ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין חנוצה נגד יעקובוביץ :


בתי המשפט

בית משפט השלום ראשון לציון

א 002533/06

בפני

כב' השופט שאול מנהיים

06/09/2009

בעניין:

1 . חנוצה גדליהו

2 . מילט זהבית

3 . עיזבון המנוחה שרה פרסר ז"ל

באמצעות יורשיה: פרסר נחום ומילט זהבית

התובעים

נ ג ד

עו"ד יעקובוביץ יאיר

הנתבע

פסק דין

מבוא

  1. תביעה לפיצויים בשל נזקים כספיים שנגרמו לתובעים בגין רשלנותו המקצועית, לטענתם, של עורך הדין הנתבע, אשר ייצג את התובעים בעסקת רכישת מקרקעין. סכום התביעה עומד על 692,377 ₪ ליום הגשתה (29.5.06). הנתבע הינו עו"ד אשר ייצג את התובעים בעסקה לרכישת מקרקעין בהרצליה הידועים כחלקה 65 בגוש 6520 (להלן "המקרקעין"), מכונס נכסים. הרשלנות הנטענת הינה בכך שלטענת התובעים הנתבע לא בדק ולא גילה, עובר להתקשרות התובעים עם כונס הנכסים את דבר קיומו של חוב כספי של בעלי המקרקעין הקודמים לעירייה, ולפיכך לא הביא לידיעת התובעים את דבר קיומו של אותו חוב. התובעים טוענים כי בסופו של דבר נאלצו לפרוע את החוב הנ"ל כדי להביא לרישום הבעלות בנכס על שמם, והם עותרים במסגרת תביעה זו לחיוב הנתבע לשפותם על הסכום ששילמו כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.
  1. זכויות הבעלות במקרקעין נשוא עסקת הרכישה נרכשו ביום 17.1.94 על ידי "ד.ש.י אריאל לבניין והשקעות בע"מ" ומר אליעזר ארצי (להלן: הבעלים הקודמים) בחלקים שווים. ביום 11.6.95 קיבלו הבעלים הקודמים היתר בניה מבלי ששולמו אגרות בניה והיטלים שונים טרם הנפקתו (וליתר דיוק, השיקים שנמסרו למחלקת הרישוי לתשלום האגרות וההיטלים חוללו באי פירעון). סמוך לאחר תחילת הבנייה נקלעו הבעלים הקודמים לקשיים כספיים ולפיכך שעבדו את זכויותיהם במקרקעין לטובת בנק אמריקאי ישראלי בע"מ (להלן "בנק אמריקאי ישראלי" או "הבנק") כנגד קבלת הלוואות. לימים פעל הבנק למימוש המשכון, ובמסגרת המימוש מונה עו"ד אמיר שוהם ממשרד עוה"ד לוינסון ולב- ארי ככונס נכסים על המקרקעין נשוא העסקה.
  1. ביום 18.8.98 התקשרו התובעים בחוזה לרכישת 75% מזכויות הבעלות במקרקעין מכונס הנכסים, עו"ד שוהם (להלן: "עסקת המכר"). כאמור, התובעים היו מיוצגים על ידי הנתבע בעסקת המכר הנ"ל. המקרקעין נרכשו כאשר היו בנויים עליהם 4 קוטג'ים בשלב שלד. עסקת הרכישה היתה "עסקת נטו", כלומר הוסכם כי כל תשלומי החובה שיחולו על העסקה מכל מין וסוג יושתו על הקונים-התובעים וישולמו על ידם גם אם אלמלא הסכמה זו היו אלה מוטלים על המוכרים (ר' ס' 11 להסכם המכר נספח א' לתצהירו של מר פרסר).
  1. ביום 14.8.2005 הגישו התובעים תביעה ב-ת.אז. (שלום ירושלים) 8032/05 (להלן "ההליך הקודם") כנגד כונס הנכסים עו"ד שוהם וכנגד עוה"ד לוינסון (ז"ל) ולב ארי אשר יצגו כנטען את הבנק בעסקת המכר, וכנגד הבנק ובנק הפועלים בע"מ שאליו הועברו עסקי הבנק בשלב מסויים. עוה"ד הנתבעים (עו"ד שוהם, עו"ד לוינסון ז"ל ועו"ד לב ארי) שלחו הודעת צד ג' כנגד הנתבע בתביעה שבפניי, עו"ד יעקובוביץ. עילות התביעה בהליך הקודם היו תרמית, מצג כוזב, חוסר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט. התובעים טענו כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם המכר האמור, נהגו הנתבעים בהליך הקודם כלפי התובעים בתרמית באמצעות יצירת מצג כוזב לפיו לא רובץ כל חוב כלפי עיריית הרצליה על המקרקעין נשוא המכירה. התובעים הוסיפו וטענו בהליך הקודם כי הנתבעים יצרו את המצג הכוזב לעיל מתוך כוונה להטעות את התובעים בחישוביהם בדבר כדאיות העסקה ולגרום להם בלית ברירה לשלם את החוב לעיריית הרצליה לאחר שייחתם החוזה. בנוסף, התובעים טענו כי מי שאמור היה לשאת בתשלום החוב היה כונס הנכסים ומאחר ולא נשא בו והעבירו כנטען שלא כדין לכתפי התובעים, עשה בנק אמריקאי ישראלי (ובנק הפועלים שרכש אותו) עושר ולא במשפט.
  1. לטענת התובעים, מאחר ועיריית הרצליה התנתה את הנפקת האישורים להעברת רישום הבעלות בפנקסי המקרקעין על שמם בסילוק החוב שרבץ על המקרקעין הנרכשים, שילמו לעירייה ביום 3.3.02 סך של 533,346 ₪. לאחר שהתובעים נשאו בתשלום האמור הונפק האישור לעיל מטעם העירייה והמקרקעין נרשמו על שמם. במסגרת התביעה שהוגשה בבית משפט השלום בירושלים (ההליך הקודם) עתרו התובעים לחיוב הנתבעים שם לשלם להם את הסך הנ"ל. כתב התביעה בהליך הקודם צורף כנספח א' לכתב ההגנה.
  1. ההליך הקודם הסתיים בפשרה אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 20.3.06. במסגרת זו הוסכם כי התביעה שם והודעת הצד השלישי שהוגשה שם תידחנה ללא צו להוצאות (נספח ב' לכתב ההגנה).
  1. התביעה שבפניי נולדה, כנטען, נוכח תוכן תצהירו של עו"ד יעקובוביץ אשר הוגש מטעם התובעים במהלך ההליך הקודם. התובעים טוענים כי התרשלותו הנטענת של עו"ד יעקובוביץ, שהתבטאה באי בדיקת קיומו של חוב על המקרקעין נשוא עסקת המכר, נודעה להם לראשונה עם קבלת התצהיר הנ"ל.

עיקר טענות הצדדים

  1. התובעים טוענים כי מחדליו של הנתבע שהתבטאו באי עריכת בירור ברשות המקומית ובמשרדי הוועדה המקומית לתכנון ובניה בדבר שאלת קיומו של חוב הרובץ על הנכס נשוא העסקה, ואי הבאת קיומו ושיעורו של החוב לידיעתם טרם ההתקשרות בחוזה הרכישה עם הכונס, מהווים התרשלות מקצועית של הנתבע כלפיהם וכי הנתבע פעל בדרך שעורך דין סביר לא היה פועל בה בכלל, ובמיוחד בנסיבות העניין בהן מדובר ב"עסקת נטו" שבה נוטלים הרוכשים על עצמם כל חוב שבאופן רגיל אמור לחול על המוכרים, כפי שארע במקרה דנן.
  1. מנגד טוען הנתבע מספר טענות הגנה אשר תמציתן הינה כדלקמן:

א. מעשה בית דין.

ב. התביעה התיישנה, ולחילופין הגשתה לוקה בשיהוי ניכר.

ג. התובעים ויתרו על כל הטענות ו/או התביעות כנגד הנתבע בכתב ויתור בלתי חוזר בגין מעשים או מחדלים הקשורים בייצוגו אותם בעסקת המכר.

ד. העדר קיומה של התרשלות. התובעים ידעו על קיומו של החוב לעיריית הרצליה עובר לחתימתם על הסכם המכר, ונטלו על עצמם את הסיכון שייאלצו לשאת בו מרצונם החופשי.

ה. אי הוכחת נזק. לחילופין, מעשי התובעים ומחדליהם ניתקו כל קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת של הנתבע לבין הנזק הנטען.

דיון

מעשה בית דין

  1. הנתבע טוען כי עילות התביעה בהליך הקודם, שהתובעים בו הם אותם תובעים כבתביעה הנוכחית, זהות לעילות התובענה שבפניי. לטענת הנתבע, הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם שלפיו הוסכם לדחות את התביעה ואת הודעת הצד שלישי שנשלחה כנגד עו"ד יעקובוביץ, מקים מעשה בית דין מהסוג של השתק עילה כלפי התביעה הנוכחית.
  1. טענת מעשה בית דין הועלתה בזמנו כטענת סף שנדחתה בהחלטה מנומקת של כב' הש' נד"ב (אשר בפנייה החל הדיון בבית משפט זה) מיום 1.5.07. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת הש' נד"ב לעיל לבית המשפט המחוזי במחוז המרכז (רע"א 325-08-07), וההחלטה בה ניתנה ביום 6.4.08 על ידי כב' הש' שילה שדחה את הבקשה בקובעו כי עילת התובענה שבפניי ועילת התביעה שהוגשה בבית משפט השלום בירושלים שונות, וכך גם זהות בעלי הדין בשני ההליכים שונה. יחד עם זאת נקבע כי טענותיו של הנתבע כי הסכם הפשרה נתון לפרשנות לפיה ההסכמה בדבר דחיית התביעה והודעת הצד השלישי מלמדת על ויתור טענות התובעים כנגד הנתבע, מצריכות בירור עובדתי ולפיכך הורה על שמירת טענות הנתבע לסיכומיו.
  1. אין לי אלא להצטרף להחלטתה של הש' נד"ב הדוחה את טענת מעשה בית דין מהנימוקים המפורטים בהחלטה הנ"ל. אכן, עיון בכתב התביעה שהוגש בת.א (שלום י-ם) 8032/05 ועיון בכתב התביעה שבפניי מגלה, כאמור, כי עילות התביעה בשתי התביעות שונות לחלוטין. העילות שעמדו בבסיס התביעה שהוגשה בבית משפט השלום בירושלים היו כאמור לעיל תרמית, הצגת מצג כוזב וניהול מו"מ בחוסר תו"ל, וכן עשיית עושר ולא במשפט. לעומת זאת העילה בתביעה שבפניי הינה התרשלות מקצועית של עורך דין כלפי לקוחותיו. לפיכך טענת הנתבע, לפיה המדובר בהגשת שתי תביעות בעילות תביעה זהות, אינה נכונה ודינה להדחות. אוסיף כי הנתבע טען בסיכומיו כי קביעות כב' השופטים נד"ב ושילה לפיהן עסקינן בעילות תביעה שונות אינה מדויקת, מאחר ובס' 22 לכתב התביעה שהוגש בהליך הקודם יוחסה לכונס הנכסים התרשלות שהתבטאה בכך שלא בדק אם קיימים חובות בגין הממכר לעיריית הרצליה. הנתבע טוען כי מדובר בטענת התרשלות זהה המיוחסת לנתבע בתביעה שבפניי, ולפיכך יש בכך משום מעשה בית דין מאחר והתביעה הנוכחית מבוססת על טענה הנמנית על מרכיביה של התביעה הקודמת. דין טענה זו של הנתבע להידחות. טענת ההתרשלות בהליך הקודם הופנתה כלפי כונס הנכסים, עו"ד שוהם, ב"כובעו" ככונס נכסים שמכר את הנכס נשוא הכינוס לתובעים, ואילו ההתרשלות המיוחסת לנתבע בתביעה שבפניי היא התרשלות של עורך-דין כלפי הלקוחות שהוא ייצג באותה התקשרות חוזית. המילים אותן מילים, אך התוכן שונה לחלוטין וכך גם הבסיס הנורמטיבי. אין דומה חובת הזהירות של מוכר כלפי רוכשים בכלל ורוכשים מיוצגים בפרט, לחובת הזהירות של עורך-דין כלפי לקוחותיו שלו. בנוסף, ככל שנשמעה במסגרת התביעה בהליך הקודם טענת התרשלות כנגד כונס הנכסים, הרי שטענה זו לא הופנתה כלל כנגד עו"ד יעקובוביץ אלא כנגד הכונס, כאשר בין הכונס לנתבע שבפניי אין יחסים העושים מי מהם לחייב בחובו הפסוק של אחר או לחליפו. הנתבע שבפניי לא היה נתבע בהליך הקודם אלא רק צד שלישי (מכח הודעת צד שלישי מטעם חלק מהנתבעים בהליך הקודם). פרופ' נינה זלצמן מתייחסת בספרה מעשה בית דין בהליך אזרחי (מאי 1998), בע' 374 לשאלת קיומו של מעשה בית דין בין תובע לבין צד ג'. היא מציינת כי אין לראות את צד ג' כנתבע נוסף כלפי תובע וכי כל עוד לא צורף הצד השלישי לתביעה כנתבע לא קמה יריבות בינו לבין התובע. לדבריה של פרופ' זלצמן, פועל יוצא של דברים אלה הינו כי "אין בפסק הדין שניתן בתביעה העיקרית שבין התובע והנתבע כדי להקים מחסום לפני התובע כשהוא בא לתבוע את הצד השלישי. עילת תביעתו נגד הצד השלישי שונה מן העילה נגד הנתבע, ועל כן אין מקום לחלותו של השתק עילה" (ר' זלצמן שם). אין לי אלא להצטרף לדברים נכונים אלה ולאמצם.
  1. גם דינה של טענת הנתבע לפיה הסכם הפשרה מלמד כי התובעים ויתרו על טענותיהם כלפיו, להידחות. כאמור, התובעים בחרו שלא לצרף את הנתבע שבפניי להליך הקודם כנתבע ואף לא העלו כנגדו כל טענה במסגרת אותו הליך. הסכמת התובעים לדחיית התביעה בהליך הקודם מתייחסת ממילא אך ורק לטענות שהעלו כנגד הנתבעים שם, ואין בה משום ויתור על טענותיהם, ככל שיש בהן ממש, כנגד עו"ד יעקובוביץ. בעלי הדין שויתרו על טענותיהם כלפי הנתבע שבפניי בכל הקשור לתביעה שהוגשה בהליך הקודם הינם אלה ששלחו נגדו הודעת צד ג' שם, והם בלבד. לגופו של עניין אין כל סתירה בין הסכמת התובעים לוותר על האפשרות לקבל סעד מסוים מנתבעים מסוימים, לבין טענתם כי הם זכאים לאותו סעד עצמו ממי שלא היה נתבע בעבר. לאור כל האמור לעיל, דין טענת קיומו של מעשה בית דין להידחות.

התיישנות ושיהוי

  1. לטענת הנתבע, עילת התביעה נולדה ביום כריתת חוזה המכר, קרי ביום 18.8.98. לטענתו הנזק הנטען של התובעים התבטא בהעדר הגנה משפטית בהסכם מפני האפשרות שהעירייה תגבה מהתובעים חוב כלפיה שנוצר עובר למועד כריתת ההסכם. לפיכך, לשיטת הנתבע, משחלפו למעלה מ- 7 מיום כריתת החוזה, התביעה התיישנה.
  1. ס' 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי מרוץ ההתיישנות בתביעה בגין עוולה בנזיקין מתחיל, "מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". התביעה שבפניי היא תביעה המבוססת על עוולת הרשלנות, שכידוע קיומו של נזק הוא יסוד מיסודותיה. על כן חלה כאן הסיפא של סעיף 89(2) הנ"ל. בענייננו טענו התובעים כי הנתבע חזר והדגיש בפניהם במהלך המו"מ לקראת כריתתו של חוזה המכר שלא קיים כל חוב לעיריית הרצליה וכי כל התשלומים לעירייה הוסדרו על ידי הבעלים הקודמים, מפני שהסדרת התשלום היתה תנאי לקבלת בקשתם להיתר בניה מעיריית הרצליה (ר' ס' 9 לתצהירו של מר פרסר). התובעים טוענים כי רק לאחר ששילמו לכונס את כל תמורת הממכר הופתעו לגלות יחד עם הנתבע כי עיריית הרצליה מסרבת להנפיק אישורים לרשם המקרקעין, מאחר ועל המקרקעין שנרכשו רבצו חובות בגין אגרות והיטלים שונים. כאמור, התרשלותו הנטענת של הנתבע הינה בכך שבשלב המו"מ לקראת כריתתו של חוזה המכר לא בדק הנתבע את ספרי העירייה ולא גילה את דבר קיומו של החוב הכספי. המחדלים הנטענים שגרמו לנזק הנטען אירעו בשלב המו"מ, ומכל מקום לא יאוחר ממועד כריתתו של חוזה המכר. עם זאת, לטענת התובעים התגלה להם הנזק, כלומר בא לידיעתם קיומו של חוב לעירייה שהתובעים נאלצו לשאת בתשלומו, רק בחודש ינואר 2002 (ר' עדותו של מר פרסר ע' 16 ש' 13-24; ע' 17 ש' 14-19). לגרסת הנתבע, מועד גילוי החוב היה כשנה קודם למועד הנטען על ידי התובעים. כאשר הנתבע נשאל בחקירתו מתי נודע לו לראשונה שאי אפשר להעביר את הממכר על שם התובעים מבלי לשלם את סכום החוב לעירייה, הפנה בתשובה לנספח ח' לתצהירו (ר' עמ' 22 ש' 13-14). נספח ח' לתצהירו של הנתבע הינו מכתבו של מר יעקב וידר, מנהל ההכנסות של עיריית הרצליה, שנשלח אל הנתבע ביום 3.5.2001 במענה למכתבו של הנתבע מיום 26.2.01. מנהל ההכנסות של העירייה ציין במכתבו לעיל כי על החלקה שנרכשה על ידי התובעים קיים חוב ע"ס 593,317 ₪ הנובע מאי תשלום אגרות והיטלי פיתוח וכי עד שלא ישולם החוב, העירייה לא תנפיק אישור לרשם המקרקעין להעברת זכויות הבעלות בנכס על שם הרוכשים. בנסיבות אלו ובהתאם לאמור בס' 89(2) לפקודת הנזיקין ובס' 5(1) ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, אין צורך להכריע בשאלה מהו המועד המדויק בו נודע לתובעים על החוב ועל כך שייאלצו לשאת בו (שהוא הנזק נשוא התביעה), וזאת בין אם מדובר בינואר 2002 (כגרסת התובעים) ובין אם מדובר בפברואר 2001 (המועד בו נטען כי הנתבע פנה לעירייה לראשונה בעניין החוב, כגרסת הנתבע). התביעה הוגשה ביום 29.5.06, כלומר בחלוף פחות מ-7 שנים מהמועד בו התגלה הנזק בהתאם לכל אחת מהגרסאות הנוגדות בנדון, ובחלוף פחות מ- 10 שנים מיום כריתת חוזה המכר. לפיכך, התביעה לא התיישנה.
  1. לעניין השיהוי: כידוע, טענת שיהוי המועלת כנגד תביעה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות הינה טענה קשה שקבלתה משמעה קיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. קבלת טענה כזו גם פוגעת קשות ביסוד הוודאות, שהוא אחד הרציונלים של דיני ההתיישנות. התנאים לקבלת טענת שיהוי הם מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות. על הטוען טענת שיהוי להוכיח כי נסיבות המקרה מלמדות שהתובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, וכתוצאה מכך שינה הנתבע את מצבו לרעה (ר' למשל ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433). במקרה שבפניי אין צורך לבחון האם התנהגות התובעים מלמדת כי זנחו את זכות התביעה כנגד הנתבע, מאחר והתובעים כולם חתמו על כתב ויתור על כל טענות ותביעות מכל סוג כנגד הנתבע (נספח ד' לתצהירו של מר פרסר, נספח יא' לתצהירו של עו"ד יעקובוביץ). אדון בתוקפו של כתב הויתור בהמשך פסק הדין, וממילא אין צורך לדון בנפרד בשאלת הויתור במסגרת טענת השיהוי.

כתב הויתור

  1. כזכור, לאחר שנאלצו לפרוע את החוב הכספי כלפי עיריית הרצליה, חוב שאינו חובם, החליטו התובעים להגיש תביעה כנגד כונס הנכסים וכנגד הבנק ועורכי-דינו (ההליך הקודם). לצורך כך לא שכרו התובעים את שירותיו של הנתבע, אלא את שירותיהם של עורכי דין אחרים (המייצגים אותם גם בהליך הנוכחי). במסגרת הכנת התביעה שהוגשה בהליך הקודם פנו התובעים אל הנתבע, שכזכור היה צד שלישי באותו הליך, בבקשה שייתן תצהיר המפרט את נסיבות עריכת הסכם המכר שהביאו בסופו של דבר לכך שהתובעים נאלצו לשלם לעיריית הרצליה חובות לא להם (ס' 47-48 לתצהירו של מר פרסר). הנתבע הסכים לחתום על התצהיר (שצורף כנספח ג' לתצהירו של מר פרסר), אך התנה זאת בחתימת התובעים על התחייבות שלא לתבוע אותו ולשפותו על כל נזק שייגרם לו בגין תביעות הנוגעות לייצוגו אותם בעסקת הרכישה.
  1. ביום 25.7.05 חתמו התובעים: עיזבון המנוחה שרה פרסר (באמצעות בתה זהבית מילט-פרסר ובנה נחום פרסר), חנוצה גדליהו וזהבית מילט, וכן חב' מגדליה חברה לבניין בע"מ (שאינה תובעת בהליך שבפניי) באמצעות בעל השליטה בה - נחום פרסר, על "כתב התחייבות בלתי חוזרת", הוא "כתב הויתור" (נספח ד' לתצהירו של מר פרסר). לאחר שנחתם כתב הויתור חתם הנתבע על התצהיר שהוגש מטעם התובעים בהליך הקודם שעל בסיס האמור בו הוגשה התביעה שבפניי. מפאת חשיבותו, מובא להלן נוסחו המלא של כתב הויתור:

"לכבוד

עו"ד יאיר יעקובוביץ

.....

הנדון: התחייבות בלתי חוזרת - הסכם מיום 18.8.98

גוש 6520 חלקה 65 רח' המסילה 25 הרצליה.

הננו הח"מ, עזבון המנוחה שרה פרסר ז"ל, ע"י יורשיה: נחום פרסר וזהבית מילט ו/או חנוצה גדליהו ו/או זהבית מילט, כולם ביחד וכל אחד לחוד, מצהירים ומתחייבים כלפיך באופן בלתי חוזר כדלקמן:

1. אין לנו כל טענות ו/או דרישות ו/או תביעות מכל סוג, כלפייך, בקשר לשירותים המשפטיים ו/או לייצוג המשפטי שנתת לכל אחד מאיתנו בקשר לעיסקה שבנדון, לרבות הליכי המו"מ לקראת חתימת ההסכם שבנדון, הליכי חתימתו ו/או ההליכים בקשר לביצועו.

2. מבלי לפגוע באמור לעיל, אנו מוותרים על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה מכל סוג שהוא כלפיך בקשר לעניין שבנדון.

3. אנו מתחייבים להימנע מכל תביעה כספית ו/או אחרת כלפיך, לרבות יזום הליכים משמעתיים ו/או כל הליך משפטי ו/או מעין משפטי, בקשר עם עסקה זו ו/או הקשור אליה.

4. אנו מתחייבים להשיב לך ו/או לפצות ו/או לשפותך על כל סכום ו/או הוצאה כספית שתחויב על ידי מאן דהו ו/או נזק, אם יגרם לך עקב תביעות ו/או דרישות הנוגעות לייצוגך ו/או טיפולך בעניין שבנדון.

ידוע לנו והננו מסכימים לכך, כי התחייבותנו זו הינה בלתי חוזרת ואין לנו רשות לבטלה וכי אתה רשאי להסתמך עליה לכל דבר ועניין". (כל ההדגשות במקור).

  1. הלכה היא כי כתב ויתור הינו חוזה הניתן לביטול בהתקיים עילות הביטול המעוגנות בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (ר' למשל ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד, פד"י מ(4) 533, 538).
  1. מר פרסר טען בשם התובעים כי חתם על כתב הויתור תחת לחץ (ס' 26 לתצהירו) וכי החתימה על כתב הויתור נעשתה על סמך מצג שווא ו/או הטעייה ו/או תרמית ו/או הונאה מצדו של הנתבע כלפי התובעים, תוך שהנתבע מנצל את "השפעתו המאגית" על התובעים (ר' ס' 30 לתצהירו של מר פרסר); כלומר - מר פרסר טוען לקיומם של פגמים ברצון שנפלו בעת כריתת כתב הויתור.
  1. עיקר חקירתו של מר פרסר עסקה בכתב הויתור. עדותו של מר פרסר התאפיינה במענה חמקני לשאלות שנשאל בחקירתו ואף במתן תשובות סותרות. התרשמותי מהעדות (שהיתה העדות היחידה מטעם התובעים) בכלל, ובנושא כתב הויתור בפרט, לא היתה חיובית.
  1. מר פרסר כותב בס' 26 לתצהירו כי "נכנעתי ללחץ של הנתבע אשר הודיע לי מפורשות כי ללא חתימה על התחייבות שלא לתבוע אותו לא יינתן על ידו תצהיר". אף שפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מכיר ב"לחץ" כפגם ברצון המקים עילה לביטול חוזה, סתר מר פרסר בעצמו את טענתו לפיה נכנע ללחצים שהפעיל הנתבע, עת העיד בחקירתו כי הוא ושאר התובעות לא הבינו שחתמו על מסמך שמשמעותו ויתור על טענות בתמורה לקבלת תצהיר מטעם הנתבע (עדותו של מר פרסר בע' 19 ש' 6-7). אם התובעים, ובהם מר פרסר, לא הבינו כלל כי הם חותמים על כתב ויתור (ואף על התחייבות לשיפוי הנתבע בגין כל נזק שייגרם לו בגין תביעה שתוגש נגדו בעניין שירותיו המקצועיים שנגעו לעסקת המכר), אזי אין להבין כיצד הרגישו שהם שרויים תחת לחץ כלשהו שאילץ אותם לחתום עליו. שתי הטענות הללו - הטענה של "לחץ" לחתום על כתב ויתור והטענה שהחותמים כלל לא הבינו שבויתור עסקינן - אינן יכולות לדור בכפיפה אחת והן סותרות בעליל זו את זו, עד כי אין בידי להאמין לאף אחת מהן כעניין שבעובדה.
  1. מר פרסר הוסיף וטען כי הנתבע "ניצל את השפעתו המאגית" על התובעים על מנת להביאם לחתימה על כתב ויתור על תביעות (ר' 30 לתצהירו של מר פרסר). לא רק שטענה זו, כמו טענת ה"לחץ", סותרת חזיתית את הטענה שהתובעים כלל לא הבינו שבויתור עסקינן, אלא שגם לגופה אין בה ממש. פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי) מונה רשימה סגורה של מקרים העולים כדי פגמים ברצון ומאפשרים את ביטול החוזה. "השפעה מאגית" אינה נכללת ברשימה זו. טענת התובעים בהקשר זה נטענה בלשון רפה ונעדרת כל פירוט. כיצד יכול היה הנתבע להשפיע "השפעה מאגית" על התובעים? כיצד השפעה נטענת זו באה לידי ביטוי? הטענה מוזרה במיוחד לאור העובדה כי באותה עת התובעים כבר היו מיוצגים על ידי עורכי דין אחרים ולא על ידי הנתבע. לפיכך, גם אם אניח כי לנתבע היתה השפעה כלשהי על התובעים, לא ברור כיצד יכולה אותה השפעה להימשך ואף להגיע לכלל עוצמה "מאגית", כביכול, לאחר שהתובעים כבר היו מיוצגים על ידי עורכי דין אחרים ולא על ידי הנתבע.
  1. גם לגופו של עניין, ואף אם אראה בטענת התובעים לפיה הנתבע ניצל את "השפעתו המאגית", כביכול, עליהם לשם החתימה על כתב הויתור, משום מילוי דרישת ה"ניצול" הקבועה בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) הדן בעושק, עדיין לא יהיה בכך כדי לסייע לתובעים. ס' 18 הנ"ל קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, רשאי לבטל את החוזה". כדי לקיים את יסודותיה המצטברים של עילת העושק צריכים מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו של העשוק להיות חמורים וקיצוניים (ר' גבריאלה שלו, דיני החוזים- החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005), בע' 346 והאסמכתאות שם). יוזכר כי מר פרסר, ראשון החותמים על כתב הויתור ומי שדאג שגם שאר התובעים יחתמו עליו, עוסק בקבלנות בניין עשרות שנים. בנוסף, כדי להוכיח את קיומה של המצוקה על העשוק להוכיח כי לא עמדה בפניו אלטרנטיבה ממשית סבירה להתקשרות בחוזה הנדון (ר' גבריאלה שלו, שם, וכן ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533). בענייננו התובע לא טען וממילא לא הוכיח כי התובעים חתמו על כתב הויתור בעקבות חולשה גופנית או שכלית או מחמת חוסר ניסיונם. התובעות, למעט מר פרסר, לא הגישו תצהיר מטעמן ולא העידו בפניי בית המשפט. גרסתן בעניין זה, כמו בכל עניין אחר, לא נשמעה כלל ולפיכך חלה החזקה בדבר אי הבאת ראיה רלוונטית. כמו כן, בפני התובעים עמדה האפשרות לזמן את הנתבע להעיד בהליך הקודם גם מבלי לקבל תצהיר מטעמו, וממילא גם מבלי לחתום על כתב ויתור לשם כך. התובעים היו מיוצגים בהליך הקודם (ולא על ידי הנתבע), וללא ספק יכולים היו לדעת כי אפשרות כזו קיימת. לא יכול להיות חולק כי המדובר באלטרנטיבה סבירה, פשוטה וזמינה, שעמדה לרשות התובעים חלף החתימה על כתב הויתור בתמורה לקבלת תצהיר מטעם הנתבע. אינני מאמין שכל המהלך של קבלת תצהיר מהנתבע בהליך הקודם וחתימה על כתב הויתור כתנאי לקבלת התצהיר, נעשה מבלי שעורכי דינם של התובעים (אז ועתה) יהיו מעורבים במהלך ולו ברמת הידיעה. המסקנה מכל האמור היא כי יסודות חיוניים של עילת העושק אינם מתקיימים בנסיבות העניין, ודינה להידחות.
  1. הטענה כי התובעים, ובהם מר פרסר עצמו, כלל לא הבינו את מהות הויתור הכלול בכתב הויתור, אינה יכולה לעמוד גם בפני עצמה. כתב הויתור מנוסח בצורה שאין בהירה ממנה, ולא ניתן שלא להבינו. הויתור הכלול בו הינו רחב וגורף, ומתיימר לחול אפילו על המישור המשמעתי. בנוסף, כולל כתב הויתור גם התחייבות מפורשת, מודגשת ומנוסחת בבהירות רבה, לשפות את הנתבע בגין כל סכום או הוצאה שיחויב בגין תביעות שיוגשו נגדו בעניין עסקת המכר. לטעמי קריאת כתב התחייבות בנוסחו הנ"ל חייבת לעורר את מודעותו של החותם עליה לכך שהוא מוותר על עילת תביעה כשלהי. מר פרסר, מי שהעיד על עצמו כי הינו קבלן בניין כ- 30 שנה, אינו יכול להישמע בטענה כי לא הבין את משמעות תוכן כתב הויתור, ויוזכר שהודה כי חתם עליו לאחר שקרא אותו (ע' 17 ש' 9; ע' 19 ש' 8-11). האפשרות לפיה הנתבע התרשל במלאכתו באופן שעשוי להקים לתובעים זכות תביעה נגדו, עולה בעליל מלשונו הברורה של כתב הויתור. בנסיבות אלה התובעים היו יכולים ואף צריכים לפחות להניח שקיימת אפשרות שהנתבע התרשל כלפיהם במילוי תפקידו בעסקת המכר. בע"א 11/84 לעיל נקבע כי צד לחוזה שאינו מגלה לצד השני פרט מסוים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול לגלותה בכוחות עצמו, אינו נחשב כמי שמטעה אותו. בנסיבות ענייננו כמפורט לעיל, אי גילויה של העובדה לפיה הנתבע התרשל במהלך ייצוג התובעים אינו יכול להיחשב כהטעיה (ר' ע"א 11/84 לעיל בע' 540). לפיכך, אני דוחה את טענת התובעים לפיה חתמו על כתב הויתור בעקבות מצגים מטעים של הנתבע לפיהם הוא לא התרשל בייצוג התובעים בעסקת המכר.
  1. מר פרסר העיד כי מלבדו אף אחד מהתובעים לא התעניין בתוכן המסמך ואף לא קרא אותו טרם החתימה עליו. לא זו בלבד אלא שמר פרסר אף טען כי חמותו (התובעת מס' 1) אינה קוראת עברית וחתמה על המסמך לאחר שהוא ביקש ממנה לעשות זאת ומבלי ששאלה קודם לכן על מה היא חותמת וכן מבלי שמר פרסר טרח להסביר לה את תוכנו ומשמעותו של המסמך (ר' ע' 19 ש' 8-28). צד לחוזה שחתם על חוזה מבלי שהתכוון לכך יכול במקרים חריגים וקיצוניים להשתחרר מהחוזה בטענה של "לא נעשה דבר", אולם קבלת הטענה תיתכן רק בהתקיים נסיבות חריגות: קיום שוני קיצוני בין המסמך שהחותם האמין כי עליו חתם למסמך שעליו חתם למעשה, וכן היעדר רשלנות מהצד שהוטעה או שנכפה עליו לחתום. בית המשפט העליון חזר וציין ביחס לתנאי השני כי צד שחתם על החוזה מבלי שטרח לקראו, אפילו היה עיוור או אנאלפבית, לא יוכל להינצל מחיוביו החוזיים בטענה שלא נעשה דבר (ר' בעניין זה ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח נ' פלונית, תק-על 2007(3) 1976; ע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29; ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט 113). בענייננו, טענת "לא נעשה דבר" לא נטענה במפורש, ולכל היותר ניתן לגרוס כי היא משתמעת מטענות התובעים. בנסיבות אלה אין כל צורך להידרש לה שהרי מדובר בטענה הצריכה טיעון מפורש (וזאת במסגרת כתב טענות), אולם מעל לצורך יש לקבוע שגם לו נטענה היה דינה להידחות. התובעים לא טענו כי היה שוני, ובוודאי שלא "שוני קיצוני", בין המסמך שהאמינו שעליו הם חותמים לבין המסמך שעליו חתמו. הם טענו את ההיפך - שכלל לא נתנו דעתם לתוכן המסמך. לטענתם, הם (למעט מר פרסר שקרא את המסמך) חתמו על כתב הויתור מבלי שגילו עניין בתוכנו ומבלי לקרוא אותו. הטענה לפיה הגב' זהבית מילט לא קראה את תוכן המסמך טרם שחתמה עליו אינה סבירה בעיניי. מדובר במסמך קצר שנוסח על ידי עורך דין, ונחתם על ידי התובעים במהלך ניהול הליכים משפטיים שנקטו. הדעת נותנת כי אדם שהשפה העברית היא שפתו בחיי היום-יום, יקרא מסמך בעל תוכן קצר הנושא כותרת "התחייבות בלתי חוזרת" טרם חתימתו עליו. אדגיש כי נטל הוכחת טענת "לא נעשה דבר" מוטל על הצד המבקש להשתחרר מהחיוב החוזי, והוא כבד יותר מהנטל הרגיל במשפט האזרחי. בית המשפט העליון פסק כי לשם הוכחת הטענה נדרשות "ראיות חזקות וברורות, עדות חד משמעית ופוזיטיבית והוכחות חותכות" (ר' ס' 31 לפסק דינה של הש' ארבל בע"א 8163/05 לעיל). הגב' זהבית מילט-פרסר והגב' חנוצה גדליהו בחרו שלא להעיד. בנסיבות אלה חלה החזקה בדבר אי הבאת ראיה רלוונטית (ר' למשל ע"א 2273/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 305,615). בנסיבות המתוארות לעיל טענת לא נעשה דבר לא רק שלא נטענה במפורש אלא שהיא גם לא הוכחה. למעלה מן הצורך אציין כי אף אם התובעים היו טוענים ומוכיחים כי חתמו לתומם על מסמך שהאמינו שתוכנו שונה מתוכן המסמך עליהם חתמו, עדיין מעדותו של מר פרסר עולה כי התובעות גב' מילט-פרסר וגב' חנוצה גדליהו התרשלו בעת החתימה על כתב הויתור בכך שלא טרחו לקראו ומבלי לשאול אודות תוכן המסמך. מר פרסר טען בפניי כי הוא קרא את המסמך טרם חתם עליו, היה הראשון מבין יתר התובעים לחתום עליו ואף ביקש מאת הגב' חנוצה גדליהו לחתום עליו מבלי להסביר לה דבר אודות תוכן המסמך ומשמעותו (ר' עדותו של מר פרסר בע' 19 ש' 8-30). נחה דעתי כי בנסיבות אלה אותן תובעות שחתמו על מסמך, כנטען, מבלי לדעת את תוכנו, אינן יכולות להישמע בטענה כי לא קראו את המסמך ולא ידעו על מה חתמו. ניסיונם של התובעים להתנער מהתחייבותם החוזית הברורה והחד משמעית בכתב הויתור עולה כדי חוסר תום לב מובהק מצידם.
  1. מהאמור לעיל מתחייבת המסקנה כי כתב הויתור תקף ומחייב את כל התובעים, וממילא דין התביעה להידחות מטעם זה, וזאת גם אם אלמלא כתב הויתור היה מן הדין לקבלה. במאמר מוסגר אוסיף כי לצורך פסק דין זה אין כל חשיבות לשאלה האם עריכת כתב ויתור כפי שנערך כאן היא בגדר מעשה תקין מצד הנתבע מבחינת כללי האתיקה המקצועית של מקצוע עריכת הדין, משום שפסק הדין אינו ניתן ואינו דן במישור האתי אלא במישור האזרחי בלבד.

הרשלנות הנטענת

  1. נוכח המסקנה אליה הגעתי לעיל בדבר תוקפו של כתב הויתור, אין עוד צורך אופרטיבי להכריע בשאלת רשלנותו הנטענת של הנתבע, אולם מאחר והצדדים טענו בהרחבה בעניין זה החלטתי שלא להימנע מכל התייחסות אליו בפסק הדין. הטענה העומדת בבסיס התביעה שבפניי הינה כי הנתבע לא בדק ולא יידע את התובעים על כך שקיים חוב לעיריית הרצליה בגין המקרקעין שרכשו התובעים. התובעים טוענים כי מחדלו הרשלני הנ"ל של הנתבע התגלה להם רק לאחר שקראו את התצהיר שנחתם על ידי הנתבע ואשר הוגש מטעמם במסגרת ההליך הקודם (ר' תצהיר הנתבע מיום 26.7.05, נספח ג' לתצהירו של מר פרסר).
  1. עיון בתצהירו של עו"ד יעקובוביץ שהוגש בהליך הקודם (נספח ג' לתצהירו של מר פרסר) מגלה כי עו"ד יעקובוביץ הודה שם מפורשות כי לא בדק האם קיים חוב על המקרקעין שנרכשו על ידי התובעים. הנתבע כתב בס' 9 סיפא לתצהירו הנ"ל כי "בחוזה לא צוין נושא חוב לעיריית הרצליה, ולא בכדי, שכן לקונות ולי היה ברור כי אין כל חוב הרובץ על החלקה לטובת עיריית הרצליה" (ההדגשה הוספה). כשעו"ד יעקובוביץ עומת בחקירתו עם האמור בס' 9 סיפא לתצהירו לעיל, השיב כי יש לקראו יחד עם האמור בס' 5 לאותו תצהיר (ע' 21 ש' 5) בו נאמר כי במסגרת המו"מ לקראת כריתתו של הסכם המכר יצרו עורכי הדין שייצגו את הבנק מצג לפיו הרוכשים לא ישאו בכל חוב לעירייה מפני שהתשלומים לעיריית הרצליה הוסדרו על ידי הבעלים הקודמים, מאחר ותשלומים אלה היוו תנאי לקבלת היתר בניה. מדברי הנתבע עולה כי הסתמך על מצגי באי כח הבנק היות ובעת המשא ומתן היו בנויים על החלקה ארבעה קוטג'ים בשלב שלד, שנבנו על פי היתר הבניה שהוצג בפניו (ס' 5 סיפא לתצהירו של עו"ד יעקובוביץ נספח ג' לתצהירו של מר פרסר).
  1. גרסת הנתבע דלעיל, כפי שבאה לידי ביטוי בתצהיר שהגיש בהליך הקודם, שונתה לחלוטין במסגרת התצהיר שהגיש הנתבע בהליך שבפניי. בס' 9 לתצהיר שהגיש הנתבע בתביעה הנוכחית טען כי "לכל אורך הדרך, עובר לחתימה על ההסכם, היה ידוע לתובעים, ובכלל זה לפרסר, על קיומו של חוב לעירייה שלא נפרע על ידי הבעלים הקודם של הנכס. מידע זה הועבר לפרסר הן על ידי והן על ידי מר אליעזר ארצי, הבעלים של יתרת המקרקעין..." (ההדגשה הוספה). הסתירה בין שתי ההצהרות ברורה, ואין כל אפשרות ליישב ביניהן. אמנם לא ניתן להחיל כאן את הכלל של השתק שיפוטי, מאחר וטענתו של הנתבע כפי שהובאה במסגרת תצהירו בהליך הקודם לא נדונה ולא הוכרעה וממילא גם לא התקבלה, מפני שהתביעה העיקרית והודעת צד ג' בהליך הקודם נדחו בהסכמת הצדדים (ר' למשל רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ פ"ד נט(6) 625). יחד עם זאת ברור שעצם הסתירה הישירה בין הגרסאות אינה ראויה בלשון המעטה בכלל, וכשהיא באה מפיו של עורך-דין מקבלים הדברים אף משנה חומרה.
  1. הנתבע ניסה לבסס את טענתו בתביעה נשוא פסק דין זה, שלפיה במהלך המו"מ הקונים והוא עצמו ידעו על קיומו של חוב לעירייה, על נספח ב' לתצהירו שהוא "דו"ח תנועות חייב" מיום 29.6.97. פרטי החייב המופיעים על הדו"ח הינם של חב' ד.ש.י אריאל לבניין, מוכרת המקרקעין. עיון בדו"ח מגלה כי נכון ליום 29.6.97 על המקרקעין הנרכשים היתה קיימת יתרת חוב בסך של 360,105 ₪. הנתבע טוען כי באותו יום הוסיף בכתב ידו על גבי אותו מסמך 2 הערות שהופנו למר פרסר, לפיהן לעיריית הרצליה אין כל דרישה כספית מעבר לסך של 250,013 ₪, המהווה את הקרן של יתרת החוב (שסכומו הכולל הוא 360,106 ₪) וכי אין לעירייה כל טענות ו/או תביעות כספיות מחב' ד.ש.י אריאל לבניין, המוכרת של המקרקעין. הנתבע מוסיף וטוען כי מר פרסר בדק בתיק הבניין בעירייה את מצבת החובות של המקרקעין הנרכשים, ונוכח לגלות כי אכן בשלב המו"מ לקראת רכישת המקרקעין רבצו על הנכס חובות כספיים לעירייה. כנשאל מר פרסר, שהיה הרוח החיה שעמדה מאחורי רוכשות המקרקעין והיחידי שהגיש תצהיר מטעמן והעיד בהליך שבפניי, אודות נספח ב' הנ"ל, השיב שהוא "אינו זוכר" אם קיבל את המסמך וממילא אינו רואה "כלום בהיבט של החוב" (ר' עדותו של פרסר בע' 6 ש' 10-11). אציין כי מר פרסר עוסק כקבלן בניין מאז שנות ה - 80' (ראה עדותו של פרסר בע' 17 ש' 9). תשובתו המתחמקת לפיה "אינו זוכר" אם קיבל כשנה לפני כריתת הסכם המכר מסמך המעיד על חוב בן למעלה מ- 300,000 ₪, שהוא עשוי לשאת בו מאחר ועסקת הרכישה היתה עסקת נטו שבה כל חיוב או תשלום הנוגע לנכס חל על הקונים, ואף טענתו כי הוא "אינו רואה כלום בהיבט של חוב" באותו מסמך למרות שהדבר עולה בבירור מעיון חטוף במסמך, אינה מהימנה ואין בידי להאמין לה.
  1. הנתבע טען בהליך שבפניי שבמהלך המו"מ הדגישו כונס הנכסים ובאי כח הבנק כי החוב איננו ניתן לגבייה מרוכשי הנכס (מהתובעים) אלא מהבעלים הקודמים בלבד (ס' 13 ו- 15 לתצהירו). הנתבע הוסיף וטען כי במהלך המו"מ ביקש את התייחסותו של פרסר למצב בו חרף המצגים הנ"ל, שעל פיהם הקונים לא יצטרכו לשאת בתשלום החוב, ייאלצו הקונים בכל זאת לשאת בחוב. הנתבע טוען כי פרסר השיב כי מדובר בסיכון שהוא נוטל על עצמו. בנוסף ציין הנתבע כי בהתאם לנוהלי רישום המקרקעין שנהגו באותה עת, כאשר נרכש נכס בהליכי כינוס לא נדרשה הצגת אישור מטעם העירייה כתנאי לרישום זכויות הרוכש בפנקסי המקרקעין.
  1. בנסיבות העניין אין הכרח להכריע בשאלה איזו מבין שתי הגרסאות שהעלה הנתבע במסגרת תצהיריו (בהליך הקודם ובתביעה הנוכחית) הינה הגרסה הנכונה, וזאת נוכח הקביעה כי כתב הויתור תקף ומחייב את התובעים. בהינתן תוכנו של נספח ב' לתצהיר הנתבע והתייחסות מר פרסר בעדותו לאותו מסמך כפי שהובאה לעיל, נראה שיש עדיפות קלה לטובת האפשרות שגרסת הנתבע בתביעה שבפניי היא הנכונה (ולא הגרסה שנכללה בתצהיר שהגיש בהליך הקודם), אולם איני מכריע בדבר בהעדר הכרח לעשות כן לצורך התוצאה, מה-גם שבכל מקרה אין לי אלא לחזור ולציין את החומרה שבה יש לראות את העובדה שהנתבע בחר להעלות תחת אזהרה שתי גרסאות עובדתיות שונות ואף נוגדות בשני הליכים משפטיים שונים. יחד עם זאת אציין כי התרשמותי היא שגם אם גרסת הנתבע כפי שהועלתה בהליך שבפניי היא גרסת אמת, אין בהכרח פירוש הדבר שהנתבע לא התרשל. נראה לי, לאחר שמיעת הראיות וקריאת הטענות, כי הנתבע בחר להסתמך על נהלי רישום המקרקעין שהיו בתוקף בעת עריכת חוזה הרכישה ושלפיהם סבר שמבחינה מעשית לא יידרשו לקוחותיו לפרוע את החוב לעירייה, אולם לא נתן דעתו לכך שנהלים עשויים, מטבעם, להשתנות כפי שאכן קרה במקרה דנן. על רקע זה ייתכן שהנתבע התרשל גם בכך שלא הביא לרישום זכיות הרוכשים בזריזות אלא רק בחלוף כשנתיים מעת החתימה על חוזה הרכישה. כאמור לעיל, איני מכריע בנקודה זו מאחר ואין בהכרעה כזו כדי לשנות מהתוצאה הסופית או להשפיע עליה. ממילא איני רואה גם צורך לדון בטענת הנתבע לפיה אף אם התרשל, לא נגרם נזק או לא היה קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק שנגרם לתובעים (או שקשר סיבתי כזה נותק על ידי התובעים עצמם).

סיכום

  1. נוכח הקביעה כי כתב הויתור תקף ומחייב, התביעה נדחית.
  1. שקלתי את שאלת ההוצאות. מחד, הכלל הוא שמי שזכה במשפט זכאי לכך שהצד השני יחויב לשפותו על הוצאותיו הריאליות, לפחות ככל שהן סבירות. לכלל זה יש להוסיף גם את מורת הרוח על כך שהתביעה הוגשה בניגוד לכתב ויתור ברור ומפורש שעליו חתמו התובעים כולם כלפי הנתבע. מאידך בפניי מצב בו התביעה באה לעולם משום שהנתבע חתם בהליך קודם על תצהיר שאם תוכנו אמת, אזי לכאורה יש בכך כדי להקים עילת תביעה נגדו, ולאחר שהתביעה הוגשה שינה הנתבע את גרסתו. מצב זה אינו ראוי ויש בו כדי להצדיק סטייה מהכלל הרגיל לגבי הוצאות.
  1. נוכח מכלול השיקולים דלעיל באתי למסקנה שאין לעשות צו להוצאות בתביעה זו, וכל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תשלח פסק דין זה באמצעות הפקסימיליה ובדואר.

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ט 6 בספטמבר 2009, בהעדר הצדדים.

שאול מנהיים, שופט



מעורבים
תובע: חנוצה גדליהו
נתבע: עו"ד יעקובוביץ יאיר
שופט :
עורכי דין: