ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין בסון רותי נגד עיריית ירושלים :


בתי המשפט

בית משפט לתביעות קטנות ירושלים

תק 001419/08

בפני:

כב' השופט בן-עטר מוריס

תאריך:

10/08/2009

בעניין:

בסון רותי

התובעת

נ ג ד

עיריית ירושלים

הנתבעת

פסק דין

1. במרכזה של התביעה דנן עומד תשלום בסך 4,427 ₪, ששילמה התובעת עבור אמה, גב' מזל מסעודה כהן, לנתבעת בגין אגרת תיעול לפי חוק עזר לירושלים (תיעול) התש"ם-1980 (להלן – חוב אגרת התיעול), שהגיעה לנתבעת בקשר לדירה המצויה בשדרות הרצל 10 ירושלים (להלן – הדירה), שנרכשה על ידי הורי התובעת מג'מיל כפלאוי (יוסף בן אור) (להלן – כפלאווי) פואד (יעקב) כפלאווי ואדוארד (אברהם) כפלאווי (שלושת המוכרים ביחד יכונו להלן– המוכרים) על פי חוזה מיום 15/03/09 (מוצג נ/4) (להלן – חוזה המכר).

2. חוב אגרת התיעול שולם כדי לקבל מהנתבעת את האישור הנדרש ממנה לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – פקודת העיריות) לשם העברת הזכויות בדירה משם המוכרים לשם הוריה של התובעת בפנקסי המקרקעין (עותק מהאישור הוגש לתיק על ידי התובעת ביום 07/07/08 ועל ידי הנתבעת ביום 09/07/08) (להלן – האישור לטאבו).

3. עיקר טענותיה של התובעת הינן בתמצית:

· חוב אגרת תיעול היה של כפלאווי, ולא של הורי התובעת, ולא היה מקום לדרוש את תשלום החוב מהורי התובעת, או להתנות את מתן האישור לטאבו בתשלום חוב אגרת התיעול;

· חוב אגרת התיעול שולם תחת אילוץ;

· חוב אגרת התיעול התיישן עוד לפני ששולם תחת אילוץ;

· הנתבעת לא פעלה לגביית חוב אגרת התיעול מהמוכרים למשך שנים, אף שהיתה מחויבת לעשות כן.

4. התובעת תובעת סך 10,000 ₪ מהנתבעת לפי פירוט כדלקמן (אף שהסכומים מסתכמים בסך 11,427 ₪, סכום תביעתה של התובעת הוא 10,000 ₪):

· סך 4,427 ₪ בגין השבת התשלום ששילמה בגין חוב אגרת התיעול;

· סך 600 ₪ ששילמה בגין שכ"ט עו"ד בקשר לענין ובגין אגרת בית משפט;

· סך 1,000 ₪ בגין "אבדן הנאה מהכספים ששולמו לנתבעת" (כלשון התובעת);

· סך 1,000 ₪ בגין אבדן שני ימי עבודה לצורך טיפול בענין;

· סך 4,400 ₪ בגין עגמת נפש ו"פיצוי עונשי בגין התעמרות בזכויות אזרח במדינה" (שוב, כלשון התובעת).

5. חוב אגרת התיעול התגבש עוד בשנת 1995, לפני מכירת הדירה להוריה של התובעת, והנתבעת אינה חולקת על כך שהחוב היה של המוכרים, ולא של הוריה של התובעת. הנתבעת גם אישרה כי סירבה להנפיק את האישור לטאבו מבלי שישולם חוב אגרת התיעול. אולם, לטענת הנתבעת: היא לא אילצה את התובעת, או את הוריה או כל אדם אחר, לשלם את חוב אגרת התיעול, והיא גם לא דרשה מהתובעת או מהוריה את תשלום החוב, אך התובעת והוריה החליטו לשלם את חוב אגרת התיעול משיקוליהם הם; התניית מתן האישור לטאבו בתשלום חוב אגרת התיעול אינה בגדר אילוץ (במובנו המשפטי, שלפיו עלול להתבטל פעולה שבוצעה עקב האילוץ); טענת ההתיישנות אינה שייכת לענין נוכח מהות ההתיישנות.

6. טענות הנתבעת מקובלות עלי, ודין התביעה להידחות, כפי שיפורט בהמשך.

7. אף שאכן חלפה תקופת ההתיישנות במהלך התקופה שממועד התגבשות חוב אגרת התיעול (בשנת 1995) ועד למועד תשלומו על ידי התובעת (בשנת 2007), אין בכך כדי להועיל לתובעת. כפי שציינה הנתבעת, ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות התשי"ח-1958 אינה מהותית (הזכות עצמה אינה פוקעת), אלא דיונית בלבד (בחלוף תקופת ההתיישנות, אין בעל הזכות יכול לממש אותה בתביעה משפטית, אם תועלה טענת התיישנות נגד התביעה המשפטית). במקרה דנן, לא הגישה הנתבעת תביעה כלשהי בענין חוב אגרת התיעול. היא אך סירבה להנפיק אישור לטאבו ביחס לנכס הרלבנטי (הדירה) כל עוד לא סולק חוב אגרת התיעול, כפי שאכן היתה זכאית לעשות, למרות שהתיישנה זכותה לתבוע את החוב בתביעה משפטית (ראו ע"א (מחוזי חיפה) 4611/98 עיריית חיפה נ' יניב – לא פורסם בפ"מ, פסק דין מיום 26/01/00; ועת"מ (י-ם) 988/03 רוטופלס בע"מ נ' עיריית ירושלים – לא פורסם בפ"מ, פסק דין מיום 17/06/04).

8. חוב אגרת התיעול היה רשום אצל הנתבעת על שם כפלאווי, כפי שעולה מהקבלה על התשלום, שצורפה לכתב התביעה ושהשם המודפס בה הוא "כפלאווי", כך שטענת התובעת, שהיא והוריה אינם קשורים לחוב ואינם חייבים בו, היא נכונה, כפי שכבר צוין. אולם, אין בכך כדי להועיל לתובעת. משבחרה התובעת לשלם את חוב אגרת התיעול, משיקוליה היא (ומן הסתם, לשם קבלת האישור לטאבו לשם העברת הזכויות בדירה על שם הוריה), על אף שהחוב לא היה שלה או של הוריה, מנועה היא מלטעון כיום שעל הנתבעת להשיב לה את הסכום ששילמה מאחר ולא היא ולא הוריה היו חייבים לשלם אותו. קל וחומר שכך המצב לאחר שמן הסתם כבר נעשה שימוש באישור לטאבו, שהונפק בעקבות תשלום חוב אגרת התיעול. התובעת, מסיבותיה היא, התנדבה לשלם חוב של כפלאווי, אף שלא היתה מחויבת לעשות כן, ואין היא יכולה לתבוע השבת הסכום ששילמה, בטענה שלא היתה מחויבת לשלמו.

9. גם בטענת האילוץ, אין כל ממש. האילוץ הנטען הוא סירוב הנתבעת להנפיק את האישור לטאבו מבלי שישולם תחילה חוב אגרת התיעול. לא רק שאין בכך כל אילוץ פסול, אלא שמה שאירע במקרה דנן הוא התגלמות התכלית של סעיף 324 לפקודת העיריות. תכלית הסעיף האמור היא לאפשר לעיריות לגבות חובות מסרבני תשלום, כשאותם סרבנים זקוקים לאישור לטאבו מהעיריה, בדיוק כפי שאירע במקרה דנן (ולצורך הענין, המוכרים, ולא הורי התובעת, הם החייבים וסרבני התשלום).

אציין, במאמר מוסגר, כי המצב היה שונה לו הונפק בשעתו אישור לטאבו לשם העברת הזכויות בדירה משמם של המוכרים אל שם הורי התובעת, מבלי שהנתבעת, עקב טעות כלשהי, גבתה את חוב אגרת התיעול, ולו הנתבעת היתה עומדת אחר כך על תשלום חוב אגרת התיעול על ידי הורי התובעת לשם הנפקת אישור לטאבו לשם ביצוע העברת זכויות בדירה משמם לצד שלישי, שלהם מכרו הורי התובעת את זכויותיהם בדירה. במצב כזה, שהינו מצב היפותטי ולא המצב במקרה דנן, ניתן היה לבוא בטרוניה אל הנתבעת, ואם במצב ההיפוטתי האמור שילמו הורי התובעת את חוב אגרת התיעול לשם קבלת האישור לטאבו, בהחלט ייתכן שהיה מקום להורות לנתבעת להשיב את הסכום.

ההבדל בין המקרה דנן למקרה ההיפותטי שתואר לעיל, הוא כי במקרה דנן החוב הוא אכן של מי שמבצע את הפעולה בפנקסי המקרקעין (מעביר את זכויותיו) (המוכרים/כפלאווי), ואילו במקרה ההיפותטי שתואר החוב אינו של מעביר הזכויות והעיריה מנצלת את שעת הכושר, הנעוצה בהיזקקות האזרח לאישור לטאבו, כדי לאלצו לשלם חוב לא לו, ולא לכך נועד סעיף 324 לפקודת העיריות, המדבר על חובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס (דהיינו מעביר הזכויות בנכס).

10. נכון, כפי הנראה התובעת או הוריה יצטרכו בפועל לספוג את עלות תשלום חוב אגרת התיעול, אך בקשר לכך אין להם לבוא בטרוניה אלא לעצמם.

לולא כלל חוזה המכר הוראות מתאימות על מנת להבטיח שהמוכרים ישלמו את חובותיהם לנתבעת, הייתי משלים את האמור ומציין כי הסיבה, שבעטיה אין לתובעת ולהוריה לבוא בטרוניה אלא לעצמם, היא כי לא דאגו להבטיח את תשלום החוב על יד המוכרים באמצעות הוראות חוזה המכר.

אולם, מידת הטרוניה של התובעת והוריה לעצמם גדולה שבעתיים, מאחר וחוזה המכר כולל גם כולל הוראות מתאימות בענין, שלו רק עמדו הורי התובעת על קיומן, כלל לא היו נקלעים למצב שבו יידרשו לשלם חוב של המוכרים לנתבעת לשם קבלת האישור לטאבו הדרוש לשם העברת הזכויות בדירה על שמם.

לפי סעיף 6.1.3 לחוזה המכר, היה על הורי הנתבעת לקבל מהמוכרים את האישור לטאבו (המכונה שם "אישור עיריה") במעמד ביצוע התשלום האחרון על חשבון תמורת הדירה, תשלום ששיעורו 75,000$. לו הורי הנתבעת עמדו על קבלת האישור לטאבו אז, כפי שהיו זכאים לעשות על פי חוזה המכר, היו המוכרים נאלצים לשלם את חוב אגרת התיעול אז. זאת ועוד, לולא שילמו הורי התובעת את התשלום האמור בסך 75,000$, אף שלא קיבלו את האישור לטאבו, יכלו לקזז את סכום חוב אגרת התיעול מהתשלום, ולהעביר למוכרים רק את היתרה.

11. כל טענה של התובעת או הוריה, שהנתבעת לא פעלה לגביית חוב אגרת התיעול מהמוכרים, מאבדת מערכה וממשקלה נוכח התנהלות הורי התובעת, אשר במו ידיהם סיכלו אפשרות כפיית תשלום החוב על המוכרים, כשבחרו שלא להקפיד כי המוכרים יקיימו את ההתחייבויות המוטלות עליהם על פי חוזה המכר.

יש לזכור בהקשר זה כי מבחינת הורי התובעת, המדובר בדירה אחת ויחידה, יקרת ערך, ומחדלי הורי התובעת הביאו לאי-רישום דירה זו על שמם למשך 12 שנה, ואילו מבחינת הנתבעת, המדובר בחייב אחד מבין רבים, ובחוב לא גדול של כמה אלפי שקלים.

ככל שקיימת רשלנות של הנתבעת, המתבטאת במחדלים הנוגעים לגביית חוב אגרת התיעול מהמוכרים, היא מתגמדת ומתבטלת כאין וכאפס לעומת אשמם של הורי התובעת בענין.

אין לפרש את האמור לעיל כקביעה כי הנתבעת אכן התרשלה בכל הקשור לגביית חוב אגרת התיעול מהמוכרים, שכן עולה כי הנתבעת כן נקטה פעולות מסוימות לגביית החוב, אך התקשתה לאתר את כפלאווי, כפי שהורי הנתבעת עצמם התקשו לאתרו (ראו מכתב התראה של הנתבעת מיום 21/06/98 אל כפלאווי, שצורף לכתב הגנתה של הנתבעת, ותרשומת מי מהורי התובעת, או מי מטעמם, על גבי המכתב האמור).

12. לפני סיום אעיר, כי אם אכן מופקדים כספים של המוכרים בנאמנות אצל עו"ד סמי דקלו, שייצג את המוכרים בעסקת המכר, כנטען (לראשונה) בסעיף 20 לסיכומי התובעת, אין להורי התובעת אלא לפעול לקבלת סכום חוב אגרת התיעול ששולם מהכספים האמורים.

13. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות בסך 500 ₪.

ניתן היום, כ' באב תשס"ט (10 באוגוסט 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

מוריס בן-עטר, שופט

ציפי.ח.



מעורבים
תובע: בסון רותי
נתבע: עיריית ירושלים
שופט :
עורכי דין: