לעשות את שאף אחד לא רצה לעשות וזאת מאד הרגיז אותי".

13. לכך יש להוסיף כי התובע לא הזכיר את האירוע החריג לא בטופס התביעה ולא בבית החולים.

14. כאמור הגירסה הופיעה לראשונה לאחר הגשת התביעה ולא רק זאת אלא שקיימות סתירות מהותיות בין הנרשם בכתב התביעה לבין האמור בתצהיר וזאת הן לענין אירוע והן לענין תגובתו של ישראל.

הגירסה המופיעה ובסעיף 7 לכתב התביעה לפיה שהכף נחתה על הריצפה, החל מנהל העבודה שבמסגריה להטיח האשמות בתובע לצעוק ולגדף אותו, פעולות אשר העצימו את המתח והחרדה השתנתה בתצהיר באופן שישראל שאל מיד אם הוא חי וכשהבחין שהוא חלש וחיוור הגיש לו מיד כוס מים.

אך יתירה מכך גם לעצם נפילת הכף קיימת סתירה מהותית , כאשר בתביעה טוען התובע כי הכף נפלה עת ניסה להעביר חלקי פח לתוך כף ממתכת, היא נעה לפתע ממקומה, לעומת האמור בתצהיר שהכף זזה בזמן שהכה על הסטופרים החיצוניים.

התובע מבקש להבנות משני העדים החיצוניים אלא שלטעמנו אין בהם כדי לסייע.

העד יצחק אשר היה סמוך למסגריה לא שמע כל רעש חריג כאשר העד ישראל מעיד כי נפילת הכף עושה רעש עצום.

אך, וזה העיקר למרות שבתצהירו מסר יצחק כי התובע מסר לו כי הכף נפלה וכמעט פגעה בו, הרי שבחקירתו הנגדית שלל כי התובע סיפר לו כי נבהל.

לא זו אף זו, העד יצחק טוען כי הכף לא נופלת אלא כשהופכים אותה.

ישראל העיד כי כאשר מתכוונים להפוך את הכף ומנסים להזיז את הסטופרים אזי יש סיכוי שהכף נופלת ואכן היא כל הזמן נופלת.

לא נתנו אמון בתשובתו שאין הוא יודע אם התובע ידע שהכף עלולה ליפול.

ישראל העיד כי כל העובדים בסביבה מכירים את הרעש העצום כאשר הוא הופך את הכף ואין זה סביר כי יבקש מהתובע לשחרר את הסטופרים בלי שיוודא כי עליו להזהר מאפשרות של נפילת הכף.

מקבלים אנו את טענת ב"כ הנתבע כי אין עלינו להכריע בשאלה האם ומה אירע לכף, אלא אם אירע לתובע אירוע חריג אשר גרם לו דחק נפשי יוצא דופן וזאת לא השכיל התובע להוכיח.

משזו המסקנה לא מצאנו להתייחיס לסתירות נוספות בעדויות הנוגעות לזהות המטפלים בתובע (ישראל או חניה ) לאחר שהבחינו שאינו חש בטוב.

15. בטרם סיום יש להוסיף כי בכתב התביעה התובע מבקש לייחס את האירוע החריג גם לעבודתו המאומצת במסגריה בשלושת הימים שקדמו לאירוע.

אלא שהתובע זנח טענה זו בסכיומיו.

למעלה מן הצריך נציין כי מבלי להכריע במספר הימים בהם עבד במסגריה (לאור עדותו של ישראל) הרי בחינת המאמץ הפיזי הנוסף צריך להעשות ביחס לעבודתו הרגילה שאף היא הינה עבודה פיזית.

עוד יש לציין כי מאמץ פיזי המשתרע על פני מספר ימים אינו יכול להוות אירוע חריג לצורך הכרה באירוע מוחי כפגיעה בעבודה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתן היום ל' בסיון, תשס"ח (3 ביולי 2008) בהעדר הצדדים.

נ.צ. מר אליעזר בארי

חנה טרכטינגוט, שופטת

קלדנית: אסתר תורתי