ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין קמרון נגד זכאי :


בתי המשפט

בית משפט השלום ראשון לציון

א 004875/06

בפני:

כב' השופט שאול מנהיים

06/09/2009

בעניין:

קמרון טל

התובע

נ ג ד

זכאי מיכה

הנתבע

פסק דין

מבוא

1. בחודש אוקטובר 2004 היתה אמורה להתבצע עסקת של רכישת זהב בטנזניה שבאפריקה. הזהב שהיה אמור להירכש שם נועד להגיע לאחר רכישתו לישראל ולהימכר בה ברווח. לשם ביצוע העסקה גויס הון ממשקיעים שונים ובהם התובע, שהשקיע לטענתו סך של 350,000$. לרוע המזל העסקה נכשלה: לאחר שהזהב נרכש ובעודו שמור בכספת בנק בטנזניה, פרצו אלמונים לכספת והחליפו את הזהב בחומר חסר ערך של ממש. התביעה דנן היא להשבת סכום ההשקעה הנ"ל, וכן להחזר עלויות נוספות שנגרמו לתובע, לטענתו.

2. אין מחלוקת בפניי כי סחר בזהב בטנזניה מחייב קבלת רישיון לעסוק בכך, וכי הנתבע (להלן: מר זכאי או הנתבע), אשר הינו שמאי רכב במקצועו, נעדר רישיון כזה.

3. עוד אין חולק כי בתחילת חודש יולי 2004 הקימו הנתבע יחד עם מר יהודה ביבס, הכימאית הגב' שוש מסלובטי-מור (להלן: שוש) ובנה מר זיו שטיינברג (להלן: זיו) חברה בטנזניה בשם וייזמן בע"מ (WISE MEN LTD, להלן: חב' וייזמן). החברה הוקמה כדי שתשמש אישיות משפטית שבידיה ההיתר הנדרש כדי לסחור בזהב ואבני חן בטנזניה, ואין חולק שאכן קיבלה את כל הרישיונות וההיתרים הנדרשים כדי לעסוק בכך. הסכום של 350,000$ שגויס כנטען מידי התובע לשם ביצוע עסקת הזהב הועבר לחשבון הבנק של חברת וייזמן.

4. אלה הן העובדות היחידות שאינן שנויות במחלוקת בפרשה דנן. כל יתר הפרטים, המהווים את הרוב המכריע של העובדות נשוא הפרשה, שנויים במחלוקת בין הצדדים. ההתקשרויות הנטענות בקשר עם עסקת הזהב לא עוגנו בהסכמים בכתב. כתבי הטענות של הצדדים נוסחו בצורה מעורפלת ורב בהם הנסתר על הגלוי. לשם הנוחות אסקור בתמצית את עיקרי גרסתו של כל אחד מהצדדים בתובענה דנן.

תמצית גרסת התובע

5. במהלך חודש ספטמבר 2004 פנה הנתבע אל התובע בהצעה להשתתף בעסקת זהב במסגרתה ירכוש הנתבע זהב בטנזניה, יביאו ארצה והזהב יימכר בארץ ברווח נאה. בנוסף נטען כי הנתבע התחייב שהעסקה תבוצע תחת פיקוחו ובאחריותו האישית וכי הוא מתחייב לנקוט בכל אמצעי הזהירות וההגנה הנדרשים לשם כך. כן נטען כי הנתבע התחייב לשתי תוצאות חלופיות זו לזו: הראשונה - במידה והעסקה תצליח, הנתבע ישוב עם הזהב ארצה. השניה - במידה והעסקה לא תצליח, התחייב הנתבע לשוב ארצה עם הסכום שגויס לטובת ביצוע העסקה. לאור התחייבויותיו הנטענות של הנתבע גייס התובע סכום של 350,000$ ממשקיעים שונים לטובת ביצוע העסקה. הכסף הועבר לחשבון הבנק של חברת וייזמן בטנזניה ונטען כי נמשך ממנו על ידי הנתבע לשם ביצוע עסקת הרכישה. התובע טוען כי הנתבע, בניגוד להתחייבויותיו המפורשות, הותיר את ביצוע העסקה בידי שוש ובנה זיו ושב לארץ ללא הזהב וללא ההון שגויס.

6. לאחר מספר ימים התברר כי לאחר שהזהב נרכש, הוא הוטמן בכספת בנק בטנזניה אולם אלמונים פרצו לכספת והחליפו את הזהב בחומר חסר ערך. כתוצאה מכך נותר התובע ללא כספי ההשקעה וללא הזהב שהובטח.


תמצית גרסת הנתבע

7. כאשר עלתה האפשרות לבצע עסקת זהב בטנזניה, פנתה שוש לנתבע בבקשה לגייס משקיעים. הנתבע, ששהה באותה העת בחו"ל, הפנה אותה למר ביבס ושניהם יחד פנו אל התובע כדי לעניין אותו בפרטי העסקה. לטענתו, לאחר ששב ארצה זומן הנתבע למשרדי התובע ושם בישר לו התובע כי סיכם עם שוש כי הוא יממן חלק מהעסקה באמצעות חברת וייזמן. הנתבע מדגיש כי מעולם לא התחייב באופן אישי לבצע את העסקה וכי בפועל הוא לא היה צד לה. לטענתו עסקת הזהב בוצעה באמצעות מנהליה של חברת וייזמן - שוש ובנה זיו - וזאת בדיוק בהתאם למתווה אשר הוסכם בין התובע לבין שוש. בנוסף טוען הנתבע כי הכספים שהועברו לחברת וייזמן לא היו כספי התובע אלא כספים של משקיעים אחרים, והנתבע טוען לפיכך כי לתובע עצמו אין עילת תביעה נגדו.

הסוגיות העיקריות הטענות הכרעה

8. השאלות העיקריות הטענות הכרעה בתיק הינן האם, כטענת התובע, התחייב הנתבע באופן אישי לבצע את העסקה בכפוף לביטחונות מתאימים והאם התחייב להגיע ארצה עם הזהב או עם סכום ההשקעה במידה והעסקה לא תבוצע. שאלה נוספת הינה האם התרשל הנתבע. במאמר מוסגר אציין כי התובע ביסס את תביעתו גם על עילות שונות שמקורן בחוקים שונים ובהם: חוק עשיית עושר ולא במשפט, חוק הנאמנות, חוק השליחות, חוק השומרים, ועוד. טענותיו של התובע בדבר קיומן של עילות תביעה המפורטות לעיל נטענו בכתב התביעה בשפה רפה וכוללנית. התובע לא פירט בכתב תביעתו מהן העובדות המקימות כל אחת מעילות התביעה הנטענות הנ"ל. די בטעמים אלה כדי שבית המשפט לא יידרש לדון בהן. בנוסף לכך - וזהו העיקר - זנח התובע בסיכומיו את כל עילות התביעה שנטענו בכתב התביעה, למעט שתי טענות: הפרת התחייבות חוזית, וכן התרשלות בביצוע עסקת זהב.

דיון

מעמדו של התובע כבעל דין (שאלת היריבות)

9. התובע טען בכתב התביעה כי הוא לבדו השקיע את הסכום בסך 350,000$ בעסקת הזהב. בהתאם לגרסתו כפי שנטענה בכתב התביעה, מקורו של הסך האמור הינו בהלוואות שנטל ממקורות שונים (ר' ס' 12 לכתב התביעה).

10. התובע שינה את גרסתו זו בתצהיר שהגיש ובראיות שהובאו מטעמו. מאחר וב"כ הנתבע התנגד נחרצות לכל הרחבה או שינוי חזית, מדובר בשינוי חזית אסור מצד התובע. התובע כתב בתצהירו כי לשם גיוס מימון לעסקת הזהב הקים שותפות לא רשומה. לטענתו, השותפות היא זו שהעמידה את כספי מימון הרכישה בסך 350,000$, אשר השבתם נתבעת במסגרת התובענה דנן (ר' ס' 27 ו- 36 לתצהירו). בנוסף נטען כי השותפים בשותפות הינם מר יהודה ביבס ומר לישע אלישע, שותפיו לבעלות במניות חברת א.ט. שירותים משפטיים בע"מ (אשר בבעלות התובע), וכן מר נחמן ברגר - חבר של התובע (ר' ס' 18-20, 27 ו- 36 לתצהיר התובע וכן ס' 13 לתצהירו של מר אלישע, ס' 17 לתצהירו של מר ברגר, ס' 21 לתצהירו של מר ביבס).התובע מוסיף וטוען בתצהירו כי חלקו של כל שותף בשותפות שהוקמה לשם העמדת מימון העסקה הינו כדלהלן:

יהודה ביבס - העמיד סך של 100,000$;

לישע אלישע - העמיד סך של 50,000 $;

נחמן ברגר - העמיד סך של 100,000$ (אשר אותם לווה, כפי הנטען מחב' צבאן בכור תכשיטים - ראה ס' 21-24 לתצהירו של נחמן ברגר).

חלקו של התובע בהעמדת המימון - 100,000$, סכום שלווה לטענתו מאביו.

11. בנוסף על האמור נכתב בתצהיר התובע כי טרם העברת הסכום לעיל לחשבונה של חברת וייזמן על ידי כל אחד מהשותפים התקשר הנתבע למשרד התובע, ובשיחה שהושמעה לכל הנוכחים במשרדו של התובע באמצעות הרמקול של מכשיר הטלפון שבמשרד, חזר הנתבע והתחייב כי העסקה תבוצע באחריותו האישית, תחת פיקוחו ובכפוף לביטחונות מתאימים, והודיע כי הזהב נבדק על ידי שוש הכימאית ומדובר בעסקה בטוחה. בנוסף נכתב שם כי הנתבע התחייב באותו מעמד בפני השותפים שכספי ההשקעה לא יועברו לידי המוכרים עד להגעת הזהב ארצה ובדיקתו על ידי הקונה בארץ.

12. על פני הדברים נראה כי לכאורה קמה לשותפות הנ"ל (להבדיל מהתובע עצמו) עילת תביעה כנגד הנתבע. מקום בו השותפות לא נרשמה כדין על פי פקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה- 1975, היא אינה יכולה לתבוע מכח עצמה ועל כל אחד מהשותפים להצטרף לתביעת השותפות כתובעים נוספים: ר' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה תשיעית תשס"ז-2007, (להלן: א' גורן), עמ' 67.

13. השותפות, ואף שותפיו הנטענים של התובע בה, לא צורפו להליך כתובעים. כדי לנסות ולהתגבר על פגם זה המחה כל אחד מהשותפים הנטענים לתובע את זכותו העתידית לקבלת כספים שעשויים להיפסק במסגרת תובענה זו כנגד הנתבע (ר' ס' 13 לתצהירו של מר לישע; ס' 17 לתצהירו של מר ברגר; וס' 21 לתצהירו של מר ביבס). גם אותה המחאה לא זכתה לכל אזכור בכתב התביעה (כמו קיום השותפות וזהות השותפים), אף שהיא מהותית לקיומה של עילת תביעה בידי התובע ביחס לכספים הכלולים בתביעה (שסכומם הכולל 250,000$) שהוא עצמו טוען כיום כי אינם כספים שלו. אציין כי אין בפי התובע טענה כי הוא מחויב להשיב כספים אלה לשותפיו מכח חוזה או דין.

14. מטעמים דיוניים שיפורטו להלן אין התובע יכול לכלול בתביעתו, בדרך שבה נעשו הדברים, גם את הכספים שהוא עצמו טוען בראיותיו כי אינם כספיו. ראשית, מדובר בשינוי חזית אסור כפי שנכתב לעיל. שנית (ובהנחה שהרחבת החזית הוכשרה בדיעבד משנחקרו אותם שותפים נטענים על גרסתם), המחאת הזכות לתבוע כפי שנזכרה לעיל סויגה והותנתה בקבלת התביעה. משמעותה של התנאה זו הינה כי מעשה בית דין יחול על כל אחד מהשותפים רק אם התביעה תתקבל, אולם לא יחול על אותם שותפים אם תביעת התובע כאן לא תתקבל. המשמעות היא שאם התביעה או חלק ממנה יידחו, יוכלו השותפים להגיש כנגד הנתבע תביעה נפרדת בגין אותם סכומים שנכללו בתביעה הנוכחית אולם לא נפסקו לזכות התובע. זאת אין לקבל, והתנהלות כזו לפחות גובלת בחוסר תום-לב בניהול הליכים. שלישית, הגשת התביעה על ידי התובע כפי שנעשתה כאן כאשר היא כוללת גם את כספי שותפיו הנטענים, עומדת בניגוד לכלל לפיו כאשר תובע מגיש את תביעתו מכח היותו נציג עליו לכתוב זאת במפורש בכתב תביעתו וכן לציין כנציגו של מי הוא תובע, הכל כמצוותה המפורשת של תקנה 11 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (ר' גם א' גורן לעיל, עמ' 65). למותר לציין שהתובע לא עשה כן, וכל ההתייחסות לקיומם של משקיעים נוספים שכספיהם נכללים בתביעה (ואף מהווים חלק הארי שלה) הגיעה לידיעת בית המשפט רק במסגרת ראיות התובע. הרציונאל העומד בבסיס הכלל הינו כי מעשה בית דין יחול גם על אותם אחרים המיוצגים בהליך על ידי התובע, ואופן הגשת התביעה וניסוחה נוגד רציונאל זה.

15. כאן המקום לפרט מדוע עניין שינוי החזית עומד לרועץ לתובע. לו היתה מוכחת גרסתו המקורית של התובע כפי שנכללה בכתב תביעתו ושלפיה מימן את הסכום שהושקע בעסקת הזהב (350,000$) באמצעות נטילת הלוואות ממקורות שונים, אזי למי שהלוו לתובע כספים אין כל זיקה או עניין בעסקה שלשמה ניתנו ההלוואות. המלווים אינם מעוניינים בפרטים הקשורים בעסקת הזהב, בזהות הצדדים לה, בסיכויי הצלחתה, ברווחים שהיא עשויה להניב, והם אינם נוטלים חלק בסיכון הכרוך בה. הסיכון היחיד שנוטלים המלווים בהעמדת הלוואה הינו כי ההלוואות לא תיפרענה. הרווחים היחידים שהם מצפים להם מסתכמים בריבית שתתווסף לקרן ההלוואה עם פרעונה. החייב היחיד כלפיהם הוא הלווה (התובע, בענייננו). שונה הדבר מקום בו מי שהעמידו כספים לרשות התובע הינם שותפים לעסקת הזהב. במקרה האחרון, השותפים הינם צדדים לעסקה לכל דבר. פרטים מהותיים הנוגעים לה, ובמיוחד הסיכויים והסיכונים הגלומים בה, הינם מעניינם והם אלה שיקבעו עבורם את הכדאיות העסקית בהתקשרות בעסקה זו. מי שחב כלפיהם הוא מי שכשל בשימוש בכספם, אם אמנם היה כשל כזה ואם נסיבותיו מקימות חבות. אין טענה ואין ראיה כי התובע התחייב כלפי שותפיו לשפותם או לפצותם אם הכסף ירד לטמיון. על כן יש הבדל מהותי ביותר בין גרסת התובע בכתב תביעתו לבין זו שהוא ביקש להוכיח בראיותיו, ועניין שינוי החזית אינו בגדר הקפדה על כלל טכני גרידא. בנסיבות המקרה כפי שהן נטענות כיום אין לתובע כל עילת תביעה לגבי חלקיהם של שותפיו בכספים שהועברו, כנטען, למימון רכישת הזהב, פרט לעילה הצומחת מהמחאת הזכות; ואילו המחאה זאת לא רק שלא נטענה בכתב התביעה אף שהיא המקור לקיום עילה בידיו של התובע לגבי הכספים נשוא כל המחאה (וממילא חייבת היתה להיטען בכתב טענות באופן מפורש), אלא שהיא גם מותנית במובן זה שהיא חלה רק על אם וככל שהתביעה לגבי אותם כספים תתקבל.

16. די באמור לעיל כדי להביא למסקנה כי יש לדחות אותו חלק של התביעה שעניינו בכספים שכיום התובע עצמו טוען שהם כספי שותפיו (המסתכמים ב-250,000$). למעלה מן הצורך אבחן להלן גם את הראיות שהובאו בקשר לכספים אלה.

17. מר יהודה ביבס: נטען בפניי כי מר ביבס השקיע באמצעות השותפות סך של 100,000$ בעסקת הזהב (ר' ס' 17 לתצהירו של מר ביבס; ס' 19 לתצהירו של התובע; ס' 10 לתצהירו של מר ברגר). מאחר וכפי הנטען מר לישע אלישע העביר לידי מר ביבס סך של 50,000$ המהווים את חלקו של לישע בעסקת הזהב, העביר ביבס ביום 6.10.04 סך כולל של 150,000$ לחשבונה של חברת וייזמן, המהווים כפי הנטען את חלקו של מר ביבס ואת חלקו של מר לישע בעסקה הזהב (ר' עמוד שלישי לנספח ד' לתצהירו של התובע וכן ס' 19, 20 לתצהירו של התובע; ס' 11 לתצהירו של מר לישע; ס' 17 ו- 18 לתצהירו של מר ביבס).

18. ביום 27.2.05 הגיש מר ביבס תביעה כספית בבית משפט השלום בתל אביב, כנגד הגב' שוש ובנה זיו (ת.א 17937/05). כתב התביעה צורף כנספח ב' לתצהירו של הנתבע וכן הוגש וסומן "נ/2". עיון בפרשת העובדות בכתב התביעה מגלה כי במהלך שנת 2004 נפגשו מר ביבס, מר זכאי (הנתבע) וגב' שוש וזיו במטרה להקים את חברת וייזמן. נטען כי סוכם בעל פה כי תרומתם של שוש וזיו בהקמת החברה תתבטא בניצול קשריהם המקומיים במטרה לרכוש יהלומים וזהב ישירות ממכרות בטנזניה ואילו תרומתם של מר ביבס ומר זכאי (הנתבע בתיק דנן) תתבטא במימון הקמת החברה ופעילותה הראשונית. בנוסף, נטען בתביעתו הנ"ל של מר ביבס כי סוכם שבתמורה להשקעתם של מר זכאי וביבס בחברת וייזמן ירשם כל אחד מהם כבעלים של שליש מהון המניות בחברה, ובהתאם לכך כל אחד מהם יקבל שליש מרווחיה. בנוסף סוכם כי השליש הנותר ירשם בחלקים שווים על שם שוש ובנה זיו (ר' ס' 9, 12 ו- 14 ל- נ/2).

19. בסעיף 19 ל-נ/2 טען מר ביבס כי "התובע ומיכה קיימו את חלקם בהסכם שנכרת בין הצדדים ומייד לאחר רישום החברה, החלו להעביר לנתבע ולחשבון הבנק סכומים שונים בסך כולל של 248,706$ (סכומים אלו מהווים את הסכום הדרוש להקמת החברה לרבות רישיונות, אישורים לעסוק במסחר ומתכות זהב, הקמת משרד על תכולתו, רכב ניוד למכרות וכספים לביצוע עסקאות ראשוניות) כמפורט להלן: ......

ביום 06.10.04 העביר התובע סך של 150,000$ לחשבון הבנק ע"ש החברה" (ההדגשות הוספו).

20. במסגרת כתב התביעה נ/2 שהגיש מר ביבס כנגד הגב' שוש ובנה זיו, טען מר ביבס כי הנתבעים הנ"ל הפרו את חלקם בהסכם בכך שלא רשמו שליש ממניות חברת וייזמן על שמו (הבעלות במניות החברה נרשמה על שם שוש, בנה זיו וצד ג' נוסף). לפיכך הגיש תביעה כספית נגדם ובמסגרתה תבע את השבת הסך של 150,000$.

21. האישור המעיד על העברת הכספים שבוצעה על ידי מר ביבס בהתאם לנטען בס' 19.6 ל-נ/2, צורף אליו כנספח ד'. עיון בנספח ד' הנ"ל מגלה כי מדובר בטופס העברת סך של 150,000$ לחשבונה של חברת וייזמן, הזהה לטופס שצורף לכתב התביעה בתיק דנן (אשר בתביעה שבפניי נטען לגביו כי הוא מעיד על העברת סך של 150,000$ לטובת ביצוע עסקת הזהב, המהווים את חלקיהם של ה"ה לישע וביבס בשותפות הלא רשומה שהוקמה לצורך רכישת הזהב ומכירתו).

22. כשמר ביבס נדרש להסביר, במהלך עדותו בפניי, את העובדה שאותו מסמך עצמו מוצג פעם אחת – בתביעתו כנגד שוש וזיו – כהשקעתו בחברת וייזמן בתמורה לשליש ממניותיה, ופעם שניה – בתביעה הנוכחית – כהשקעה ישירה שלו ושל לישע בזהב העתיד להירכש, השיב כי "התיעוד הוא בטעות. הטענה היא נכונה" (ר' עמ' 26 ש' 7) וכי "התיעוד הזה נכנס בטעות לתיק של שוש" (ר' עמ' 26 ש' 20).

23. בסמוך לאחר מכן נשאל: "ש. אני מדבר על העברה של 150,000$, העברת לה או לא העברת לה. ת. אני לא העברתי לחשבון של שוש 150,000$ לחב'. אני העברתי 150,000$ למיכה זכאי שהיה בטנזניה" (ההדגשה הוספה). עיון בנספח ד' לנ/2 הזהה כאמור לעמוד השלישי בנספח ד' לתצהירו של התובע אשר כפי הנטען מלמד על העברת חלקם של מר ביבס ומר לישע בעסקת הזהב, מלמד כי מר ביבס העביר הסך של 150,000$ ישירות לחשבון הבנק של חברת וייזמן. זאת בניגוד לדבריו בעדותו כפי שהובאו לעיל.

24. כיצד טוען מר ביבס בחקירתו בפניי כי לא העביר לחשבונה של חב' וייזמן סך של 150,000$, במיוחד לאור העובדה כי היפוכה של טענה זו היא עילת תביעתו המנוהלת בבית משפט השלום בתל אביב? האם הסכום של 150,000$ אשר הועבר לכאורה על ידי מר ביבס לחשבון חב' וייזמן נועד להקמתה של חברה זו ולשם ביצוע עסקאות ראשוניות, כאמור בכתב התביעה שהוגש בתל אביב (ת.א 17937/05), או שמא סכום זה מהווה את חלקו ואת חלקו של מר לישע אלישע בעסקת הזהב, ללא קשר לסכומים שמר ביבס השקיע בחברת וייזמן לשם הקמתה, כפי שנטען בתצהירו שהוגש בתביעה שבפניי? מר ביבס לא טען כי השקיע פעמיים סך של 150,000$ בעסקאות הקשורות לחברת וייזמן (פעם במימון הוצאות הקמה וכו', ופעם נוספת בהשתתפות בעסקת הזהב נשוא תביעה זו). נראה כי למר ביבס שמורים הפתרונים. מר ביבס טען בעדותו כי טענתו שנטענה בכתב התביעה בבית משפט השלום בתל-אביב לפיה השקיע בהקמת החברה סך של 150,000$ נכונה, אך הראייה שאמורה לתמוך בטענה אינה נכונה וכי היא שורבבה בטעות לאותו כתב תביעה (נ/2). יחד עם זאת, מעולם לא הומצאה לתיק בית המשפט האסמכתא הנכונה לפיה מר ביבס אכן השקיע בחברת וייזמן סך של 150,000$ לשם הקמתה. גם לא ראיתי שבעקבות ה"גילוי" שלכתב התביעה בתל-אביב צורף מסמך שאינו רלבנטי, עשה מר ביבס את המתחייב: פנה לבית משפט השלום בתל-אביב וביקש לתקן את הטעות הנטענת. כאמור לעיל, הוא גם לא טען שהשקעתו הכוללת עמדה על 300,000$, מחציתם כהשקעה במניות החברה ומחציתם כהשקעה שלו ושל מר לישע בזהב עצמו.

25. מאחר והתביעה שהוגשה בבית משפט בתל אביב עודנה תלויה ועומדת (ההליכים שם חודשו לאחר שבוטל פסה"ד שניתן שם בהיעדר הגנה), לא ניתן להחיל כאן את הכלל של השתק שיפוטי במובנו הרגיל. יחד עם זאת העיקרון העומד בבסיס כלל ההשתק השיפוטי הינו כי אדם אינו יכול לטעון דבר והיפוכו. כלל זה נועד למנוע מבעל דין לטעון טענות עובדתיות או משפטיות סותרות אף כשמדובר בשני הליכים נפרדים וכלפי בעלי דין שונים זה מזה. התכלית העומדת מאחורי כלל זה הינה מניעת פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט (ר' ע"א 1351/06 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ' חברת ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ, ניתן ביום 17.9.07; רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625, להלן: "פרשת בית ששון"). בפסיקה נקבע כי על מנת שתחול דוקטרינת ההשתק השיפוטי יש להצביע על כך כי טענתו של בעל הדין שכלפיו נטען השתק שיפוטי התקבלה בהליך הראשון, בעוד בהליך השני הוא טוען את היפוכה של אותה טענה (ר' פרשת בית ששון בע' 634). נסיבות אלה אינן מתקיימות בהליך הנוכחי מאחר וטענתו של מר ביבס טרם הוכרעה בהליך המתנהל בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב. עם זאת עצם התופעה של העלאת טענות עובדתיות סותרות בשני הליכים המתנהלים במקביל, למרות שבעת הזו טרם הוכרעה הטענה שהועלתה ראשונה בזמן, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ונגועה בחוסר תום לב מובהק, ומכל מקום היא חותרת תחת המהימנות של מי שנוהג כך ומצדיקה את המסקנה כי אין בידי להאמין לגרסת ביבס כפי שהועלתה בפניי. משנראה כי מר ביבס תובע בשני הליכים שונים את אותו סכום כספי העוטה אדרת שונה בכל הליך, פעם בדמות השקעתו בהקמת החברה ופעם כסכום שהשקיע יחד עם מר לישע בעסקת הזהב, יש בכך פגיעה קשה באמינותו של מר ביבס.

26. כרסום נוסף בהימנותו ובאמינותו של מר ביבס ניתן למצוא בכך כי בחקירתו העיד כי הסכום שהשקיע בחברת וייזמן לשם הקמתה הסתכם בסך של 30,000$ וזאת בניגוד לטענתו שנטענה בכתב תביעתו שסומן נ/2, לפיה השקיע סך של 150,000$ (ר' עמ' 20 ש' 19-28):
"ש. אתה והנתבע הייתם אמורים להיות שותפים יחד עם שוש בחברה.
ת. כן.

ש. לצורך השותפות הזו אתה העברת כספים.

ת. נתתי למיכה 30,000$ במזומן שהיו מיועדים לביצוע עיסקאות בחו"ל ע"י החב' שהיתה אמורה להיות רשומה על שם שלושתנו בחלקים שווים.

ש. אתה העברת 30,000$ במזומן עבור ביצוע עיסקאות או עבור הקמת החב', אישורים לסחור במתכות וכו'.

ת. אני אמרתי ואני אחזור. העברתי למיכה 30,000$ לביצוע הקמת חב' בטנזניה שהערך של הקמתה היה 5,000$ כולל הרישיונות וכולל מה שהיה צריך לשלם שם ו- 25,000$ לצורך ביצוע עיסקאות באחריותו המלאה של מיכה" (ההדגשות הוספו).

מר ביבס לא תמך טענתו לעיל בשום אסמכתא, וממילא טענה זו עומדת בסתירה מוחלטת לטענה שנטענה בנ/2. מר ביבס לא סיפק הסבר לסתירה מהותית זו ולפיכך כאמור הדבר מהווה כירסום מהותי נוסף באמינותו.

27. אוסיף ואציין כי מר ביבס טען בכתב תביעתו (ת.א 17937/05, נ/2) כי בחודש אוקטובר 2004 התקשר אליו זיו, בנה של שוש, וביקש ממנו שיעביר סך של 50,000$ לצורך קניית זהב. סבורני כי לאור סמיכות המועדים שבין המועד בו נערכה השיחה הנטענת עם זיו לבין עסקת הזהב נשוא התביעה שנועדה להתבצע בראשית חודש אוקטובר 2004, יש להניח כי מדובר באותה עסקה. מר ביבס "נדהם" לפשר שיחה זו, הואיל וידע כי "בקופת החברה צריך להיות סך של 70,000$ מתוך הכספים שהעביר..."(ר' ס' 20 לכתב התביעה שסומן נ/2). לפיכך נטען כי ביבס וזכאי החליטו כי זכאי יטוס לטנזניה לבדוק את מצבה של החברה. זכאי טס לטנזניה ושם גילה כי חשבון החברה רוקן לחלוטין על ידי הנתבעים בתביעה נ/2. בנוסף גילה כי מניות החברה לא נרשמו על שמו ועל שם ביבס, בניגוד להתחייבותם של שוש וזיו (ר' ס' 21-22 לכתב התביעה שסומן נ/2). על סמך ממצאים אלו החליט ביבס להגיש את תביעתו הנ"ל. אדגיש, כי תמיהתו של ביבס (שהתעוררה בעקבות פנייתו של זיו בבקשה להעביר סכום כספי נוסף לחברה לשם עסקת זהב, למרות שחשבון החברה אמור להימצא ביתרה של 70,000$) מעוררת את השאלה כיצד הסכים ביבס להתקשר לאחר מכן בעסקת זהב אשר מעורבים בה זיו ושוש, אשר כפי הנטען על ידו רוקנו בעבר את קופת החברה מכספו ללא מתן הסבר לכך.

28. בנוסף, גרסתו של ביבס הנוגעת לדרך שבה נודע לו אודות עסקת הזהב, שונתה בנסיבות שונות. כנשאל ביבס בחקירתו כיצד נודע לו על עסקת הזהב, השיב כי הדבר נודע לו מהתובע ומהנתבע בלבד. לעומת זאת, בתצהירו ציין כי הנתבע ושוש הם אלה שידעו אותו אודותיה (לעומת הטענה שטען בכתב התביעה שסומן נ/2 - לפיה זיו התקשר אליו בחודש אוקטובר 2004 וביקש ממנו להעביר סך של 50,000$ לטובת עסקת זהב). כאמור, לטעמי הדעת נותנת כי לאור סמיכות המועדים בהן התקיימה השיחה ובוצעה העסקה, דיברו השניים על אותה עסקה. בנוסף אציין כי במסגרת כתב התביעה שהגיש (נ/2) לא ניתנה כל התייחסות לעובדות נשוא הפרשה המתבררת בתיק דנן (ר' פרוטוקול ע' 27 ש' 13-21, ס' 5 לתצהירו, ס' 20 לכתב התביעה שסומן נ/2). בהמשך החקירה טען ביבס כי הראשון שעדכן אותו על העסקה היה מיכה (הנתבע), ושוש ביקשה לדבר איתו אודותיה לאחר מכן (ר' ע' 27 ש' 18-21). לטענתו, השיב לשוש כי הוא אינו מעוניין בעסקה וזאת עד שמיכה יבדוק וידווח לו על מצבה של החברה ולאן "נעלמו" 30,000 $ שהשקיע בהקמתה (ר' ע' 27 ש' 23-24). הנתבע מעולם לא קיבל תשובות שהניחו את דעתו, ולמרות זאת הסכים לטענתו להשקיע בעסקת הזהב סכום נוסף בסך 100,000$ (ור' ע' 28 ש' 8-9).

השקעתו הנטענת של מר ביבס בעסקת הזהב אינה מתיישבת עם טענתו לפיה לאחר שאיבד 30,000$ (או 150,000$, כפי הנטען בנ/2) שהשקיע בהקמת החברה, הסכים לסכן סכום נוסף בסך 100,000$ ולהשקיעו בעסקה שמעורבים בה אותם אנשים אשר נטען לגביהם כי הם שגרמו לו להפסד בעסקה הראשונה. לדברים אלו חשיבות רבה לאור גילויי מסירות ונאמנות מוחלטת מצדו של מר ביבס כלפי התובע: (ע' 27 ש' 6-8): "ת. שני אנשים היו בעיסקה שהיו נאמנים אלי, מיכה שהתחייב לבצע את העסקה כסף או זהב והשני הוא טל קמרון שותפי לחב' שהוא הקים ואני שותף בה וגם אם הוא ידרוש עוד מיליון דולר ממני אני אמצא ואתן לו".

ר' גם עמ' 28 ש' 11-12:

"ת. ישנם שני גופים שפעלו בתחום הזה: אחד שהוא טל שלקח את העסקה על עצמו ועליו אני סמוך ובטוח וגם אם צריך עוד מיליון דולר אני אשקיע בעיסקאות שהוא יציע לי..." (כל ההדגשות הוספו).

29. כיצד יעלה על הדעת שמר ביבס, שהעיד על מסירותו הגבוהה ועל האמון הרב שהוא נותן בתובע, אינו מזהיר אותו או לפחות מביא לתשומת לבו את העובדה כי סכום ההשקעה הראשון שהשקיע בחברה ירד לטמיון וכי שוש, המעורבת בעסקה בדרך של בדיקת הזהב, מעלה באמונו ולטענתו נושאת באחריות להפסד השקעתו בחברה? מעורבותה של שוש בעסקה היתה מהותית ביותר מפני שתפקידה ככימאית היה לאמת כי החומר שעתיד להירכש במסגרת העסקה הינו זהב ולאשר את טיבו. לפיכך, כיצד ביבס מוכן להתקשר בעסקה בה שוש ממלאת תפקיד חיוני לאחר שאמינותה נפגעה בעיניו? וכיצד הסכים להתקשר בעסקה אשר התנה את מעורבותו בה בכך שיקבל תחילה משוש הסברים כיצד ומדוע חשבון החברה רוקן, והסברים אלה מעולם לא ניתנו? אדגיש כי תשובתו של ביבס לתהיות אלה, לפיה הנתבע התחייב בפניו כי הרווחים הטמונים בעסקה זו יעלו בהרבה על סכום השקעתו, אינה מניחה את הדעת משום שאמינותה של שוש נפגעה קשות בעיני ביבס, וכעת היא עתידה ליטול תפקיד מהותי בעסקת זהב, תפקיד המחייב רמת אמינות אישית גבוהה במיוחד.

30. לאור כל המתואר מצאתי את עדותו של מר ביבס בלתי ראויה לאמון. זאת ועוד, בהיעדר ראיה סותרת ובהיעדר הסבר מניח את הדעת, נחה דעתי כי הסכום בסך 150,000$ אשר הועבר לחשבונה של חברת וייזמן ביום 6.10.04 הינו סכום הנתבע במסגרת הליך תלוי ועומד (נ/2) מנתבעים אחרים ובעילה אחרת, והניסיון לתבוע אותו בשנית כאן תחת כסות שונה מהווה פעולה הנגועה בחוסר תום לב בוטה ובניצול לרעה של הליכי בית משפט. לפיכך אני דוחה חלק זה של התביעה.

מר לישע אלישע

31. לאור התוצאה דלעיל, הרי שדחיית הרכיב הכספי בסך 150,000$ כוללת גם את חלקו הנטען של מר לישע אלישע, העומד על 50,000$. אציין כי גם לגופו של עניין קיים טעם נוסף לדחיית התביעה בכל הנוגע לחלקו של מר לישע בעסקה. מר לישע טען כאמור בס' 11 לתצהירו כי חלקו בעסקה הינו סך של 50,000$. מר לישע טען כי נתן את הסכום האמור למר ביבס אשר הפקידו בחשבון הבנק שלו; אולם פרט להשמעת טענה זו (שנטענה גם בס' 18 לתצהירו של מר ביבס) אין כל מסמך ואף לא ראשיתה של ראיה התומכת בטענה. המדובר בסכום כספי שאינו מועט והדעת נותנת כי העברת סכום כספי בהיקף זה תועדה במסמך כתוב. לא ניתן כל הסבר מדוע מר לישע לא הפקיד את הסכום האמור ישירות לחשבון הבנק של מר ביבס (במאמר מוסגר אציין כי בניגוד לאמור בתצהיריהם של מר לישע ומר ביבס, ציין התובע בס' 20 לתצהירו כי מר לישע הפקיד את הסכום האמור ישירות בחשבונו של מר ביבס).

כפי שנכתב בתצהיריהם של מר לישע ומר ביבס, העביר מר לישע לידי מר ביבס את הסך של 50,000$ והאחרון העביר את הסכום לחשבונו. העתק ההפקדה הרלוונטית צורף כנספח א' לתצהירו של מר לישע (וכנספח א' לתצהירו של מר ביבס). עיון בהעתק ההפקדה אינו מגלה את זהותו של המפקיד אלא רק את זהותו של הלקוח שחשבונו זוכה בסך של 50,000$ (מר ביבס). העתק טופס ההפקדה לעיל אינו מגלה כל זיקה בין מר לישע לבין הסכום שהופקד בחשבונו של מר ביבס. אדגיש כי לא זאת בלבד שלא קיים אף מסמך שיכול לתמוך בטענתו זו של מר לישע, אלא שמר לישע טען בחקירתו כי השקיע סך של 50,000$ בעסקה מבלי לברר קודם לכן מהו הרווח הצפוי ממנה. מר לישע אף טען כי הרווח שהיה צפוי מהעסקה בכלל לא עניין אותו (ר' פרוטוקול ע' 33 ש' 12-19). אין הדעת נותנת כי אדם סביר המתקשר בעסקה אינו מגלה כל עניין ברווחים שהיא צפויה להניב. התוצאה היא כי בהיעדר הוכחה בדבר חלקו של מר לישע בעסקת הזהב בסך של 50,000$, הרי שחלק זה של התביעה דינו להידחות גם בפני עצמו ללא קשר לכך שכבר נדחה יחד עם חלקו הנטען של מר ביבס.

מר ברגר נחמן

32. מר ברגר כותב בס' 15 לתצהירו כי מאחר ולא היה ברשותו סכום כסף נזיל לשם השקעה בעסקת הזהב, פנה לחברו, מנהל חב' צבאן תכשיטים בע"מ, וביקש ממנו להעמיד לרשותו הלוואה בסך 100,000$. בנוסף נכתב שם כי חב' צבאן הסכימה להעמיד את הסכום האמור בכפוף לחתימתו של מר ברגר על גבי ערבות אישית בלתי חוזרת וכי מר ברגר פרע את ההלוואה שנטל באמצעות שיקים שנפרעו.

33. העתק טופס העברת סך של 100,000$ מחשבונה של חברת צבאן לחשבונה של חברת וייזמן צורף כנספח שלא סומן לתצהירו של מר ברגר (צורף לאחר מכן כנספח א'). עיון בטופס מגלה כי כפי הנטען, ביום 5.10.04 העבירה חב' צבאן סך של 100,000$ לחשבונה של חברת וייזמן שנוהל בטנזניה. מר ברגר ניסה לבסס את טענתו לפיה חב' צבאן התנתה את העמדת הסכום לעיל כהלוואה לרשותו בחתימה על כתב ערבות אישית בלתי חוזרת, באמצעות צירוף העתק כתב הערבות כנספח ב' לתצהירו.

34. עיון בכתב הערבות מגלה כי הוא נחתם לכאורה ביום בו בוצעה העברה הבנקאית לעיל, ביום 5.10.04. כתב הערבות ממוען לידי "צבאן בכור תכשיטים בע"מ" ולכאורה נושא את חתימתו של מר ברגר בלבד. על גבי המסמך לא נמצא שום סממן המלמד כי חברת צבאן או מי מטעמה אישרו את תוכן המסמך והסכימו לאמור בו. חתימתו של מר ברגר לא אושרה על ידי עורך דין או כל עד אחר שהיה עד לעריכת המסמך ולחתימה עליו. במאמר מוסגר אציין, כי כפי שמשתקף מכתב הערבות, הרי שצורף לו נספח האמור להכיל את פרטי הבנק של חברת וייזמן. נספח זה לא הוגש לתיק בית המשפט, ומכאן שהמסמך שהוגש לתיק בית המשפט, שנחזה להיות כתב ערבות, הוגש שלא בשלמותו. מה שעוד יותר מפתיע בהעדרו הוא כל מסמך שהוא שעניינו תנאי ההלוואה הנטענת ובראש ובראשונה מועד (או מועדי) הפרעון המוסכם, שיעור הריבית ומועד תשלומה. המלווה הנטענת היא חברה בע"מ אשר מר ברגר טוען שזיקתו אליה היא חברות אישית עם מנהלה. הדעת נותן כי מנהל חברה שנותן לצד שלישי הלוואה בסכום נכבד מכספי החברה, דואג לתעד את תנאי ההלוואה. לא ניתן כל הסבר לכך שלא הוצג כל תיעוד של תנאי ההלוואה, ואלה אף לא פורטו בתצהירו של מר ברגר.

35. מר ברגר כתב בתצהירו כי מנהל חברת צבאן הינו חברו. אם כך הם פני הדברים יש להניח כי לו מר ברגר היה פונה אליו בבקשה כי ייתן תצהיר מטעמו התומך ומאמת את טענותיו, היה נענה בחיוב. הדבר לא נעשה ולא ניתן לכך כל הסבר. בנוסף, מר ברגר כתב בס' 15 לתצהירו כי פרע את ההלוואה באמצעות שיקים שנפרעו. אם הטענה נכונה יכול היה מר ברגר להוכיח בנקל את פרעון ההלוואה באמצעות הצגת אותם שיקים, אולם הדבר לא נעשה ללא כל הסבר. כידוע, הימנעות מהבאת ראיה בהעדר הסבר סביר לכך, מקימה חזקה לפיה לו הראיה הובאה, היתה פועלת לחובת הנמנע מהבאתה (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי בע' 1648-1650).

36. התוצאה הינה כי גם לגופו של עניין לא הוכח אותו חלק של התביעה העומד על 100,000$ שכנטען מהווה את חלקו של מר ברגר בהשקעה בזהב (ובתביעה), ועל כן גם דינו של חלק זה של התביעה להידחות גם לגופו, וזאת בנוסף לטעמים הדיוניים שהובאו לעיל ושלפיהם אין כספיהם של השותפים הנטענים יכולים להיתבע על ידי התובע כאן בדרך בה נעשה הדבר.

חלקו של התובע בעסקה

37. התובע טען בס' 26 לתצהירו כי חלקו בהשקעה ובעסקה מסתכם בסך של 100,000$, אשר אביו העביר ישירות לחשבונה של חברת וייזמן. עותק מההוראה לביצוע תשלום במטבע חוץ שביצע אביו של התובע, מר יחזקאל קמרון, לזכות חשבונה של חברת וייזמן, נכלל בנספחי ד' לתצהירו של התובע.

38. מר יחזקאל קמרון הצהיר (ת/7) כי הסך של 100,000$ שהעביר לחשבונה של חברת וייזמן הועמד לרשות בנו כמתנה וכי אין לו כל עניין בעסקת הזהב. מר יחזקאל קמרון הוסיף וציין בתצהירו כי הוא מוותר על כל תביעה או דרישה כלפי הנתבע (ולהבדיל מיתר השותפים הנטענים, לא התנה ויתור זה בקבלת התביעה). לא מצאתי סיבה שלא לקבל את גרסת האב דלעיל כמהימנה. לאור כל הטעמים שפורטו לעיל, הוכח בפניי כי התובע השקיע בעסקת הזהב סך של 100,000$ בלבד. משנקבע כי דין אותם חלקים של התביעה המתייחסים לחלקיהם הנטענים של ה"ה ביבס, לישע וברגר בעסקה להידחות, יש לדון עתה רק בחלקו של התובע בעסקה העומד כזכור על 100,000$ בלבד. עוד נכללים בתביעה סכומים נוספים שמקורם בהוצאות שנגרמו לתובע, לטענתו, בגין עסקת הזהב.

חבותו החוזית הנטענת של הנתבע

39. התובע והנתבע הכירו לראשונה לפני כעשר שנים על רקע עבודה משותפת הנמשכת עד לימים אלה. הנתבע הינו שמאי רכב במקצועו, ובמסגרת שיתוף הפעולה העסקי בינו לבין התובע עורך הנתבע שומות לכלי רכב המאוחסנים במגרשי החברה שבבעלותו ובניהולו של התובע. אין חולק כי הנתבע נעדר כל ניסיון בביצוע עסקאות זהב. עובדה זו היתה ידועה גם לתובע.

40. התובע העיד כי בטרם פנה אליו הנתבע בהצעה להתקשר בעסקת הזהב, נערכה במשרדו פגישה בנוכחותו ובנוכחות מר ביבס והנתבע. במסגרת הפגישה הוצע לתובע להיות שותף בהקמת חברת וייזמן באפריקה. התובע ציין כי נפגש עם הגב' שוש אולם מאחר והוא התרשם ממנה בצורה לא חיובית, החליט שלא להשתתף בהשקעה חברה שתוקם (עמ' 36 ש' 9; ס' 9 לתצהירו של התובע). לימים התברר לתובע כי חברת וייזמן, בניהולה של שוש, הוקמה בסופו של דבר על ידי מר ביבס, הנתבע ושוש, והחלה בביצוע עסקאות רווחיות (ר' ס' 10-11 לתצהירו של התובע).

41. לגרסת התובע, פנה אליו הנתבע בהצעה להתקשר בעסקת זהב. מנגד טוען הנתבע, כי היה זה התובע שזימן אותו למשרדו וסיפר לו על רצונו לממן חלק מעסקת הזהב עד לגובה של 350,000$. בנוסף, הנתבע טוען כי התובע ידע כי העסקה מבוצעת באמצעות חברת וייזמן אשר הנתבע, הגב' שוש, בנה זיו ומר ביבס אמורים להיות בעלי מניותיה בחלקים שווים. התובע טוען כי הסכים לגייס סך של 350,000$ לטובת ביצוע העסקה ובלבד שהעסקה תבוצע באמצעות הנתבע עצמו ובכפוף לביטחונות המקובלים בביצוע עסקאות מהסוג הנ"ל. לטענת התובע, התחייב הנתבע במספר הזדמנויות כי יבצע את העסקה בעצמו ובאחריותו המלאה. התחייבות נטענת זו היא אחת משתי עילות התביעה שנותרו, בסופו של יום.

42. אין בידי לקבל את הטענה בדבר ההתחייבות המיוחסת לנתבע כאמור לעיל. התובע מכיר את הרקע והניסיון המקצועי של הנתבע (שמאי רכב) על רקע עבודה משותפת, ויודע כי הנתבע נעדר כל ניסיון בביצוע עסקאות זהב. התובע העיד גם כי התרשם באופן שלילי ביותר מהגב' שוש שניהלה את חברת וייזמן, ולפיכך "לא רציתי להיכנס לעסקה ולמקצוע שאני לא מכיר" (ר' פרוטוקול ע' 36 ש' 9-11). כיצד, אם כן, נשבה אחר התחייבות לכאורית של חבר לעבודה, נטול כל ניסיון בביצוע עסקאות זהב והסכים להתקשר בעסקה אשר תבוצע תוך קיום מעורבות חברה שמנוהלת על ידי שוש, כאשר תפקידה האישי של שוש בביצוע העסקה (בדיקת טיבו ואיכותו של הזהב) היה קריטי? כאמור, חוות דעתה של שוש תכריע את גורל העסקה, את שוויה ואת הרווחים שהיא עשויה להניב. אין זה סביר בעיניי כי התובע, המעיד על עצמו כמי "שיש לו נסיון רב בלזהות אנשים" (ע' 36 ש' 9) ושהחליט כי אינו משקיע בחברת וייזמן שבניהולה של הגב' שוש מפני שהיא עשתה עליו רושם שלילי, מוכן כעת להתקשר בעסקה אשר שוש מנצחת על ביצועה? תשובתו של התובע לפיה הנתבע התחייב לבצע את העסקה באופן אישי תחת פיקוחו אינה נראית לי ואינה אמינה עליי. הסחר בזהב מתבצע כאמור באמצעות חברת וייזמן שהיא היחידה מבין כל המעורבים בפרשה, שבידיה הרישיונות המתירים לה לסחור בזהב בטנזניה. התובע ידע כי החברה מנוהלת על ידי שוש, וזו הסיבה שמנעה ממנו לטענתו מלהתקשר עמה בהסכם לשם הקמת החברה. למרות זאת העביר את כספיו לחשבונה של חברת וייזמן. התובע גם ידע מראש על תפקיד המפתח שתמלא שוש בעסקה בנוסף למעורבותה בניהול חב' וייזמן ובבעלות בה.

43. התובע מעיד בתצהירו כי הסכים לגייס כספי השקעה בעסקת הזהב בסך של 350,000$ "ובלבד שהעסקה תבוצע על ידי הנתבע עצמו ובביטחון המתאים לעסקה שכזו" (ר' ס' 15 לתצהירו של התובע); וכן - כי הנתבע הצהיר בפני התובע "כי הכסף והזהב באחריותו המלאה וכי הוא מתמצא היטב בכל העניין, והנתבע התחייב בפניי [בפני התובע - ש.מ] כי יבצע את העסקה בכל אמצעי ההגנה והזהירות הנדרשים, ובהסתמך על כל אלה גייסתי לנתבע את הסכום הנ"ל" (ס' 16 לתצהיר התובע). אין חולק כי הנתבע שהינו שמאי רכב במקצועו נעדר כל ניסיון בביצוע עסקאות זהב, וכי זו למעשה הפעם הראשונה שהיה מעורב בעסקה מהסוג דנן, ואין חולק שעובדות אלה היו ידועות היטב לתובע בזמן אמת. מנגד טוען הנתבע כי מעולם לא התחייב בפני התובע ו/או שותפיו הנטענים כי העסקה תבוצע באחריותו המלאה, והוא כופר בהתחייבותו הנטענת לשוב ארצה עם כספי ההשקעה או עם הזהב. הנתבע טוען כי סיבת הימצאותו בטנזניה עת בוצעה עסקת הזהב נעוצה ברצונו וברצון מר ביבס לבדוק את מצב חשבונה של חברת ויזמן ולבחון מה נעשה בכספים שהשקיע יחד עם מר ביבס בהקמת החברה. הנתבע הוסיף כי היה מעוניין להיות נוכח בביצוע עסקת זהב, אשר באותה עת שוש היתה בעיצומו של מו"מ מתקדם לרכישתו (ע' 5 ש' 18-19; ס' 7 לתצהירו). חיזוק לגרסת הנתבע בדבר סיבת הימצאותו בטנזניה ניתן למצוא דווקא בעדותו של מר ביבס, שכזכור העיד מטעם התובע דווקא. מעיון מכתב התביעה שהגיש ביבס כנגד זיו ושוש (ת.א 17937/05; נ/2) ומעדותו של מר ביבס בפני עולה כי בעקבות פנייתו של זיו אל מר ביבס במהלך חודש אוקטובר 2004 בבקשה להעביר לחברה סכום של 50,000$, בעוד שכנטען ע"י מר ביבס היתה החברה אמורה להימצא ביתרת זכות של 70,000$, "חייב" מר ביבס את הנתבע לטוס לטנזניה "לבדוק את מצבה של החברה" (ר' ס' 20 לכתב התביעה שסומן נ/2 ואף צורף כנספח ב' לתצהירו של הנתבע; עדותו של מר ביבס ע' 24 ש' 7-11). לאחר שהנתבע הגיע לטנזניה הופתע לגלות כי חשבון הבנק של החברה רוקן לחלוטין וכי בניגוד להתחייבותם של זיו ושוש, לא נרשמו מר ביבס והנתבע (כל אחד מהם) כבעלים של 1/3 מהמניות בחברת וייזמן (ר' ס' 21-22 לכתב התביעה שסומן נ/2). לטענת הנתבע, בזמן ששהה בטנזניה פנתה אליו שוש ומסרה לו כי בדקה את הזהב נשוא עסקת הרכישה וכי מצאה אותו לשביעות רצונה, לפיכך ביקשה ממנו להתקשר לטל (התובע) ולהודיע לו כי ניתן לבצע את העסקה על מנת שיעביר את הכסף לחשבונה של חברת וייזמן. בנוסף טען הנתבע כי הסכים עם שוש לעמוד על קיום ההסכם ביניהם לאחר שתבוצע עסקת הזהב שעמדה על הפרק (כלומר, יש לבצע את רישומם של הנתבע ומר ביבס כבעלים של 1/3 ממניות חברת וייזמן). הנתבע מודה כי אכן התקשר לתובע ומסר לו כי הזהב נמצא ראוי לרכישה וכי אם הוא מעוניין לקחת חלק ברכישה עליו להעביר את הסכום הכולל של העסקה, שהינו לדבריו גבוה בהרבה מ-350,000$. לטענת הנתבע, התובע מסר לו כי ביכולתו לממן רק את הסכום של 350,000$. נטען כי יתרת ההשקעה בוצעה על ידי משקיע אחר בשם שמואל לבייב (ס' 8 לתצהיר הנתבע).

44. התובע העיד כי הנתבע התקשר למשרדו, כשבאותה עת נכחו שם יתר שותפיו הנטענים לעסקה וכי השיחה הושמעה באזני כל הנוכחים באמצעות הרמקול של מכשיר הטלפון במשרדו. התובע מוסיף וטוען כי במהלך אותה שיחה חזר הנתבע על התחייבויותיו הנטענות לעיל. הנתבע כפר בדברים וטען כי כל שיחות הטלפון שערך בטנזניה בוצעו באמצעות הטלפון הנייד שלו, וכי מעולם לא התקשר אל משרדו של התובע אלא לטלפון הנייד של התובע. הנתבע צרף לתצהירו תדפיס שיחות יוצאות מהטלפון הנייד שלו (נספח א' לתצהירו של הנתבע), התומך בטענתו. לטעמי אין צורך להידרש לבחינת תדפיס השיחות שצרף הנתבע לתצהירו, מפני שאותה שיחה נטענת יכולה היתה להתבצע מכל טלפון בטנזניה ולאו דווקא מהטלפון הנייד של הנתבע. יחד עם זאת, תמוהה בעיניי הטענה לפיה במועד בו התקשר הנתבע אל התובע ומסר לו שניתן לבצע את עסקת הרכישה וכי התובע מתבקש להעביר את כספי ההשקעה לחשבונה של חברת וייזמן, נכחו במשרדו של התובע גם שותפיו הנטענים לגיוס כספי ההשקעה. לתובע או לשותפיו לא היתה כל דרך לחזות מתי (אם בכלל) יתקשר הנתבע מטנזניה ויאשר כי ניתן לבצע את העסקה וכי יש להעביר את כספי ההשקעה. טענת התובע, לפיה שותפיו הנטענים לעסקה נכחו במשרדו בדיוק במועד בו התקשר הנתבע והיו עדים לכאורה לשיחה שנוהלה באמצעות הרמקול, נתפסת כבלתי אמינה. לטעמי לא הוכח כי השיחה הנטענת אכן התקיימה בכלל ובנוכחות השותפים הנטענים בפרט, וכי הנתבע נטל על עצמו במסגרתה את ההתחייבויות המיוחסות לו על ידי התובע. בנוסף אין מנוס מלקבוע כי התרשמותי הכוללת מעדותו של התובע אינה חיובית מבחינת אמינותה ומהימנותה.

45. העדויות הנוגעות לפרטי העסקה מתאפיינות בסתירות מהותיות רבות. הסתירות הנוגעות למהות העסקה, היקפה, עלויותיה, זהות המשקיעים והרווח הצפוי ממנה התגלו הן בעדויות מטעם התביעה והן בעדות הנתבע.

46. מעדותו של הנתבע עולה כי העסקה כולה כללה רכישת 50 ק"ג זהב תמורת 480,000$. התובע אמור היה להשתתף ברכישה של 38 או 40 ק"ג (ר' עדות הנתבע עמ' 67 ש' 7-9). הנתבע כתב בתצהירו כי היקפה הכולל של העסקה עמד על 48 ק"ג (ולא על 50 ק"ג כפי שהעיד בחקירתו). אשר לזהות המשקיעים בעסקה, הנתבע טען כאמור כי התובע השקיע סך של 350,000$, ואילו היתרה בסך 130,000$ הושקעה על ידי מר שמואל לבייב (ר' עדות הנתבע בע' 4 ש' 12 ועד ע' 5 ש' 2-5). מנגד, הגב' שוש שהובאה לעדות מטעם התובע, העידה בפניי כי שוויה הכולל של העסקה היה 715,000$ אשר מתוכם 365,000$ היו כספיו של מר שמואל לבייב (ר' עדותה של שוש בע' 51 ש' 1-3). עוד העידה כי היקפה הכולל של העסקה כלל רכישה של 100 ק"ג זהב ולא 50 ק"ג או 48 ק"ג, כפי שטען הנתבע. לטענת שוש העסקה פוצלה לשני שלבים. בשלב הראשון נרכשו 50 ק"ג זהב, במימונם של התובע ולבייב. חלקו של התובע ברכישת 50 ק"ג הראשונים הסתכם בסך של 350,000$ וחלקו של לבייב עמד על 80,000$. לטענתה של שוש, 50 ק"ג הראשונים נרכשו בתמורה כוללת של 430,000$ ואילו 50 ק"ג הנוספים נרכשו (או היו אמורים להירכש – נקודה זו לא הובהרה) תמורת 285,000$ (ובסך הכל עמדה התמורה הכוללת על 715,000$). שוש, מכח היותה כימאית המומחית בבדיקת זהב וכמי שמילאה תפקיד מפתח ברכישתו, נשאלה בחקירתה האם היתה הצדקה עניינית לפער המחירים העצום שבין שתי הרכישות. תשובתה המפתיעה בעליל היתה "אני לא יודעת" (ע' 53 ש' 11). שוש הוסיפה כי היתה נוכחת בבדיקת 50 ק"ג הראשונים בלבד. לטענתה יתכן שאיכות 50 ק"ג הזהב שנרכשו בשלב השני היתה נמוכה יותר. תשובתה זו של שוש אינה מניחה את הדעת. רכישת הזהב היתה מותנית בבדיקת איכותו וטיבו על ידי שוש. ללא אישורה הזהב לא היה נרכש. לא רק שבדיקתה כאמור היתה אמורה להוות אינדיקציה לכדאיות הכלכלית הטמונה בעסקה, אלא שהיא אמורה היתה לוודא אם אכן החומר המתכתי המוצע למכירה הינו זהב ולא חומר מתכתי אחר. בין כל המעורבים ברכישה, היא היחידה שיכולה להביע דעה על איכות הזהב ועל עצם היותו זהב. לפיכך אין בידי להאמין לטענתה של שוש כי אין היא יודעת להסביר את הפערים העצומים שבין מחיר 50 ק"ג הזהב שנרכש בשלב הראשון לבין מחיר 50 ק"ג זהב שנרכשו או היו אמורים להירכש בשלב השני.

47. נקודה חשובה נוספת אשר נתגלתה לגביה סתירה מהותית בראיות התביעה נוגעת לזהות המשקיעים בעסקה. כאמור, נטען על ידי שוש ואף על ידי הנתבע כי מר לבייב השקיע ברכישת הזהב. הסכומים שהשקיע מר לבייב שנויים במחלוקת בין הנתבע לבין שוש, אך אין ביניהם מחלוקת כי הוא היה צד לעסקה. שוש הוסיפה והעידה כי עו"ד סמיון, שייצג את מר לבייב בעסקה, נטל בה חלק פעיל ובמסגרת זו נכח בהתקשרות ואף בבדיקת הזהב (עמ' 51 ש' 7-9). לעומתה, עו"ד סמיון אשר העיד אף הוא מטעם התביעה טען בעדותו כי מר לבייב, הלקוח שלו, לא היה שותף כלל באותה עסקה של רכישת הזהב. עו"ד סמיון העיד כי הגיע לטנזניה לשם רכישת יהלומים בלבד וכי "אנחנו לא מתעסקים לא בזהב ולא בשום דבר אחר" (ר' ע' 11 ש' 9-13). אם אכן זוהי האמת, הרי נוכחותו של עו"ד סמיון בסניף הבנק בעת העברת כספי התובע לחשבון הבנק של חברת וייזמן והבקיאות שגילה בפרטי העסקה, תמוהות בלשון המעטה. תמוה הדבר כיצד נכח עו"ד סמיון בסניף הבנק הרלבנטי בדיוק במועד בו בוצעה העברת כספים לחשבונה של חב' וייזמן וכיצד התפתחה שיחה בינו לבין הנתבע, אם לטענתו של עו"ד סמיון הגיע לפגוש את זיו ושוש בלבד (ר' עמ' 11 ש'26 - ע' 12 ש' 4). מכל מקום, על פני הדברים לא יכולה להיות מחלוקת כי אחד מעדי התביעה, הגב' שוש או עו"ד סמיון, אינו דובר אמת בכל הנוגע להיקף הכולל של העסקה ולזהות הרוכשים המיועדים. אין מדובר בסתירה שעניינה פרט משני, אלא בליבת הגרסה לגבי העסקה.

48. מהעדויות ומהראיות עולה כי העסקה בוצעה במספר שלבים. ניכר כי התייחסותו של כל אחד מהעדים שהעידו בפני לביצוע "עסקת הזהב" נוגעת לשלב אחר בביצוע העסקה. בשלב ראשון, הגב' שוש בדקה את איכות הזהב נשוא עסקת הרכישה ולאחר שמצאה אותו באיכות גבוהה, פנתה אל הנתבע וביקשה ממנו להתקשר אל התובע ולמסור לו שניתן להתקשר בעסקה ולהעביר את הכספים לחשבונה של חברת וייזמן. אין חולק כי שלב זה בוצע. בשלב השני, הכספים הועברו מהארץ אל חשבונה של חברת וייזמן שבטנזניה, וגם על כך אין למעשה חולק. בשלב השלישי, הכספים נמשכו מחשבונה של חברת וייזמן והופקדו בתוך כספת שהושכרה בבנק. מהעדויות שנשמעו בפני לא ברור מי משך את הכספים מהחשבון. שוש ועו"ד סמיון טענו כי לאחר שהכספים הועברו לחשבונה של חב' וייזמן, אחזו הנתבע יחד עם זיו בכספים והפקידו אותם בכספת שנשכרה בבנק (ר' עדותה של שוש עמ' 22-23; עדותו של עו"ד סמיון בע' 11 ש' 15-17 וכן בע' 13 ש' 18-19). מנגד, הנתבע טוען כי הוא לא משך את הכספים מחשבונה של חב' וייזמן וכי מי שמשך את הכספים היה זיו. לטענת הנתבע זיו היה גם מי שהכניס את הכספים לכספת הבנק (ע' 68 ש' 2-3, 9, 17-18). טפסי משיכת הכספים מחשבונה של חברת וייזמן לא הוצגו בפני בית המשפט. לא ניתן לכך כל הסבר. השלב הרביעי הוא זה שבו אין חולק כי הכספים הוצאו מכספת הבנק של חברת וייזמן על ידי זיו והועברו לידי המוכרים תמורת הזהב שנבדק. אציין כי לא ניתן כל הסבר מדוע היה צורך במשיכת הכספים מחשבון הבנק של חברת וייזמן והטמנתו כשלב ביניים בכספת הבנק עד להעברתו לידי המוכרים, חלף העברתו לידי המוכרים ישירות מחשבון הבנק. בשלב החמישי, הזהב הוטמן בכספת הבנק על ידי זיו והמתין להעברתו ארצה. לאחר הטמנת הזהב בכספת הבנק, הכספת נפרצה והזהב נגנב מתוכה. הנתבע טען בתצהירו כי במועד בו בוצעה העסקה היה יום חג בטנזניה ולפיכך "זיו נשאר עם הזהב עד ליום ב' עת הכניסו לכספת הבנק" (ס' 8 לתצהירו של הנתבע). לעומת זאת, בחקירתו טען הנתבע כי הוא אינו יודע בדיוק באיזה יום בוצעה העסקה מפני ששהה באותו יום בארץ, אך הוא בטוח כי העסקה לא בוצעה בשבת או ביום ראשון משום שבימים אלה הבנק סגור (ר' ע' 72 ש' 27-30). מדברים אלה לא ברור כיצד לדברי הנתבע בוצעה העסקה ביום חג בטנזניה. האם ביום חג הבנק לא היה סגור, ופעל כרגיל? לא ניתנה לכך התייחסות. אדגיש כי המועד המדויק בו בוצע כל אחד משלבי העסקה לעיל לא נטען כלל על ידי אף אחד מהעדים שהעידו בפני, וכפועל יוצא אף לא הוכח. נקודה נוספת שנותרה עלומה, וגם כאן אף אחד מהעדים שהעידו בפני ובכללם הצדדים לתובענה לא נדרש לה, הינה זו: מדוע הזהב לא הועבר מייד לאחר רכישתו לחברת אבטחה שתעבירו ארצה, וחלף זאת הוטמן בכספת החברה בסניף הבנק? התשובה היחידה שנשמעה לשאלה זו היא טענה עלומה כאילו המכס המקומי היה אמור להגיע ולבדוק את הזהב בבנק טרם שניתן היה להוציאו ארצה. לא נמסרו כל פרטים: האם היתה חובה לקיים הליך של בדיקת הזהב על ידי המכס בסניף הבנק דווקא? ואם כן, פירוש הדבר שזהו הדין או הנוהג בנדון בטנזניה. במקרה כזה, חזקה שמישהו בטנזניה נתן דעתו בעבר על השאלה כיצד להבטיח שברגע המבחן לא ימצא עצמו הרוכש במצב בו כספו כבר בידי המוכרים אך הזהב איננו. האם היו קיימות אפשרויות לתת מענה לפער הזמנים הזה ולהותיר בידי הרוכשים בטוחה שתבטיח שלא יישארו ככלי ריק? מדוע, למשל, לא ניתן היה להפקיד את הכספים במקום כלשהו המקובל גם על המוכרים עד אשר ניתן יהיה להוציא את הזהב מסניף הבנק ולהעבירו לידי מי שעיסוקם בשילוח מאובטח שלו? שאלות אלה כמו רבות אחרות הנוגעות לפרטי העסקה כפי שהובאו לעיל ויורדות לשורשו של עניין, נותרו לוטות בערפל כבד וזאת נוכח ריבוי גרסאות נוגדות של עדים שונים מטעם אותו צד לגבי חלקן, היעדר מסמכים בכתב לגבי כולן והיעדר התייחסות פוזיטיבית מצד הצדדים לחלק מהן.

49. התובע טוען כי הנתבע היה "הציר המרכזי בביצוע העסקה", ואילו התפקיד של שוש בה היה שולי (ע' 36 ש' 14). התובע טען עוד כי דרש שהנתבע יהיה האחראי לכסף שהתובע העביר, שהנתבע יבצע את העסקה, ושידאג לבדיקת הזהב ולהבאתו ארצה (ע' 36 ש' 22-25). לא יכול להיות ספק כי הנתבע, בהיעדר הכישורים לביצוע בדיקת זהב, לא יכול היה לבצע את אותה בדיקה קריטית וכי הדמות היחידה מבין מהעורבים בעסקה שהיתה מסוגלת לכך היתה שוש. התובע ידע מראש שאותה שוש, שהוא עצמו אמר עליה "שבלשון המעטה לא נראתה לו" (ע' 36 ש' 9; ס' 9 לתצהיר התובע), היא המופקדת על בדיקת הזהב. הרושם השלילי ששוש יצרה אצל התובע לא רק שלא מנע מהתובע להתקשר בעסקה בה היא ממלאת תפקיד עיקרי, אלא בנוסף גם לא מנע ממנו לזמנה לעדות מטעמו. אני מתקשה להבין כיצד התובע, שהעיד כי שוש הותירה עליו רושם שלילי ולא אמין, הזמין אותה להעיד מטעמו לשם תמיכה בטענותיו.

50. טענתו העיקרית של התובע הינה כי הנתבע הפר את התחייבויותיו הנטענות בביצוע עסקת הזהב. התובע טוען כי הנתבע התחייב כי "העסקה תבוצע על ידי הנתבע עצמו ובביטחון המתאים לעסקה שכזו" (ס' 15 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וטען כי הנתבע התחייב שאם העסקה לא תבוצע אזי הנתבע ישוב ארצה עם כספי השקעתו ובמידה וזו תבוצע אזי באחריותו של הנתבע להביא את הזהב ארצה "בביטחונות מתאימים" ולשחרר את כספי הרכישה רק לאחר שהזהב ייבדק על ידי שוש (ר' ס' 30 לתצהיר התובע).

51. אין חולק כי העסקה לא בוצעה תוך שימוש בביטחונות. יחד עם זאת התובע, למעט העלאת טענה של ביצוע עסקה בהיעדר ביטחונות מתאימים, לא טען ולא הוכיח מהן הבטוחות המתאימות לביצוע עסקת זהב בכלל, ולביצועה בטנזניה בפרט. כל הטענות סביב התחייבותו הנטענת של הנתבע לבצע את העסקה "תחת בטוחות מתאימות" נכללו בכתבי הטענות מבלי לכלול פירוט כלשהו. התובע לא טען כי הנתבע הציג עצמו כמי שיודע כיצד ניתן לפעול בדרך הכוללת "ביטחונות מתאימים". התובע לא טען כי הסכימו על מתווה מסוים לפיו תבוצע העסקה, ואם סוכם על מתווה התובע לא פירט את תוכנו, כמו למשל אילו בטוחות יופקדו ועל ידי מי, מתי יושבו הבטוחות למפקידם, ומהם האירועים שבהתקיימם תחולטנה או תמומשנה הבטוחות: האם רק במקרה של גניבת הזהב או אובדנו, או גם במקרה בו יתברר כי איכות הזהב הנרכש שהגיעה ארצה אינה משקפת את ממצאי איכות הזהב כפי שהעלו הבדיקות שנערכו בטנזניה, ועוד. לכל השאלות האלה ולעוד רבות מסוגן לא שמעתי כל התייחסות מצדו של התובע. התובע הסתפק בהעלאת הטענה לפיה העסקה לא בוצעה בכפוף ל"בטוחות מתאימות", אך התייחסות לשאלות מהותיות הנוגעות לאותן בטוחות אשר דוגמאות להן הובאו לעיל נעדרה היעדרות בוטה מטענות התובע כמו גם מגרסתו העובדתית. היעדרות זו פוגעת בטענת התובע, לפיה הנתבע התחייב באופן אישי לבצע את העסקה.

52. הנתבע טען כי סיבת הימצאו בטנזניה בעת ביצוע עסקת הזהב נעוצה בהחלטתה המשותפת לו ולמר ביבס לנסוע לבדוק את מצב חשבון החברה בטנזניה, כלומר במטרה לבחון מדוע חשבון החברה אינו נמצא ביתרת זכות של עשרות אלפי דולרים כפי המצופה. גרסה זו נתמכת בגרסת מר ביבס, שהעיד מטעם התובע. הנתבע טען כי במהלך שהייתו בטנזיה, פנתה אליו שוש וביקשה ממנו שיודיע לתובע כי הזהב נבדק וכי ניתן לבצע את העסקה וכך עשה (ס' 8 לתצהירו).

53. ניסיונו של התובע להוכיח את טענתו בדבר התחייבותו האישית של הנתבע לביצוע העסקה באמצעות העדת שותפיו הנטענים לעסקה, לא סייע בידו ולא הביא להטיית מאזן ההסתברויות לטובת גרסתו זו. מדובר בעדים מעוניינים שאינם ניטרליים (שהרי נטען שגם כספיהם נכללו בתביעה), והסיבות שהביאוני לדחות את אותו חלק של התביעה שעניינו בכספים שהם לכאורה כספיהם כוללות, בין השאר, גם פגמים במהימנותם. גם בעדותה של שוש אין משום סיוע בהטיית מאזן ההסתברויות לטובת התובע. עדותה הותירה רושם שלילי בעליל על בית המשפט. בעדותה נמצאו סתירות רבות אשר שוש התקשתה להסבירן (ר' למשל ע' 51 ש' 18 עד ע' 52 ש' 5; ע' 52 ש' 29 עד עמ' 53 ש' 1; ע' 57 ש' 23-28). היא גם סתרה את עדותו של עד תביעה אחר, עו"ד סמיון, בנקודה היורדת לשורשו של עניין: כמות הזהב שהיתה אמורה להיכלל בעסקה וזהות הרוכשים (כפי שבואר לעיל). בנוסף על האמור, מעדותה של שוש ומעיתוי הגשת תצהירה עולה כי גם היא בחזקת עד המעוניין בהצלחת ההליך המנוהל על ידי התובע. התובע סייע לגב' שוש לנהל הליכים בטנזניה כנגד החשודים שגנבו את הזהב מכספת הבנק, באמצעות תמיכה כספית. משלא קיבל את כספו בחזרה (סכום הנע לטענת התובע בין 14,000$ - 12,000$) הגיש נגדה תביעה, קיבל פסק דין לטובתו והחל בנקיטת הליכי הוצאה לפועל כנגד שוש (ר' עדות התובע בע' 44 ש' 7-15). שוש פנתה אל התובע בבקשה להסדיר את חובה הכספי ואז, לטענתה, התובע אמר לה שהוא זקוק לתצהיר שלה בתביעה שבפניי (ר' עדותה של ש' בע' 58 ש' 25-30). זהו גם ההסבר שניתן על ידה לשאלה מדוע הוגש תצהירה באיחור. לטעמי, מדברים אלה מתקבל הרושם כי לכאורה האמור בתצהירה של הגב' שוש, לפיו העסקה בוצעה באחריותו הבלעדית של הנתבע, נאמר לשם הגדלת סיכויי התביעה ובתמורה להגעתו של התובע להסדר כספי עמה לשם סילוק חובה הכספי כלפיו. לאור הרושם הבלתי מהימן ואמין שהותירה שוש בפני בית המשפט, איני מעניק כל משקל לעדותה ככל שהדברים נוגעים לטענה כי הנתבע התחייב באופן אישי לבצע את עסקת הזהב.

54. תמוהה בעיניי טענתו של התובע לפיה הנתבע התחייב בפניו כי ישוב ארצה עם כספי ההשקעה אם העסקה לא תבוצע. כאמור לעיל, התובע אישר שידע כי שוש וזיו הינם הרוח החיה שעומדת מאחורי חברת וייזמן וכי שניהם עשו עליו רושם שלילי. התובע הוסיף וטען כי לא היה מבצע שום עסקה עם חברת וייזמן, ועדיין העביר ביודעין את כל כספי השקעתו לחשבונה של חברת וייזמן (ר' ע' 40 ש' 11-12; ש' 21; ש' 23-24). נוכח דברים אלה, טענתו של התובע לפיה הנתבע התחייב לשוב ארצה עם כספי ההשקעה במידה והעסקה לא תבוצע אינה אמינה ואינה מקובלת עלי. אין זה סביר לטעמי כי מקום בו התובע טוען כי ידע שהנתבע לא מילא תפקיד ניהולי בחברת וייזמן ואף לא קיבל החלטות עבור החברה ובשמה, שכן מקבלי ההחלטות לשיטתו היו שוש וזיו, יטען כי הנתבע התחייב בפניו כי יחזור עם כספים שהופקדו בחשבון החברה. מדבריו של התובע עולה כי היה מודע היטב לסיכון לפיו מקבלי ההחלטות בחברה, שוש וזיו יכולים היו מכל סיבה שהיא, למנוע מהנתבע למשוך את כספיו של התובע ולהחזירם ארצה לידי התובע. לפיכך, כאמור איני מאמין כי הנתבע התחייב לשוב עם כספי ההשקעה ארצה במידה והעסקה לא תבוצע.

55. בנוסף על האמור, איני מאמין כי הנתבע התחייב לשוב עם הזהב ארצה אם העסקה תבוצע. הדעת נותנת כי 50 ק"ג זהב (לכל הפחות) יובאו ארצה באמצעות חברת אבטחה מנוסה המתמקצעת בהובלת מתכות יקרות כדוגמת "ברינקס" או כל חברת אבטחה אחרת, ולא באמצעות הנתבע (אשר אין חולק כי הוא נעדר כל נסיון קודם בביצוע עסקאות זהב) הנוסע בטיסה רגילה שאינה מאובטחת.

56. התובע טוען כי הרווח הצפוי של הנתבע בעסקת הזהב היה 25% מהרווחים שהעסקה תניב לאחר ניכוי הוצאותיה. מנגד טען הנתבע בעקביות כי חלקו הצפוי בעסקה הינו שליש מעמלת התיווך שתגבה חברת וייזמן בגין העסקה וכי רווחו לא היה תלוי בזהות המשקיע. חיזוק לטענתו של הנתבע ניתן למצוא בעדותה של שוש מטעם התביעה, שהתובע אינו יכול להתכחש לה. שוש טענה בחקירתה כי חלקו של כל אחד מהשותפים בחברת וייזמן, כלומר חלקו של הנתבע, מר ביבס ושוש וזיו יחדיו הינו 1/3 מעמלת התיווך שחברת וייזמן אמורה לקבל מהעסקה. לגרסת הנתבע ושוש, החברה אמורה היתה לקבל עמלה בשיעור שבין 5%-7% מהרווח שהעסקה תניב. לטענת הנתבע היקפה הכולל של העסקה עמד על 480,000$ ו- 7% ממנה הינם 35,000$ שאמורים היו להתחלק בינו, לבין מר ביבס ושוש (וזיו). לעומתו טוען התובע כי הרווח הברוטו (לפני ניכויי מס ועלויות עסקה) שצפוי היה מהעסקה היה בשיעור של 100% (ר' עדותו בע' 42 ש' 1-3) והנתבע היה צפוי לקבל 25% מהרווח הגלום בעסקה בסך של 350,000$ לפני ניכוי מס והוצאות. מאחר וגרסתו של הנתבע לעניין הרווח שהיה צפוי לו מביצוע עסקת הזהב נתמכה בעדותה של שוש מטעם התובע, אני מקבל אותה. מהאמור לעיל עולה כי לנתבע לא היה תמריץ כספי בשיעור מופלג כפי שטוען התובע, אשר יניע אותו להתחייב באותן התחייבויות נטענות על ידי התובע כלפיו. הנתבע טען בתצהירו ובחקירתו כי זהות המשקיע לא שינתה לו דבר, וכי מבחינתו מר לבייב יכול היה להשקיע את כל סכום העסקה ולהותיר את התובע מחוץ לעסקה מאחר וחלקו בעסקה היה ונותר 1/3 מעמלת התיווך שהגיעה לחברה. כאמור לעיל גרסתו של הנתבע בנקודה זו עשתה רושם אמין.

57. נכון שהנתבע לא הסביר כיצד קרה שדווקא ביום שבו הועברו הכספים לחשבונה של חברת וייזמן, נכח הנתבע בסניף הבנק והיה עד להוצאת הכסף על ידי זיו (כנטען על ידו) ואף היה עד להכנסת הכספים לכספת בבנק. נוכחותו הבלתי מוסברת דווקא במעמד משיכת כספי העסקה מחשבון הבנק של חברת וייזמן ובעת הכנסתם לכספת באותו סניף בנק, קושרת את הנתבע לביצוע העסקה, וזאת בניגוד לטענתו, אולם לא מצאתי שדי בכך כדי להטות את הכף ולקבוע כי מאזן ההסתברויות נוטה לצד גרסת התובע.

58. נוכח כל האמור לעיל, המסקנה היא כי לא הוכח שהנתבע התחייב כלפי התובע לבצע את העסקה בכלל ובכפוף לביטחונות בפרט. לא הוכח כי הנתבע התחייב לשוב עם כספי התובע ארצה במידה והעסקה לא תבוצע, וכי הנתבע התחייב לשוב ארצה עם הזהב במידה והעסקה אכן תצא לפועל. גם לאחר שמיעת הראיות, נותרו נסיבות ההתקשרות בעסקת רכישת הזהב עלומות ורב בהן הנסתר מהגלוי. לא הוצג כראיה כל מסמך בכתב המעיד על כך שאכן נרכש זהב, באיזה מחיר ומה היקף הרכישה. לא הוצג כל מסמך שיכול להעיד כי הזהב אכן הוטמן בכספת, או המלמד כי הכספת נפרצה והזהב נגנב ממנה (כגון תלונה במשטרה המקומית בטנזניה). שוש והתובע טענו כי בימים אלה שוש מנהלת הליכים משפטיים בטנזניה כנגד החשודים בגניבה. גם כאן לא הוצג כראיה כל מסמך המלמד על כך. כל הגרסאות העובדתיות שהועלו מטעם התובע (למעט עצם העברת כספים לחשבון הבנק של חב' וייזמן בטנזניה) לא נתמכו במסמכים כתובים. הנתבע עצמו, שעדותו נמצאה אמינה ומהימנה יותר מעדויות התביעה, הוא שסייע בהוכחת חלק מיסודותיה העובדתיים של התביעה באמצעות הודאה בהן. לולא הודאת הנתבע כי בוצעה עסקת זהב בטנזניה, וכי הורה טלפונית לתובע להעביר כספים לחשבונה של חברת וייזמן בטנזניה, היה התובע נכשל אפילו בהוכחת הטענה העובדתית המהווה את הבסיס לתביעתו והיא כי אכן בוצעה עסקת זהב בטנזניה. בחירתו של הנתבע לתמוך בחלק מטענות התביעה חרף הסיכון שהדבר עלול לעמוד לו לרועץ, תרמה לרושם האמין (בהשוואה לעדויות התביעה) שהותיר. גרסת הנתבע יצרה רושם אמין ומהימן יותר מגרסת התביעה החל משלב קדם המשפט ועד תום שמיעת הוכחות. התוצאה הינה כי לא מצאתי שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוון הטענה כי התובע התחייב באופן אישי לביצוע העסקה האמורה ולפיכך אין הוא חב חבות חוזית כלפי התובע, משום שההתחייבות החוזית עליה מבוססת החבות הנטענת לא הוכחה.

חבות הנתבע מחמת רשלנות

59. עתה נותר לדון רק בטענת הרשלנות שהתובע מייחס לנתבע. התובע טען כי הנתבע התרשל התרשלות רבתי בביצוע עסקת הזהב בכך שחזר ארצה בניגוד למוסכם והשאיר את הכספים בידי זיו ללא בטוחות והשגחה וללא אישור מאת התובע (ס' 24 לכתב התביעה, ס' 6 לסיכומיו). כבר ציינתי לעיל כי התובע אינו מפרט אילו בטוחות היו אמורות ללוות את העסקה, אם בכלל. בנוסף, טענת התובע כנגד השארת כספי ההשקעה אצל זיו ללא אישורו של התובע, אין לה על מה לסמוך. לאחר שהתובע הסכים להעביר את כספי השקעתו לחברת וייזמן שהתובע ידע היטב כי היא מנוהלת על ידי זיו ואמו בלבד, הוא אינו יכול להישמע בטענה כנגד הנתבע על כך שהנתבע השאיר את כספיו בידי זיו, מפני שלזיו היתה שליטה על הכספים בחשבונה של חברת וייזמן. מקום בו התובע הסכים להעביר במודע את הכספים לשליטתו של זיו (באמצעות העברתם לחשבון הבנק של חברת וייזמן), הוא אינו יכול להלין על כך שהנתבע נהג באותה דרך. בנוסף חשוב להדגיש כי לדברי גב' שוש בעדותה (כזכור – עדות מטעם התובע), שובו של הנתבע ארצה בטרם נשלמה העסקה לא פגם בביצועה. לדבריה, אף אם הנתבע היה נוכח בעת ביצוע העסקה "העסקה היתה מתבצעת בדיוק באותו אופן שהתבצעה. בזהירות, באמינות" (ר' ע' 56 ש' 14-15). מכאן שהנזק שנגרם כתוצאה מגניבת הזהב, ככל שנגרם, לא נגרם מפאת שובו של הנתבע ארצה טרם השלמת העסקה ולא היה נמנע אילו היה הנתבע נשאר בטנזניה. לפיכך, אף אם טענת התובע לפיה הנתבע התרשל עת שב ארצה והותיר את ביצוע העסקה בידי זיו היתה מתקבלת, לא היה בכך כדי להועיל לתובע מפני שלגרסת התביעה עצמה כאמור, מעשה זה נעדר קשר סיבתי לנזק הנטען, ואינו יכול להקים לתובע עילת תביעה בגין רשלנות (שכידוע יסודותיה הינם: התרשלות, נזק, וקשר סיבתי לנזק; ר' ס' 35 לפקודת הנזיקין).

סוף דבר

60. נוכח האמור לעיל, יש לדחות את התביעה כולה בהעדר חבות, לרבות אותו חלק שלה שעניינו הוצאות נוספות שנגרמו או הצפויות להיגרם לתובע, לטענתו, עקב העסקה בנוסף לכספי ההשקעה שירדו לטמיון.

61. התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבע, וכן ישלם לנתבע שכר טרחת עורך-דין בסך 100,000 ₪ (בהינתן העובדה שסכום התביעה עומד, במונחי יום הגשתה, על 1,673,399 ₪), בתוספת מע"מ על שכר הטרחה.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים באמצעות הפקסימיליה והדואר.

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ט (6 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים.

שאול מנהיים, שופט



מעורבים
תובע: קמרון טל
נתבע: זכאי מיכה
שופט :
עורכי דין: