ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין (שושה )קטינה( ס נגד נתשה מרשד )בתיק שושה )קטינה( נגד נתשה :


1


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בש"א 3061/08

ת"א 8433/06

בפני:

כבוד השופט יוסף שפירא

בעניין:

ש'.ס' (קטינה)

ע"י ב"כ עו"ד י' דייויס

המבקשת

נ ג ד

1. נתשה מרשד

2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד א' כרמלי

המשיבים

החלטה

לפניי בקשה לתשלום תכוף מטעם המבקשת שנפגעה בתאונת דרכים בכפר חוסאן. נהג הרכב הפוגע ישראלי, ומבטחת הרכב חברת ביטוח ישראלית. איזה דין חל על בקשה לתשלום תכוף, שעה שהתביעה העיקרית תידון על פי החוק הזר? האם ניתן להגיש תביעה לתשלום תכוף בנסיבות אלה מעבר ל-12 חודשים לאחר התאונה.

אלה השאלות המרכזיות בבקשה זו, לבד משיעורן של הדרישות הפרטניות.

הרקע לבקשה

1. אין זו הבקשה הראשונה לתשלום תכוף שמוגשת על ידי המבקשת. התביעה העיקרית הוגשה בשנת 2006 (ת.א. 8433/08). המבקשת נפגעה בראשה והייתה מאושפזת תקופה ארוכה, ושבה לביתה לאחר הגשת הבקשה הנוכחית. בקשה ראשונה לתשלום תכוף הוגשה בשנת 2006 (בש"א 3880/06). ביום 24.6.07 נפסק למבקשת סכום של 100,000 ₪ וכן הזכות לקבלת התחייבות לרכישת ציוד. קדמו לאותה בקשה שני תשלומים נוספים האחד ביום 25.7.06 בסך 20,000 ₪ והשני ביום 24.10.06 בסך 20,000 ₪.

מהות הבקשה

2. בבקשה הנוכחית טוענת המבקשת כי ישנן הוצאות אשפוז בסך כ-200,000 ₪ שטרם שולמו, וכן הוצאות אשפוז בבית חולים אלי"ן בעלות יומית של 1,798 ₪, וכן הוצאות מוגברות לרכישת מזון בסך 1,000 ₪ לחודש, טלפונים בסך 1,000 ₪ לחודש, הוצאות רפואיות הכוללות טיטולים, תרופות וכו' כ-1,700 ₪ לחודש. כמו כן זקוקה היא לכסא גלגלים, וכן עזרים שונים לצורך טיפולה וניידותה בשיעור 130,000 ₪. כמו כן מבוקש סך 15,000 ₪ בגין הפסדי הכנסה של האב, והוצאות סיעוד סביב השעון בסך 16,000 ₪ לחודש.

טיעוני המשיבים

3. אין למבקשת עילה על פי חוק הפלת"ד והתקנות באשר היא תושבת הרשות הפלסטינית. המבקשת לא נקטה בהליכים מקדמיים על פי הדין טרם הגשת הגשת הבקשה, וככל שיש לדון בבקשה, הרי זה בהתאם לדין הזר דהיינו לדין שחל ברשות הפלסטינית, באשר כל החוקים העוסקים במתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים הם בעלי תחולה טריטוריאלית. בשטחי הרשות חל חוק הביטוח מס' 20 לשנת 2005, ואם יש לדון לפיו, הרי שעל המבקשת להוכיחו. גם לגופו של עניין יש לדחות הבקשה באשר במקרה הטוב הסכומים שניתן להשית על הנתבעים, הינו כפל השכר הממוצע במשק ברשות, בהתאם לסעיף 155 לחוק הנ"ל. כמו כן יש מגבלת זמן של 12 חודשים לאחר התאונה (סעיף 165 לחוק הנ"ל). מכל מקום כל הסכומים הנתבעים מוגזמים ומופרכים והמבקשת צריכה לקבל טיפול במחוז מגוריה.

דיון

4. ביום 21.5.07 ניתנה על ידי החלטה במסגרת התיק שלפני, בה עלתה השאלה איזה דין חל על התאונה נשוא תיק זה. על פי חומר הראיות שהיה לפניי, קבעתי בנקודה זו כדלקמן:

"הפועל היוצא מן המקובץ הינו, כי בנסיבות המקרה שלפני, משמדובר באירוע בשטח C בנפת בית לחם, והנפגעת הינה תושבת האיזור, אין חוק הפיצויים חל עליה. דעה זו הינה אף עמדת המדינה, כפי שבאה לידי ביטוי בחוות דעת מקיפה שנערכה על ידי עו"ד דורון סלובטיצקי עוזר לפרקליט מחוז ירושלים (כתוארו אז), אשר הוגשה ביום 30.1.02 לבית משפט השלום בירושלים במסגרת ת.א. 15047/00 (המצוטט לעיל)" (שם, פסקה 7).

ולעניין התשלום התכוף, קבעתי שם כדלקמן:

"תשלום תכוף

בענין זה טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כדלקמן:

"הואיל ובענייננו חל הדין שחוקקה הרשות הפלסטינית, על התובעים להוכיח את כל הוראותיו. משיעשו כן, יוכלו התובעים להסתמך על הוראות החוק הנ"ל, ולבקש תשלום תכוף על פיו, ככל שהדבר אפשרי על פי הוראות אותו חוק, אם בכלל" (שם, 10).

דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם שיטתו לעניין הדין הזר, שהרי אם אכן הרשות חוקקה חוק למתן פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בדגם הישראלי, הכולל תשלום תכוף, לא הוכיחה היא שאין התייחסות לתשלום תכוף, ולפיכך יש להחיל בעניין זה את חזקת שיוויון הדינים.

מכל מקום, נושא התשלום התכוף הינו במכלול הזכויות הדיוניות בהיותו תשלום "על חשבון" (סעיף 5ג' לחוק הפיצויים), והחלטה בבקשה לתשלום תכוף אינה מהווה מעשה בית דין.

מכאן שיש לדון בבקשה לתשלום תכוף על פי דין הפורום (ע"א 750/79 קלאוזנר נ' ברקוביץ פ"ד לז(4) 449, 456; א' הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, מהדורת תש"ל, שם, 23; ת.א. 2750/83 (מחוזי ת"א) הלבנון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ד (3) 213).

כן ראו ת.א. 1269/85 (מחוזי ת"א) הלבנון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ד (3) 213).

כן ראו ת.א. 1269/85 (מחוזי ת"א) משה אמסלם נ' דני לוי, תק-מח 92(3), 751).

התוצאה הינה כי התביעה תידון על פי הדין החל באיזור C”. (שם, פסקה 12).

5. על החלטה זו ביקשו שני הצדדים רשות ערעור (רע"א 5482/07; רע"א 5635/07). לאחר דיון בבקשות החליט בית המשפט העליון (כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כב' השופט א' גרוניס וכב' השופט ח' מלצר), ביום 6.2.08, כדלקמן:

"המבקשים עומדים על כך שיש שוני מבחינת הדין בין תביעה הנוגעת לתאונת דרכים שאירעה בשטח C באזור, לבין תאונה שארעה בשטח A או בשטח B. השאלה העובדתית אם מדובר בתאונה שאירעה בשטח C ואם לאו, טרם נתבררה בבית המשפט המחוזי, ותעודת עובד הציבור שהוגשה בשלב הסיכומים אינה מקובלת על המשיבים.

כיון שכך, יוחזר הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע, לאחר שיבחן את הראיות המתאימות, בשאלה העובדתית. משיעשה כך, ישקול בית המשפט המחוזי את הצורך והתועלת שבהזמנת היועץ המשפטי לממשלה להתייצב או ליתן חוות דעת בשאלה ובהשלכה שעשויה להיות לה" (שם,שם).

6 כמצוות בית המשפט העליון התקיים דיון בו הובאו ראיות לגבי המיקום המדויק של התאונה.

באותו שלב של הדיון, עמדו לפני להכרעה שתי שאלות – האחת, האם מקום התאונה הינו בתחום שטח C, כמשמעו בהסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו, שנחתם בקהיר בין מדינת ישראל לבין ארגון השחרור הפלסטיני, ביום כ"ג באייר התשנ"ד (4 במאי 1994) (כתבי אמנה 32, עמ' 2)? השניה, בהינתן כי מקום התאונה נמצא בשטח C, מהו הדין אשר יש להחיל במקרה זה, האם זהו הדין הישראלי או הדין הפלסטיני?

7. לאחר עיון בראיות שהוצגו לפני, לרבות בתצ"א (תצלום אויר) של המקום, הגעתי למסקנה כי כל הכביש בו קרתה התאונה מצוי בשטח C, ולפיכך יש לקבוע באופן חד משמעי כי מבחינה עובדתית, התאונה אירעה בשטח C כמו כן, בהינתן כי התאונה קרתה בכביש הראשי, טענה אשר הוכחה בעדותו של הסבא, בה אני נותן אמון, ועולה בקנה אחד עם דברי הנתבע 1 בהודעתו במשטרה, אזי הקירבה לקו הגבול בין שטח B לשטח C אינה בעלת משמעות, ואין בה בכדי לשנות את קביעתי זו. אין מדובר בנקודת ציון עלומה אשר התובעים יכולים לשגות במיקומה, אלא כמעט בכל נקודה לאורכו של הכביש הראשי בו היתה קורה תאונה, ניתן לקבוע בנקל ובוודאות כי מדובר בשטח C.

8. כך גם חובת הוכחת הדין הזר חלה, כך נקבע, על המעוניין להסתמך עליו ראו (דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3), 573). במקרה דנן, הוכיחו הנתבעים כי חוק הפיצויים הישראלי אינו חל בשטח בו אירעה התאונה, אלא חוק הרשות הפלסטינית הינו החוק שחל. לפיכך, היות והבסיס החוקי עליו סמכו התובעים את תביעתם אינו מתקיים עוד, עליהם להוכיח את תוכנו של הדין הזר, עליו ניתן להשתית את זכאותם לקבלת הפיצויים הנטענים.

9. התובעים לא חלקו על חובתה של הרשות להשתית את עקרונות חוק הרשות בתחום הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על עקרונות חוק הפיצויים הישראלי. לאור עמדה זו טענו כי יש להחיל את חזקת שיוויון הדינים, ולפסוק על פי חוק הפלת"ד.

לא קיבלתי עמדה זו כבסיס להחלת חזקת שיוויון הדינים. עקרונות חוק הרשות אמנם עולים בקנה אחד עם עקרונות חוק הפיצויים, אולם למעט לעניין גובה הפיצויים. לפיכך, תוצאת קבלת הטענה כי אי עמידת התובעים בחובתם להוכיח את הדין הזר, תביא להחלת הדין הישראלי, אשר מיטיב עימם, אינה סבירה. תוצאה זו עלולה לגרום לתובעים, עליהם אמור לחול חוק הרשות, להימנע באופן קבוע ומכוון מהוכחת הדין הזר, על מנת להגדיל את סכום הפיצויים. כמו כן, קביעה כי יש להיזקק לחזקת שיוויון הדינים בכל עת בה לא מוכח הדין הזר, אינה סבירה, ובייחוד כאשר הוכחת הדין הזר הינה דבר של מה בכך, כבמקרה דנן. חוק הרשות נגיש לכל וניתן בנקל ובעלות נמוכה להוכיחו בדרך הקבועה בדין.

10. סברתי כי ההלכה הינה אפוא, שברירת הדין בנזיקין נקבעת לפי מקום ביצוע העוולה, ורק במקרים חריגים יש לסטות מכך ולהחיל את דין הפורום. הלכה זו נקבעה בע"א 1432/03 ינון יצור ושיווק מוצרי מזון בע"מ נ' מאג'דה קרעאן, פ"ד נט(1) 345 (1.9.2004), מפי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין (בהסכמת כב' השופטות מ' נאור ואח' חיות), כדלקמן:

"חריג שכזה ראוי לו שיאפשר הימנעות מהחלת דין מקום ביצוע העוולה, כאשר הדבר נדרש מטעמי צדק. כך יקרה, מקום בו לא יתקיימו ההנחות אשר הביאו אותנו לבחור בכלל – דהיינו כאשר המקום בו בוצעה העוולה הוא נתון מקרי, הנעדר זיקה אמיתית למאורע. חשוב להדגיש, כי המדובר בחריג, ובחריג בלבד. הכלל הוא כי יוחל דין מקום ביצוע העוולה. רק במקרים נדירים, בהם מצויה מדינה אחרת אשר לה זיקה הדוקה יותר, באופן משמעותי, לעוולה – יהיה מקום להפעיל את החריג" (שם, עמ' 374).

11. לאחרונה ניתן פסק הדין בע"א 3299/06 רוני יוניבר נ' נטע-לי סקלאר (אתר נבו 26.4.09), שם מדובר היה בשלושה אזרחים ישראלים ותושבי ישראל שחברו לטיול יחדיו בניו-זילנד. השלושה נסעו באותו רכב והתחלפו ביניהם בנהיגה בו. בזמן שאחת מהשלושה נוהגת ברכב המשיבה, מתרחשת תאונת דרכים. המערער נפצע קשה והופך לנכה בשיעור של 100%. הוא שב לישראל ותובע את הנהגת בגין רשלנות. בית המשפט המחוזי מחק על הסף את תביעת המערער נגד משיבות 3-2 מ.מ.ס.י והמדינה, ודחה על הסף את התביעה נגד המשיבה. הדיון בערעור נסב אודות השאלה האם בית המשפט הישראלי הינו הפורום המתאים לדון בתביעה ואיזה דין יחול בתביעה מעין זו.

בית המשפט העליון פסק ברוב דעות (כב' השופטת ע' ארבל וכב' השופטת א' חיות) כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת מ' נאור.

דעתה של כב' השופטת נאור הינה כדלקמן:

"אבהיר את עמדתי בפתח הדברים: אפשר ואין הכרח לשיטתי לקבוע מסמרות בדבר כי בדיקת שאלת הפורום הלא נאות במנותק מהשאלה מהו הדין החל היתה מביאה אותי למסקנה שונה ממסקנתו של בית המשפט המחוזי, דהיינו למסקנה שהפורום בישראל הוא פורום "נאות". ואולם, לדעתי השיקול מהו הדין החל קשור קשר בל ינתק לשאלת נאותות הפורום (ראו ע"א 2705/91 אבו-ג'חלה נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד מח (1) 554, 569, (1993)). המערער צודק בכך שהנמקת פסק הדין נסובה על שאלת הפורום ולא על שאלת הדין. לדעתי, אותה אפרט מיד, הדין החל הוא הדין הניו-זילנדי, ואין מחלוקת כאמור על כך שעל פי הדין בניו-זילנד לא ניתן לתבוע את המשיבה 1 בנזיקין. מטעם זה מקובלת עלי מסקנתה של הערכאה הראשונה לפיה דין התביעה נגד המשיבה 1 להידחות על הסף" (שם, פסקה 16).

ואילו כב' השופטת ע' ארבל סברה כי:

"ביצועה של העוולה במדינות מסוימות עלולה להפוך את הוכחת הדין הזר לקשה וסבוכה ביותר, דבר הכרוך אף בהוצאות רבות יותר לשני הצדדים ובחשש לפרשנות בלתי מדויקת של החוק הזר (ראו פסק הדין של בית המשפט העליון בקנדה: 1022 S.C.R 3 [1994] , Tolofson v. Jensen 1060). בחינת "האינטרס" של כל דין לחול על העניין אף היא מובילה לטעמי לתחולת דין מקום המשוב המשותף. אמנם לדין מקום ביצוע העוולה ישנו אינטרס לחול לצורך שמירה על הסדר הציבורי, אך נראה כי מטרות כגון הרתעה, פיזור נזק ועידוד רכישת ביטוח חשיבותן פוחתת כאשר שני הצדדים לעוולה הינם תושבי מדינה אחרת אליה הם שבים. לעומת זאת, לדין מקום מושבו של התובע יש אינטרס לחול שכן מדינת מושבו היא זו שתצטרך לדאוג ולתמוך באותו תושב ניזוק (ראו עניין אוחנונה, פסקה 46)" (שם, פסקה 15).

כב' השופטת א' חיות שהצטרפה לתוצאתה של כב' השופטת ארבל, ציינה כדלקמן:

"ודוק: המשיבה 1 טענה בסיכומיה לחלופי חילופין כי ככל שייקבע שיש להחיל על המקרה את הדין הישראלי יש להחיל עליו את חוק הפיצויים ולא את דיני הנזיקין. לדעתי, דין הטענה להידחות. הקביעה לפיה יש להחיל על המקרה את הדין הישראלי אין משמעה העתקה וירטואלית של זירת האירוע ושל השימוש ברכב לישראל. התאונה אירעה בניו זילנד: הרכב שבו נהגה המשיבה 1 ובו נסע, בין היתר, המערער הוא רכב שנרכש או נשכר בניו זילנד ונועד לנסיעה בניו זילנד. בהינתן עובדות אלה אינני רואה כיצד ניתן להחיל על השימוש באותו הרכב את חוק הפיצויים הישראלי, שהינו על פי התפיסה המקובלת חוק טריטוריאלי ותחולתו מותנית בקיום ביטוח חובה שמטיל החוק הישראלי על השימוש ברכב מנועי בתחומי ישראל (ראו: יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 16-17 (מהדורה שלישית, 2005); סעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970). זאת להבדיל מעוולת הרשלנות הקבועה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). הקובעת הוראות מסגרת, לתוכן ניתן ליצוק בין היתר סטנדרט התנהגות ראוי וסביר של נהג בניו זילנד, בנסיבות הקונקרטיות של התאונה דנן. ודוק: סעיף 3 לפקודת הנזיקין אינו שולל את החלת הדין הישראלי על עוולה שבוצעה מחוץ לישראל (ראו והשוו: עניין ינון, 370; ע"א 750179 קלאוזנר נ' ברקוביץ, פ"ד לז(4) 449,457 (1983)).

סיכומו של דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל אני סבורה כי יש לברר את תביעת המערער נגד המשיבה 1 בבית משפט בישראל ועל פי דיני הנזיקין הישראלים" (שם, פסקה 6).

שונים הדברים במקרה דנן, ומכל מקום בשלב זה של הדיון, ובטרם הכריע בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור התלויה ועומדת, והחלטתי מתייחסת עתה לעניין התשלום התכוף בלבד.

12. ועוד, כאמור קבעתי כי על התובעים להוכיח את חוק הרשות, באופן בו מוכח הדין הזר. הנה, דווקא הנתבעים הם שהגישו העתק של חוק הרשות לסיכומיהם דאז טרם מתן החלטתי הקודמת, אולם אין די בכך, ויתכן כי היה צורך אף בהוכחה אילו תקנות חלות שם, אף לצורך התשלום התכוף מבחינת תוכנו. במקרה שלפניי מכל מקום, למעשה הדין הזר הוכח, ואולם הוריתי בהחלטתי הקודמת כי על מגישו – הנתבעים להגיש תרגום לעברית, אולם הדבר לא נעשה במועד שנקבע ואף לא עד עצם היום הזה. אף התובעים לא טרחו לתרגמו, ולו את הסעיפים הרלוונטיים הנוגעים לתשלום תכוף, וכל צד עשה כן מטעמיו הוא, ועל כך יש להצר.

על החלטה זו הוגשה על ידי התובעים בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שעדיין תלויה ועומדת.

משקבעתי כי נושא התשלום התכוף יידון על פי דין הפורום, ועל כך הנתבעים לא ביקשו לערער, ולא התבקשה בקשה לעיכוב ביצוע, הרי שכך יש לדון בבקשה שלפני.

לפיכך, אני דוחה את טענת המשיבים שהמועד שבחוק הרשות של 12 חודשים עד לאחר התאונה, יחול אף על המקרה דנן.

מכל מקום, הואיל וההליך תלוי ועומד, הגם שלא התבקש, כאמור לעיל, עיכוב ביצוע ההחלטה, והעיכובים בשמיעת התיק אינם רובצים רק לפתחם של התובעים, ובהינתן שהתובעת שבה לביתה, וההוצאות הרפואיות והנילוות גברו, אני פוסק למבקשים באופן גלובלי סכום של 120,000 ₪ (בצירוף שכ"ט עו"ד ומע"מ) זאת עד ליום 31.12.09, לתשלום לא יאוחר מיום 5.8.09.

ניתנה היום, כ"ח בתמוז, תשס"ט (20 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לבאי-כח הצדדים.

_______________

יוסף שפירא - שופט



מעורבים
תובע:
נתבע: נתשה מרשד
שופט :
עורכי דין: