ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עמר נגד המוסד לביטוח לאומי :


בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בירושלים

בל 010640/08

בפני:

כב' השופטת יפה שטיין

22/07/2009

- דן יחיד-

בעניין:

דוד עמר

ע"י ב"כ עו"ד

גנסין

תובע

נ ג ד

המוסד לביטוח לאומי

ע"י ב"כ עו"ד

ענבל לש

נתבע

פסק דין

1. זהו פס"ד בעניינו של התובע המבקש לעמוד בפני הוועדה הרפואית לעררים לצורך קביעת צירוף נכויות.

2. הרקע לתביעה:

א. התובע יליד 1946, עבד שנים רבות בתחום הדפוס, והקים יחד עם אחיו חברה בתחום הדפוס.

ב. לתובע אירעה תאונת עבודה ראשונה ביום 13/12/78 כאשר נפגע במרפק במהלך העבודה ונקבעו לו 5% נכות לצמיתות בגין נכות במרפק ימין (להלן: התאונה הראשונה).

ג. ביום 22/3/91, ארעה לתובע תאונת עבודה נוספת בשל פגיעה בגב התחתון, ונקבעו לו 19% נכות בגין תאונה זו (להלן: התאונה השנייה).

ד. בחודש 10/02 עבר התובע ניתוח בגבו בשל התאונה השנייה. בעקבות הניתוח לא עבד התובע במהלך שנת 2002, מאוקטובר ועד דצמבר, ובשנת 2003 לא עבד כלל. משנת 2004 חזר התובע לעבודה, אם כי עבד כמנהל, ולא כדפס, והשתכר מעבודתו כמנהל.

3. המחלוקות:

המחלוקת העיקרית בתיק הינה בשאלה: האם זכאי התובע לעמוד בפני וועדה רפואית לשם צירוף הנכויות, או שנכונה טענת הנתבע, כי מאחר ולא היה צמצום של למעלה מ-50% בשכרו – לא זכאי ממילא לצירוף נכויות, ועל כן אין מקום להעמידו בפני וועדה רפואית לשם כך. לעניין זה חלוקים הצדדים גם בשאלה כיצד יש לחשב את הכנסותיו הרלבנטיות לצורך יישום חוק זה, והאם יש לראות את צמצום ההכנסות רק מתפקידו ומקצועו כדפס, או גם בעבודה כמנהל, ועבור אילו שנים יש צורך לערוך את החישוב.

יצויין כי אומנם קויים בתיק הליך הוכחות קצרות, בהן נחקר התובע על תצהירו, אלא שהתברר כי למעשה אין מחלוקות עובדתיות של ממש בין הצדדים, וכי השאלות הטעונות הכרעה – משפטיות בעיקרן.

4. החוק והתקנות הרלבנטיות:

א. סעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995 (להלן: החוק או חוק ביטוח לאומי), קובע, כי:

"בקביעת דרגת נכות לא ישימו לב לכל מום, פגם או ליקוי מלידה או כתוצאה ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת שהיו לפני הפגיעה שבקשר אתה מוערכת דרגת הנכות, וכן לכל מום, פגם או ליקוי שבאו ממחלה, מתאונה או מכל סיבה אחרת אחרי פגיעה בעבודה כאמור אם אינם תוצאה ישירה מאותה פגיעה בעבודה."

ב. בסעיף 121 לחוק ביטוח לאומי נקבע חריג לאמור בסעיף 120, כך שניתן להביא בחשבון לצורך הגדלת דרגת נכות גם נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה. וכך נאמר בו:

"121. על אף הוראות סעיף 120, רשאי השר לקבוע, באישור ועדת העבודה והרווחה, נסיבות שלפיהן תובא בחשבון לצורך הגדלת דרגת הנכות אף נכות קודמת כתוצאה מפגיעה בעבודה אשר בשלה שולמה או משתלמת גמלה לפי סימן ה', אם עקב האופי המצטבר של הנכויות נפגע במידה ניכרת כושר השתכרותו של נכה העבודה."

ג. תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי, שהותקנה לפי סעיף 121 לחוק הביטוח הלאומי, קובעת מהן הנסיבות בהן תובא בחשבון נכות קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק הנ"ל. וזו לשון התקנה:


"12. הנסיבות שלפיהן תובא בחשבון נכות מעבודה קודמת לצורך הגדלת דרגת נכות מעבודה של נכה עבודה לפי סעיף 121 לחוק (להלן - דרגת הנכות המצטברת) הן אלה:

(1) כתוצאה מהאופי המצטבר של הנכויות צמצם נכה מעבודה בדרך קבע את הכנסתו מעבודה או ממשלח-יד ב-50% או יותר לעומת הכנסתו הממוצעת ברבע השנה שקדם

ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה עקב הפגיעה בעבודה האחרונה או ליום שבו חלה לאחרונה לפי סימן ג' החמרה בדרגת הנכות שעליה הוגשה התביעה לצירוף הנכויות; בפסקה זו, "הכנסה" - כמשמעותה בסעיף 98(ב) לחוק;

(2) צירוף דרגות הנכות מעבודה עשוי לזכות את הנכה באחת מאלה:

(א) קצבה במקום מענק;

(ב) דרגת נכות כאמור בתקנה 16.

12א. הועדה או ועדה רפואית לערעורים לפי תקנה 27 (להלן - הועדה לערעורים), לפי הענין, תקבע את דרגת הנכות המצטברת לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12." (ההדגשות לא במקור – י.ש.)

5. הפסיקה

בית הדין הארצי פירש לא אחת את תקנה 12 באופן מצמצם, וקבע כי לפקיד התביעות סמכות לקבוע רק קביעה "טכנית עובדתית". קביעה זו הינה בשאלה אם חל צמצום ב-50% או יותר בהכנסתו של נפגע העבודה לעומת הכנסתו לפני הפגיעה. יחד עם זאת נקבע בפסיקה כי "הענקת סמכות גם לגבי קביעת הקשר הסיבתי בין האופי המצטבר של הנכויות והצמצום בהכנסות, מחייבת חוות דעת רפואית, ואין היא בתחום מומחיותו של פקיד התביעות" (עב"ל 1288/04 טננבאום – המוסד, לא פורסם, 1.1.06 - להלן: פס"ד טננבאום). עוד נקבע בפס"ד זה טננבאום כי: "לא הירידה בהכנסה היא העיקר, אלא לכל היותר הפגיעה הניכרת בכושר ההשתכרות, וזו תיקבע על פי מכלול הנתונים העובדתיים ובראש ובראשונה מן המצב למעשה".
כב' השופט רבינוביץ הוסיף בפס"ד זה ואמר כי בפס"ד זה כי :"על פי פס"ד קרטנשטיין הוראות סעיף 63א לחוק– הוא סעיף 121 לחוק בנוסחו דהיום - הוא מורה הדרך לפרשנות הזכאות לדרגה המצטברת, ואילו תקנה 12 משתלבת בפרשנות, כל עוד אין היא עומדת בסתירה להוראת סעיף 121 לחוק. על פי פסק דין קרטנשטיין, בעיקרו של דבר, יש לשים את הדגש לקיום התנאי הקבוע בתקנה 12(2), דהיינו הזכות לקצבה במקום מענק ופחות לדרישה בתקנה 12(1). לא הירידה בהכנסה היא העיקר, אלא לכל היותר הפגיעה הניכרת בכושר ההשתכרות, וזו תיקבע על פי מכלול הנתונים העובדתיים ובראש ובראשונה מן המצב למעשה.

...בסופו של דבר תכלית סעיף 121 היא לקרב עד כמה שאפשר את דרגת הנכות של מי שנפגע כמה פגיעות במספר תאונות, לדרגת הנכות שהיה זוכה לה, אילו נפגע באותן פגיעות בתאונה אחת. תכלית זו תוגשם במקרה זה בהעברת ההחלטה לוועדה, כדי שתחליט בעניין הדרגה המצטברת."

עוד נקבע בפסיקה כי תפקידה של הוועדה הרפואית הוא לקבוע את דרגת נכותו החדשה של הנפגע באופן "שהנכה יקבל בסך הכל דרגת נכות לא נמוכה יותר, אך גם לא גבוהה יותר מזו שהייתה נקבעת לו אילו נגרמו פגיעותיו בתאונה אחת". הוועדה צריכה לראות את מכלול הפגיעות של הנפגע "ובכלל זה השפעת הגומלין של הליקויים והפגימות אחד על השני, והשפעתם המצטברת על כושר עבודתו" (דב"ע שמ/132-0 אדלר – המוסד, פד"ע יב 144).

6. טענות ב"כ התובע, בתמצית:

א. תכלית החוק ופסיקת בית הדין הארצי הינם, שהנפגע יזכה להליך הוגן על מנת שיקבל את דרגת הנכות שלא תהיה נמוכה יותר או גבוהה יותר מזו שהייתה נקבעת לו היה נפגע באותן פגימות, אולם בתאונה אחת.

ב. במקרה שפנינו – התובע עבר שתי תאונות עבודה בגינן נפגע במידה ניכרת בכושר השתכרותו, ונוכח פגיעותיו עבר לתפקיד אחר. אין כל סיבה שלא לצרף את נכויותיו, ולצורך כך – להעבירו לוועדה הרפואית. לפיכך, ולאור תכלית החוק יש לאפשר לתובע זימון לוועדה הרפואית שתקבע את הקשר הסיבתי שבין צירוף הנכויות לבין הפגיעה בכושר ההשתכרות.

ג. לפקיד התביעות לא הייתה סמכות לדחות את הבקשה של התובע לזימונו לוועדה הרפואית, והיה עליו לאפשר לתובע לכל הפחות את זימונו לוועדה. ע"פ הפסיקה תפקידו הינו במידה רבה טכני, והוא מתמצה בקביעה ראשונית, לכאורית, האם צירוף הנכויות עשוי לזכות את הנפגע בקצבה במקום מענק וכיוצ"ב. עצם ההינמנעות מהעברתו לוועדה – פוגעת בזכויות התובע.

ד. לעניין הדרישה שבתקנה 12 לתקנות כי ההכנסה תצומצם ל-50% או יותר – אל לנו לדבוק בנוסח הדווקני של התקנה אלא בתכליתו של החוק, כפי שנאמר בפס"ד טננבויום כי "יש להשאיר בצריך עיון אם יש נפקות לתנאי שבתקנה 12 (1) של צמצום הכנסה ב-50% דווקא, עת החוק מסתפק ב"פגיעה ניכרת בכושר השתכרותו של נכה העבודה". בכל מקרה, דרך החישוב צריכה להיעשות לפי עבודתו כדפס, ואין מקום לקחת בחשבון גם את הכנסותיו, כפי שהיו לו לאחר הניתוח – כמנהל.

7. טענות ב"כ הנתבע, בתמצית:

א. לשון סעיף 12 לתקנות היא ברורה , ועולה ממנה כי לוועדה יש סמכות לקבוע את דרגת הנכות המצטברת "לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות האמורות בתקנה 12". אמנם בפס"ד טננבאום ניתן פירוש רחב וליברלי לגבי הזכות לקביעת דרגת נכות מצטברת, אלא שגם בפס"ד זה עמדו על התנאי הבסיסי הקבוע בחוק – כי צירוף הנכויות יעשה למי שכושר עבודתו צומצם, וכי ללא הצמצום בהכנסות – אף לפי הפסיקה המרחיבה, אין מקום לצירוף נכויות.

ב. גם לשון סעיף 121 לחוק (ואף ללא ההרחבה של תקנה 12) - ברורה – והיא, כי רק מי שכושר השתכרותו נפגע במידה ניכרת – יצורפו נכויותיו.
ג. אין חולק כי הכנסותיו לא צומצמו במידה ניכרת או במידה שעולה על 50%, אלא שלטענת התובע החישוב צריך להיות רק מעבודתו כדפס (עבודה שהפסיק לעבוד בה), אלא גם בתפקיד אחר (כמנהל). ההכנסה הכוללת של נכה העבודה, לאחר הפגיעה היא הקובעת ולא אופן הפקתה של הכנסה זו (מה גם שע"פ הנטען לא בהכרח יש קשר בין הפסקת עבודתו כדפס לבין השינוי בתפקידו לאור השינויים בשוק והמעבר לעבודות דיגיטליות). הדבר עולה הן מלשון החוק והן מתכלית החוק על פיה רצה המחוקק כי נפגע בעבודה לא יפגע בהכנסתו, ולא משנה מהיכן מביא את לחמו. אין הכוונה כי הנכה ישתכר בגין הגמלה למעלה ממה שהשתכר טרם צירוף הנכויות.

8. דיון:
א. אכן, הפסיקה הלכה לקראת נכי העבודה, באופן שצירוף הנכויות יפעל לטובת נפגע
העבודה, במטרה כי הגמלה שיקבל – כתוצאה מצירוף הנכויות – תשמש לו כמקור
הכנסה, במקום הכנסתו שנפגעה. ברור לחלוטין כי נפגע שלא איבד – לצורך הדוגמא -
כלל את הכושר להשתכר – לא תעמוד לו הזכות לצירוף הנכויות, ובוודאי שלא יתכן
מצב (גם אם תיאורטי) – בו לאור צירוף הנכויות וקבלת הגמלה, יקבל נפגע העבודה
יותר ממה שהשתכר בטרם הפגיעה. תכלית החוק הינה מתן תמיכה למי שהכנסתו
צומצמה בשל הפגיעה בעבודה. לפיכך, זהו תנאי בסיסי לצורך בדיקת זכאותו לצירוף
נכויותיו
, וזאת, גם לפי הפסיקה המרחיבה כפי שהובאה בפס"ד טננבאום. שהרי אם לא
צומצמה הכנסתו – מדוע יהא עליו לקבל גמלה מהקופה הציבורית?!
לעניין זה ראוי לבחון באופן מדוקדק את ה אמור בפס"ד טננבאום על פיו "הענקת
סמכות גם לגבי קביעת הקשר הסיבתי בין האופי המצטבר של הנכויות והצמצום
בהכנסות, מחייבת חוות דעת רפואית, ואין היא בתחום מומחיותו של פקיד התביעות
"
(ההדגשה לא במקור). משמע – על הוועדה לבדוק את הקשר הסיבתי בין האופן המצטבר
של הנכויות לבין הצמצום בהכנסות – וככל שאין צמצום בהכנסות כנדרש בחוק – ממילא
אין צורך בכינוס הוועדה.

ב. השאלה הבאה בענייננו הינה – כיצד יש לחשב את גובה ההשתכרות – האם רק מעבודתו כדפס, שהרי עבד בטרם התאונה כדפס, או – בכל עבודה שהיא שפרנסה אותו, כטענת הנתבע (אף שהחל לעבוד בה בגלל התאונה שארעה לו). לעניין זה יש לקבל את עמדת הנתבע, אשר עולה בקנה אחד עם נוסח החוק ועם תכליתו. הדבר החשוב הוא עצם ההשתכרות ולא התפקיד הספציפי שמילא בטרם הפגיעה. ואכן – אין מדובר בביטוח נזיקי רגיל, בו אדם תובע פיצוי בגין העובדה שמשתכר במקצוע אחר ממה שהשתכר בטרם הפגיעה. מדוב ר בחוק סוציאלי, שמטרתו לתת לאדם את יכולת ההשתכרות בכבוד, על מנת לצמצם את הפגיעה בכושרו להשתכר. מטרת החוק איננה לתת לו פיצוי בגין עבודתו כדפס שהופסקה, אלא מתן גמלה על מנת שימשיך לכלכל את משפחתו, לאור הפגיעה בכושרו להשתכר. כיוון שמדובר בחוק סוציאלי, שמטרתו לחלק משאבים מוגבלים רק למי שעומד בתנאי החוק – לא יהיה זה נכון להרחיב את החוק מעבר לתכליתו, כאשר גם מי שלא נפגע באופן ניכר בהכנסתו – יזכה ליהנות ממנו. לפיכך, יש לכלול את סך כל השתכרויותיו של התובע מעבודה לצורך זכאותו לצירוף נכויות.

ג. לאור צורת חישוב זו, ומשהתובע המשיך להתפרנס לאחר הניתוח, כמנהל (אף כי לא כדפס), יש לראות את סך הכנסותיו מעבודה לצורך בדיקת השאלה האם קיים צמצום ניכר בהכנסותיו. ודוק: גם הפסיקה המרחיבה לא מתעלמת מהוראת החוק לעניין עצם צמצום ההכנסות.
לעניין זה קובעת, כאמור תקנה 12א' כי: הועדה או ועדה רפואית לערעורים... תקבע את דרגת הנכות המצטברת לאחר שפקיד התביעות יאשר שהתקיימו בנכה העבודה הנסיבות כאמור בתקנה 12." (ההדגשות לא במקור). יצויין כי גם לפי הגישה המצמצמת של סעיף 12 לעניין גובה הצמצום מהכנסות – אין צמצום או ביטול של שאר חלקי הסעיף לעניין תפקידה של הוועדה, תפקיד אשר מתחיל לאחר בירורו של פקיד התביעות לעניין עצם הפגיעה בהכנסות, ואין לוועדה סמכות לדון בשאלה האם יש פגיעה בהכנסות (להבדיל משאלת הקשר הסיבתי לצמצום זה).

תפקידה של הוועדה לעסוק בקשר שבין הירידה בהכנסותיו למצב הרפואי של הנפגע, אך נשאלת הירידה בהכנסות כשלעצמה, איננה מעניינה של הוועדה, וגם לא תחום התמחותה. סמכותה של הוועדה הינה להסיק את המסקנות הרפואיות בלבד, ועל כן, רק לאחר שנקבע כי קיימת ירידה בהכנסות – אז נכנסת הוועדה לתמונה לצורך קביעת הקשר הסיבתי. עוד יצויין כי מטרת החוק הינה לפצות מי ששוב אינו יכול להתפרנס מעבודתו וכי בשל הפגיעה בעבודה צומצמה הכנסתו באופן ניכר. אלא שבענייננו – ומעבר לשאלת גובה הצמצום – ברור שהתובע חזר להרוויח בשנת 2004, משמע – שגם אם היה צמצום, הצמצום היה זמני בלבד.

ד. עוד יצויין כי התביעה לצירוף נכויות הוגשה רק בשנת 2006, לכן על פניו – הבדיקה נעשית לפי השתכרותו בשנת 2005, ובוודאי שביחס לשנה זו – אין צמצום ניכר בהכנסותיו (מה גם שגם התובע עצמו אינו טוען כי מיד לאחר התאונה השנייה צומצמה הכנסתו, אלא הדבר היה בעקבות ההחמרה שבעטיה נזקק לניתוח). לפיכך – צדק הנתבע כאשר בחן את צמצום הכנסתו תוך השוואתה לתקופה שקדמה להגשת התביעה.

ה. לאור האמור לעיל – לא שגה פקיד התביעות כאשר בדק את סך השתכרויותיו של התובע מכל עבודה שהיא, ולא רק כדפס, וכי בדיקה זו מראה ללא כל ספק כי לא ירדה הכנסתו של התובע באופן ניכר (גם ע"פ גישה מצמצמת של תקנה 12). כמו כן, מאחר שעל פניו לא הייתה ירידה ניכרת בהכנסותיו, כאמור – ממילא אין טעם להעבירו לוועדה רפואית אשר אמורה הייתה – לו הייתה ירידה בהכנסות – לקבוע האם יש קשר סיבתי בין מצבו הרפואי לירידה מהכנסותיו. מאחר שאין ירידה בהכנסותיו – ממילא אין מקום לכנס את הוועדה לדיון בו אין צורך בהכרעתה.
לאור האמור לעיל – התביעה נדחית.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום א' באב, תשס"ט (22 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

יפה שטיין, שופטת





מעורבים
תובע: דוד עמר
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: ענבל לש,גנסין