ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין .אולמי רנסאנס נגד חב' בר ש.נגדי :


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

הפ 000727/08

לפני

כבוד השופטת ענת ברון

תאריך:

20/07/2009

בעניין:

אולמי רנסאנס גבעתיים בע"מ

המבקשת

נ ג ד

1. חברת בר ש.נ.י ארועים בע"מ

2. יצחק בראון

המשיבים

פסק-דין

פתח דבר

1. ביום 4/6/08 ניתן פסק בוררות על ידי הבורר, עו"ד שמחה זילברמן (להלן: "הפסק" או "פסק הבוררות" ו"הבורר", לפי העניין) בסכסוך שבין המבקשת, אולמי רנסאנס גבעתיים בע"מ (להלן: "רנסאנס") מצד אחד לבין המשיבה מס' 1 חברת בר ש.נ.י ארועים בע"מ (להלן: "בר") ומשיב מס' 2, יצחק בראון (להלן: "בראון"), מצד שני.

לפניי בקשתה של רנסאנס לביטול פסק הבוררות (להלן: "בקשת הביטול"). בר ובראון מצידם מתנגדים לבקשת הביטול.

הצדדים ויתרו על חקירות המצהירים, ובהסכמתם ההכרעה בבקשת הביטול ניתנת על סמך כתבי הטענות על נספחיהם וסיכומים בכתב שהוגשו.

רקע עובדתי

2. ביום 24/10/04 נחתם בין הצדדים חוזה שעל פיו רנסאנס השכירה לבר אולם שמחות הידוע בשם "אולמי רנסאנס" (להלן: "החוזה" ו"אולם השמחות", לפי העניין; צורף כנספח ב לבקשת הביטול). תקופת השכירות על פי החוזה נקבעה לשנתיים, מיום 1/1/2005 ועד ליום 31/12/2007, כאשר לבר ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות בשמונה תקופות נוספות של שנה מידי פעם.

בראון ערב לכל התחייבויותיה של בר, ולמען הנוחות ככל שאתייחס לבר בהמשך - הכוונה גם לבראון.

לא חלף זמן רב ובין הצדדים נתגלעו מחלוקות וטענות הדדיות בדבר הפרת החוזה, כאשר כל צד מכוון אצבע מאשימה כלפי משנהו. במצב דברים זה החליטו הצדדים על סיום ההתקשרות ביניהם, וחתמו ביום 24/3/05 על חוזה שאותו כינו חוזה התנתקות שלפיו הושב אולם השמחות לידי רנסאנס (להלן: "חוזה ההתנתקות", צורף כנספח ג לבקשת הביטול). בפועל החזיקה בר באולם השמחות החל מיום 11/1/05 ועד ליום 24/3/05, כ-70 ימים.

בסעיף 39 לחוזה הסכימו הצדדים כי כל מחלוקת שביניהם תובא להכרעתו של בורר דן יחיד שזהותו תוסכם ביניהם; ובמסגרת חוזה ההתנתקות הסכימו הצדדים על זהותו של הבורר, עו"ד שמחה זילברמן כפי שכבר צוין.

בפני הבורר חזר כל צד והאשים את הצד שכנגד בהפרת החוזה ותבע את נזקיו בגין ההפרות הנטענות.

תמצית קביעותיו של הבורר הצריכות לעניין

3. ראשית דבר הכריע הבורר בשאלת מהותו של החוזה – כאשר בעוד שרנסאנס טענה כי החוזה הוא להשכרת מקרקעין ותו לא, טענה בר כי עניינו של החוזה בהשכרתו של "עסק חי" לצורך הפעלת אולם שמחות; והבורר קיבל את עמדתה של בר בעניין זה. בהמשך קבע הבורר כי "התמונה המצטיירת בעיני מן החוזה, הן מתצהיריהם של הצדדים והן מעדויותיהם היא, כי שניהם הפרו את החוזה" (ההדגשה במקור – ע.ב.).

ככל שמדובר ברנסאנס, קבע הבורר כי זו הפרה את החוזה בכך שמיאנה לשתף פעולה בכל הנוגע לעריכת רשימות מדויקות בנוגע למצבו של המלאי והציוד באולם השמחות חרף ההוראה המפורשת שבסעיף 12ב לחוזה המתלה את היכנסו לתוקף, בין היתר, בעריכת רשימות כאלה; וזו לשון ההוראה:

"12.ב בנוסף, תנאי לכניסתו לתוקף של חוזה זה הינו המצאת כל הבטחונות, פוליסות הביטוח, רשימות ודוחו"ת לגבי הציוד והמתקנים כמפורט בחוזה זה ובנספח א" (ההדגשה שלי – ע.ב.).

כן הדגיש הבורר את החשיבות שייחסו הצדדים לרשימות המלאי והציוד ועריכתן בעוד מועד, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בנספח א לחוזה הנזכר בסעיף 12ב לחוזה שצוטט לעיל (ובמיוחד בסעיף 6 לנספח; להלן: "הרשימות").

משלא התקיים התנאי המתלה של עריכת הרשימות בשל התנהלותה של רנסאנס, כפי שקבע הבורר, הוסיף וציין כי משמע שהחוזה לא נכנס לתוקף. עם זאת ומאחר שאין מחלוקת כי בר החזיקה ועשתה שימוש באולם השמחות משך תקופה של למעלה מחודשיים, ראה הבורר לעשות הבחנה בין חזקה בפועל (occupation) שנמסרה לבר לבין חזקה משפטית (possession).

4. יוער בנקודה זו כי לטענת רנסאנס קביעתו של הבורר שעל פיה החוזה לא קיבל כל תוקף – הגם שרנסאנס אינה מסכימה עם קביעה זו – משמיטה את סמכותו של הבורר היונק את סמכותו מן החוזה. ואולם ייאמר כבר כעת כי אין לטענה זו מקום, ראשית דבר משום שחרף העובדה שהטענה לענין תוקפו של החוזה הועלתה על ידי בר במסגרת הבוררות, רנסאנס לא טענה לחוסר סמכות הבורר להיזקק לה; ומשכך חלים דיני ההשתק (ראו: רע"א 4928/92 עזיז עזרא האג' נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד מז(5) 94, 101). אין בטענה זו ממש גם לנוכח נוסחו הרחב של סעיף הבוררות בחוזה, שמקנה על פניו תוקף לתניית הבוררות כתנייה עצמאית, והן בשל העובדה שבחוזה ההתנתקות המאוחר "להתנתקות" שביניהם, הצדדים חזרו והפנו לתניית הבוררות ולמוסד הבוררות כאכסניה המוסכמת עליהם לבירור המחלוקות שביניהם ואף הוסיפו וקבעו את זהותו של הבורר.

5. אשר לבר, הבורר קבע כי זו הפרה את החוזה בכך שלאחר שזה נחתם התנתה את המשך ההתקשרות בשורה של תנאים – איטום נזילות, פתרון בעיית ריח, הוצאת רישיון עסק זמני, והתאמת דמי השכירות לשנה הראשונה עקב השקעות שבר נדרשה להשקיע במקום – שלא היה מקום להתנות בהם את קיום החוזה; שכן גם אם הדרישות מקורן בהפרות חוזה מצד רנסאנס, כטענת בר, הרי שאלה אינן הפרות יסודיות ובוודאי שאינן מהוות תנאים מתלים.

משהגיע הבורר למסקנה כי האשם בהפרות החוזה רובץ לפתחם של רנסאנס ובר כאחד, ראה לנכון להחיל בנסיבות אלה את דוקטרינת האשם התורם בחוזים כפי שניתן לה ביטוי בהלכה שנקבעה בע"א 3912/90 Eximin S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64.

6. על יסוד חומר הראיות שבפניו ראה הבורר לחלק בין הצדדים את האחריות לנזק באופן שרנסאנס תישא באחריות ל-70% מהנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרות ההדדיות ואילו בר תישא ב-30% מהנזקים. בהתבסס על חלוקה זו בחן הבורר את הנזקים הנטענים ופסק פיצוי כדלקמן, לכל אחד מהצדדים לפי העניין (כאשר הסכומים נכונים ליום 24/3/05):

א. דמי שכירות – בגין התקופה שבר החזיקה באולם השמחות, 70 ימים, קבע הבורר כי עליה לשאת ב-30% מדמי השכירות ועל רנסאנס לשאת ב-70% מדמי השכירות. בהתחשב בכך שבר שילמה מראש דמי שכירות בסך 60,000 דולר (כנראה עבור 6 חודשים מראש, כאשר יוער כי דמי השכירות נקבעו בסכום קבוע של 10,000$ לחודש בתוספת 3$ בגין כל מנת אוכל שתימכר), קבע הבורר כי מגיע לה החזר בסך 230,346 ₪.

ב. בגין מלאי מזון בסך 65,060 ₪ שרנסאנס הותירה במחסנים, חייב את בר בתשלום של 30%, היינו סך של 19,518 ₪.

ג. מקדמות – בגין מקדמות בסך 46,660 ₪ ששולמו לבר על ידי מזמיני ארועים, כאשר הארועים בוצעו על ידי רנסאנס, קבע הבורר כי לא מדובר בנזק אלא בהשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט ומשכך חייב את בר להשיב לרנסאנס את מלוא הסכום.

ד. בגין ארנונות ואגרות בסך 85,039 ₪ ששולמו על ידי בר כפי שקבע הבורר, חייב הבורר את רנסאנס בתשלום 70%. יוער כי מתוך טעות בחישוב קבע הבורר כי 70% הם 65,867 ₪ בעוד אשר צ"ל 59,527 ₪, וטעות זו תתוקן מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 22(ד) לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק").

ה. בגין רכישות מזון שביצעה בר בסך 97,106 ₪ - חייב הבורר את רנסאנס בתשלום בשיעור של 70%, היינו 67,974 ₪.

ו. בגין ביטוח אולם השמחות שבוצע על ידי בר – חייב הבורר את רנסאנס ב-70% מסכום הפרמיה היחסית לתקופה שבה החזיקה בר באולם, שהם 6,450 ₪.

ז. בנוגע להשקעות שביצעה בר – חייב הבורר את רנסאנס להחזיר לה את מלוא השקעתה בהכשרת מבואה נאותה לאולם השמחות בסכום של 86,848 ₪, משקבע הבורר ששומה היה על רנסאנס להקים מבואה זו והיא לא עשתה כן; מה גם שזו נותרה עתה בידי רנסאנס.

ח. אבדן רווחים – לבסוף קבע הבורר כי בר זכאית לקבל חלק מן הרווחים שהיו צפויים בגין ההזמנות ככל שהוכח שהיא העבירה לביצועה של רנסאנס, בשיעור של 70% מהרווח, ובסה"כ 84,208 ₪.

בסיכום כל האמור חייב הבורר את רנסאנס לשלם לבר 470,801 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. בנוסף חייב הבורר את רנסאנס בתשלום של 77,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין הוצאות הבוררות ושכר טרחת עורך דין. יצוין כי פרטי נזק רבים שכל אחד מהצדדים טען להם, נדחו על ידי הבורר.

עילות הביטול עליהן נסמכת בקשת הביטול וטענות הצדדים

7. העילות לביטול פסק בוררות מנויות בסעיף 24 לחוק, ורק בהתקיים איזה מהן רשאי בית המשפט להיעתר לבקשה לביטול הפסק [רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' יהודה שלאנג ובנין בע"מ, פ"ד מה(5) 511, 516-517 (1991); ע"א 209/71 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות, אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד נה(1) 108, 112 (1971)].

רנסאנס סומכת את בקשת הביטול על שש עילות המעוגנות בסעיפים 24(1), 24(3), 24(4), 24(5), 24(9) ו-24(10) לחוק, אשר כל אחת מהן לטענתה מצדיקה את ביטול הפסק, לא כל שכן מצבור עילות הביטול; וזו לשון החוק:

"(1) לא היה הסכם בוררות בר-תוקף".

"(3) הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות;"

"(4) לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו".

"(5) הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו".

"(9) תכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור".

"(10) קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד".

8. טענת רנסאנס שלפיה לא היה הסכם בוררות בר תוקף (עילת ביטול לפי סעיף 24(1) לחוק) נשענת על קביעת הבורר שלפיה החוזה לא נכנס לתוקף, ובאין תוקף לחוזה אין תוקף לתניית הבררות שבו. ואולם טענה זו אין בה ממש מכל אותם טעמים שפירטתי זה מכבר בסעיף 4 לעיל.

הטענה שבפי רנסאנס כי הבורר פעל ללא סמכות או תוך חריגה ממנה (עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק) מתייחסת לגישתה לקביעת הבורר כי לא נמסרה חזקה באולם השמחות – קביעה המנוגדת לאמור בחוזה ההתנתקות שכל תכליתו החזרת החזקה באולם השמחות לידי רנסאנס. כן טוענת רנסאנס לחריגת הבורר מהסמכות הנתונה לו בכך שהצדיק את ביטול החוזה על ידי בר באי עריכת הרשימות על ידי רנסאנס – הפרה שלגרסת רנסאנס כלל לא נטענה כהפרה שבגינה מוצדק היה לבטל את החוזה; בקבעו כך גם נתן הבורר משמעות יתרה לטענה זו, תוך שמחד גיסא התעלם מכלל חומר הראיות שהובא בפניו המוכיח – בניגוד לקביעתו – שרנסאנס כן שיתפה פעולה עם בר בהכנת הרשימות (עילת ביטול לפי סעיף 24(5) לחוק), ומאידך גיסא שלל מרנסאנס הזדמנות נאותה להבאת ראיות וטענות (סעיף 24(4) לחוק). כך במיוחד משטענתה העיקרית אם לא היחידה של בר נגעה אך לליקויים ופגמים באולם השמחות. עוד נטען על ידי רנסאנס בהקשר זה, כי הבורר התעלם מדיני תום הלב וחובת הקטנת הנזק החלה על בר, ביחסו משקל כה רב לנושא הרשימות כמצדיק ביטול החוזה והפסקת ההתקשרות (עילות ביטול לפי סעיפים 24(3) ו-24(10) לחוק).

רנסאנס טוענת להתעלמות הבורר ממכלול שלם של טענות וראיות גם בקביעותיו לעניין התנהלות לא תקינה מצידה בנושא "הריח" ו"המבואה" (עילות ביטול לפי סעיפים 24(4) ו-24(5) לחוק). אף בנוגע לחיוב רנסאנס בתשלום הוצאות כאלה ואחרות לידי בר – בעיקר בגין הכשרת המבואה ו"השתתפות" ברכישת מזון על ידי בר – טוענת רנסאנס לפסיקה בהיעדר ראיות, ושלילת הזדמנות נאותה לטעון את טענותיה ולהביא את ראיותיה (סעיף 24(4) לחוק). במיוחד טוענת רנסאנס כנגד חיובה ב"אבדן רווחים", ענין שהצדדים הסכימו מפורשות בחוזה ההתנתקות שלא תועלה כל טענה ביחס אליו (סעיף 24(3) לחוק). רנסאנס מוסיפה וטוענת כי אין זה מתקבל על הדעת שהבורר חייב אותה ב-70% מההוצאות שבהן נשאה בר בתקופה שבר החזיקה באולם השמחות (שכר דירה, ארנונה, ביטוח ומזון) – גם אם חזקה עובדתית ולא משפטית, כקביעת הבורר – שאז גם נהנתה בר מהכנסות מארועים שקיימה שם; ואם חייב את רנסאנס ב-70% מההוצאות, לכל הפחות היה על הבורר לזכותה ב-70% מההכנסות באותה תקופה. קביעתו של הבורר כאמור נוגדת, לטענת רנסאנס, כללי יסוד בהשבה ובדיני עשיית עושר ולא במשפט ומשכך מהווה חריגה מסמכות (עילת ביטול לפי סעיף 24(3) לחוק). בהקשר להתייחסותו של הבורר למהות העסקה שביסוד החוזה ולהשלכות הנודעות לכך לענין החיובים החלים על כל אחד מהצדדים, טוענת רנסאנס כי התייחסותו של הבורר לעסקה כאל השכרתו של "עסק חי" בעוד שמדובר בחוזה לשכירות מקרקעין ותו לא, היא שגויה ומשליכה על ניתוח הדברים ופסק הבוררות בכללותו.

לבסוף טוענת רנסאנס כי קביעותיו של הבורר מהוות גם פגיעה בכללי הצדק הטבעי (עילות ביטול מכוח הוראת סעיפים 24(9) ו-24(10) לחוק), וכי יש בפסק הדין משום עיוות דין.

9. בר דוחה מכל וכל את השגותיה של רנסאנס על קביעות הבורר. לטענתה נושא הרשימות כתנאי מתלה לקיומו של החוזה קיבל ביטוי הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדות ראשית מטעם בר, ואף זכה לדיון נרחב במהלך החקירות, כפי שפירטה בר בהרחבה בתשובה שהגישה לבקשת הביטול.

משקיבל הבורר מן הבחינה העובדתית את טענתה של בר, שלפיה רנסאנס לא שיתפה פעולה בענין הכנת הרשימות שהמצאתן היוותה תנאי מתלה לקיום החוזה, בדין קבע כי הצדדים לא השלימו את מסירת החזקה באולם השמחות מן הבחינה המשפטית, להבדיל ממסירת החזקה בפועל, ולא השלימו את שכלול תוקפו של החוזה על כל המשתמע מכך. בהקשר זה מדגישה בר כי הבורר דחה לגופה את עמדת רנסאנס שלפיה עריכת הרשימות היתה פריבילגיה שלה, ובדין קבע כך וגם בהתייחסותו לעסקה כאל השכרת "עסק חי".

בר מוסיפה וטוענת כי הבורר הוסמך לפסוק לפי מיטב שפיטתו ולא הוגבל לדין המהותי ולסדרי דין וראיות; וכי על רקע הסמכות הרחבה עד מאד שהוקנתה לבורר כאמור, לטענת בר, רנסאנס אינה יכולה להשיג על קביעות הבורר רק משום שאלה אינן לרוחה; שכן גם אם טעה הבורר מהבחינה המשפטית – ולא היא, לטענת בר – הרי שאין זו עילה לביטול פסק בוררות.

לגישת בר, רנסאנס "מתווכחת" עם קביעות עובדתיות של הבורר, אשר נסמכו על חומר ראיות רב ומקיף שהוצג לו, גם אם לא התייחס בפסק הבוררות לכל טענה וטענה שהעלה מי מהצדדים, שכן אינו מחוייב לעשות כן וחזקה עליו כי כל החומר שהובא בפניו היה לנגד עיניו ונבחן על ידו. מכל מקום תקיפת ממצאים שקבע הבורר, כפי שתוקפת רנסאנס, אלה טענות הנושאות אופי של ערעור ואין מקומן בבקשה לביטול פסק בוררות.

במישור הנזקים שפסק הבורר וחלוקת האחריות, טוענת בר כי גם היא אינה שבעת רצון עם קביעות הבורר, וזאת מן הטעם שלגישתה לא היה מקום שתוטל עליה אחריות כלל; אך עם זאת היא מודעת שאין בכך כדי להקנות לה עילה לביטול קביעות אלה של הבורר, כפי שאין גם לרנסאנס. בר מוסיפה בהקשר זה, כי גם אם במקום אחד חייב הבורר את רנסאנס יתר על המידה, הרי שבמקום אחר קיפח את בר ובכך באים הדברים לידי איזון.

דיון

10. בתניית הבוררות שבחוזה שאליה מפנה גם חוזה ההתנתקות, נקבע כי על הבוררות יחולו הוראות חוק הבוררות; ובכלל זה גם התוספת הראשונה לחוק הבוררות – כעולה מהוראת סעיף 2 לחוק.

בסעיף יד לתוספת הראשונה לחוק נאמר :

"הבורר יפעל בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך ויפסוק לפי מיטב שפיטתו על פי החומר שבפניו; הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנוהגים בבתי המשפט".

הנה כי כן, לבורר הוקנתה סמכות רחבה עד מאד; ובפסק דין מנומק ומפורט, הנסמך על קביעות עובדתיות וניתוח משפטי, הגיע לכלל מסקנה שלפיה שני הצדדים גם יחד הפרו את החוזה וראה לנכון לחלק ביניהם את האחריות לנזקים שארעו באמצו את דוקטרינת האשם התורם בחוזים בנסיבות המקרה. כך לנוכח התמונה שנתגלתה בפניו לאור כתבי הטענות, התצהירים וסיכומים שהוגשו, וכן חקירות המשתרעות על 600 עמודי פרוטוקול כפי שציין בפסק הבוררות (סעיף 6 לפסק הבוררות).

כפי שכבר נזכר, טרוניה מרכזית של רנסאנס כנגד פסק הבוררות נוגעת לקביעתו שרנסאנס הפרה את החוזה בכך שסירבה לשתף פעולה בכל הנוגע לעריכת הרשימות באשר למצבו של המלאי והציוד, שהכנתן היוותה תנאי מתלה לקיומו של החוזה, תוך שהיא מעלה בהקשר זה טענות בדבר התעלמות הבורר מראיות ובעיקר ייחוס משקל יתר לטענה "אגבית ושטחית", כלשון רנסאנס, בלא שניתנה לה הזדמנות להתגונן בפניה. ואולם עיון בפסק הבוררות מגלה כי סוגיה זו נפרשה בפני הבורר בהרחבה והמשקל והמרכזיות שראה לנכון לייחס לנושא הוא עניין המסור לשיקול דעתו, אשר נומק על ידו והוסבר בפירוט רב, הן במישור העובדתי והן בהתייחסותו המשפטית. כך גם סיווגו של הבורר את ההתקשרות כהשכרתו של "עסק חי", תוך שדחה לגופה את טענת רנסאנס שלפיה מדובר בעסקה להשכרת מקרקעין ותו לא. ודוק, אין זה משנה וגם אין להסיק מכך, שההתקשרות נשאה את כל הסממנים והמאפיינים של "עסק חי" אלא שכינוי זה משקף לגישת הבורר נכון יותר את העסקה מאשר עסקת שכירות מקרקעין גרידא.

בנוגע לחלוקת האחריות ותוך התייחסות לפסיקה בסוגיה זו, ציין הבורר "כי בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש לבחון את התרומה הסיבתית של כל אחת מן ההפרות לנזק" (סעיף 15 לפסק הבוררות). על רקע האמור פנה הבורר "לבחון אפוא את התנהגותם של הצדדים במקרה שלפניי" (סעיף 16 לפסק הבוררות); ולאחר ניתוח ארוך ומדוקדק הגיע לכל מסקנה "כי יש לחלק את האחריות בין רנסאנס לבין בר באופן שרנסאנס תישא באחריות של 70% לנזקים שנגרמו כתוצאה מההפרות ההדדיות. עתה עליי לבחון אלו נזקים הוכיחו הצדדים במהלך הבוררות; עוד אבחן אם קיימת חובת השבה כלשהי, של איש מן הצדדים לרעהו" (סעיף 22 לפסק הבוררות); וכך אמנם עשה הבורר.

11. טענות רנסאנס כנגד קביעותיו של הבורר, הינן רובן ככולן טענות "ערעוריות" באופיין, אף שהיא מבקשת לעטות אותן בכסות של עילות ביטול המוכרות בחוק; וכידוע בית המשפט אינו משמש כערכאת ערעור על פסק בוררות:

"אותה גישה עצמה היא שעמדה לנגד עיני המחוקק עת בחר שלא לכלול בחוק הבוררות את עילת הביטול בגין 'טעות על פני הפסק', עילה אותה מצינו בפקודת הבוררות שקדמה לחוק (ראו: ע"א 209/70 חביבאללה נ' קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין בעבודות ציבוריות פ"ד כח(1) 108, 111). על פי גישה מצמצמת זו, מקפיד בית המשפט לשמור על האוטונומיה של מוסד הבוררות ועל עצמאות קביעותיו. אין בית המשפט שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות והעילות להתערבותו בהם מתאפיינות בבדיקת תקינות הליך הבוררות ולא בבחינה מהותית של תוצאותיו (ראו: רע"א 113/87 חברת נתיבי איילון בע"מ נ' שטאנג פ"ד מה(5) 511, 517)." (ההדגשה שלי – ע.ב.) [רע"א 2237/03 אפרים שועלי בנין והשקעות בע"מ נ' המועצה המקומית תל מונד, פ"ד נט (4) 529, 542 (2005)]

ברוח דברים אלה, גם אם שגה הבורר בשיקול דעתו, אין לומר שפעל בחוסר סמכות או חרג מסמכותו, וגם לא שפסק בניגוד לדין, ויפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"א 388/81 תימורים מושב שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' משתלת ויצמן סול כהנא בע"מ, פ"ד לו (4) 253, 264 (1982):

"כשמקבלים הצדדים על עצמם למסור את חילוקי הדעות שביניהם לבוררות, מקבלים הם עליהם את שיקול- דעתו ואת הבנתו את החוק ואת העובדות, ואינם יכולים לקבול, כי אלה מוטעים היו. על-כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול הדעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כן קיבלוהו הצדדים עליהם."

יוער בנקודה זו, כי התיקון לאחרונה בחוק הבוררות, לענין "ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות" (סעיף 29ב לחוק), אינו חל על ההליכים דנן – ועם זאת יצוין שלפי התיקון לחוק, נדרשת הסכמה מראש של הצדדים לאפשרות לערער על פסק בוררות וגם אז גדר הערעור שהחוק מתיר הוא מוגבל.

12. נמצאנו למדים כי גם אם רנסאנס אינה שבעת רצון מהתוצאה ואף אם נפלה טעות בפסק, הרי שעסקינן לכל היותר בטעות שבשיקול דעת וזו אינה עילה מוכרת להתערבות שיפוטית בפסק בוררות [ראו: בר"ע 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים – כפר שיתופי, תק-על 2003 (3) 1531, 1540 (2003)]. יוער בנקודה זו כי ככל שנטען לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי ותקנת הציבור, טענות אלה נטענו בלא כל ביסוס.

מכל הטעמים שפורטו, גם אין מקום להתערב בפסק הבוררות בכל הנוגע למישור הנזק והפיצוי או השבה שקבע הבורר בפריטים השונים. זאת למעט שני עניינים שדומני שטעונים תיקון, ואני מורה כן מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 26(ב) לחוק: האחד – חיוב רנסאנס בסכום של 84,208 ₪ בגין אבדן רווחים. בחוזה ההתנתקות שבו הסדירו הצדדים את החזרת אולם השמחות לידי רנסאנס, נדרשו להסדיר גם את נושא הארועים שבר התחייבה זה מכבר כלפי צדדים שלישיים לקיימם באולם השמחות. על פי האמור בחוזה ההתנתקות קיבלה על עצמה רנסאנס לקיים את הארועים הללו ואת כל התחייבויות וזכויות בר בנוגע אליהם (סעיף 5 לחוזה ההתנתקות). במסגרת זו הסכימו הצדדים באופן מפורש כי הרווחים מאותם ארועים וכמותם ההפסדים – יהיו של רנסאנס בלבד (סעיפים 6(ב)(ג) ו-7(ד)(ה)(ז) לחוזה ההתנתקות). חיוב רנסאנס בגין אובדן רווחים חורג אפוא באופן ברור מההוראות החוזיות שבין הצדדים, ומשכך אין לו מקום.

השני – משחוייבה רנסאנס להשתתף ב-70% מהוצאות בר בגין התפעול השוטף של אולם השמחות בעת שהאחרונה החזיקה באולם (שכר דירה, ארנונה, ביטוח, מזון), מתבקש היה לשתפה מנגד ב-70% מהכנסות בר מהארועים באותה תקופה, ונראה כי העניין נשמט מהבורר. הכנסות אלה מסתכמות ב-184,316 ₪ כאמור בעמ' 11 סעיף 5 לכתב התביעה שהגישה בר לבורר (נספח ו לבקשת הביטול), ו-70% מסכום זה הם 129,021 ₪ שאותם יש לזקוף לזכות רנסאנס בהתחשבנות שבין הצדדים.

לאחר שני התיקונים הללו (בנוסף לטעות חישוב שתוקנה כאמור בסעיף 6ד לעיל) - רנסאנס תשלם לבר סך של 251,232 ₪ (במקום 470,801 ₪) בצירוף ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק פסיקת ריבית מיום 24/3/05 עד ליום התשלום בפועל.

למעט תיקונים אלה, הבקשה לביטול פסק הבוררות נדחית; ופסק הבוררות נותר על כנו ואני מאשרת אותו.

לנוכח התוצאה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן והודע היום, 20/7/2009, במעמד: ________________________________

___________________________________________________________

ענת ברון, שופטת



מעורבים
תובע: אולמי רנסאנס גבעתיים בע\'מ
נתבע: חברת בר ש.נ.י ארועים בע\'מ
שופט :
עורכי דין: