ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ד"ר חורחה ניסנב נגד ד"ר וינברג :


בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב -יפו

עב 010902/08

בפני:

כב' הרשמת דגית ויסמן

06/09/2009

בעניין:

ד"ר חורחה ניסנבון

ע"י ב"כ עו"ד יוסי חזן

התובע

נ ג ד

ד"ר וינברג משה

ע"י ב"כ עו"ד אמציה שצקי

הנתבע

פסק דין

1. התובע הינו רופא שיניים שעבד במרפאות שיניים בבעלות הנתבע, בתקופה שמחודש יולי 2007 ועד חודש מרץ 2008.

לטענת התובע, הנתבע נותר חייב לו הפרשי שכר בסך 29,000 ₪.

2. המחלוקת המרכזית בין הצדדים הינה בשאלה כיצד יש לחשב את שכרו של התובע וביתר דיוק – "כיצד יש לחשב את שכרו של התובע, האם לפי גביה בפועל מהפציינטים או לפי ביצוע העבודה ללא קשר לגביה" (עמוד 1 לפרוטוקול, שורות 5-6). מחלוקת שניה נוגעת לטענות קיזוז של הנתבע.

3. להלן העובדות הרלוונטיות, העולות מחומר הראיות -

א. שכרו של התובע נקבע בהסכם ממאי 2007. בסעיף 3.ב פסקה שניה להסכם, נקבע -

"שכרו של ד"ר חורחה יהא מבוסס על היקף התמורה מהטיפולים בשיעור של 33% והסכום יחושב אחת לחודש. בנוסף, יופקדו לטובת ד"ר חורחה 2% נוספים בחשבון מיוחד, שיהיו להבטיח קרן עבודות חוזרות."

עוד נקבע בהסכם (בסעיף 3.ד') כי -

"חלף הטיפולים שיעניק ד"ר חורחה מתחייבת המרפאה לשלם לו את שכרו, מבוסס על היקף הטיפולים שביצע. שכרו של ד"ר חורחה יחושב אחת לכל חודש וישולם עד ל 10 של כל חודש העוקב לחודש התשלום. הסכום ישולם כשכר במסגרת משכורת.

בחלק משכרו של ד"ר חורחה יילקחו בחשבון התשלומים עבור פוליסת הביטוח המקצועי שנתחייב לשלם עבור דמי הפרמיה, ד"ר וינברג. פוליסת הביטוח תהא גם כלפי צד ג' ומוטבת לטובת ד"ר וינברג."

ב. במהלך תקופת העבודה, התובע קיבל שכר של 44,000 ₪.

ג. התובע לא קיבל תלושי שכר במהלך העבודה. תלושי השכר צורפו לתצהיר עדות ראשית של הנתבע. מתלושים אלה עולה כי השכר המוסכם של 44,000 ₪ הינו נטו ומהווה שכר ברוטו של 48,990 ₪.

ד. הנתבע שילם עבור ביטוח אחריות מקצועית לתובע סכום של 4,360 ₪ (סעיף 6ב לתצהיר עדות ראשית של הנתבע; עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 21-23). התובע אישר כי הנתבע היה רשאי לקזז סכום זה מהתשלום המגיע לו (עמוד 3לפרוטוקול, שורות 27-29).

ה. התובע קיבל ממנהל המרפאה 2,000 ₪ לרכישת זוג משקפיים. אין חולק כי הנתבע היה רשאי לקזז גם סכום זה מהשכר לתובע (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 7-9).

התובע לא החזיר סכום זה לנתבע והדבר עולה מעדותו של מר דני שרון, מנהל המרפאה (עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 4-13).

ו. הבסיס לחישוב התמורה לתובע הינו דוחות ממוחשבים שצורפו כנספחים ב/1 וב/2 לכתב התביעה (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 22-31). בלשונו של הנתבע –

"העבודות שמופיעות בדוחות ובוצעו במרפאה היוו חלק מבסיס השכר" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 35).

ז. הנתבע לא הקים קרן לעבודות חוזרות, כפי שהוסכם בסעיף 3.ב להסכם (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 12-22).

ח. לגבי אחד הפציינטים שבטיפולו של התובע (אשירוב), נרשם כי הושתלו 8 שתלים, כאשר בפועל נעשתה השתלת שבעה שתלים (עמוד 4 לפרוטוקול, שורות 4-7; עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 4-15). שווי הטיפול העודף – 2,500 ₪ (כעולה מנספח ב/2 לכתב התביעה).

4. כאמור לעיל, המחלוקת המרכזית והראשונה הינה בנושא פרשנות חוזה העבודה.

לשיטת התובע, השכר צריך להיות משולם על פי שווי הטיפולים שבוצעו בפועל ולא על פי תשלומים שהתקבלו (היינו, שנגבו). התובע מסתמך על לשון החוזה, אשר נוסח על ידי מנהל המרפאה שהוא עו"ד בהכשרתו ועל העובדה כי בהסכם לא צוין במפורש כי התמורה הינה תמורה שנגבתה או שנתקבלה בפועל מהמטופלים. עוד מסתמך התובע על עדות הנתבע לפיה אם הוא בצע את העבודה, קמה הזכאות לשכר ועל עדותו כי בדוחות הכספיים מופיעים גם טיפולים שתמורתם לא נגבתה או לא נתקבלה בפועל מהמטופלים.

הנתבע טען כי הוסכם שמהתשלום שיגיע לתובע ניתן יהיה לקזז את התשלום עבור הביטוח המקצועי ואת ההוצאות המשוייכות, היינו אותן הוצאות שהנתבע היה חייב לשלם למעבדת השיניים ולקבלני משנה אחרים בגין הטיפולים שנעשו על ידי התובע. עוד טען הנתבע כי הוא זכאי לקזז, מכח דיני החוזים, מקרים בהם נגרם נזק כתוצאה מרשלנותו של התובע. הנתבע הביא כדוגמה שני מקרים. במקרה הראשון (אשירוב), נטען כי מאחר שהמטופל לא שילם את מלוא שווי הטיפול, יש לקזז מהתובע את הסכום שהמטופל לא שילם. לגבי המקרה השני (מילינקביץ) נטען כי נעשה טיפול רשלני מאחר שהמטופל נאלץ לעבור טיפול נוסף, לאחר ששלושה מתוך ארבעה שתלים שהושתלו על ידי התובע, נפלטו.

5. בהסכם עליו הצדדים חתמו נקבע כי "שכרו של ד"ר חורחה יהא מבוסס על היקף התמורה מהטיפולים".

אין כל תימוכין לפרשנותו של הנתבע כי הוא רשאי לקזז מהתמורה לתובע "הוצאות משוייכות". נהפוך הוא, בסעיף 3.א צויין במפורש כי "כל הוצאות המרפאה, כולל תקורה, חומרים, שכר הסייעת וכד' ישולמו על ידי המרפאה." לשון החוזה אינה תומכת בפרשנותו של הנתבע, אלא בפרשנות התובע. לעניין זה, מתקבלת טענת התובע כי מקום בו לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, יש לתת לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, [פורסם בנבו] 28.1.08; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון, [פורסם בנבו] 13.2.08).

זאת ועוד, לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן יהיה להסיק מהו סכום ההוצאות הנ"ל שניתן או אפשר לקזז משווי הטיפולים שהתובע ביצע. הנתבע אף לא חזר על טענה זו בעדותו בבית הדין ואף בסיכומי הנתבע הטענה הועלתה רק במשפט אחד (סעיף 1.ד לסיכומים).

בנסיבות אלה, לא הונחה התשתית העובדתית או המשפטית לטיעוני הנתבע ומתקבלת עמדת התובע כי את שכרו יש לחשב על פי לשון החוזה, כלומר בשיעור של 33% מהיקף התמורה מהטיפולים שביצע.

6. מכאן לטענה כי את התמורה יש לחשב על פי הגביה בפועל. בדומה לאמור לעיל בנוגע להוצאות המשוייכות, אף נושא הגביה אינו מוזכר בחוזה. עניין זה תומך בגרסת התובע. חיזוק לעמדה זו ניתן למצוא אף בהתנהגות הצדדים, כפי שעולה מעדותו של הנתבע. לגבי המטופל אשירוב, העיד הנתבע –

"...התובע או אנחנו ערכנו את ההתחשבנות לפי מחיר מחירון של המרפאה. קבלתי את ההנחה שלו שלא משנה אם הפציינט קיבל הנחה מה שחשוב זה השווי של הטיפול." (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 9-10).

ובמקום אחר –

"אם הוא ביצע את העבודה, הוא זכאי לתשלום." (פרוטוקול עמוד 6 שורות 10-11).

הנתבע נשאל לגבי שני מקרים העולים מדוחות הטיפולים (דני שרון ואיציק מנשה), שתמורת לא שולמה. הנתבע השיב כדלקמן –

"ת. למרות שהם לא שילמו זה נכלל בדוח והתשלום שהתובע קיבל, נגזר מזה. זה טענה שאני יכול להעלות שהם לא שילמו ועובדה שאני מבליג על זה.

ש. איך זה מתיישב עם הטענה שלך שלפיה התובע היה זכאי רק לקבל שכר רק עבור תשלומים שנתקבלו בפועל, אם אנו רואים שיש כאן שני פציינטים שלא שילמו.

ת. אתה צודק הוא לא היה אמור לקבל את הכסף הזה.

ש. למה שילמת לו.

ת. כי בסה"כ יש מקרים שלא הצלחתי לגבות. פה במקרה הזה ויתרתי על התשלום ולכן לקחתי את זה עלי. יכול להיות שיש עוד מקרים כאלה. (עמודים 8-9 לפרוטוקול, שורות 32- 2).

מעדות זו עולה כי בפועל, הנתבע הוא שהחליט מאיזה מטופל לגבות תשלום, ממי לא לגבות ומה שיעור הגביה.

7. זאת ועוד, הנתבע העיד כי התובע לא היה אחראי על נושא הגבייה ונושא הגביה לא היה תלוי בו.

"ש. מי היה ממונה על גביית הכספים במרפאה?

ת. בדר"כ הפקידה.

ש. התובע היה ממונה על הגביה?

ת. לא"

(עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 31-34).

אם נושא הגביה אינו בתחום טיפולו או אחריותו של התובע, אין הגיון בטענה כי התמורה שתשולם לתובע תגזר מהגביה ולא מביצוע העבודה בפועל. עובדה זו מצטרפת לאמור לעיל, בנוגע ללשון החוזה והתנהגות הצדדים בפועל.

8. לגבי הטענה כי הטיפול במטופל אחד (מילינקביץ) היה רשלני, איני סבורה כי ניתן להסתפק בעדותו של הנתבע על מנת להוכיח רשלנות בתחום מקצועיות ספציפי שאינו בידיעתו השיפוטית של בית הדין.

מעבר לכך, על פי חוזה העבודה, 2% משכרו של התובע נועדו לקרן עבודות חוזרות. תיאורו של הנתבע, לפיו אשתו בצעה את העבודה, מעיד על כך שגם אם נדרשה עבודה נוספת או טיפול חוזר, הדבר אמור היה להכלל בקרן זה, אם היתה מוקמת - "מדובר על עבודה חוזרת שלו" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 25-31). גם מסיבה זו אין לקזז מהתמורה לתובע את שווי הטיפול הנוסף למטופל זה.

9. סיכומם של דברים, התמורה לתובע היתה אמורה להשתלם על פי שווי הטיפולים שביצע בפועל. נתון זה היה מוסכם על הצדדים – נספחים ב/1 וב/2 לכתב התביעה. התובע ציין כי קבל לידיו סכום של 44,000 ₪ וכפי שנקבע לעיל, מדובר בסכום נטו, כאשר הוא משקף שכר ברוטו של 48,990 ₪, כעולה מתלושי השכר.

על פי נספחים ב/1 וב/2, סך שווי העבודות שהתובע ביצע עומד על 255,634 ₪. מסכום זה יש להפחית שווי שתל אחד שדווח בטעות, למרות שלא בוצע בפועל – 2,500 ₪. כלומר שווי העבודות הינו - 253,134 ₪.

מסכום זה יש לנכות את המע"מ בשיעור 15.5% באותה תקופה (ר' http://www.finance.gov.il/taxes/historia_maam.htm (ועל כן הבסיס לחישוב השכר הינו 219,164 ₪ (= 1.115/ 253,134 ש"ח).

על פי חוזה העבודה, התמורה לה התובע זכאי הינה 33% משווי העבודות, היינו –

72,324 ₪ = 33% X 219,164 ₪.

מסכום זה יש להפחית את שווי הביטוח המקצועי (4,360 ש"ח) ואת הסכום שניתן לתובע עבור משקפיים (2,000 ש"ח).

בסך הכל, היה על הנתבע לשלם לתובע שכר של 65,964 ₪ =6,360 – 72,324.

על פי תלושי השכר, השכר ברוטו ששולם לתובע היה 48,990 ₪ ועל כן הנתבע נותר חייב לתובע שכר בסך 16,974 ₪ = 48,990-72,324 ₪.

10. סוף דבר – התביעה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים -

א. שכר עבודה בסך 16,974 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

ב. הוצאות התובע בסך 500 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, שאם לא ישולמו תוך 30 ימים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום י"ז באלול, תשס"ט (6 בספטמבר 2009) בהיעדר הצדדים.

דגית ויסמן, רשמת



מעורבים
תובע: ד"ר חורחה ניסנבון
נתבע: ד"ר וינברג משה
שופט :
עורכי דין: