ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מועצה מקומית נגד הנו מוחמד :

1

בתי הדין לעבודה

בית הדין האזורי לעבודה - חיפה

בשא003867/08

בתיק עיקרי: עב 003666/07

בפני:

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן

17/07/2008

בעניין:

מועצה מקומית ג'וליס

ע"י ב"כ

עאדל עלי

מבקשת (נתבעת)

- נ ג ד -

מוחמד הנו

ע"י ב"כ

ויסאם נבואני ואח'

משיב (תובע)

החלטה

1. זוהי בקשת הנתבעת להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה מיום 24/3/08 אשר ניתן כנגד הנתבעת על ידי מותב בראשותי, אליה צורפה בהתאם להחלטת בית הדין, הבקשה לביטול פסק הדין עצמה.

2. התובע אליו הועברו הבקשות למתן תגובה, מתנגד הן לבקשה להארכת מועד והן לבקשה לביטול פסק הדין לגופה.

3. עסקינן בענייננו בתובע שמשמש כמנכ"ל המועצה המקומית ג'וליס (להלן - הנתבעת או המועצה), החל מחודש 12/93.

4. בחודש 12/1998 החלה הנתבעת להפחית משכרו של התובע באופן חד צדדי את סך של 691.9 ₪ לחודש החזרי הוצאות, והחל בחודש 01/1999 פחתה משכורתו של התובע בסך של 826 ₪ נוספים לחודש, וזאת עקב הורדת התובע מדרגה 15 בדירוג המנהלי לדרגה 14 על יסוד הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 3/3/99 שבין הסתדרות העובדים לבין מרכז השלטון המקומי, שלוש הערים הגדולות, מרכז המועצות האזוריות ואח' בעניין סעיף 29 לחוק יסודות התקציב (להלן - הסכם 99').

לטענת התובע ההפחתה הנ"ל בוצעה שלא כדין מן הטעם שהסכם 99' נתן תוקף לתנאי שכרו של התובע כפי שהיו נכון למועד הקובע כהגדרתו על פי ההסכם - 31/8/98, ועל כן הנתבעת לא רשאית היתה להפחית משכרו זה כפי שהיה נכון ליום 31/8/98 כל סכום שהוא.

5. אי לכך בחודש 5/00 הגיש התובע את תביעתו בתיק עב 2955/00 לתשלום הפרשי השכר לתקופה שהחל מחודש 12/98 ועד למועד הגשת התביעה, בסך כולל של 26,497.05 ₪ קרן.

6. בפסק דינו של בית הדין מיום 02/06/2003 מפי כב' הרשמת פריימן (כתוארה אז), נקבע כי ההפחתה הנ"ל משכרו של התובע אינה עומדת בתנאי הסכם 99' ובוצעה שלא כדין.

עוד נקבע, כי שכרו של התובע נכון לחודש 8/98 הוא השכר הקובע בעניינו של התובע לצורך יישום הוראות הסכם 99'.

אי לכך, קיבל בית הדין את התביעה.

עם זאת, ובכל הנוגע לעתירתו של התובע במסגרת סיכומיו, לחיוב הנתבעת לשלם לתובע את כל ההורדות וההפחתות משכרו עד ליום מתן פסק הדין, קבע בית הדין כי אין לפסוק לתובע אלא את מה שתבע היינו את סך ההפחתות שהחל מחודש 12/98 ועד לחודש 5/00 בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום כל משכורת ומשכורת ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן חייב בית הדין את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3500 ₪ בתוספת מע"מ.

7. בעקבות פסק הדין החזירה הנתבעת את שכרו של התובע לשכרו שבטרם ההפחתה וזאת החל ממשכורת חודש יולי 2003.

זאת ועוד, על מנת לחסוך התדיינות נוספת בפני ביה"ד בגין התקופה שהחל מחודש 6/2000 עד חודש 7/2003 התנהל מו"מ בין באי כח הצדדים בסופו הגיעו הצדדים להסכמה אשר על פיה ישולמו לתובע הפרשי השכר כעולה מהוראות פסק הדין בגין כלל התקופה שהחל מחודש ינואר 1999 עד חודש יולי 2003.

במסגרת אותה הסכמה, הסכימו הצדדים להעמיד את הסכום הכולל עבור כל התקופה החל מ- 01/1999 עד 07/2003 על הסך של 96,275.36 ₪, והוסכם ביניהם כי סכום זה ישולם ב-15 תשלומים חודשיים.

8. על יסוד המוסכם בין הצדדים, שלח ב"כ הנתבעת ביום 18/09/2003 מכתב לנתבעת ובו הנחה את הנתבעת להסדיר את התשלום לתובע בהתאם למוסכם בין הצדדים.

ביום 28/09/2003 אישר ראש המועצה את ביצוע התשלום, והורה לגזבר המועצה לבצע את התשלום בהתאם להסכם שבין הצדדים.

ואמנם, באותו יום הוצאו שתי הוראות לבנק חתומות על ידי ראש המועצה, גזבר המועצה ומאושרות בחותמת המועצה, לתשלום הסכום הנ"ל לתובע ב-15 תשלומים חודשיים שווים.

דע עקא, ששתי ההעברות הנ"ל לא כובדו על ידי הבנק, כך שלא רק שלא שולם לתובע המוסכם בין הצדדים לתקופה שהחל מחודש יוני 2000 ועד יוני 2003, אלא שאף לא שולם לתובע הסכום בו זכה במסגרת פסק הדין בתיק עב 2955/00.

9. אי לכך, ובכל הנוגע לאותו חלק מן הסכום עליו הוסכם נשוא פסק הדין בתיק עב 2955/00 (26,497 ₪ קרן) פתח התובע תיק הוצאה לפועל, ולגבי היתרה בסך של 88,450 ₪ כולל הפרשי הצמדה וריבית עד למועד הגשת התביעה, הגיש התובע ביום 28/10/07 את תביעתו שבנדון.

הנתבעת נדרשה להגיש כתב הגנה תוך 30 ימים מיום שנמסרו לה כתבי בית הדין, וחרף העובדה שאלה נמסרו לה כדין ביום 23/1/08 לא הגישה כתב הגנה במועד, ואף לא הגישה כל בקשה להארכת המועד להגשתו, לאחר אותו מועד.

10. ביום 11/3/08 עתר התובע למתן פסק דין כנגד הנתבעת בהעדר הגנה וביום 24/3/08 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת בהעדר כתב הגנה או בקשה להארכת המועד להגשתו על הסך של 88,450 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28/10/07 ועד לתשלום המלא בפעל.

כן חויבה הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך כולל של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ.

11. ביום 14/5/08 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, אך זו נדחתה על הסף בשל האיחור בהגשתה מבלי שצורפה לה בקשה להארכת מועד.

ביום 28/5/08 הגישה הנתבעת בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין, אליה צורפה הבקשה לביטול פסק הדין.

הבקשה להארכת מועד והבקשה לביטול פסק הדין הועברו לתגובת התובע, כאשר על פי החלטת בית הדין התבקש התובע להתייחס הן לבקשה להארכת מועד והן לבקשה לביטול פסק הדין לגופה.

12. עד כאן השתלשלות העניינים שקדמה לבקשות שבנדון, ומכאן אפנה לדון בבקשות שבפני.

הבקשה להארכת מועד

13. כעולה מן הבקשה להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין והתגובה לה, הרי שבסוף כל הסופות ובכפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה האם התנהל מו"מ "ארוך" ביניהם כטענת הנתבעת לגבי ביטול פסק הדין בהסכמה, אם לאו - המדובר באיחור של מספר ימים ספורים בהגשת הבקשה המקורית לביטול פסק הדין.

גם אם לא שוכנעתי כי הנתבעת הצביעה על "טעם מיוחד" כהגדרתו על פי דין, לאור המועד הנקוב על ידיה היא עצמה כמועד שבו ידעה לכל המאוחר כי התובע אינו מוכן להסכים לביטול פסק הדין - הרי שבפסיקה שדנה בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, נקבע על ידי בית הדין הארצי כי השיקול של סיכויי הערעור הוא שיקול חשוב ומהותי בהחלטה בדבר הארכת המועד להגשת ערעור, ובנסיבות מסוימות יכול לכשעצמו להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד.

[ראה: עא"ח 14/07 בריסק לירן נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם (פסה"ד מיום 29/4/07].

בענייננו, בשים לב להיקף האיחור בו מדובר ובכך שעסקינן בהארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין, המקפלת בחובה את אותן שאלות ואת אותה תכלית שביסוד ההליך של הארכת מועד - נראה לי כי בהתאמה לעניין בריסק הנ"ל, מן הראוי הוא לדון בשתי הבקשות שבפני גם יחד, כך שיתאפשר לנו לעמוד לגופם על סיכויי ההגנה של הנתבעת כנגד התביעה, ועל כן אפנה לדון בבקשה לביטול פסק דין, לגופה.

הבקשה לביטול פסק הדין

14. כאשר אין מחלוקת כמו בענייננו, כי כתב התביעה נמסר כדין למבקש הביטול, שאלת ביטולו של פסק הדין שניתן בהעדר הגנה, נתונה לשיקול דעתו של בית הדין.

לעניין זה נכתב:

"לא היה פגם בהחלטה אשר מבקשים לבטלה, תלוי המבקש בחסדו של בית המשפט. במקרה כזה לעולם אין זכות קנויה בידו לדרוש את הביטול אלא בית המשפט יציג לעצמו שתי שאלות אלה:

ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט?

שנית, מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע – המבקש, אם יבוטל פסק הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט" [ראה: י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ש. לוין עורך, מהדורה שביעית, 1995) עמוד 738].

כאשר דן בית הדין בבקשה לביטול פסק דין, עליו לקחת בחשבון שיקוליו הן את סיבת מחדלו של המבקש והן את סיכויי הצלחת התביעה [ראה: דב"ע נה/139-3 גן המוסיקה בע"מ ואח' - בתיה מולדבסקי, פד"ע לא 188].

15. באשר לסיבת המחדל להגיש כתב הגנה במועד, אין בפי הנתבעת הסבר משכנע למחדלה להגיש כתב הגנה במועד, מעבר לטענתה כי "הוצפה" בתביעות של התובע וכי חלה טעות מצידה באי הגשת כתב ההגנה במועד.

אלא שבכך לא סגי והעיקר לענייננו הוא כאמור בשאלה, האם מגלה הנתבעת בבקשתה סיכויי הצלחה בהגנתה.

עמד על כך, בית הדין הארצי בפסק דינה של כב' השופטת ארד בע"ע 1462/02 רולס יוסף אדריכלים בע"מ נ' דב חוסטצקי, עבודה ארצי לג (20) 36, שם נפסק:

"בית דין זה חזר ושנה לא אחת, כי בפגם של פרוצדורה אין כדי לפגוע בזכות החוקתית של מיצוי הדין, ומרכיב מהותי הימנה היא זכותו של בעל דין להביא את גרסתו בפני בית-הדין, בטרם הכרעה. אכן, ייתכנו גם ייתכנו מקרים בהם התנהגותם של בעלי הדין, או מי מהם, תחייב הפעלתה של הסנקציה הקבועה בתקנה 49 לתקנות. אולם, אין לדבוק במורה הדרך הפורמאלי בלבד, אלא ליתן את הדעת לכלל נסיבותיו של המקרה, באופן שהצדק לא רק ייעשה, כי אם גם ייראה".

16. הנה כי כן השאלה המותית הדורשת הכרעה בין אם לעניין הבקשה להארכת מועד ובין אם לעניין הבקשה לביטול פסק הדין היא סיכויי ההגנה של הנתבעת כנגד התביעה שבנדון.

בענייננו וכעולה מבקשותיה, נסמכת הגנת הנתבעת לשיטתה על שלוש אלו:

- ממילא תלויה ועומדת תביעה דומה בבית הדין בתיק עב 3297/06 אשר קבועה לסיכומים.

- ההסכם עליו מבסס התובע את תביעתו, אינו חתום על ידי גזבר המועצה ואינו נושא את חותמת המועצה ועל כן לפי סעיף 203 לפקודת העיריות וסעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות ועל כן אין לו כל תוקף משפטי.

- בכל מקרה פסק הדין בתיק עב 2955/00 התייחס לתקופה שעד לחודש 5/00 ואילו ההסכם בדבר תשלום ההפרשים עד 7/03 הושג ללא סמכות, אינו כדין ולא קיבל את אישור הגורמים המוסמכים, מה גם שפסק הדין הנ"ל ניתן כאשר נעלמו מעיני בית הדין החלטות הממונה על השכר בעניינו של התובע, אשר אילו היו בידיעת בית הדין, תוצאת פסק הדין היתה שונה.

17. אקדים ואבהיר כי בכל הנוגע לתביעה בתיק עב 3297/06 הרי שתביעה זו אינה נוגעת כלל ועיקר לתביעה שבנדון. המדובר בעילת תביעה שונה לחלוטין שעניינה בהשבת שכר שהופחת מן התובע בגין התקופה שהחל מחודש אוקטובר 2005 ואילך, כך שאין בעצם קיומה של תביעה זו כדי להשליך על הגנתה של הנתבעת בתיק זה שבפנינו.

18. בכל הנוגע לטענה לפיה בעניינו של התובע ניתנו החלטות על ידי הממונה על השכר אשר אילו היו בידיעת בית הדין לא היה ניתן פסק הדין בתיק עב 2955/00 - הרי שבפסק דין זה, קבע בית הדין, כי ההפחתה משכרו של התובע בחודש 12/98 ואילך בוצעה שלא כדין וכי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו על פי ההסכם מיום 3/3/99 הוא שכרו נכון לחודש 8/98.

על פסק הדין בתיק עב 2955/00 לא הוגש ערעור והוא הפך זה מכבר לחלוט.

אמת הדבר, בית הדין פסק לתובע הפרשי שכר בגין העבר עד למועד הגשת התביעה אך קביעותיו החלוטות של בית הדין בדבר אי חוקיותה של ההפחתה ושכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו על פי ההסכם מיום 3/3/99 נותרו בעינן משהפך פסק הדין לחלוט.

בשלב זה, לאחר שפעלה הנתבעת בהתאם לפסק הדין וביטלה את הפחתת השכר שבוצעה בשכרו של התובע, עמדה בפני התובע האפשרות להגיש תביעה על פי הפסק ולתבוע את שאר ההפרשים הנובעים מאותה החלטה היינו ההפרשים לתקופה שהחל מחודש מאי 2000 ועד לחודש יוני 2003 ועד בכלל.

כעולה מן ההסכמה שבין באי כח הצדדים נכון לאותה עת, לגביה אין חולק, הוסכם ביניהם במסגרת פשרה כי ישולמו לתובע הפרשי השכר עד לחודש יולי 2003 ללא צורך בהגשת תביעה נוספת לבית הדין.

הנה כי כן, על פניו המדובר בהסכם פשרה במסגרת הליכים משפטיים, אשר עניינו בחסכון בהוצאות הצדדים, ואם תמצי לומר, לאור הסכום עליו הוסכם בין הצדדים ופריסת התשלומים (15 במספר) נראה כי הסכום עליו הוסכם נופל מהסכומים אותם יכול היה התובע לקבל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית במסגרת הליך משפטי.

19. אלא שגם בכך לא סגי, שכן עיון בתכתובת אליה מפנים שני הצדדים, מעלה כי פשרה זו שהושגה במסגרת ההליכים המשפטיים שבין הצדדים קיבלה את אישורו של ראש המועצה אשר הורה לגזבר המועצה לשלם לתובע את הסכום המוסכם בהתאם לפריסה שהוסכמה.

ואמנם לצורך קיום אותה התחייבות כספית, נדרש היה אישורו של גזבר המועצה כמתחייב מהוראות סעיף 193(א) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, בצירוף חותמת המועצה.

אישור זה כמו גם אישור ראש המועצה לביצוע התשלום, היינו ההוצאה הכספית הנובעת מהסכם הפשרה, מוצאים את ביטויים על גבי הוראת התשלום לבנק לביצוע הסכם הפשרה מיום 28/9/03, הנושאת את חתימת ראש המועצה, את חתימת הגזבר ואת חותמת המועצה.

20. משכך, ברי כי אין יסוד לסברת הנתבעת לפיה הפשרה שהושגה לא אושרה ונחתמה על ידי הגורמים המוסמכים במועצה.

לא למותר יהיה לציין, כי הנתבעת לא טענה כי ביטלה את הסדר הפשרה, לא כל שכן שלא טענה כי הודיעה לתובע על חזרתה מאותו הסכם. כל שאירע בפעל הוא שאותן הוראות לבנק - לא כובדו על ידי הבנק, וכפעל יוצא מכך לא רק שהופר ההסכם בין הצדדים אלא שאף לא שולם סכום פסק הדין החלוט בתיק עב 2955/00.

21. זאת ועוד, בכל הנוגע לטענת הנתבעת, לפיה בעניינו של התובע ניתנו החלטות על ידי הממונה על השכר אשר אילו היו בידיעת בית הדין לא היה ניתן פסק הדין בתיק עב 2955/00 - הרי שכאמור בפסק דין זה, קבע בית הדין, כי ההפחתה משכרו של התובע בחודש 12/98 ואילך בוצעה שלא כדין וכי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו הוא שכרו נכון לחודש 8/98, וכאמור פסק דין זה הפך לחלוט זה מכבר.

משכך, וככל שמצפה הנתבעת כי במסגרת הגנתה בתיק זה, יקויים "ערעור" על פסק הדין בתיק עב 2955/00- אין לצפייה זו על מה שתסמוך, ואין בטענה זו משום הגנה כנגד התביעה שבנדון.

לא זו אף זו. גם לגופם של דברים, עיון בהחלטת הממונה על השכר מחודש ספטמבר 2006 אשר צורפה לבקשת הנתבעת ובהחלטת משרד הפנים מחודש 8/04 אשר צורפה להחלטת הממונה על השכר הנ"ל, מעלה כי על פי אותה החלטה של הממונה על השכר מחודש ספטמבר 2006 נדרשה המועצה לתבוע מן התובע השבת הסכומים ששולמו לו ביתר למשך 24 חודשים שקדמו לאותה החלטה היינו עד לחודש ספטמבר 2004, ואילו עניינה של תביעה זו בתקופה שהחל מחודש יוני 2000 ועד יוני 2003 ועד בכלל.

הנה כי כן מצד אחד קיים בפנינו פסק דין חלוט אשר קובע כי ההפחתה משכרו של התובע החל מחודש 12/98 ואילך, בוצעה שלא כדין וכי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב זכויותיו הוא שכרו נכון לחודש 8/98.

מנגד, מפנה הנתבעת לקביעה מאוחרת של הממונה על השכר מחודש ספטמבר 2006 (כאשר כלל לא ברור אם הובא לידיעתו פסק הדין בתיק עב 2955/00), אשר בחלקה עומדת בסתירה לפסק הדין.

אינני נדרשת לשאלה מה תוקפו של אותו חלק בהחלטת הממונה על השכר שעומד בסתירה לפסק דינו של בית הדין, ולו מן הטעם, שבין אם היה ממונה על השכר מודע לפסק הדין החלוט בעניינו של התובע ובין אם לאו, ובין אם יש תוקף להחלטתו ובין אם לאו - ממילא צימצם הממונה על השכר את דרישת ההשבה בכל הנושאים נשוא החלטתו לתקופה שעד לחודש ספטמבר 2004 ולא לתקופה שקדמה לכך.

22. הנה כי כן, הן בזמן אמת ואף בדיעבד (לאור החלטת הממונה על השכר מחודש ספטמבר 2006) כאשר הגיעה המועצה להסכמה עם התובע לחסוך את הצורך בהליך משפטי נוסף ע"י תשלום הפרשי השכר עד לחודש יולי 2003 - פעלה המועצה כדין.

במילים אחרות, בכל דרך שלא נהפוך בה, אין לנתבעת הגנה כלפי התביעה המסוימת נשוא תיק זה.

אכן, לא נעלם מעיני כי עסקינן בנתבעת שהיא רשות מקומית ובתשלום כספי ציבור מקופתה, אלא שבדיוק מטעם זה, אינני רואה כל הצדקה לגרור את שני הצדדים להליך מיותר שיסב הוצאות נוספות ומיותרות לקופה הציבורית.

בסוף כל הסופות, כל טענותיה של הנתבעת לעניין התביעה שבנדון מתמצות בכך, שלכשתגיש המועצה בעתיד תביעת השבה כנגד התובע (תביעה שאמורה היתה להגיש עוד בחודש ספטמבר 06' על פי מכתבו של הממונה על השכר) ואם תזכה בה, תעמוד לה טענת קיזוז כנגד תביעה זו.

בכך בכל הכבוד, אין די כדי להצדיק את ביטול פסק הדין בתיק שבנדון, שעה שהלכה למעשה כל כולה של הגנת הנתבעת היא השגה על פסק דין חלוט של בית דין זה, ועל כן ולאור כל המבואר לעיל - אינני נעתרת לבקשה לביטול פסק דין.

24. סוף דבר -

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין מתקבלת, גם אם לא מטעמיה של הנתבעת, ואולם הבקשה לביטול פסק הדין לגופה - נדחית.

הנתבעת תשא בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתנה היום י"ד בתמוז, תשס"ח (17 ביולי 2008) בהעדר הצדדים

אביטל רימון-קפלן, שופטת