ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נעים רחמים נגד מנורה חברה לביטו :


35

בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

א 004381/05

בפני:

כב' השופט - עידו רוזין

תאריך:

26/08/2009

בעניין:

נעים רחמים

ע"י ב"כ עו"ד

ליאור אייזנפלד

התובע

נ ג ד

מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

טובה כהן

הנתבעת

פסק דין

1. התובע, מר נעים נחום (להלן: "התובע") הינו נהג משאית יליד שנת 1948, הגיש כנגד הנתבעת, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"), תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, באירוע מיום 9.3.2004 בשעה 18:00 או בסמוך לכך (להלן: "האירוע" או "התאונה"), המהווה לטענתו "תאונת דרכים" כהגדרתו בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

הנתבעת הינה חברת ביטוח, אשר במועדים הרלוונטיים לתובענה, ביטחה בפוליסה לביטוח חובה שמספרה 793400814603 את השימוש במשאית מסוג פרייטליינר מספר רישוי 4784900 (להלן: "המשאית"), בה נהג התובע ביום 9.3.2004.

ביום זה, התובע נחבל לטענתו בראשו, כאשר איש מלבד התובע לא היה עד לאירוע, שכתוצאה ממנו טוען התובע שקיימת לו בעיית זיכרון.

המקרה בו עסקינן הינו מקרה מיוחד בו לאור בעיית הזיכרון הנטענת קיים לתובע קושי ראייתי להוכיח את תביעתו. למרות הקושי הנתון, אין הדבר מהווה מחסום בפני התובע מלפנות לבית המשפט לצורך הוכחת תביעתו.


2. התובע העיד את אשתו, בנו ואת שכנתו.

בן התובע, מר פפו-צורי נעים הצהיר כי מאז התאונה, התובע לא עובד ונצברו להוריו חובות רבים. הוא הוסיף והצהיר, כי הוריו מתקיימים ממשכורתה של האם וכן מתמיכה שהוא ואחיו מעניקים להם.

אשתו ובנו של התובע העידו על כך שראו את התובע בביתו, לאחר האירוע הנטען, וסיפרו את מה שאמר להם התובע. יצוין כי לא ידוע המועד המדויק בו ראו את התובע ואת משך הזמן שעבר, מעת התרחשות התאונה הנטענת, ועד לרגע שראו את התובע בביתו.

מטבע הדברים, יש לבני משפחת התובע עניין בקבלת הפיצויים המבוקשים בתביעה זו. גורם זה נשקל לעניין מהימנות העדים והמשקל הראייתי שיש להעניק לדבריהם. ראו לעניין זה ע"פ 44/81 יוסף בן משה מויאל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו (1), 505, עמ' 522-523, כאשר נוכח טיב יחסיהם עם התובע והעובדה שחלק נכבד מעדותם מהווה עדות שמיעה, מצאתי לנכון להעניק לעדויות אלו משקל נמוך.

שכנתו של התובע, הגב' פדידא הדר, העידה על כך שראתה את התובע מתמוטט ביום בו הובהל התובע באמצעות אמבולנס לבית החולים, היינו ביום 12.3.2004 - שלושה ימים לאחר קרות האירוע.

משום כך, אין ממש בדברי עדי התביעה כדי לסייע לבחון את השאלה ששנויה במחלוקת, שכן מאחר ולא ראו את התרחשות התאונה, עדותם לעניין נסיבות התרחשות התאונה מפי התובע מהווה עדות מפי השמועה. מכאן, שעדות התובע נותרה עדות יחידה של בעל דין.

הנתבעת לא העידה איש, אולם הגישה תיק מוצגים שכלל, בין היתר, דוגמאת חתימה של התובע, מסמכים רפואיים של התובע לפני ולאחר מועד האירוע הנטען, העתק מתיקו של התובע במכון לבטיחות בדרכים שבמשרד הבריאות הכולל גם ממצאי בדיקה פסיכולוגית, תשובות התובע לשאלון, תיק משטרה רלוונטי ומסמכים מהתביעה שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל").

3. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 11.6.2006, לאחר שנתתי לצדדים האפשרות להשמיע את טענותיהם, הוריתי על פיצול הדיון, כך שתחילה תתברר שאלת החבות.

המחלוקת כאמור, בתיק דנן, הינה בעיקרה עובדתית בדבר הנסיבות שגרמו לפגיעתו של התובע בסוף יום עבודתו בתאריך 9.3.2004 ובאם האירוע עונה להגדרה של "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. זאת נבחן על רקע הראיות שהובאו בפני בית המשפט, בשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובע.

תאונת דרכים מוגדרת בחוק הפיצויים, כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה."

התובע טוען בכתב תביעתו, כי האירוע התרחש "בדרך חזרה מהעבודה בתהליך העצירה ליד הבית, נחבט ראשו של התובע בדפנות המשאית, ובהמשך נפל מן המשאית לקרקע" (ההדגשה שלי – ע.ר.). יוער כי התובע לא פירש את נסיבות האירוע הנטען ואף לא פנה באופן מיידי לקבלת טיפול רפואי, אלא רק כשלושה ימים לאחר מכן וכי בזמן הנפילה לא איבד התובע את הכרתו (ראו עמ' 12 לפרוטוקול).

התובע מציין בסיכומיו, כי גם אם תתקבל הטענה שהראיות עליהן הוא מסתמך הינן ראיות נסיבתיות, הרי שכל הנסיבות מגיעות למסקנה אחת והיא שהתובע נפגע בזמן נהיגה במשאית וכי אין ולא יכול להיות כל הסבר אחר, מלבד ההסבר שסיפק התובע, לפיו מדובר בתאונת דרכים.

הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה שהתובע נפגע ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק וזאת מאחר ולטענתה התאונה ארעה כאשר התובע היה מחוץ למשאית, ולפיכך אין כל קשר בין התאונה ל"שימוש ברכב". לחילופין, טענה הנתבעת כי עקב חוסר ידיעה ברורה באשר לנסיבות האירוע, הינה משערת שלכל היותר הרכב היה כזירת אירוע ועל כן אין תחולה בענייננו לחוק הפיצויים.


4. האם התובע הצליח להוכיח את תביעתו? זאת נבחן בהתאם למאפיינים הבאים:

א. קיומה של "בעיית זיכרון" אצל התובע.

ב. הנסיבות בהן התרחשה התאונה.

ג. מצבו הבריאותי של התובע לפני ואחרי האירוע (9.3.2007).

ד. מה אירע לאחר התאונה.

ה. חתימת התובע וכנות הצהרותיו.

ו. משקלן של מסקנות המל"ל וחוות הדעת הרפואיות מטעם הצדדים.

להלן אדון במאפיינים אלו לפי סדר הופעתם לעיל. יצוין, כי כל ההדגשות שיפורטו להלן הן של הח"מ, אלא אם צוין אחרת.

כמו כן מצאתי להבהיר, כבר עתה, כי בסופו של דבר לאחר שבחנתי את כל מה שהובא בפני החלטתי להורות על דחיית התובענה, בשל כך שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח שביום 9.3.2004 נפגע כתוצאה מתאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

5. האם לתובע קיימת בעיית זיכרון?

בעניין "בעיית הזיכרון" של התובע נמסרו שלל גרסאות לבית משפט ואפרט להלן רק חלק מהן.

א. (רק) בתחילת האשפוז נמצא ליקוי בזיכרון לטווח קצר- במכתב השחרור מביה"ח סורוקה מיום 23.3.2004 נכתב "נמצא בתחילה ליקוי בזיכרון לטווח קצר". יוער כי אמנם בחוות דעת נוירולוגית מאת ד"ר אבי כהן, שהוגשה מטעם התובע, נזכר בהגדרות גם תסמין בתר חבלת ראש (Post Traumatic Stress Disorder)- אשר מלווה לעיתים בפגימה "גם בזיכרון בעיקר לטווח הקצר", אולם יש לזכור, כי המומחה כהן בדק את התובע לצורך מתן חוות הדעת רק לאחר כארבע שנים ממועד התאונה.

ב. ישנו אפקט זיכרון תקין אך לא תואם- בממצאי וועדת המל"ל מיום 9.8.05 לא דנו בכך, אך עם זאת צוין הדבר כך: "לא ניתן לדון על (בעיית) זיכרון אפקט תקין אך לא תואם". יצוין, כי המומחה כהן שימש גם כרופא פוסק מטעם המוסד לביטוח לאומי, בתביעה שהגיש התובע כנגד המל"ל.

ג. פגיעה בזיכרון – בסעיף 8 לכתב התביעה מציין התובע, כי הוא סובל "מפגיעה בזיכרון".

ד. שלילת בעיית זיכרון – בחוות הדעת של הפסיכולוגית דולב מיום 20.8.2006, אשר מהווה חלק מתיק המכון הרפואי לבטיחות בדרכים (נ/9), התובע מסר לפסיכולוגית שהוא שולל בעיית זיכרון כמצוין "בשיחה הנבדק שולל בעיות זיכרון שולל בעיה בזיכרון". המסמך החתום ע"י הפסיכולוגית דולב נתקבל כראיה, בהסכמת שני הצדדים. יצוין, כי במסגרת הדיון שהתקיים ביום 20.2.2007 הסבירה ב"כ הנתבעת את נחיצות הגשת הדו"ח הפסיכולוגי, באופן הבא:"...ואי אפשר שהתובע נחקר בבית המשפט באזהרה וכאן הוא לא זוכר כלום ושם הוא שולל בעיות בזיכרון". כאמור, בנסיבות העניין נתנה לתובע הזכות לחקור את הגב' דולב על האמור במסמך הרפואי או לשלוח אליה שאלות הבהרה ואולם התובע ויתר על הזכות לעשות כן.

בתיק הרפואי שהוגש לבית המשפט נראה כי לא אובחנה בעיית זיכרון בתאריכים הסמוכים למועד האירוע הנטען, דהיינו בימים 9.3.2004, ואף בימים 28.3.2004 ו- 3.5.04. כמו-כן, לאחר ביצוע בדיקה פיזית של המוח לא נמצא ממצא חשוד חבלתי או מוקדי ולא נזכרה בעיית זיכרון ו/או תסמונת בתר חבלתית. אולם, באופן תמוה, למעלה משנה לאחר ממועד האירוע הנטען, בתאריך 7.4.2005 נזכר ברישום הביקורים תחת קטגוריה של תלונות או סיבת הפניה "חזר מבדיקת נוירולוגית, דר' פרקש, ע"פ בקשת עורך דין, יש לציין רשימת הבחנות שכולל פגיעה צרבלרית ו- PTSD שלו לא מצאתי כל הסבר בבדיקתי. מבקש מס' בדיקות". כך גם בתאריך ה- 27.10.05 נכתב על ידי ד"ר בוריס טללי כי "על פי התרשמות של הנוירולוג יש מקום לעירוב מרפאת PTSD, אך איני מתרשם מסימני PTSD, אפילו חלקיים." התובע הופנה להתייעצות מומחה במרפאה פסיכיאטרית PTSD בבית חולים סורוקה, אולם, לא צורפה לתיק חוות דעת או המסקנות הסופיות ממרפאה זו.

ה. קושי בזכירה חזותית- בסוף אותה חוות דעת פסיכולוגית מיום 20.8.2006 הנזכרת לעיל (נ/9) צוין "קושי בולט מאד בארגון ויזו-מוטורי וזכירה חזותית (עם נטיות קונפבולטוריות בולטות מאוד)- כנראה על רקע אירגוני" .

ו. ישנו איבוד זיכרון מוחלט - בפרוטוקול ישיבת קדם המשפט מיום 11.6.2006, התובע מסר כי הדבר האחרון שהוא זוכר זה שהוא נסע הביתה במשאית. בהמשך מסר כי זכר אף שהוא הלך לכיוון ביתו ברגל, אולם כל זאת זכר תוך איבוד זיכרון מוחלט: "(ו)המכה גרמה לי איבוד זיכרון מוחלט...".

ז. זוכר או לא זוכר, זו השאלה- בישיבת ההוכחות ביום 11.12.2006 בעמ' 5 לפרוטוקול, מסר התובע כי "אני רוצה להגיד כמה דברים, רתחתי לאחר ששמעתי את הדברים בבית המשפט היום, כאילו אני לא זוכר מה קרה בעקבות התאונה, אני מבקש להזהיר שאני לא זוכר מה קרה אחרי התאונה, אבל אני זוכר כי אמרתי וגם רשום בתצהיר שברור שאני זוכר מה קרה בתאונה. מרגע שעפתי מהמשאית לרצפה אני לא זוכר דבר. אחרי שהראש שלי נחבל באדמה, מאותו הרגע הזיכרון שלי התחיל לעבוד לא טוב."

ח. האם התובע זכר את נסיבות האירוע, במועדים הסמוכים לתאונה, או רק בחלוף זמן רב ממנה? בדיון שהתקיים ביום 11.12.2006, בעמ' 10 לפרוטוקול, מסר התובע כי הוא זוכר באותו יום טוב יותר את פרטי האירוע הנטען מאשר זכר ביום 29.8.2004 דהיינו, חודשים ספורים ממועד האירוע הנטען: "את אומרת לי שאת העדות חוקר הביטוח הלאומי מסרתי ב- 29.8.04, לשאלה מתי אני זוכר יותר טוב לגבי התרחשות התאונה, היום או בעת שמסרתי את העדות לביטוח הלאומי, אני משיב שאני לא זוכר. במחשבה נוספת אני אומר שהיום אני זוכר יותר טוב מאשר זכרתי בעת שמסרתי את העדות לביטוח הלאומי". יחד עם זאת, טען כי כשמסר את העדות במשטרה, כחודש לאחר התאונה, זכר את פרטי האירוע יותר טוב מאשר במועד הדיון. בעמ' 13 לפרוטוקול "את אומרת לי שמסרתי חודש לאחר האירוע גרסא למשטרה, את שואלת אם אז זכרתי יותר טוב מהיום...

... אני זכרתי אז יותר טוב מאשר היום. הכוונה למועד בו נתתי עדות למשטרה".

ט. השתדלות לזכור- באותו הדיון מיום 11.12.2006 מסר התובע, בעמוד 11 לפרוטוקול: "הגיוני שאחרי חצי שנה צריך לזכור יותר, אבל לא תמיד זה כך. היום אני משתדל לזכור יותר."

י. מסירת השערות והערכות על סמך זיכרון ללא התחייבות לאמיתות דבריו- בהמשך אותו פרוטוקול מיום 11.12.2006, בעמ' 11 לפרוטוקול, מסר התובע לשאלות באת כוח הנתבעת תשובות שהן בגדר הערכה בלבד "אני חושב שהראש שלי קיבל מכה פעמיים. אני חוזר בי ממה שאמרתי, אני קבלתי מכה פעמיים בראש, אני זוכר שקיבלתי 2 מכות בראש. אני לא יכול לחתום על זה. בבית חולים כאשר אבדתי את ההכרה נפתח לי הראש לשניים." בהמשך אותו דיון, בעמ' 14 לפרוטוקול, מסר "אם את אומרת לי שהגרסה שלי לגבי זה שעפתי מהחלון נטענה לראשונה בבית המשפט ולא קודם לכן שאף אחד מן המסמכים שהוגשו לבית המשפט, אני משיב שלא זכור לי, זו הייתה השערה שיכול להיות שעפתי מהחלון..."

6. כאמור לעיל, התובע הופנה להתייעצות מומחה במרפאה פסיכיאטרית PTSD בסורוקה, אולם, לא צורפו הממצאים או המסקנות של מרפאת PTSD. כלל ידוע הוא במשפט כי במצב בו נמנע בעל דין מלהביא בפני בית המשפט ראיה רלוונטית, אשר ניתן להשיגה ובעל הדין בחר שלא להביאה בפניו, תוביל את בית המשפט למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה. ראו לעניין זה ע"א 27/91 שמעון נ' שמעון, פ"ד מט(1), 450,עמ' 458-459 .

7. לא ברור לי כיצד הפגין התובע במהלך המשפט זיכרון לפרטי פרטים לכל השאלות שנשאל, למעט בעניין נסיבות קרות התאונה. התובע לא הרים את הנטל מבחינה רפואית, להוכיח את בעיית הזיכרון שנטענה על ידו. בית המשפט מתקשה לתת אמון בגרסת התובע בנוגע לבעיית הזיכרון, בין היתר בהתחשב בכך שלפחות בשתי הזדמנויות חזר בו התובע מטענה זו. בפעם הראשונה, בפני הפסיכולוגית דולב ובפעם השנייה, בדיון שהתקיים בפני ביום 11.12.2006, במסגרתו אמר:"ברור שאני זוכר מה קרה בתאונה..."

8. כמקובץ מן האמור לעיל המסקנה הינה שלא הוכח שלתובע קיימת בעיית זיכרון ונראה אף כי הטענה בעניין בעיית הזיכרון משליכה על מהימנות גרסתו של התובע.

9. יוער כי אף אם הייתה קיימת לתובע בעיית זיכרון כאמור, הרי שאין בכך כדי לפטור אותו מלהוכיח את תביעתו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

10. נסיבות התרחשות התאונה הנטענת

אף לעניין זה מסר התובע שלל גרסאות, כמפורט להלן, מעבר לכך שהתובע מיעט במתן פרטים רלוונטיים בכתבי טענותיו, למעט השתלשלות שיחה עם אשתו ואת תחושותיו בימים שלאחר מכן, שתיאר בפירוט בתצהירו, וזאת כאמור, בניגוד לנטען כי אינו זוכר דבר.

א. החלופות לאופן ולמיקום בו התרחשה החבטה- בדיון מיום 11.6.20006, בעמ' 1 לפרוטוקול, התובע מסר: "באחד הימים כשבאתי מהעבודה, נהגתי במשאית, הגעתי לכיוון הבית. זה הדבר האחרון שאני זוכר. אחרי זה כנראה, וכך הוברר בדיון הקודם, שהמשאית סטתה מהנתיב או אבן, או מכשול מסוים ואני נזרקתי מהמשאית החוצה דרך הדלת, אני לא יודע איך זה קרה בדיוק. אני מצאתי את עצמי זרוק בחוץ. אני לא נזרקתי דרך החלון. אולי דרך החלון ואולי הדרך (הכוונה לדלת _ ע.ר.) נפתחה, תוך כדי לחץ. אני לא יכול להשיב לשאלה כיצד נזרקתי החוצה. אני עפתי החוצה מהדלת הקרובה להגה. אני לא יכול לאמת אם הדלת נפתחה...אני לא יודע אם הדלת הייתה סגורה, עפה מהמשקל שלי, או שעפתי דרך החלון. קשה לי לומר דברים שאני לא יודע". בהודעה שמסר למשטרה ביום 22.4.20004 (נ/4) מסר התובע שמצא את עצמו ברצפה מחוץ למשאית. בדיון מיום 11.12.20006 הוסיף התובע חלופה נוספת, לפיה ראשו נחבל בתוך המשאית והוא נפל לרצפת הקבינה במשאית או באדמה, וראו בעמ' 5 לפרוטוקול: "מרגע שעפתי מהמשאית לרצפה אני לא זוכר דבר. אחרי שהראש שלי נחבל באדמה, מאותו רגע הזיכרון שלי התחיל לעבוד לא טוב...".

בחקירתו הנגדית, השיב התובע, בעמ' 13 לפרוטוקול "...קרה לי מקרה מוזר שאני נפלתי בפנים...יש מדרגה אחת ומגיעים לרצפת קבינה...כאשר קמתי מהרצפה, היה לי בלבול אני אמרתי את דעתי. אני יודע שקיבלתי מכה בתוך המשאית. קבלתי את המכה בחלק האחורי של הראש בתוך המשאית..הראש שלי נחבט בחלק האחורי של המשענת של הכיסא, קיבלתי את המכה מהמשענת...יכול להיות שקיבלתי את המכה גם מהמשענת. בזמן המכה, הראש שלי נגע גם במשענת וגם בחלק האחורי של הקבינה..."

סופו של דבר השיב התובע בחקירתו הנגדית: "אני לא זוכר איך עפתי... אם הייתי זוכר זה היה לטובתי".

אף נוספה עוד חלופה שסיפקה אשת התובע בעדותה מיום 20.2.2007 והיא גרסה לאקונית של נפילה ממשאית ללא הסבר לנסיבות הנפילה, למיקומה, לתזמונה וכיו"ב (בעמ' 24 לפרוטוקול): "כשבעלי חזר הביתה שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר לי שהוא נפל מהמשאית. הוא לא הסביר לי איך הוא בדיוק נפל. ...לשאלה אם המשכתי לשאול את התובע גם שבוע, שבועיים אחרי התאונה איך זה קרה אני משיבה שלא... לשאלה אם לא הבעתי פליאה שהוא לא ידע להסביר לי איך הוא נפל אני משיבה שהוא אמר לי שהוא לא יודע איך הוא נפל. התובע אמר שהוא נפל מהמשאית, הוא לא ידע להסביר". ביום 20.2.2007 נערך ביקור במשאית, במהלכו נראה שמאחורי כיסא הנהג יש זכוכית וכי משענת הכיסא מגיעה עד החלק העליון של גב התובע. במסגרת זו נסתרה האפשרות שהתובע, שגובהו 182 ס"מ ומשקלו כ- 124 ק"ג, "עף" מהמשאית דרך החלון הקדמי שליד הנהג.

טענתו של התובע, כי נפל מהמשאית לקרקע נסתרת, במידה מסוימת, מהדברים שאמר התובע לרופאו, בביקור שנערך ביום 19.4.2004 ותועדו ע"י הרופא באופן הבא: "כניראה נפל רכבו"

ב. הגורמים לטלטלת המשאית- בעדות שמסר התובע במשטרה ביום 22.4.04 (נ/3) נמסר: "כאשר רציתי לעצור איבדתי את השליטה על הרכב כנראה כתוצאה משחרור מהיר של דוושת המצמד הרכב קפץ וכתוצאה מכך ראשי נזרק לאחור ופגע בחלק האחורי של תא הנהג העשוי ממתכת". בממצאי הבדיקה הפסיכולוגית מיום 20.8.2006 (נ/9) נמסר כי "עף ממשאית שעלתה על תלולית עפר..". בהודעה שמסר התובע למל"ל מיום 29.8.2004 ועליה הוא חתם, מסר כי "אני לא יודע כתוצאה ממה הטלטלה הייתה אני רק יכול להעריך שאולי היה שם איזה בור שעליתי עליו או אבן שעליתי עליה או הקלאצ' של המשאית שאולי עזבתי אותו מהר או שהתחלק לי ? לא יודע מה הסיבה.." בהתאם לעדות התובע ביום 11.12.20006, הגורם לטלטלה היה דבר ששמו אותו הילדים או שהיה בור והמשאית היטלטלה, כך שהתובע "נזרק" קדימה, וכנראה קיבל שתי מכות בראש. בהמשך עדותו מסר "המכות שקיבלתי בראש הם רק מהמשאית...לאחר כמה ימים הלכתי לבדוק את השטח ולא מצאתי שם בור או כל דבר אחר. אני חושב שכנראה כיסו את המכשול, לא מצאתי את המכשול. בקיצור המכשול נעלם.."

ג. חלקי הגוף שנפגעו- בהודעה שמסר למשטרה מיום 22.4.2004 (נ/3) מסר כי "כתוצאה מהנפילה כל החלק השמאלי של גופי ניזוק קשה כתוצאה מהנפילה". ביום 11.12.20006, התובע העיד כי החלק האחורי שלו בגוף ניזוק: את שואלת אותי איזה חלק של הגוף שלי ניזוק קשה, אני משיב שהחלק האחורי שלי מבלי להיכנס לפרטים ימינה או שמאלה והראש...".

כמו-כן, בנו של התובע, מר פפו-צורי נעים מסר בתצהירו כי לא נכח בשעת האירוע הנטען ואף אשת התובע, הגב' נעים אסתר מסרה בתצהירה שלא ראתה את התאונה הנטענת, אלא נכחה בביתה ביום זה, ואף ראתה את בעלה בבית בשעה שאינה זכורה לה במדויק.

לאור האמור לעיל, סבורני כי בצדק הנתבעת הכחישה את שלל הגרסאות והוסיפה כי אין די פרטים וכי מדובר בהשערות וטענות המהוות טלאים כל אימת שההשערה הקודמת לא מתיישבת עם ההיגיון. יתר על כן, תמוה כי לאחר החבטה הנטענת והנפילה המתוארת להלן, צוין במכתב השחרור מבית חולים "סורוקה" כי מצבו הכללי של התובע הינו "טוב" "ללא סימני חבלה" לרבות בחזהו, בגפיו ובגבו.

אין זה הגיוני בעיני, שהתובע נחבל בתוך המשאית, בהתחשב בכך התאונה הנטענת ע"י התובע התרחשה ברחבת חנייה, תוך כדי נסיעה איטית מאוד, במהלך החניית המשאית, ללא מעורבות כלי רכב אחרים, כאשר המכשול שגרם לתאונה – לא אותר וכאשר לא נמצאה כל חבלה חיצונית (בקרקפת) בראשו של התובע. במצב דברים זה לא ברור כיצד ארעה לתובע חבלה כה חמורה, כפי שנטען על ידו: "נפתח לי הראש לשניים".

11. דוגמאות נוספות לסתירות שנמצאו בגרסאות השונות שנמסרו לבית משפט

במהלך המשפט דנן, התובע סיפק סתירות רבות והאריך בדברים, אשר קצרה היריעה מלהרחיב בנדון. יחד עם זאת, מצאתי לנכון לפרט מספר דוגמאות נוספות:-

א. בכתב התביעה נטען לגבי מצבו הגופני של התובע לפני יום 9.3.2007. "עובר לתאונה היה התובע בריא לחלוטין ולא סבל ממגבלות גופניות כלשהן" כך גם מסר לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי כי לא היו לו פגימות, מומים או ליקויים לפני התאונה.

יחד עם זאת, במסמכיו הרפואיים של התובע (נ/6) כתוב באופן חד משמעי כי עוד בטרם התאונה נשוא התובענה, סבל התובע מאסטמה, מסוכרת, מבעיות שמיעה, וכמו-כן התובע הינו מעשן כבד, בעל משקל עודף והיה מעורב בתאונות נוספות. מעבר לכך שהדברים מצביעים, בשנית, על חוסר אחידות בגרסת התובע, יכולה להיות לכך השפעה באשר לנסיבות בהן קיבל התובע את המכה בראשו, כפי שיפורט בהמשך.

ב. בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט, כשנה וחצי לאחר התאונה, נכתב לגבי מצבו הגופני של התובע, כי: "כתוצאה מן התאונה מצוי התובע באי כושר מלא מאז מועד התאונה ועד היום". ובפרוטוקול הדיון מיום 11.6.2005 מסר התובע את אופן השתלשלות העניינים כדלקמן: "אני נפלתי, איבדתי את ההכרה, הייתי בטיפול נמרץ במשך כשבועיים ללא הכרה".

כזכור, התובע ניגש לבית חולים לראשונה רק שלושה ימים לאחר האירוע. בניגוד לנטען ע"י התובע, לגבי מצבו הבריאותי ומשך התקופה ששהה ללא הכרה, הרי שבמכתב השחרור מביה"ח "סורוקה" נכתב כי התובע שוחרר לביתו כאשר מצבו הכללי הינו "טוב" "ללא סימני חבלה" לרבות בראשו, בחזהו, בגפיו ובגבו ואף כי היה במצב של חוסר הכרה במשך כ-12 שעות שלאחריהן חזר להכרה מלאה. כמו-כן בדו"ח הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי שצורף לכתב התביעה צוין, כי התובע מתהלך ללא צליעות ומבצע תנועות באופן חד, לרבות תנועות סיבוביות.

ג. גם מיקום התאונה השתנה מגרסה אחת לרעותה. הראשונה נמסרה בהודעה שמסר התובע למל"ל מיום 29.8.20004 ועליה הוא הוחתם, מסר כי "המקרה שלי קרה בסמוך לבית שלי בערך 10 מטר לפני הבית". השנייה נמסרה בדיון ביום 11.12.20006 בו התובע מסר: המרחק לבית מהיכן שעמדה המשאית אני מעריך שזה היה 200 מטר...שמגרש החניה שסמוך לבית הוא ענק ומידת המרחק בין המשאית לבית תלויה לשאלה מאיפה מסתכלים על זה, אם אני מסתכל על זה מפה, אני אומר שהמשאית יכולה להיות פעם אחת ב-10 מטר מהבית ופעם אחרת ב-200 מטר מהבית..". את החלופה השלישית, השונה מן השתיים הקודמות מסרה אשת התובע בדיון מיום 20.2.2007: "המשאית חונה רחוק מהבית, יש אולי חצי קילומטר או קילומטר. את המרחק בין החניה עד הבית הוא הלך לבד".

ד. אף סירובו של התובע לתת דוגמאת חתימה כדאי לאפשר השוואה בין חתימתו בבית המשפט אל מול חתימותיו על גבי מסמכי המל"ל, העלו תמיהות באשר לסיבת הסירוב. לאחר שנתרצה התובע ונתן דוגמאת חתימה, נתחזקה ההנחה, כי החתימות הן זהות ולפיכך ניתן לקבוע שהתובע מסר גרסאות שונות בעל פה כנגד אלו שנמסרו בכתב. כאמור, הסירוב הראשוני לתת דוגמאת חתימה העלה תמיהות באשר לכנותו ולאמיתות הצהרותיו של התובע.

ה. המומחה מטעם התובע מציין בחוות דעתו, כי "לא נהיר אם (התובע – ע.ר.) איבד הכרתו" במהלך אירוע התאונה. מנגד, התובע הודה בחקירתו, בפה מלא: "בזמן הנפילה על הקרקע לא איבדתי את ההכרה" (עמ' 12 לפרוטוקול).

12. מעמדן ומשקלן של חוות הדעת מטעם הצדדים וההחלטה של המל"ל בעניינו של התובע

לאחר שהיה נהיר לכל שקיים קושי להתבסס על עדות התובע, נעשה ניסיון מצד התובע להיתלות בחוות דעת מומחה רפואי מטעמו, לצורך הכרעה בשאלת החבות. בטרם אתייחס למעמדן ומשקלן של חוות הדעת הרפואיות שהוגשו כאמור ע"י הצדדים, הרי שיש לפרט תחילה את הנסיבות המיוחדות בהן ניתן היתר להגיש חוות דעת רפואיות, לכאורה בניגוד לכלל על פיו בית המשפט הוא זה שממנה מומחים רפואיים, במסגרת הליכים לפי חוק הפיצויים.

13. במהלך קדם המשפט שהתקיים ביום 11.6.2006, קבעתי את התיק לשמיעת ראיות ליום 11.12.2006. כחודשיים לפני המועד הצפוי לשמיעת הראיות, הגיש התובע בקשה (בש"א 4400/06) בה עתר שבית המשפט ימנה לו מומחה רפואי מתחום הפתולוגיה או מתחום הנוירוכירורגיה "לצורך הכרעה בשאלת החבות".

במסגרת ההחלטה שנתתי הוריתי על דחיית הבקשה תוך שציינתי, בין היתר, כי: "המחלוקת הנטושה בין הצדדים בתיק זה הינה בעיקרה עובדתית בדבר הנסיבות שגרמו לפגיעתו של התובע. המשיבה מכחישה כל חבות כלפי המבקש בגין האירוע הנטען על ידו ואכן עליו הנטל לשכנע את בית המשפט הן בהתרחשות העובדות להווייתן והן בקיומו של מצב משפטי, במקרה של המבקש, המכניס את האירוע להגדרת המונח "תאונת דרכים" שבחוק הפיצויים...כל הערכה רפואית שתינתן בשלב זה, איננה יכולה לבוא תחת הצורך בהוכחה עובדתית של הנסיבות ובוודאי שלא תחת קביעת המצב המשפטי לאשורו. בהתחשב בכך שאנו מצויים למעלה משנתיים וחצי לאחר התאונה, אינני שותף לדעתו של ב"כ המבקש כאילו "קיים סיכוי סביר" שמענה לשאלת החבות, עשוי להתקבל באמצעות מינוי מומחה רפואי. מומחה רפואי שימונה, לא יוכל לקבוע אם פציעתו של התובע ארעה כתוצאה מתאונת דרכים, אם נפל ממשאית או שמא נפל ממקום אחר או נפצע בדרך אחרת. גם אם הייתה בפני ביהמ"ש חוות דעת רפואית התומכת בטענת המבקש, כי מדע הרפואה מכיר בכך שמתאפשרת התמוטטות רק לאחר 3 ימים מקרות "פגיעת ראש", עדיין לא יוכל המומחה לקבוע שפגיעת הראש נגרמה דווקא ע"י כלי רכב מנועי. לפיכך ומכל האמור לעיל ובשים לב למועד הגשת הבקשה (סמוך לפני מועד ההוכחות) ולאור יתר נימוקי המשיבה, אני מחליט להורות על דחיית הבקשה...".

התובע הגיש ערעור על החלטתי דלעיל ובמסגרתו ביהמ"ש המחוזי הציע לצדדים מס' הצעות וההצעה שנתקבלה ע"י הצדדים, כי התובע יהא רשאי להגיש חוות דעת רפואית מטעמו על מנת להוכיח טענתו בדבר החבות. בית המשפט המחוזי, מפי סגן הנשיא כב' השופט ניל הנדל, אישר את הסכמת הצדדים וציין בפסק דינו, בין היתר, כי "הסוגיה המתעוררת בבקשה זו הינה מורכבת ויפה נהגו הצדדים בהגיעם להסכמה".

לאור הסכמת הצדדים כאמור, התובע הגיש חוות דעת רפואית מטעמו, אשר נערכה ע"י הנוירוכירורג, ד"ר אבי כהן אשר בדק את התובע כארבע שנים לאחר התאונה. מנגד, הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, אשר נערכה ע"י הנוירוכירורג, ד"ר יחיאל ד. היילברון, אשר בדק את התובע כחמש שנים לאחר התאונה.

במסגרת קדם המשפט שהתקיים ביום 20.4.2009 הודיעו הצדדים, כי הם מוותרים על החקירות הנגדיות של המומחים "כדי לייעל ומבלי שיהא הדבר כדי וויתור על חווה"ד מטעמנו".

כאמור, לאור הסכמת הצדדים, המומחים מטעם הצדדים לא נחקרו על האמור בחוות הדעת שהגישו.

14. נקודת המוצא הינה שכל הערכה רפואית שניתנה בשלב זה, לאחר התאונה, איננה יכולה לבוא תחת הצורך בהוכחה עובדתית של הנסיבות ובוודאי שלא תחת קביעת המצב המשפטי לאשורו.


15. אומנם הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי הכירה בקיומו של קשר סיבתי בין חבלת הראש לבין האירוע הנטען, נשוא התובענה, ואולם הנוירולוג ד"ר אבי כהן מציין בפרק סיכום ומסקנות, מטעם המוסד לביטוח לאומי: כי "מנגנון חבלתי מעט מוזר". בחוות דעת הרפואית שהוגשה לתיק מטעם התובע, הנוירולוג ד"ר אבי כהן, אשר שימש גם כפוסק בוועדה הרפואית מטעם המוסד לביטוח לאומי, קבע מחד כי קיימת אפשרות שהחבלה מהסוג אותה עבר התובע יכולה לגרום לנזק כה קשה במוח התובע ולהסתמן בצורתה כבמקרהו של התובע ומאידך קבע עוד באותה חוות דעת ממש באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי האירוע המתואר אכן היווה את הגורם לתסמינים האובייקטיביים והסובייקטיביים של התובע ללא עוררין.

16. בניגוד לכך, בחוות דעת הנוירולוג ד"ר יחיאל ד. היילברון, אשר הוגשה מטעם הנתבעת, נכתב כי אמנם הממצאים שאובחנו בתובע אכן נגרמו מחבלת ראש ואולם ייתכן שהחבלה נגרמה מספר ימים בטרם התובע אושפז, אך יחד עם זאת "אין כל הוכחה רפואית לכך שהחבלה נגרמה כתוצאה מהאירוע הנטען" והוסיף שפע של אפשרויות נוספות לנפילה וחבלת ראש כתוצאה מעילפון בשל היפוגליקמיה שהיה יכול לגרום לאובדן הכרה, בהיות התובע חולה סוכרת המטופל בכדורים או בהיות התובע חולה עם יתר לחץ דם, או כתוצאה של הפרעת קצב או טכיקרדיה חדרית קצרה או תסמונת דום נשימה בשינה בשל היות התובע סובל מעודף משקל מעל ל- 30 BMI ולאור גילו המתקדם, ואף תאונות אפשריות, חס וחלילה, שאירעו בדרך לכתו לביתו, לאחר החניית המשאית וכיוצ"ב אפשרויות נוספות.

מתוך חוות הדעת נראה, כי קיים בסיס לקביעה שהתובע אכן נפגע בראשו ייתכן ואף שניתן הסבר רפואי משכנע לאיחור בהגעה לבית החולים (שלושה ימים לאחר האירוע) ואולם המומחים הנכבדים, שנתנו את חוות הדעת בעניינו של התובע, לא צפו בהתרחשות התאונה וכל טענה ביחס לנסיבות קרות התאונה, מקורה כאמור מהתובע עצמו, עמו נפגשו כעבור ארבע או חמש שנים לאחר התאונה.


17. סבורני, כי קביעותיו של המומחה, מטעם התובע, בחוות דעתו בסוגיית האחריות הינן קביעות בעלות אופי משפטי, וכי בית המשפט רשאי שלא לקבל את מסקנתו של המומחה ואף להגיע למסקנה שונה בתכלית. יש לזכור, כי כל הערכה רפואית שניתנה בשלב זה, בו טרם הוכרעה שאלת החבות איננה יכולה לבוא תחת הצורך של הוכחה עובדתית של הנסיבות ובוודאי שלא תחת המצב המשפטי לאשורו.

18. תפקיד המומחה הרפואי הינו "להעמיד לרשות בית המשפט את הידע, הנתונים והעובדות בתחום בו נדרשת מומחיות, וזאת על מנת לסייע לבית המשפט בגיבושה של המסקנה המשפטית הנכונה". ראו לעניין זה ע"א 3056/99 רועי שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא פ"ד נו(2), 936 ,בעמ' 950-951.

19. בית המשפט הוא זה שמחליט אם לתת אמון בחוות דעתו של המומחה, איזה משקל יש לייחס לה, ומהי המסקנה הסופית העולה משקלול חוות דעת זו עם שאר הראיות שבתיק. ראו לעניין זה ע"א 46/77 בוכוולד נ. בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פד"י ל"ג (1) 715, 719 ואת ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז (3), 240, עמ' 262-263.

20. קיומו של קשר סיבתי משפטי ייבחן על ידי בית המשפט בסיום ההליך כולו על סמך מכלול הראיות שהוגשו על ידי כל הצדדים הרלוונטיים, ועל כן אין נפקות לקביעה רפואית כזו או אחרת, בין אם היא ניתנה על ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ובין אם ניתנה על ידי מומחה של אחד מהצדדים, באשר אין מדובר בקביעה שניתנה בסמכות, ולאחר בחינת מכלול הראיות. יוער עוד, כי ייתכן שאף אין צורף להידרש לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים.

יש לזכור שלמוסד לביטוח לאומי (בניגוד לנתבעת) אין עניין מהותי בשאלה האם מדובר 'בתאונת דרכים' ואם לאו, שהרי לצורך תשלום גמלאות, די לו למוסד לביטוח לאומי בכך שיגיע למסקנה שמדובר בתאונה כלשהי, אשר נגרמה במהלך עבודתו של התובע או בדרכו הביתה וכי המבחן הרלוונטי לענייננו, בדבר מאורע שבו נגרם לאדם "נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", כלל לא נבדק ע"י המוסד לביטוח לאומי.

ממילא הממצאים והמסקנות של המוסד לביטוח לאומי, בנוגע לקשר הסיבתי שבין האירוע למשאית, אינם קבילים בהליך שלפני.

21. בענייננו כאמור, טענות התובע אינן נתמכות בראיות נוספות כלשהן. עדותו מהווה עדות יחידה של בעל דין בהליך אזרחי, אשר בית המשפט יטה בדרך כלל, שלא לבסס עליה ממצא עובדתי, ובמיוחד במקרה שבית המשפט לא שוכנע במהימנותה. בהתחשב בשלל הגרסאות שהציג התובע, במהלך המשפט, בית המשפט הגיע למסקנה שמדובר בתובע שקשה להסתמך על דבריו. התובע לא הציג משנה סדורה, אלא גרסתו הייתה רצופת סתירות ומבולבלת, תוך הסתמכות על השערות בלתי מבוססות וחסרות תשתית עובדתית. הנתבעת הכחישה, כאמור את טענות התובע והנטל להוכיח את הטענות רובץ על התובע, ובמצב דברים זה, כאשר אין מקום להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבעת, יש לדחות טענותיו.

22. צדקה ב"כ הנתבעת באומרה כי "ישנם נטלים מסוימים ששם כל הכבוד מוטלים על שכמו של תובע שבא לפתחו של ביהמ"ש וצריך לשכנע כי האירוע נגרם עקב שימוש ברכב. אי אפשר לנתק את העניין בין השימוש ברכב לבין מה שקרה לו. יכול וכל דברי התובע נכונים. אנחנו לא עוסקים בניחושים..".

23. בית המשפט איננו יכול להתעלם מדבריו של התובע, אשר אף בחלקם מהווים הודאת בעל דין, לכך שאינו זוכר את נסיבות קרות התאונה.

בכתב התביעה נטען, כי התאונה ארעה "בתהליך העצירה" של המשאית, ליד הבית, בתביעה למוסד לביטוח לאומי תיאר התובע את האירוע כ"נפילה ממשאית", המומחה מטעם התובע מציין בחוות הדעת, כי: "בתום יום עבודה לדבריו...החליק או נפל", בפני הפסיכולוגית דולב שלל התובע בעיות זיכרון, במהלך הדיון שהתקיים ביום 11.6.2006 ציין התובע: "באחד הימים כשבאתי מהעבודה, נהגתי במשאית, הגעתי לכיוון הבית. זה הדבר האחרון שאני זוכר..." משנשאל התובע איך קרה המקרה השיב: "אני לא יודע איך זה קרה בדיוק", בהמשך ציין: "הייתי כשבועיים ללא הכרה" (עובדה שנתבררה כלא נכונה מאחר והתובע היה בחוסר הכרה רק למשך 12 שעות). בדיון שהתקיים ביום 11.12.2006 ציין התובע, כי דבריו לא הובנו כראוי ואמר: רתחתי לאחר ששמעתי את הדברים...כאילו אני לא זוכר מה קרה בעקבות התאונה...אני לא זוכר מה קרה אחרי התאונה...ברור שאני זוכר מה קרה בתאונה...". במהלך אותו דיון הוסיף התובע וציין "...אני לא יצאתי מהמשאית, אני עפתי ממנה...", כשנשאל התובע מהיכן עף, השיב: "אני מעריך שזה או מהדלת או מהחלון". בהמשך הדברים, במהלך החקירה הנגדית, חוזר למעשה התובע לגרסה הראשונית, לפיה אינו זוכר כיצד ארעה התאונה: "אני לא זוכר איך עפתי" (עמ' 11 לפרוטוקול), משנתבקש לפרט אודות המכשול שהיה בדרך השיב: "הלוואי והייתי יודע", ובהמשך הדברים: "אני שוב אומר שהזיכרון שלי לא עובד טוב..." ובעמ' 12 לפרוטוקול: "את מבקשת שאדגים איך נפלתי מהמשאית, אני משיב שאני לא יכול להדגים. אני מדגיש שאני לא יכול לזכור איך עפתי...".

בכל הנוגע ל"הודאת בעל דין" הכלל הוא ש"אדם נתפס על הודאתו" לאמור: הודייה של אדם מחייבת אותו, ועשוייה היא לשמש ראיה יחידה לקביעת ממצאים לחובתו, ולחרוץ בכך את גורלו של המשפט שבו הוא בעל הדין (ראו ספרו של המחבר יעקב קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1191).

סבורני, כי בנסיבות העניין קיימת הודאת בעל דין לפיה התובע איננו זוכר כיצד ארעה התאונה וניסיונו של התובע לחזור בו מהודאה זו לא צלח.

24. סיכומו של דבר, לאחר ששבתי ובחנתי את משקלן של הראיות שהוצגו בפני, אני מורה על דחיית התובענה, לאור כל האמור לעיל, וזאת מאחר והתובע לא עמד בנטל שרבץ לפתחו, להוכיח שנפגע מ'תאונת דרכים', כהגדרתה בחוק.

בהתחשב בסעד הנתבע בתובענה ובדרך ניהול התובענה, אני מחליט לחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט, שהרשם ישום אותן בנפרד, בהתאם לבקשה שתוגש לו, לפי תקנה 513 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. כמו כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪.

25. מזכירות ביהמ"ש תשגר לצדדים, עותק מפסק הדין, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.

ניתנה היום ו' באלול, תשס"ט (26 באוגוסט 2009), בהעדר הצדדים.

_______________

עידו רוזין, שופט

שם הקלדנית: אתי אוחיון


מעורבים
תובע: נעים רחמים
נתבע: מנורה חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: