ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין .טוגו הנעלה נגד תכשיטי ג'י.בי :


בתי המשפט

בית משפט השלום ירושלים

א 010237/05

בפני:

כב' השופטת שירלי רנר

14/08/2009

בעניין:

טוגו הנעלה והלבשה בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד י. ליכטנשטיין ואח'

התובעת

נ ג ד

1 . תכשיטי ג'י.בי. תעשיות (1993) בע"מ

2 . יונסוף עופר

ע"י ב"כ עו"ד

עו"ד חדד אליעזר

הנתבעים

פסק דין

כתבי הטענות

1. על פי כתב התביעה הנתבעת 1, שהנתבע 2 אחד מבעליה, השכירה לתובעת חנות ברח' יפו על פי חוזה מיום 10.8.04 כשתקופת השכירות נקבעה מיום 15.10.04 ועד ליום 14.10.06. הנתבע 2 ערב להתחייבויות הנתבעת 1 על פי חוזה השכירות. זמן קצר טרם העברת החזקה במושכר התקבלה במשרדי התובעת הודעה חד-צדדית הנושאת תאריך 27.9.04 ולפיה מועד מסירת החזקה במושכר יידחה ליום 15.12.04. ההודעה התקבלה שבועיים לפני המועד המיועד למסירת החזקה. במכתב מיום 12.10.04 דחתה התובעת הודעה זו והודיעה כי תראה בה הפרה יסודית. תגובת הנתבעת נמסרה רק ביום 21.11.04 ובה חזרה על סיבות העיכוב. ביום 12.11.04 הודיעה התובעת על ביטול החוזה בשל הפרה יסודית. נתבעים נזקים בגובה דמי שכירות ששולמו עבור 3 חודשים, בגין תשלום עבור פנוי חנות חילופית על מנת שתוכל התובעת להציל את פעילותה העיסקית ולהקטין את נזקיה, וכן דמי התווך ששולמו למתווך שהוביל להתקשרות החוזית.

על פי כתב ההגנה הנתבעים הודיעו לתובעת על העיכוב והוא היה מוסכם עליה אך למען הסדר הטוב ביקשה שיועבר לה המכתב בנדון. הנתבעים לא הפרו את החוזה והתובעת עשתה דין לעצמה בהודעתה על ביטולו. על פי כתב ההגנה ערבותו של הנתבע 2 ניתנה אך ורק להתחייבות הנתבעת 1 בהתקיים חוזה השכירות אך לא בביטולו. עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבעת זכאית להחזיק בדמי השכירות לשלושת החודשים על חשבון נזקיה שנגרמו לה עקב הפרת התובעת את ההסכם בהודעת הביטול שנתנה. לבסוף נטען בכתב ההגנה כי כל הנזקים הנטענים על ידי התובעת אינם נזקים אלא תשלומים והוצאות שנעשו מתוך בחירה וכדאיות העסקה ולא היו נגרמים אילו בחרה התובעת שלא לבטל את ההסכם ולקבל את המושכר במועד הנדחה.

2. מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של מאיר נג'יבי מנכ"ל התובעת, של אהרן רחמני מנהל יצור ורכש של התובעת ושל עידו פינגנבוים עובד התובעת. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 2. כל המצהירים נחקרו על תצהיריהם למעט עידו פייגנבוים שהתובעת ויתרה על העדתו בשל אילוצים שונים (עמ' 5, שורות 8-7) וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

הטענות בסיכומים

3. לטענת ב"כ התובעת בסיכומיה יש לדחות את טענת הנתבע 2 ולפיה הסכימה התובעת לדחיית מועד מסירת החזקה לתקופה של 60 יום. גרסת הנתבע ולפיה התובעת ביקשה כי הדברים במכתב מיום 27.9.04 יועלו על הכתב אינה הגיונית ואינה מתיישבת עם האמור במכתב עצמו. עדותו של מאיר נג'יבי עד התובעת בעניין זה אף נתמכה בעדותו של הנתבע 2. מאחר והתובעת לא הסכימה לדחיית המסירה ולו ליום אחד, אי מסירת החזקה בחנות במועד החוזי הינה בבחינת הפרתו היסודית של החוזה בהתאם להסכם בין הצדדים. התובעת דרשה את תיקון ההפרה ומשזו לא תוקנה הייתה התובעת זכאית לבטל את החוזה. בעקבות הביטול זכאית התובעת להשבת דמי השכירות ששילמה ולפצויים בגין דמי התווך ששילמה בגדר השבת המצב לקדמותו. התובעת גם זכאית לפצוי בגין דמי הפנוי ששילמה לפנוי החנות החילופית. לטענת התובעת ביטול הסכם השכירות על ידה נבע מהצורך להגן על עסקיה ולהקטין את נזקיה לאחר שאבד לה האמון כי הנתבע 2 ימסור את החנות בכל מועד נדחה אחר וכי יפצה אותה כפי התחייבותו. דמי הפנוי שולמו לצורך הקטנת נזקי התובעת כשהאילוץ לשלמם נבע מלחץ התובעת למכור את המלאי שהוזמן במיוחד עבור החנות בירושלים. לולא נפתחה החנות היו נזקי התובעת גבוהים בהרבה מאשר אלמלא כן. לטענת התובעת אין ליתן כל אמון בעדותו של הנתבע 2. עוד טוען ב"כ התובעת כי ערבותו של הנתבע 2 למלוי מלוא התחייבויות הנתבעת 1 לרבות סעיפים שהוגדרו כעיקריים היא ברורה ויש לדחות את הטענה כי ביטול החוזה הפקיע את הערבות. יש גם לדחות את טענת הקיזוז אשר לא נטענה במפורש, לא הוצג הסכום ולא פורטו הנתונים המשמשים יסוד לטענה זו.

לטענת ב"כ הנתבעים בסיכומים מחמת אילוצים שלא בשליטת הנתבעת נתבקשה התובעת והסכימה לדחות את מועד קבלת החזקה במושכר ליום 15.12.04. תמיכה לכך יש במועד המאוחר שבו ניתנה תגובת התובעת למכתב הנתבעת מיום 27.9.04 ובמועד ביטול ההסכם. לטענת ב"כ הנתבעים לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע התובעת לא הסכימה לקבל את המושכר ביום 15.12.04 אלא שכרה חנות אחרת למועד מאוחר יותר, וההסבר היחיד לכך הוא מציאת מושכר אחר זול יותר והניסיון להפיק רווח. כיוון שכך, הודעת הביטול על ידי התובעת היא בבחינת הפרת חוזה והנתבעת היתה זכאית לדמי השכירות עבור 3 חודשים שהיו מיועדים לכסוי חובה של התובעת כלפיה. התובעת בכל מקרה גם לא הוכיחה את הנזקים הנטענים על ידה. מלאי ככל שנרכש, נרכש עבור כל הרשת של התובעת, ניתן היה למכרו בחנויות אחרות והתובעת יכולה היתה בכל מקרה להקטין את נזקיה הנטענים באמצעות קבלת המושכר נשוא התביעה במועד הדחוי בלא להודיע על ביטולו של החוזה. עוד טוען ב"כ הנתבעים כי ערבותו של הנתבע 2 היא אך להתחיייבויות המשכיר בהסכם השכירות אך לא להפרת ההסכם ככל שכך יקבע ולתוצאות ההפרה.

דיון

מועד המסירה ושאלת ההפרה

4. בין הצדדים נחתם ביום 10.8.04 הסכם לשכירת נכס כשתקופת השכירות נקבעה החל מיום 15.10.04 ועד ליום 14.10.06 (ר' נספח א' לתצהירו של מאיר נג'יבי). לגירסת הנתבעים מאחר ונתקלו בנסיבות ואילוצים בהעברת העסק שהתנהל במושכר למקום העסק החדש, פנה הנתבע 2 טלפונית למנהל התובעת בבקשה לעיכוב במסירת החזקה עד לתאריך 15.12.04 ומנהל התובעת הסכים לבקשה זו אך ביקש כי תיעשה בכתב. בעקבות זאת כתב ב"כ הנתבעים את המכתב מיום 27.9.04 אשר בו הוא מודיע על דחיית מסירת החזקה ליום 15.12.04 (ר' סעיפים 4-5 לתצהירו של הנתבע 2 ונספח א' לתצהיר).

כשנשאל מנהל התובעת בחקירתו "זה נכון שהמכתב הגיע אליך בעקבות מה שעופר הודיע לך לפני המכתב?" השיב "עופר הודיע שיכול להיות שיהיו עיכובים יום יומיים. אמרתי לו שיש לנו הסכם ושום עיכובים ושום דבר. חד וחלק ושאני לא מוכן לדבר איתו על דיחויים" (עמ' 21, שורות 24-22). על פי עדותו עד לקבלת המכתב ידע כי העיכוב שנתבקש הוא ליום יומיים ודחה זאת בתוקף ואז קיבל את המכתב (ר' שורות 29-26). עדותו של מנהל התובעת היתה נאמנה עלי. היא נתמכת בעדותו של הנתבע 2 עצמו אשר מציין "...היה כמה ימים איחור, בסדר, התקשרתי אליו והוא איים עלי. כשאמרתי שיהיה איחור הוא סגר את הטלפון והלך לעו"ד..." (עמ' 30, שורות 10-11. ר' גם עמ' 31, שורות 10-7). גם מהמכתב ששלח ב"כ הנתבעים ביום 27.9.04 לא עולה כי קדמה לו שיחת טלפון בה גובשה הסכמה כלשהיא בין הצדדים וכי נכתב לבקשת התובעת, מה גם שלא ברור מהו האינטרס שהיה לתובעת כי ייכתב מכתב כאמור.

העולה מן האמור הוא כי למכתב הנתבעת מיום 27.9.04 לא קדמה כל הסכמה ויש בו משום הפרה (צפויה באותו שלב) של החוזה. על פי עדותו של מנהל התובעת התקבל מכתב הנתבעת מיום 27.9.04 רק בתחילת אוקטובר(עמ' 21, שורות 21-14; עמ' 22, שורות 7-4), והועבר לטיפולו של עורך דין אשר שלח ביום 12.10.04 מכתב לב"כ הנתבעים בו נאמר כי ההודעה החד-צדדית שבמכתב מיום 27.9.04 אינה מקובלת על התובעת וכי אם אכן תתרחש יהווה הדבר הפרה יסודית של חוזה השכירות (נספח ג' לכתב התביעה).

5. על פי סעיף 13.6 להסכם הוראת סעיף 4 בדבר תקופת השכירות היא הוראה עיקרית ויסודית. משהגיע מועד מסירת המושכר בהתאם לחוזה ונציגי התובעת הגיעו למקום והוברר להם כי אכן המושכר לא יימסר במועד שהוסכם אלא בהתאם לאמור בהודעה (ר' עמ' 20, שורות 5-4), היתה זכאית התובעת להודיע על ביטול החוזה וזאת בהתאם להוראת סעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. ההודעה על ביטול החוזה נמסרה ביום 12.11.04 (נספח ד' לכתב התביעה). מנהל התובעת העיד כי במהלך התקופה ממועד משלוח מכתב הנתבעת ביום 12.10.04 ועד למועד משלוח הודעת הביטול התנהלו בין הצדדים מגעים שעניינם פיצוי התובעת בגין תקופת האיחור. מגעים אלו לא צלחו ואז שלחה התובעת את הודעת הביטול (עמ' 22, שורות 21-9). בנסיבות אלו בוטל החוזה בתוך פרק זמן סביר מיום שנודע לתובעת על ההפרה (ר' סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרה חוזה), תשל"א-1970).

תוצאות הבטול

(1) השבה

6. בעקבות הביטול קמה חובת השבה הדדית של מה שכל צד קיבל על פי החוזה (ר' סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אין מחלוקת כי הנתבעת קיבלה מאת התובע דמי שכירות עבור 3 חודשים מראש (ר' סעיף 28 לסיכומי הנתבעים). סכום זה ששולם לה חייבת היא להשיב לתובעת משבוטל החוזה על ידה.

(2) פצויים

7. מאחר והנתבעת הפרה את ההסכם זכאית התובעת לפיצויים בגין הנזק שנגרם לה וזאת על פי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. התובעת תבעה שני ראשי נזק. האחד דמי תווך ששילמה למתווך שהוביל לכריתת החוזה בינה לבין הנתבעת. השני, דמי פנוי ששילמה לפנוי חנות חילופית לאחר שבוטל החוזה עם הנתבעת. טענתו העיקרית של הנתבע בהקשר זה היא כי התובעת יכולה הייתה פשוט להמתין למועד המסירה הדחוי של החנות נשוא התביעה ובכך להקטין נזקיה בעלות נמוכה יותר מזו שכעת היא טוענת לה.

טענה זו מעוררת את השאלה האם במסגרת נטל הקטנת הנזק ניתן לחייב את הנפגע שלא לבטל את החוזה שהופר תוך המשך ההתקשרות עם המפר. למעשה אין המדובר בחיוב הנפגע אלא בשלילת זכותו לדמי הנזק הנטענים על ידו, בחלקם או במלואם, אם יעמוד על ביטול החוזה. על פי סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 "אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 12,10 ו-13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין". נראה כי במסגרת שאלת סבירות האמצעים שיכול היה הנפגע לנקוט, יש לשקול את האלטרנטיבות שעמדו בפניו ובכלל זה את המשך ההתקשרות עם המפר. בענייננו העיד מנהל התובעת, ועדותו היתה נאמנה עלי, כי איבד את אמונו בנתבע 2 (עמ' 22, שורות 18-17; עמ' 23, שורות 29-28). את אמונו איבד לאחר שהאחרון בסמוך לחתימת החוזה ביקש לדחות את מועד המסירה המקורי שסוכם למחצית ספטמבר למחצית אוקטובר (עמ' 19, שורות 14-1), לאחר שבעקבות סירובו של מנהל התובעת לאפשר דחייה נוספת הודיע בסמוך למועד המסירה עליו הוסכם על כוונתו לדחות את המסירה בחודשיים נוספים (סעיף 4 לעיל), לאחר שעל אף שהחזקה במושכר לא נמסרה הפקיד הנתבע 2 את השקים שניתנו כדמי שכירות (עמ' 22, שורות 27-22), ולאחר שעורך דינו מסר לו כי לא ניתן יהא לגבש כל הסכמה ככל הנוגע לגובה הפיצוי (עמ' 22, שורות 21-20). סבורה אני כי בנסיבות כפי שפורטו אכן רשאי היה התובע לאבד את אמונו בנתבע, לבטל את החוזה ולנסות להקטין את נזקיו בדרך אחרת.

8. ראש נזק אחד אותו כאמור תבעה התובעת עניינו דמי התווך. משבוטל החוזה, דמי התווך ששולמו עבור ההתקשרות שהובילה לשכירת המקום הפכו לנזק (השווה ע"א 3666,4012/90 מלון צוקים נ. עירית נתניה פ"ד מו(4) 45). התובעת זכאית לפיצוי בגין נזק זה.

9. אשר לדמי הפנוי. לגרסת התובעת בעקבות ביטול החוזה חיפשה חנות חילופית. רק במהלך פברואר 2005 הצליחה למצוא חנות מתאימה ואולם על מנת לקבלה מאת השוכר נדרשה לשלם דמי פנוי בסך 20,000$ (ר' סעיף 13 לתצהירו של מאיר נג'יבי). לטענתה סכום זה נדרשה להוציא לשם הקטנת הנזק שאחרת היה נגרם לה בעקבות ההפרה הן כתוצאה מהפסד מכירות והן כתוצאה מאיבוד ערכו של מלאי אותו הזמינה עבור החנות נשוא התביעה (ר' סעיפים 29.13 ו-29.14 לסיכומי התובעת). על כן לטענתה היא זכאית לפיצוי גם בגין סכום זה. משדחיתי את טענת הנתבעת בדבר הנטל שיש להטיל על התובעת להמשיך את ההתקשרות עם הנתבעת, השאלה שנותרה היא האם יש לראות בהוצאה זו כהוצאה סבירה למניעת הנזק כקבוע בהוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אמנם התובעת לא סיפקה כל נתונים כספיים בנוגע להפסד הרווח הנטען אשר ממנו יש לגזור את סבירות ההוצאה למעט הנתון כי הוזמנו לחנות 20,000 זוגות נעליים ל-6 חודשים (ר' עמ' 12, שורות 31-23). עם זאת, לעדותו של מנהל התובעת בגין חודש הדחייה עליו סוכם מלכתחילה הסכימה הנתבעת לפצות את התובעת בגובה שבועיים דמי שכירות (עמ' 19, שורות 16-14). בגין הדחייה הנוספת בת החודשיים אשר משמעותה לעדותו של מנהל התובעת הפסד עונת מכירה דרש ב"כ התובעת פיצוי בסך 65,000$ (עמ' 22, שורות 31-29), ואילו הנתבעת הציעה פיצוי בסך 6 חודשי שכירות חינם (עמ' 26, שורות 27-26). דמי השכירות בהתאם להסכם עמדו על סך 3500$ לחודש. לנוכח כל האמור סבורה אני כי יש לראות בהוצאה שהוציאה התובעת לפנוי השוכר כהוצאה סבירה בגינה היא זכאית לשפוי.

אחריות אישית – נתבע 2

10. בהסכם השכירות נקבע כי "עופר יונסוף ערב להתחייבויות המשכיר". אין ממש בטענה ולפיה ערב הנתבע 2 להתחייבות הנתבעת 1 רק בהתקיים חוזה השכירות ולא בביטולו. לא כך יש לפרש את אומד דעת הצדדים בעניין זה. למעשה עיקר משמעותה של הערבות היא כאשר אין החייב העיקרי מקיים את התחייבויותיו על פי החוזה. אשר על כן יש לחייב את הנתבע 2 יחד ולחוד עם הנתבעת 1 בחיובים שיוטלו עליה.

סוף דבר

11. כעולה מנספח ו' לכתב התביעה הסכום ששולם עבור דמי שכירות עומד על סך 46,304 ₪. כעולה מסעיף 8 לתצהירו של אהרון רחמני על נספח א' שצורף אליו שילמה התובעת סך של 18,427₪ בגין דמי תווך. כעולה מסעיף 13 לתצהירו של מאיר נג'יבי על נספחיו שילמה התובעת סך של 101,696 ₪ עבור דמי פנוי לשכירת חנות חילופית.

אני מחייבת את הנתבעים 2-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת סכומים אלו כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה. עוד אני מחייבת את הנתבעים 2-1 יחד ולחוד לשלם לתובעת הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה בתיק כשסכומים אלו נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולם, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 15,000₪ בתוספת מע"מ.

ניתן היום כ"ד באב, תשס"ט (14 באוגוסט 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

שירלי רנר, שופטת