ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מיצר לפיתוח בע"מ נגד כונס הנכסי :


בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

פשר 001597/08

בשא 5784/09

בפני:

כבוד השופטת ורדה אלשיך – סגנית נשיא

26/08/2009

המבקש:

עמית פולק מטלון ושות'

ע"י ב"כ עו"ד אהרן פולק ואח'

-- נ ג ד --

המשיבים:

1. רו"ח יובל קדרון

בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר נושים של חברת מיצר לפיתוח בע"מ

2. בנק הפועלים בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד אלונה באומגרטן

3. כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עו"ד ענבל מנוצ'הרי

החלטה

מונחת בפני מחלוקת שהתגלעה בין משרד עורכי הדין עמית פולק מטלון ושות' (להלן: "המבקש") לבין רו"ח יובל קדרון, בתפקידו כנאמן לביצוע הסדר הנושים של חברת מיצר לפיתוח בע"מ (להלן: "הנאמן" ו"החברה", בהתאמה). עיקר המחלוקת נסב אודות מעמדו של הסכם שכר-טרחה, אשר נכרת בין המבקש לבין החברה (בעודה סולבנטית), ואשר עניינו שירות משפטי מורכב וארוך-טווח שהעניק המבקש לחברה מול צד ג', הסכם אשר כלל עריכת בוררות, וכן המשך ההליכים לאחר מתן פסק הבורר, עד לגביית הכספים; השאלה המרכזית עליה חלוקים הצדדים הינה, האם חיוב שכר-הטרחה נופל לגדר "הוצאות פירוק", או שמא עסקינן ב"חוב עבר", בגינו היה על המבקש להגיש תביעת חוב במועד, וזאת בכדי לקבל דיבידנד יחסי בלבד, במעמד של נושה רגיל.

מעבר לסוגיה זו, קובל המבקש על כך, כי הנאמן הוסיף להסתייע בשירותיו ונועד עימו כמה פעמים לאחר קריסת החברה והקלעותה לפירוק (אז מונה רו"ח קדרון למפרקה הזמני של החברה). כל זאת בלא שיטרח להודיע למבקש, ולו ברמז, כי הוא רואה את החיוב בשכר-טרחה כחוב עבר.

1. עניין לנו, למעשה, במחלוקת שעניינה העיקרי סיווגו של חיוב – האם כהוצאות פירוק (אותן יש לשלם במלואן מקופת הפירוק, בטרם תשלום החובות לנושי העבר, ואף בטרם תשלום שכר-טרחת בעל התפקיד), או שמא כחוב עבר, בגינו יש להגיש תביעת חוב במועד, ו"להסתפק" בדיבידנד יחסי בלבד, בהתאם למעמדו של הנושה המבקש בסולם דיני הקדימה.
אכן, ברובם המכריע של המקרים, סיווגה לכאן או לכאן של החבות אינו מעורר שאלות קשות מדי; ברוב-רובם של המקרים, נעשה הסיווג בהתאם למעמדו של החיוב על ציר הזמן:האם עסקינן בחיוב הנובע מפעולות החברה בהיותה סולבנטית, אשר הצמיח חבות טרם המועד הקובע של הפירוק (קרי, ביום ראשית הפירוק נחשב המבקש כנושה של החברה, אם לאו), או שמא בחיוב אשר נובע מפעולות והתחייבויות של בעל התפקיד לאחר שמונה, בין אם במפורש או במשתמע.
כך למשל, חיוב שכר-דירה של חברה היושבת בנכס של פלוני, יחשב כחוב עבר עד למועד "קו פרשת המים" של הקריסה, ומעבר החברה אל תוך "הספרה הקולקטיבית" של דיני חדלות הפרעון. מכאן ואילך, אם מוסיפה החברה תחת ניהול המפרק (או המפרק הזמני) לשבת בנכס – בין אם היא פועלת מתוכו, ובין אם מתוך התמהמהות או קושי של המפרק לפנותו במועד, הרי שחיוב שכר-הדירה הופך, ממועד זה ואילך, להוצאות פירוק – על כל המשתמע מכך. הוא הדין במקרה של ספק המספק לחברה סחורות באורח שוטף (ולצורך הדיון, אניח כי לא קיימת בנסיבות המקרה תניית שימור בעלות תקפה). אותו ספק יחשב כנושה בעל "חוב עבר", בגין סחורה שסיפק טרם המועד הקובע, וכנושה במעמד הוצאות פירוק בגין סחורה שסיפק לבעל התפקיד לאחר המועד הקובע.
חשוב לציין, לעניין זה כי הנקודה הקובעת היא סיווגה ומיקומה על ציר הזמן של ביצוע הפעולה או אספקת הטובין שהצמיחו את החוב, זאת, להבדיל ממועד התשלום בגינן. טול מצב, בו נרכש מוצר, חודשים מספר טרם ההקלעות לחדלות לפרעון, וזאת בעד תמורה המחולקת לתשלומים, כאשר מועדם של חלק מאותם תשלומים נופל, בדיעבד, לאחר הקריסה וראשית הפירוק. אך ברור הוא, כי מועד מאוחר זה לתשלומים בגין סחורה שסופקה לחברה בעודה סולבנטית, אינו יכול להקנות להם מעמד של "הוצאות פירוק". זאת, להבדיל מהמקרה שתואר קודם לכן, של אספקה שוטפת של סחורות אשר החלה טרם הקריסה ובעל התפקיד מבקש כי תמשך אף לאחריה – במצב זה, כאמור, יוקנה מעמד חוב עבר לתשלום בגין מה שסופק טרם המועד הקובע, והוצאות פירוק למה שסופק – לפי בקשת בעל התפקיד – לאחריו.

2. לעניין זה יוער; אף כי הפסיקה נוקטת לעיתים בטרמינולוגיה של "הוצאות שהועילו למילוי תפקידו של המפרק", הרי שבסופו של דבר היתה השאלה הקובעת ונותרה - האם מדובר בחיוב שהמפרק נטל על עצמו בתקופה שלאחר המועד הקובע, ואין הוא יכול להתלות בדיעבד בטענה כי "אמנם נטלתי על עצמי, אך נמצא שלא הפקתי מכך תועלת". זאת, באשר שיקול מכריע, העומד במידה רבה מאחורי עצם הנכונות להכיר בעדיפותן של הוצאות פירוק, הינו נטיעת בטחון בליבו של כל ספק או מתקשר פוטנציאלי המתבקש לספק שירות לבעל תפקיד של חברה חדלת פרעון, כי החיוב יכובד במלואו, וזאת למרות מצבה של החברה. דבר זה מעוגן הן במעמדו המיוחד ובחובות המוגברות המוטלות על בעל התפקיד כ"ידו הארוכה של בית המשפט", והן באינטרס לגבור על נטייתם הבסיסית של ספקי שירות רבים, לסרב להתקשר עם חברה בפירוק או בהקפאת הליכים, משום שאין הם בוטחים ביציבותה ובמוסר התשלומים של גוף שכזה. זאת, מכח קל וחומר, אם החברה חבה להם אף חובות עבר בגין שירותים או סחורות שסופקו טרם הקריסה, ועל בעל התפקיד מוטלת מניה וביה המטלה שאינה פשוטה כלל ועיקר, להסביר לספקים את ההבדל בין חובות העבר, לבין אספקת שירות מכאן ואילך. זאת, שאם לא כן ימצא עצמו בלתי מסוגל לקבל אספקה ושירותים הנדרשים להפעלה – אף מקום שזו כדאית ודרושה לשם גיבוש הסדר נושים, או לשם מקסום החזר החובות.

3. עד כאן, נדמה כי הדברים הינם פשוטים יחסית לאבחון וסיווג; אלא שקושי עשוי להווצר, כפי שהוא אכן נוצר במקרה שבפנינו, מקום בו אנו נתקלים בשירות שהוא מעין "יציר כלאיים", הנפרש הן על-פני התקופה שטרם הקריסה, והן לאחריה. זאת, כאשר בניגוד למקרה "האספקה השוטפת" שתואר קודם, אין עסקינן ברצף שוטף של עסקאות קטנות הניתן להפרדה וחלוקה בין מה שסופק טרם המועד הקובע לבין מה שסופק לאחריו, אלא בעסקה אחת, שעניינה שירות אחד מתמשך, הנפרש "משני עברי המתרס", באורח שחלוקתו נראית מלאכותית, ואף נוגד את אומד הדעת המשתמע של הצדדים בעת חתימת החוזה.
על מנת לבדוק האם מדובר, בנסיבות המקרה, בשירות מסוג שכזה, מן הראוי לחזור לעובדות המקרה. עסקינן למעשה, בהליך משפטי מורכב, אשר אף אם צדדים אחרים יכולים היו לפרקו לרכיביו (קרי, למגוון הפעולות המשפטיות שנעשות טרם הבוררות, במהלכה עד למתן פסק הבורר, הפעולות המשלימות הנוגעות לאישורה ומניעת הצד האחר מלעכב או לבטל את פסק-הבורר, והליכי הגביה), הרי שניכר בצדדים נשוא העניין, כי בחרו להתייחס אל ההליך כולו כאל מכלול. זאת, מלבד האפשרות של הליך ערעור, אשר הוצאה מגדר החוזה, אך לא התממשה בפועל. זאת, למצער בכל האמור בזכאות ובחישוב שכר-הטרחה. לאחר שהחוזה מפרט את אחוז שכר-הטרחה מן הסכום שיפסק, בהתאם לשלב ולדרך פסיקת הסכום, קובע סעיף 4 לחוזה כדלקמן:

"התשלום יהיה מתוך גביה בלבד, כאשר את הגביה אהיה רשאי (המבקש יהא רשאי – ו.א) למסור לטיפול עו"ד המתעסק בכך, שאז שכר-טרחתנו ייגזר מן הסכום נטו שיגיע לכם (כלומר, מהסכום שייגבה בניכוי שכר-טרחת עורך-הדין המטפל בגביה".

יוצא, כי הסכם שכר-הטרחה, שהוא הבסיס – המהותי והפרשני – להתקשרות ולאומד הדעת שמאחוריה, בוחר להתייחס למלוא ההליך כאל מכלול אחד; דבר זה נלמד היטב, מכך כי אין זכאות כלשהי לשכר-טרחה ספציפי עבור חלק כזה או אחר מן הטיפול (כגון: הגשת כתבי טענות, שכר-טרחה בגין ולפי מספר ישיבות אצל הבורר, לפי שעות עבודה וכיוצא באלו), אלא שכל-כולו של שכר-הטרחה נגזר בסיומו של ההליך, בהתאם לאמת מידה אחת, שהינה גביה בפועל מן הנתבע.
זאת ואף זאת; מעצם האופציה הניתנת למבקש לשכור, אם רצונו בכך, עורך-דין המתמחה בגביה לשלב אחרון זה של ההליך, עולה המסקנה כי באורח בסיסי, שייך אף שלב זה לאותו מכלול אחד של שירות ששכר-טרחה אחד וסופי בצידו. מסקנה זו מתחזקת נוכח העובדה, כי שכר-טרחתו של אותו "קבלן משנה לצרכי גביה", אם ישכר, מנוקה במישרין משכר-טרחת המבקש.

4. יוצא, כי עסקינן אכן ב"מכלול שירות הנפרש משני עברי המועד הקובע"; זאת, כאשר מחד גיסא, אין ספק כי מרבית השירות (ניהול הבוררות עצמה עד לקבלת פסק-דינו של הבורר) נעשתה טרם המועד הקובע (עובדה עליה מנסה הנאמן להסתמך, בטיעון המנסה הלכה למעשה להבנות על כלל 'עיקר וטפל'. קרי, כי יש לסווג את השירות לפי מיקום 'מרכז הכובד המהותי' שלו). מאידך גיסא, אין ספק כי גם לאחר הפירוק, נעשו בידי המבקש מספר פעילויות חיוניות, בין היתר חסימת דרכו של הנתבע מפתיחת הליכים חדשים שנועדו לבטל או להשהות לאורך תקופה כניסתו לתוקף של פסק הבורר, שירותים אשר אין ספק כי הם נראים כ"חלק אינטרגלי" מהמכלול החוזי.
אין ספק, לעניין זה, כי המפרק הזמני (כיום הנאמן) קיים פגישות עבודה עם עורכי-הדין של המבקש, בהן נידונו ההליכים שיש לנקוט להשלמה ו"סגירת הקצוות" בעקבות פסק-הבורר. כמו כן, סוכם בין הצדדים להמליץ לבית המשפט על מינויו של עו"ד שפלר לשם גביית הסכום הפסוק מן הנתבעים, בעבור שכר טרחה של 9% מן הגביה (סכום אותו המבקש מודה כי יש להפחית משכר הטרחה המגיע לו עצמו, ואילו הנאמן ביקש וקיבל את אישורו בידי בית המשפט בבקשה נפרדת – במעמד מובהק של הוצאות פירוק).
הנאמן אינו מכחיש, כי הניח למבקש להמשיך ולשמש את החברה בהליכים משפטיים. הליכים שנגעו להבטחת סופיותו של פסק הבורר, שהתקיימו כולם לאחר המועד הקובע, אך טוען כי עסקינן ב"זוטי דברים". קרי, סוגיות טפלות להליך העיקרי שכבר נסתיים, אותו הוא מסווג כחוב עבר. יוער, כי אף הנאמן עצמו אינו טוען כי העמיד באותה עת את המבקש על המצב המשפטי לאשורו (כפי שהנאמן רואה אותו), ויוצא ידי חובתו בכך כי "כל פרקליט היה צריך לדעת זאת". אין חולק כי עמדת הנאמן לאשורה התגלתה למבקש אך בשלב מאוחר יותר, כאשר התפתחות מאוחרת במצב הדברים אפשרה גבית סכום נכבד מן החייבים, דבר שנראה קודם כבעל סיכוי קלוש. לשיטת הנאמן, המבקש עצמו סבר בתקופה הרלוונטית כי סיכויי הגביה הם קלושים, ולכן לא דאג להבטיח בבטוחה את שכר-טרחתו טרם הפירוק, או אף להגיש תביעת חוב אחריה.

5. מהו, אם כן, הדין הראוי למצב של "שירות נמשך" שהינו למעשה יחידה אחת המתחילה לפני המועד הקובע ומסתיימת אחריו, וזאת במצבים בהם חלוקה בדיעבד שלו ל"פרוסות" נראית מלאכותית, או סותרת בתכלית את אומד-הדעת שבבסיס ההסכם?. האם ישנו אכן מקום, כדעת הנאמן, להחיל כללי "עיקר וטפל" במצבים מסוימים?.
עניין לנו בשאלה שאינה מן הפשוטות להכרעה, וקשה עד מאד לגרוס, כי יש לה תשובה חד-משמעית שאין אחריה ולו מאומה. מחד גיסא, ראוי להזהר ולמנוע במידת האפשר יצירה של פרצות משפטיות, אשר יאפשרו לערבב בין חובות עבר לבין הוצאות פירוק, וזאת במיוחד באמצעות קביעות חוזיות בין החברה טרם קריסתה לבין צד ג' מעוניין – מצב אשר (אף אם לא כזה הוא המקרה דנן) יכול ובעתיד ישמש כפתח להעדפות נושים ולעקיפת סולם דיני הקדימה. מאידך גיסא, אין לשכוח את הכלל הבסיסי, כי צו חדלות פרעון, לכשעצמו, אינו מבטל את תוקפם המשפטי של חוזים שהחברה חתומה עליהם (אף, אם במקרה של מספר פרשנויות אפשריות, תבחר הפרשנות העולה בקנה אחד עם דיני חדלות הפרעון, וזאת בכדי למנוע שימוש באפשרויות קיצוניות יותר הקיימות בדין). זאת, כאשר הכלל הבסיסי הנוגע להוצאות פירוק נותר על כנו: מעמד ההוצאה נבחן, בראש ובראשונה, לפי מועד השלמת השירות או מתן הטובין המצמיחים זכאות לתשלום.

6. מכאן עולה, כי לא ניתן ולא ראוי לאמץ כלל גורף, אשר "יבקע לשניים" באורח מלאכותי מכלול של שירות שנתפס כיחידה אחת המזכה בתשלום אחד, ויתן לבעל התפקיד בדרך זו פטור אוטומטי. תוצאה זו עשויה להראות אמנם בעייתית, משום שלכאורה היא יכולה "לייבא" אל תוך תחום הוצאות הפירוק תמורה לשירותים שלמצער חלקם (ולעיתים רובם) ניתן לפני המועד הקובע. בעיה זו מתחדדת נוכח העובדה, כי אף אם יסוייג הכלל באמצעות החלת עקרון "עיקר וטפל", הרי שעקרון זה עשוי לסייע אך ורק במקרי קיצון, בהם ניתן מלוא השירות המהותי טרם המועד הקובע, ולאחריו נעשו אך פעולות לא משמעותיות, בלא כל "תוספת תוכן מהותית" משל עצמן.

7. לכאורה, עניין לנו בבעיה קשה, המעמידה סימן שאלה מהותי סביב עצם ההמנעות מאותה "דוקטרינת ביקוע מלאכותי".
אלא מאי? דומה, כי בנסיבות העניין ניתן ליתן לבעיה זו פתרון הנובע מעקרונות משפטיים אחרים, וזאת בלא סתירה לצורך לפרש חוזים ומכלולי שירות באורח שאינו מלאכותי.

במה אמורים דברים?

דומה כי ניתן וראוי, בהקשר זה, לעשות שימוש ביכולת המוקנית למפרק ולנאמן בהקפאת בהליכים להשתחרר מניה וביה מחוזים או חיובים, וזאת אגב שימוש בדוקטרינת ה"נכס המכביד".
לשון אחר, מקום בו מפרק או נאמן מתמנים לתפקידם, בודקים במהירות את עסקי החברה הקורסת ומבחינים, כי היא מצויה תחת "צילו" של חוזה היוצר "מכלול שירות מתמשך", המאיים ליטול חיוב שרוב-רובו או חלק משמעותי מדי ממנו צמח נוכח פעולות שנעשו בעבר, הרי שהוא רשאי לכלכל צעדיו בהתאם, ולפעול מיד לשם שחרור מאותו חיוב. שחרור זה נעשה תוך שימוש בדוקטרינה, שאינה דורשת פרשנות חוזית מלאכותית הנוגדת את אומד-דעתם של הצדדים. היא עורכת איזון אינטרסים מושכל אשר רשאי לשחרר את המפרק או הנאמן מחוזה, או למצער מחלקים ממנו – וזאת תוך מתן סמכות לבית המשפט ליתן פסיקה מאוזנת, שתקח בחשבון אף את האינטרס של הצד הנפגע מבקשת השחרור, כולל לפסוק לו פיצוי או תמורה חלקית במידת הצורך.
פתרון זה הינו, בנסיבות המקרה, הפתרון המיטבי; מעבר ליכולת בית המשפט לאזן בין הצדדים ולפסוק פיצוי הולם, שלא אגב שימוש בפרשנות מלאכותית ולא ראויה, הרי שהפתרון מחייב את בעל התפקיד לפעול באורח מיידי, בלא שיהוי ואגב יידוע הצד שכנגד על כוונתו, ומתן זכות תגובה והתנגדות הולמת. במצב דברים זה, אך ברור הוא כי הצד שכנגד, אשר ידע אל נכון את אומד-דעת המפרק או הנאמן, ימנע מהסתמכות גורפת על החוזה המקורי מכאן ואילך, ובמיוחד יקח את הדברים בחשבון, טרם שהוא מעניק לחברה חדלת הפרעון שירותים נוספים.

8. הפניית מפרקים ונאמנים לשימוש בדוקטרינת הנכס המכביד, באותם מצבים של "מכלול שירות מתמשך", עולה אף בקנה אחד עם החובות המוגברות של אמון, תום-לב וזהירות המוטלות מניה וביה על בעלי תפקיד בחדלות פרעון. חובות אלו עשויות להתפרש כמחייבות בעל תפקיד לנהוג בכל מקרה בשקיפות ובהגינות מוחלטת עם צדדים המתקשרים עם החברה חדלת הפרעון, ובכלל זה להמנע ככל הניתן מ"הטעיה בשתיקה", אשר תביא צד כזה להמשיך ולספק שירותים לחברה, אגב שהוא מתבסס על הנחה לא נכונה כי המפרק מתכוון לשלם את מלוא שכרו.
בעניין זה, לא מן המותר להעיר כי נקבע בפסיקה לא אחת, כי ככל שעסקינן בהתקשרויות של חברה חדלת פרעון ועימה, אשר החלו טרם הקריסה ונמשכות לאחריה, חל איסור אף על צד אזרחי רגיל "לשמור את קלפיו סמוך לחזה", קרי – לשמור על שתיקה ולהביא בעל תפקיד מפעיל להמשיך ולעבוד למענו במחשבה שיזכה למלוא התמורה המוסכמת. זאת, כאשר המתקשר שמנגד אוחז בטענות שצמחו טרם הקריסה, כגון טענות לעכבון או קיזוז של התמורה או חלקה, אך אינו מצהיר על כך. נקבע, ולא בכדי, כי במידה וקיימות טענות העשויות להביא לאי-תשלום התמורה המלאה, חובה על המתקשר האוחז בהן להבהיר זאת לבעל התפקיד מראש, במפורש ובאורח שאינו משתמע לשתי פנים. אם לא יעשה כן, אלא יניח לבעל התפקיד להמשיך ולספק לו שירותים, ו"ישלוף" את הטענות אך כאשר יתם השירות ובעל התפקיד יבקש את התמורה המוסכמת בעבור החברה, הרי שהתנהגות זו עשויה להחשב כמנוגדת לחובת תום-הלב, ואף ככזו העשויה להשתיק את אותו מתקשר מלהעלות במאוחר את אותן טענות (פש"ר 1621/01 בש"א 3551/02 כונס הנכסים של ע.ב.ר.ב בניה לפיתוח והשקעות בע"מ נ' נ' סולל בונה).
נקל להבין, כי אם חבות זו שלא "לשמור קלפים סמוך לחזה" חלה על מתקשר אזרחי רגיל, הרי שהיא חלה מתוקף קל וחומר על בעל תפקיד בחדלות פרעון, שהינו "ידו הארוכה של בית המשפט". זאת, מכח קל וחומר בנו של קל וחומר, מקום שיש בידו אמצעים נכונים והגונים בכדי לשמור על האינטרס של החברה בפירוק בדרך המוכרת בדין, אך הוא נמנע, מסיבותיו שלו, מלנצל אותם.

9. האמור לעיל יפה והולם, בשינויים המחוייבים, אף את נסיבות המקרה שבפני. במלוא הכבוד לטענתו של הנאמן כי השירותים שקיבל לאחר תחילת הפירוק הינם "זוטי דברים", הרי עולה כי אין עסקינן בזוטות טכניות גרידא, אשר ניתן היה להשלימן כלאחר יד באמצעות פקידי המשרדים. עסקינן, בנסיבות המקרה בנקיטת הליכים שיפוטיים משלימים, אשר קשה לבטלם כלאחר-יד, וזאת אף אם הינם קצרים ופשוטים בהרבה מעיקר המכלול, שהיה ניהול הבוררות עצמה.
זאת ואף זאת; טענתו של הנאמן אינה נכונה, אף מסיבה נוספת וחשובה יותר. זאת, באשר חוזה שכר-הטרחה (שהינו המסמך החוזי היסודי שיצר את היחסים בין הצדדים), התייחס במפורש לשלב הגביה כחלק אינטגרלי מן המכלול שניתן בידי המבקש. כך לראיה – למבקש, ולא לחברה, הוקנו הזכות ושיקול הדעת האם לשכור עורך-דין המתמחה בגביה כ"קבלן משנה" לחלק זה של המכלול, ושכר-טרחתו של האחרון יורד, במפורש ואך-ורק, מן השכר הכולל המגיע למבקש. זאת ועוד; מנסיבות המקרה, עולה כי מינויו של עו"ד שפלר כאחראי לגביה נעשה תוך תאום והסכמה בין הנאמן לבין המבקש – ומדוע היה צורך להתייעץ במבקש כלל ועיקר, אם לגישתו של הנאמן עסקינן בשירות נפרד ושונה לחלוטין? מכאן, שאף אם ניתן היה לכנות את ההליכים המשלימים לפסק-הבורר, שניהל המבקש, כ"הליכי משנה טפלים לעיקר", הרי וודאי שלא ניתן להתייחס כך לשלב הגביה, שהינו בנסיבות המקרה "גולת הכותרת" של המכלול: מלבד העובדה, כי ממנו צומחת התועלת המעשית לחברה, וכי הצדדים כללו אותו במפורש כחלק בלתי נפרד מן המסכת החוזית, הרי שהוא אף השלב המצמיח (ומכמת) את עצם החיוב לשלם למבקש את התמורה על מכלול עבודתו.
אוסיף ואעיר, כי הנאמן – כמי שנותר כבול לחוזי החברה, ולא טרח להגיש בקשה לויתור עליהם או על מקצתם כ"נכס מכביד" מבעוד מועד – שילם את שכר-הטרחה של עו"ד שפלר כהוצאות פירוק; ומאחר, שאין בכוחו ובסמכותו של נאמן להשתחרר על דעת עצמו מחובת תשלום על-פי חוזה, או לבטל את משמעותו המשפטית, הרי שלא היה רשאי "לפרק את המכלול" באורח הנוגד חזיתית את הוראות החוזה. אי לכך, מששילם את שכרו של עו"ד שפלר, שאינו אלא חלק ממכלול השכר המגיע למבקש, אימץ הלכה למעשה – אף אם בלא כוונה – את מכלול החיוב עצמו.

10. סוף דבר; בנסיבות המקרה, דין הבקשה להתקבל, במובן זה כי האחוז המוסכם מן הגביה ישולם למבקש במעמד של "הוצאות פירוק" (אשר קודמות, בין היתר, אף לשכר-טרחתו של הנאמן). בעניין זה, אין לי אלא להצר על הדרך בה נקט בעל התפקיד, אשר תחת להגיש (אם סבר כי הדבר ראוי) בקשה לשחרור מנכס מכביד, בחר "לשמור קלפיו סמוך לחזה", ולנהוג במבקש באורח שאינו נראה כהולם את חובות האמון והזהירות המוגברות החלות על בעל תפקיד.
לאור האמור לעיל, דומה כי בנסיבות המקרה, אין מנוס אף מפסיקת הוצאות אשר ישקפו את מורת רוחו של בית המשפט מן האמור לעיל, וזאת בדרך אשר לא יבוא על חשבונם של נושי החברה, אשר הדיבידנד לו הם זכאים במסגרת ההסדר, אינו מן המשופרים מניה וביה. אי לכך, ישא הנאמן בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ינוכו משכר-טרחתו.

ניתנה היום, ו' באלול, תשס"ט (26 באוגוסט 2009), בהעדר הצדדים.

ורדה אלשיך, שופטת

סגנית נשיא

תפארת



מעורבים
תובע:
נתבע: תפארת
שופט :
עורכי דין: