ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אוסיילי חב' נגד פיניציה מפעלי :


בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

א 002545/05

בפני:

כב' השופט - עידו רוזין

תאריך:

20/07/2009

בעניין:

1 . אוסיילי חברה למסחר בע"מ

2 . אוסיילי חאלד

ע"י ב"כ עו"ד

חגי סיטון

התובעים

נ ג ד

פיניציה מפעלי זכוכית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

אבי שץ

הנתבעת

פסק דין – חלקי

1. התובעים הגישו כנגד הנתבעת תובענה כספית, לתשלום סך של 1,236,308 ₪ (נכון למועד הגשת התובענה – בחודש מאי 2005), בגין תשלומי עמלות המגיעים להם, לטענתם, מכוח "הסכם סוכנות", שנחתם במהלך חודש ינואר 2000, בין הנתבעת לבין התובעת מס' 1, אוסיילי חברה למסחר בע"מ (להלן: "התובעת"), במסגרתו מונתה התובעת לשמש כסוכנת ונציגה של הנתבעת (להלן: "הסכם הסוכנות").

התובע מס' 2 (יכונה להלן: "התובע") הינו מנהל ובעל השליטה בתובעת ומשמש בפועל כראש עירית חברון.

2. התובעים טוענים בתביעתם, שכחודש לאחר החתימה על הסכם הסוכנות, ביום 14.02.00 התקשרה הנתבעת בהסכם לאספקת בקבוקים, עם חברת קוקה קולה רמאללה (להלן: "הסכם ההספקה"), וזאת בעקבות התערבותו האישית של התובע ולאור קשריו ברשות הפלסתינאית. נטען, כי התובע היה זה שהצליח לעצור ולבטל את ההתקשרות, שבין חברת קוקה קולה רמאללה לבין חברה טורקית המתחרה בנתבעת, ולהביא לכך שהסכם ההספקה ייחתם דווקא עם הנתבעת.

לפיכך, טוענים התובעים שהם זכאים לקבל מהנתבעת עמלה האחוזים, מסה"כ מחיר הסחורה, שמכרה הנתבעת לחברת קוקה קולה רמאללה.

התובעים מבקשים לחייב את הנתבעת, בסכום הנתבע בתובענה, בסך של 1,236,308 ₪, בגין העמלה בשיעור של 5% ממחיר הבקבוקים שהנתבעת מכרה לחברת קוקה קולה רמאללה, למשך ארבע שנים, משנת 2000 ועד שנת 2004 (כולל), בהפחתת סך של 100,000 ₪ שהנתבעת שילמה לתובעים, במסגרת ההתחשבנות עבור שנת 2000 ולאחר תוספת של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד למועד הגשת התביעה.

העמלה השנתית הממוצעת, עומדת על כ- 250,000 ₪ לכל שנה (בערכי קרן).

3. הנתבעת מעלה שלוש טענות מרכזיות.

הראשונה, כי התובעים לא היו הגורם הדומיננטי שבעקבותיו נחתם הסכם ההספקה בין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה ולמעשה התובעים לא מילאו את תפקידם כסוכנים ולכן לא מגיע להם תשלום כלשהו. השנייה, כי במהלך הפגישה שהתקיימה ביום 23.1.2001 הוסכם, כי הנתבעת תשלם לתובעים סך של 100,000 ₪, לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעות התובעים כלפי הנתבעת. השלישית, כי בכל מקרה מוגבל הסכם הסוכנות לתקופה של 12 חודשים בלבד, כאשר חידוש ההסכם "כפוף לבחינה של שני הצדדים" (סעיף 3 להסכם הסוכנות) ובהעדר הסכמה מצד הנתבעת, הרי שהתובעת זכאית לעמלה, לכל היותר, למשך שנה אחת.

4. הרחבת חזית

לצורך הגדרת המחלוקות, עלי לדון תחילה, בטענת הנתבעת בעניין הרחבת חזית.

הנתבעת טוענת כי הסכם הסוכנות הינו למשך 12 חודשים בלבד וכי התובעים הסכימו עם טענה זו לאורך כל ניהול ההליכים, וכי לראשונה העלו התובעים בסיכומיהם, טענה חדשה ומפתיעה, לפיה הסכם הסוכנות הינו לתקופה בלתי מוגבלת.

סבורני שיש ממש בעמדת הנתבעת, בעניין ניסיון התובעים להרחיב את החזית ואבהיר דברי להלן.

התובעים טענו לאורך כל הדיון, כי הסכם הסוכנות הינו לתקופה של 12 חודשים בלבד, ולשיטתם, החוזה הוארך מכוח הסכמה בעל פה של הצדדים. רק בסיכומים העלו התובעים לראשונה את הטענה, כי הסכם הסוכנות הינו לתקופה בלתי מוגבלת, בהתחשב בנוסח לשון סעיף 6.6 להסכם הסוכנות.

לצורך בחינת הטענה, בענין הרחבת החזית, אפרט את שני הסעיפים העיקריים, מתוך הסכם הסוכנות. בסעיף 3 להסכם הסוכנות נקבע, כי ההסכם הינו למשך 12 חודשים בלבד, בכפוף לבחינה של שני הצדדים בסיום השנה הראשונה, כדלקמן:-

“Phoenicia is hereby appoiniting OSAILY as Agents and Representatives of Phoenicia in the Palaestinen National Authority, for the initial period of one year (12 calendar months), to be in effect as of the day of signing this Agreement. Renewal of this Agreement will be subject to the review of both parties at the completion of the initial year”.

וכן ראה סעיף 6.6 להסכם הסוכנות, שם נקבע כדלקמן:-

“In the event of non-renewal of this Agreement after one year, Phoenicia underlakes to refrain from initiating contacts with OSAILY clints direcly for a period of 12 months following the desmise of the agreement. Howewver should OSAILY clicnts submit orders to phocnicia, phoencia will pay to OSAILY the commission described herein on the products sold and paid”.

סעיף 6.6 הנ"ל מתייחס למקרה שההסכם לא יחודש, כאשר במקרה כזה התחייבה הנתבעת לתקופת צינון בת 12 חודשים, במהלכה תימנע מיצירת קשר עם לקוחות התובעים ("קוקה קולה – רמאללה"). עוד נקבע, כי אם לא ייפסק הקשר כאמור, הנתבעת תשלם לתובעים את העמלה עבור המוצרים שנמכרו.

הרחבת החזית מבוססת כאמור על סעיף 6.6 להסכם הסוכנות. התובעים טוענים, כי הנתבעת המשיכה למכור מוצרים לחברת קוקה קולה רמאללה, ללא תקופת צינון בת 12 חודשים, ולכן הם זכאים לעמלה בגין מכירת הבקבוקים, לתקופה בלתי מוגבלת - לעד.

בסעיף 15 (א) לכתב התביעה קיימת הודאת בעל דין, מצד התובעים, לפיה תוקפו של ההסכם הינו למשך 12 חודשים "עם זכות חידוש בהסכמת שני הצדדים" (הדגשה שלי – ע.ר.).

בהמשך כתב התביעה, בסעיף 15 (ב) טוענים התובעים, כי תוקפו של הסכם הסוכנות הוארך בהסכמה שנתגבשה בעל-פה:- "בפועל אכן כך הוסכם בין הצדדים, והתובע מס' 2 המשיך וממשיך להיות הגורם הדומיננטי ...". אין בכתב התביעה כל הפנייה או טענה בעניין סעיף 6.6 הנ"ל, להסכם הסוכנות, ואף לא לגבי הפרשנות הנובעת ממנו.

אם לא די בכך, הרי שבישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 15.5.2006 בעת שנתבקש ב"כ התובעים להתייחס לתוקפו של הסכם הסוכנות, אמר ב"כ התובעים: "תמיד יש זכות להפסיק חוזה, אולם בענייננו החוזה לא הופסק, המשיך הלאה...". בהמשך בעמוד 8 לפרוטוקול, ציין ב"כ התובעים: "אנחנו הבנו שההסכם ממשיך להתקיים גם לאחר תקופת החוזה, בשל כך שהמשיכו להתקשר אליו, לפנות אליו ולדרוש דרישות...לשיטתנו מדובר בחוזה שהוא לתקופה בלתי קצובה, ואפשר להפסיק אותו בהודעה מוקדמת, אך בענייננו ההודעה לא ניתנה...הטענה העיקרית שלנו שהחוזה נספח יב' (הכוונה להסכם הסוכנות- ע.ר.), הוארך בע"פ, בין התובעים לבין הנתבעת..." (ההדגשה שלי - ע.ר.).

במסגרת אותו הדיון שהתקיים ביום 15.5.06, קבע ביהמ"ש את הפלוגתאות בתיק, שהראשונה שבהן: "האם החוזה, נספח יב' לכתב התביעה (הכוונה להסכם הסוכנות - ע.ר.), הוארך בהסכמת הצדדים (בהסכם בע"פ)- לתקופה נוספת".

במסגרת החלטת ביהמ"ש שדנה בפלוגתאות, אין כל התייחסות לסעיף 6.6 להסכם הסוכנות או התייחסות כלשהי לטענות שהעלו התובעים בסיכומיהם, ביחס לפרשנות הנטענת של סעיף 6.6 הנ"ל.

במסגרת בש"א 4299/06, נתגלעה מחלוקת בין הצדדים ביחס להחלטת בית המשפט העוסקת בפלוגתאות שנקבעו. במסגרת התגובה שהגישו התובעים (ביום 29.10.2006) הם טענו, בין היתר, כי הם אינם מסכימים לפלוגתאות שנוסחו על ידי בית המשפט בהחלטתו מיום 15.5.06, וכי לשיטתם, גדר המחלוקת רחב יותר וכולל, בין היתר, התייחסות לקשר העסקי בין הצדדים, התפתחות הקשר העסקי, התמשכות הקשר העסקי מעבר למועד הכתוב, וכן פלוגתא נוספת שנוסחה על ידי ב"כ התובעים באופן הבא: "אפילו היה החוזה לתקופה מוגבלת של 12 חודש, מה התמורה המגיעה".

כאמור, גם משניתנה לתובעים מלוא ההזדמנות להשמיע את טענותיהם בעניין הפלוגתאות הנוספות, הרי שגם במצב דברים זה, התובעים לא העלו כל טענה בעניין סעיף 6.6 להסכם הסוכנות, או כל טענה אחרת לפיה ההסכם הינו לתקופה בלתי מוגבלת.

גם בתצהיר העדות מטעם התובע, לא נטען דבר ואף לא חצי דבר בעניין היות הסכם הסוכנות בתוקף, לתקופה בלתי מוגבלת. התובע מציין בסעיף 13 לתצהירו, כי ההסכם שנחתם עימו הינו: "למשך שנה". בסעיף 14 לתצהירו, מסביר התובע כי ההסכם נחתם כל פעם למשך שנה אחת, משום "שיש צורך לדון מידי פעם מחדש על כמות הסחורה". בהמשך הדברים, בסעיף 17 לתצהיר, מציין התובע: "בסעיף 3 להסכם נקבע כי תוקפו למשך 12 חודש, עם חידוש על – פי התנאים שיוסכמו בין הצדדים מידיי פעם מחדש. בפועל אכן כך הוסכם בין הצדדים, כי אנו התובעים נמשיך לשמש סוכנים של הנתבעת...".

התובע אמר בחקירתו הנגדית, בעת שנשאל לתוקפו של הסכם הסוכנות, שהוא ל- 12 חודשים בלבד, ומשנתבקש לציין מה יש לו לומר על כך, השיב: "אני אומר שהיה הסכם להמשיך את זה אוטומטית. מדובר בהסכם שדיברנו ביננו". משנתבקש התובע לציין היכן זה כתוב בכתב, השיב: "אני אומר שאני לא זוכר". בהמשך החקירה הנגדית, הודה התובע, ברוב הגינותו: "אני מבין שחידוש ההסכם אוטומטית, הוא רק אם שנינו מסכימים. לשאלה אם זה לא יכול להיות אקט חד צדדי? אני אומר שלא... לשאלה אם ז"א שמה שסיכמנו הוא דבר כזה, שיש תקופה של 12 חודשים ושני הצדדים עושים בחינה מחדש של המצב, כדי לראות אם זה מתאים להמשיך הלאה, אני אומר שנכון".

מר פנחס שחף, אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת, בזמן שנחתם הסכם הסוכנות, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעים. בחקירתו הנגדית ציין מר שחף: "...אם אתה אומר לי שכתוב במפורש שהחידוש והארכה של ההסכם, כפופה לבחינה של שני הצדדים בתום שנה, אני אומר שנכון. לשאלתך אם ז"א כל צד בוחן את השני ורואה אם זה מתאים לו, אני אומר שנכון..." (ראה עמ' 20 לפרוטוקול). מר שחף הסביר בעדותו, מדוע נחתם הסכם לשנה אחת בלבד, הואיל ולשיטתו הוא לא היה מוסמך לחתום על הסכם לתקופות של שנים, מאחר והיה נתון לפיקוח של וועדת ביקורת (ראה עמ' 21 לפרוטוקול משורה 6). בהמשך החקירה אישר מר שחף: "שאין מחלוקת ולא יכולה להיות מחלוקת שעפ"י לשון ההסכם הוא ל- 12 חודשים" בלבד. בהערת אגב אציין, כי בעת בחינת משקלה של עדותו של מר שחף יש לזכור שבין מר שחף לבין הנתבעת נתגלעו סכסוכים משפטיים סמוך לאחר פרישתו של מר שחף מהנתבעת.

כאמור, במהלך השמעת הסיכומים (שנשמעו בע"פ) התברר לנתבעת לראשונה על טענת התובעים בעניין סעיף 6.6 להסכם הסוכנות, כאשר טענה זו, הפכה פתאום, להיות הטענה המרכזית ביותר מטעם התובעים. התובעים זנחו בסיכומיהם את הטענה המרכזית הקודמת לפיה, הסכם הסוכנות הוארך בהסכמה שנתגבשה בעל-פה, ומיקדו כאמור את טענותיהם בכיוון שונה ואחר מזה שהוצג קודם לכן, בכתבי הטענות, בפרוטוקולים ובבקשות הביניים.

המגמה של סדרי הדין בשנים האחרונות היא להגיע לשקיפות מלאה של טענות הצדדים ושל הראיות שבידיהם, לקבע את הדיון בתוך מסגרת ידועה מראש של טיעונים וראיות, ולמנוע "הפתעות" ובכך לייעל את הדיון ולאפשר לכל צד להעלות את טענותיו ביחס לפלוגתאות שבמחלוקת.

כתב התביעה וכתב ההגנה מיועדים לגלות מהן השאלות השנויות במחלוקת שיעלו על שולחן הדיונים בבית המשפט. התובע חייב לנסח את תביעתו באופן שלא יישאר ספק מה הן השאלות השנויות במחלוקת. עובדות או טענות חדשות מצריכות טיעון מפורש (ד"ר יואל זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית 1995, עמ' 302). הגדרה ברורה ומפורשת של הפלוגתאות שבמחלוקת היא עקרון על בהליכי הדיון האזרחי (אורי גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שניה, עמ' 91).

בנסיבות העניין, כאשר התובעים נמנעו מלהעלות את הטענה בעניין סעיף 6.6, עד למועד השמעת סיכומיהם, הרי שנמנעה מהנתבעת האפשרות להתגונן כיאות מפני טענה זו, לדוגמא בדרך של הבאת עדים, תוך התייחסות לאומד דעתם של הצדדים (במהלך שלבי המו"מ לקרת החתימה על ההסכם), בעניין לשון סעיף 6.6.

לפיכך ומכל המקובץ לעיל, אני מקבל את טענת הנתבעת בעניין הרחבת החזית, באופן שהפרשנות של סעיף 6.6 להסכם הסוכנות לא תבוא במניין הפלוגתאות בתיק זה, כך שלא יתאפשר לתובעים לטעון להארכת תוקפו של הסכם הסוכנות, מכוח הוראות סעיף 6.6.

5. לפיכך, הפלוגתאות הן כדלקמן:

א. האם התובעים היו הגורם הדומיננטי לכך שביום 14.2.2000 נחתם בין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה, הסכם לאספקת בקבוקים.

ב. האם במהלך הפגישה שהתקיימה בין הצדדים, ביום 23.1.2001, נתגבשה הסכמה בע"פ לפיה הנתבעת תשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, לסילוק מלא סופי ומוחלט של כל תביעות התובעים כלפי הנתבעת.

ג. האם הסכם הסוכנות הוארך בע"פ או בדרך של התנהגות, לתקופה נוספת, מעבר ל- 12 החודשים הראשונים.

ד. למרות שקבעתי שקיימת הרחבת חזית בנוגע לסעיף 6.6 להסכם הסוכנות מצאתי להתייחס לפרשנות התובעים בעניין סעיף זה, למרות שאין חובה לעשות כן, כך שהשאלה היא האם מדובר בהסכם סוכנות שהוגבל מראש לתקופה של 12 חודשים [כטענת הנתבעת] או שמא מדובר בהסכם לתקופה בלתי מוגבלת [כטענת התובעים].

ה. סכום הכסף המגיע לתובעים.

אדון במחלוקות הנ"ל לפי סדר הופעתן לעיל.

6. הפלוגתא הראשונה – היות התובעים הגורם דומיננטי, לכריתת הסכם ההספקה, שבין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה

בעניין פלוגתא זו שוכנעתי מנימוקי התובעים, שהם אכן היו הגורם דומיננטי לכך שביום 14.2.2000 נחתם בין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה הסכם לאספקת בקבוקים. התובעים עמדו בנטל הנדרש בעניין זה ונראה, כי הדבר לא קיבל ביטוי נאות אצל הנתבעת, בין היתר בשל חילופי מנהלים אצלה.

מערכת היחסים שבין התובעים לנתבעת באה לידי ביטוי בתכתובות שנמשכו על פני שנים החל משנת 1997 ועד למועד חתימת הסכם הסוכנות (ראה ת/3 עד ת/9). הקשר בין התובע לנתבעת נוצר ע"י מר בני גאון ז"ל, מי ששימש בזמנו כיו"ר חברת כור. חברת "UP 7 עזה" היתה חבה לנתבעת חוב כספי בסכום של כמליון דולר, והתובע התבקש במהלך שנת 1997 (ראה ת/3) לעזור בפתרון גביית החוב, ואף הוצע לתובע לשמש כבורר במחלוקת. מתוך החומר שהובא בפני, הוברר כי לאור מאמצי התובע, הצליחה הנתבעת לגבות את חובה מחברת "UP 7 עזה".

במכתב נוסף של הנתבעת מיום 13.03.97 (ת/5), אשר מופנה לתובע נקבעו תנאי ההספקה ונאמר שם שהתובע יקבל תמלוגים בשיעור של 50% מהרווח הסופי, לאחר הצגת קבלות.

במסגרת המסמך ת/9 שולחת הנתבעת לתובע את המחירון המקובל אצלה, על מנת לאפשר לתובע לסייע לה בגיוס לקוחות פוטנציאליים.

ביום 09.11.99 התקיימה ישיבה בה נכחו התובע, נציגים מטעם הנתבעת ונציגים מטעם חברת קוקה קולה רמאללה, לצורך ניהול מו"מ לשיווק בקבוקי הנתבעת לחב' קוקה קולה רמאללה. בסיכום הישיבה (ת/10) נרשמו שמות המשתתפים כאשר התובע שימש באותה פגישה כיועץ, וליד שמו צויינו המילים "CONSULTANT NBC". אין ספק כי התובע לא נכח בישיבה זו שלא לצורך, ועצם נוכחותו בפגישה תומכת בעדותו ובעדויות הנוספות, שהוא אכן היה הגורם הדומיננטי בהתקשרות שבין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה.

ההסכם שבין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה נחתם ביום 14.02.00 (ת/12). התובע נכח במעמד חתימת ההסכם ואף חתם על ההסכם כעד, ולצד שמו של התובע צויינו המילים "WITNESSED BY".

יש לפרש את נוכחותו של התובע, במעמד חתימת הסכם ההספקה, בדרך שיש בה כדי לתמוך בטענותיו של התובע, שהוא היה הגורם הדומיננטי לחתימת ההסכם.

יש לזכור כי כחודש וחצי קודם לחתימת הסכם ההספקה, נחתם הסכם הסוכנות בין התובעים לבין הנתבעת. גם מסמיכות הזמנים בין שני ההסכמים, ניתן ללמוד על הדומיננטיות של התובע ביצירת הקשר עם חב' קוקה רמאללה.

מעורבותו של התובע בקשר העיסקי, שבין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה, המשיכה גם לאחר חתימת ההסכם (ת/12). ראה בענין זה ת/13 ו-ת/14, התכתבות בין הנתבעת לבין חב' קוקה קולה רמאללה, שהעתקים ממנה הועברו לתובע.

מתוך מה שהוצג בפני, נראה כי קיימות עדויות נוספות וכן מסמכים נוספים התומכים בטענת התובעים, ואולם די בכל מה שצויין לעיל כדי לקבל טענת התובע ולקבוע שהתובעים היו גורם דומיננטי לכך שביום 14.2.2000 נחתם בין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה, הסכם לאספקת בקבוקים.

7. הפלוגתא השנייה - האם הצדדים התקשרו בהסכם לסילוק כל תביעות התובעים, בתמורה לסך של 100,000 ₪

מתוך הראיות שנשמעו בפני עולה שביום 23.1.2001, התקיימה פגישה במלון "אמריקן קולוני" בירושלים, בהשתתפות התובע ונציגים מטעם הנתבעת, מר נמרוד בן ארי ששימש אותה עת כמנכ"ל הנתבעת ומר אבישי שורש, ששימש כסמנכ"ל הנתבעת, במהלכה סוכם שהנתבעת תשלם לתובעים סך של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ, כאשר תשלום זה אכן שולם גם בפועל.

התובע טוען, כי מדובר בתשלום ששולם ע"ח הכספים המגיעים לו עבור שנת החוזה הראשונה (שנת 2000) ואילו הנתבעת טוענת מנגד, כי הכספים שולמו לסילוק מלא סופי ומוחלט של תביעות התובעים בקשר להסכם הסוכנות.

לאחר הפגישה ובעקבותיה שלחו התובעים לנתבעת חשבונית מס בה צויין:-

"עמלה עבור מכירותיכם לקוקה קולה ראמללה על חשבון "שנת 2000"..." (הדגשה שלי – ע.ר.).

הנתבעת קיבלה את החשבונית והפיקה שיק על הסכום המבוקש (117,000 ₪).

טענת הנתבעת לפיה התשלום נעשה לסילוק מלוא התביעות של התובעים, מתבססת על סיכום בע"פ בניגוד למסמך בכתב (דהיינו, החשבונית שהפיקו התובעים).

אינני מקבל את הסברו של מנכ"ל הנתבעת בעניין זה, כי חתם על השיק מבלי שראה את החשבונית. כמו כן אינני מקבל את ההסבר המפורט בסעיף 4 לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, לפיה הוא הניח שהתובע יחתום על כתב ויתור. ראה הדברים, בשם אומרם:-

"...אני הנחתי כי אבישי יחתים את אוסיילי על כתב ויתור וסילוק, כמקובל בהסכם סילוק, אולם עקב טעות לא הנחה אבישי את היועץ המשפטי של החברה להכין כתב סילוק כנ"ל. כתוצאה מכך חתמתי... מבלי שידעתי כי הוא לא חתם על כתב ויתור וסילוק....".

מצאתי שיש להעדיף את עדותו של התובע בכל הנוגע למחלוקת בעניין זה.

גם אם הייתה דרישה מצד הנתבעת, לכך שהתובעים יוותרו על תביעות נוספות, הרי שלא שוכנעתי שהתובעים הסכימו לכך, ושהיתה מצידם גמירות דעת בעניין זה.

הנתבעת היתה ערה לכך שהתנייה בדבר סילוק תביעות התובעים הינה תנייה חשובה ומשמעותית, שיש להעלותה על הכתב, וכי אין להסתפק ב"הסכם בעל-פה" ואולם למרות זאת, לא טרחה הנתבעת להחתים את התובעים על מסמך בכתב.

לפיכך, אני קובע שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח שצדדים התקשרו בהסכם לסילוק כל תביעות התובעים, בתמורה לסך של 100,000 ₪ וכי התשלום ששולם – היה על חשבון הסכום המגיע לתובעים בגין שנת 2000.

8. הפלוגתא השלישית - האם הסכם הסוכנות הוארך בע"פ לתקופה נוספת, מעבר ל- 12 חודשים

מסעיף 3 להסכם אנו למדים שחידוש ההסכם כפוף "לבחינה של שני הצדדים".

סבורני, כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח טענה זו, לפיה הסכם הסוכנות הוארך בהסכמה של הצדדים, אשר נתגבשה בעל-פה.

הנתבעת הציגה די והותר ראיות לכך שהיא הודיעה לתובע על התנגדותה להארכת הסכם הסוכנות. ראה בעניין זה, בין היתר, סעיף 2 לתצהירו של מר נמרוד בן ארי שציין:-

"בשל חוסר שביעות הרצון הנ"ל גם לא הארכנו את תקופת ההסכם עם אוסיילי, מעבר לתקופה המקורית של 12 חודש, שנסתיימה בסוף ינואר 2001".

גם התובע במהלך חקירתו הנגדית לא סתר טענת הנתבעת, שמדובר בהסכם למשך 12 חודשים, כאשר בתום תקופה זו הארכת ההסכם כפופה לבחינה מחדש של שני הצדדים.

אין מקום להרחיב ולדון בעניין זה לאור כך שממילא התובעים זנחו טענה זו בסיכומיהם. יש לזכור, כי מחלוקת זו [לפיה ההסכם הוארך בעל-פה], הוגדרה על ידי ב"כ התובעים, במהלך קדם המשפט מיום 15.05.06, כטענה ה"עיקרית" של התובעים וכדבריו: "הטענה העיקרית שלנו שהחוזה נספח י"ב, הוארך בהסכם בעל פה".

לאחר שב"כ הנתבעת חזר והתנגד להרחבת החזית, ניסו התובעים פעם נוספת לשנות את החזית במסגרת סיכומי התשובה (בעמ' 91 לפרוטוקול) לפיה ההסכם לא הוארך בהסכמה בעל פה, אלא בדרך של "התנהגות".

סבורני שהתובעים לא עמדו בנטל להוכיח שההסכם הוארך לתקופה כלשהי, לא בהסכמה בעל-פה, וגם לא בדרך של התנהגות. הנתבעת הציגה די והותר ראיות להוכיח את היפוכו של דבר, היינו את רצונה של הנתבעת להפסיק את ההתקשרות עם התובעים, מאחר והתובע לא מילא תפקיד של סוכן ולא המשיך ולפעול עבור הנתבעת, לאחר שנחתם הסכם ההספקה, שבין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה ראמללה.

לפיכך ומכל המקובץ אני קובע שהסכם הסוכנות לא הוארך בע"פ (וגם לא על דרך ההתנהגות) מעבר לתקופה המקורית - 12 חודשים.

9. הפלוגתא הרביעית – בעניין הפרשנות שיש לתת להסכם הסוכנות. האם מדובר בהסכם שהוגבל מראש לתקופה של 12 חודשים [כטענת הנתבעת] או שמא מדובר בהסכם לתקופה בלתי מוגבלת [כטענת התובעים]

בסעיף 4 לעיל כבר קבעתי שקיימת הרחבת חזית בנוגע לסעיף 6.6 להסכם הסוכנות ולכן, לכאורה, אין צורך לדון בעניין זה. למרות דברים אלו מצאתי, לפנים משורת מדין, להתייחס גם לעניין זה, לאור כך שהצדדים ייחדו לכך פרק נרחב בסיכומיהם.

יצויין תחילה, כי גם אם הנתבעת הפרה את סעיף 6.6 להסכם הסוכנות, בשל כך שהמשיכה למכור מוצרים לחברת קוקלה ראמללה, ללא תקופת צינון בת 12 חודשים, הרי שהתביעה שבפני איננה מתייחסת להפרה מעיין זו.

אוסיף ואציין כי הכללים בעניין פרשנות הסכם, לפיהם יש לפרש הסכם בניגוד לעמדת המנסח, אינם חלים בענייננו הואיל ומדובר בהסכם שנוסח ע"י שני הצדדים, לאחר שהוחלפו מס' רב של טיוטות, במהלכם הסתייעו שני הצדדים בעורכי דין מטעמם (ראה עדותו של עד התביעה מר שחף בעמ' 17 לפרוטוקול).

אומר כבר עתה, כי אינני מקבל את הפירוש של התובעים, לפיו הסכם הסוכנות הינו לתקופה בלתי קצובה – לעד.

על מנת לבחון טענה זו, מן הראוי לעמוד על פרשנות ההסכם שבין הצדדים והחיקוק הרלוונטי בעניין זה הוא סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), שקובע:

"(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות.

(ב)חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.

(ג)...

(ד)...".

התובע מסתמך בסיכומיו על הלכת אפרופים בע"א 4628/93 פד"י מ"ט (2) 265 שם נקבע, בין היתר, כי: "המסר הנורמטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים הוא כפול: ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אלה הם המטרות, התכליות, היעדים, והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכל שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות; שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה".

הנתבעת הפנתה בסיכומיה, בין היתר, לפסק דינו של כב' השופט דנציגר בעניין ע"א 5856/06 - אמנון לוי נ' נורקייט בע"מ ואח' תק-על 2008 (1), 840, לפיו מקום בו לשון החוזה מפורשת יש ליתן לעובדה זו משקל מכריע בפרשנות ההסכם, עד כי לעיתים אין להידרש לכוונות הצדדים.

בעניין פרשנות ההסכם, וכדי להעמיד את לשונו של ההסכם על פי הפרשנות הראויה, יש להתחקות אחר כוונת הצדדים, תוך התייחסות ללשון החוזה, לרוח החוזה ולהשתמעות מהנסיבות.

"...המקור האמין והחשוב ביותר לאומד-דעתם של הצדדים הוא החוזה עצמו. כשם שתהליך פירוש החוזה הוא השלב הראשון בפתרון בעיות משפטיות חוזיות, כך מהווה מיצוי הטקסט החוזי את השלב הראשון בפירוש החוזה... כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם... לשון זו יש לנסות ולקרוא כפשוטה, במשמעותה הטבעית והרגילה" (ראה ספרה של פרופ' גבריאלה שלו [דיני חוזים, עמ' 301 – 302]).

סבורני, כי הפרשנות המוצעת ע"י התובעים הינה מרחיקת לכת וכי אף אחד מהצדדים (התובע – מצד אחד והנתבעת – מצד שני) לא התכוון לאפשר לתובעת לקבל עמלות מהנתבעת, לתקופה בלתי קצובה – לעד.

שני הצדדים הבהירו במהלך עדותם בפני את אומד דעתם. הן התובע והן מר שחף (אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת באותה תקופה) ציינו כי על פי לשון ההסכם ההתקשרות הינה למשך 12 חודשים בלבד, כאשר כל אורכה נוספת כפופה "לבחינה של שני הצדדים". מר שחף הוסיף וציין בעדותו, כי לא היה מוסמך לחתום על הסכם לתקופות של שנים, מאחר והיה נתון לפיקוח ע"י וועדת ביקורת. למעשה קיימת הודאת בעל דין (הכוונה לתובע) לפיה ההסכם הינו לתקופה של 12 חודשים בלבד.

אם מדובר בהסכם, אשר מכיל הוראות סותרות - יש להתחקות אחר ההוראה הקולעת ביותר לאומד דעת הצדדים, היינו באופן הנותן משקל רב יותר לסעיף 3 להסכם הסוכנות, מאשר לסעיף 6.6 שבו.

כמו כן יש להתחשב בהנחה, לפיה חזקה על מנסחיהם של הסכם הסוכנות, שנתכוונו לכך שידורו בכפיפה אחת ושלא התכוונו לכלול בהם הוראות סותרות. במקרה כזה יש לפרש את הסיפא להוראות סעיף 6.6 כאילו ההתחייבות לשלם בגין ההזמנות של לקוחות התובעים מתייחסת לתקופת ההסכם בלבד, היינו למשך 12 החודשים הראשונים בלבד.

ב"כ התובע אישר בסיכומיו, שהתובע לא שימש כסוכן מכירות או ספק שמפיץ סחורות, ולשיטתו התובע זכאי לקבלת העמלה רק בגין הקשר (התיווך) שהוא יצר בין הנתבעת לבין חברת קוקה קולה רמאללה. יצויין, כי לטענה זו אין כל זכר בהסכם הסוכנות.

יוער, כי קיימת נטיה לעשות שימוש במונחים "מתווך", "סוכן" ו"מפיץ" בנשימה אחת, ללא הבחנה מדוייקת בתחום העובדתי והמשפטי. מפיץ קונה את הסחורה לעצמו ומוכר אותה לאחרים ובכך הוא נכנס לסיכון מסחרי. הסוכן מביא לקוחות ולא נכנס לסיכון מסחרי. בחוזה תיווך הצד המתווך זכאי לעמלה בגין מעשה חד פעמי (ראה ע"א 442/85 - משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) פ"ד מד (3), 661).

סבורני, שאין לקבל את עמדת התובעים בדבר קיומו של הסכם תיווך בין הצדדים, אלא בהסכם סוכנות בלבד. על דבר קיומו של הסכם סוכנות ניתן ללמוד מלשון החוזה והתנהגות הצדדים. בתחילת ההסכם נרשו המילים: "הסכם סוכנות" (AGENCY AGREEMENT), באותיות מובלטות וגדולות יותר משאר הטקסט שבמסמך. בסעיף 3 להסכם מינתה הנתבעת את התובעת "כסוכנת ונציגה" של הנתבעת ברשות הפלשתינאית. במסגרת סעיף 4 פורטו התחייבויותיהם של התובעים (מסעיף 4.1 עד סעיף 4.9).

כאמור, מלשון החוזה והוראותיו, בשים לב להתחייבויות התובעים (מסעיף 4.1 עד סעיף 4.9), ניתן לקבוע, באופן ברור שמדובר בהסכם סוכנות ולא בהסכם תיווך.

לפיכך, מכל האמור לעיל נראה שאין לקבל את פרשנות התובעים לפיו הסכם הסוכנות הינו לתקופה בלתי מוגבלת – לעד.

10. הפלוגתא החמישית – בעניין סכומי הכסף המגיעים לתובעים

מכל המקובץ לעיל, אני קובע שהתובעים זכאים לקבל מהנתבעת, עמלה למשך שנה אחת בלבד (שנת 2000) ובהפחתה של הסכום החלקי ששולם בסך של 100,000 ₪ (לא כולל מע"מ).

התובעים טוענים בסעיף 31 לכתב התביעה, כי הסכום המלא המגיע להם בגין שנת 2000 (לא כולל הפרשי הצמדה וריבית) עומד על 207,182 ₪. לאחר הפחתה של 100,000 ₪, הרי שהחוב לפי שיטת התובעים עומד על 107,182 ₪ (בערכי קרן – לא כולל מע"מ).

בדיון שהתקיים ביום 18.3.2009 הגיעו הצדדים להסכמה בנוסח הבא:-

"...בשלב הזה, ביהמ"ש יידון בכל המחלוקות, למעט החישוב החשבונאי הנטען בסעיף 31 לתצהירו של התובע מס' 2. לאחר שיינתן פסק הדין, ובמידה ויהיה צורך בכך בלבד, תינתן לנתבעת האפשרות להגיש תצהיר נוסף ומסמכים נוספים אך ורק בשאלת החישוב החשבונאי הנטען בסעיף 31 לתצהיר של התובע מס' 2. במקרה כזה יותר לתובעים להציג מכתבים של מחלבת ג'ינאדי. יוצא כי הסכמתינו היא שבשלב הזה יתבררו כל המחלוקות, ללא יוצא מן הכלל, למעט החישובים המפורטים בסעיף 31 לתצהירו של התובע מס' 2".

ביהמ"ש אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה.

עד ליום 15.08.09 יודיעו בעלי הדין את עמדתם בקשר לחישובים הכספיים, והאם הם מסכימים שלאור התוצאה אליה הגעתי החוב יעמוד על סך של 107,182 ₪ בתוספת מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 01.01.2001.

ככול שהצדדים לא יצליחו לגשר על המחלוקת שנותרה, בעניין החישוב החשבונאי, הרי שבעניין זה יתקיים קדם משפט נוסף, בנוכחות אישית של בעלי הדין, ביום 03.12.09 בשעה 09:30, על מנת לנסות ולגבש הסכמות בעניין סכום החוב הנכון שעל הנתבעת לשלם לתובעים, או מתן הוראות בעניין המשך ההליכים.

11. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

הכלל הוא שיש לפסוק לבעל דין שזכה בתביעתו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב לשלם לבא כוחו. פסיקת שכ"ט עו"ד מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט שלפניו נדון העניין, כאשר הכלל הוא, שבעל דין שזכה - זכאי לקבל את הוצאותיו "שלא יצא שכרו בהפסדו".

מקצת משיקולי בית המשפט, בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן, מפורטים בתקנה 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), ביניהם, שווי הסעד השנוי במחלוקת; שווי הסעד שנפסק בתום הדיון והתחשבות בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

רשימת השיקולים אינה "רשימה סגורה" וישנם גורמים נוספים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה כגון אופי התביעה ומידת מורכבותה; היקף העבודה שהושקעה על ידי בעלי הדין וכיוצ"ב שיקולים נוספים. כמו כן, רשאי בית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין, אשר האריך את הדיון שלא לצורך (תקנה 514 לתקנות).

סכום התביעה המשוערך ליום מתן פסק הדין עולה על מליון וחצי ₪. לא ניתן להתעלם מהעובדה שהתובעים הגישו תביעה מוגזמת ומנופחת שהתקבלה רק בחלקה הקטן (בשיעור של פחות מ- 12%). לצד ה"זכייה" בתביעה, נדחה החלק הארי שלה, כאשר בירורה הצריך השקעת זמן שיפוטי רב. סבורני שאין לקבל בשיוויון נפש את התופעה של הגשת תביעות מוגזמות. לפי מיטב הכרתי, יש לשדר מסר ברור וחד משמעי של גינוי כלפי דרך זו של ניהול הליכים, המטיל בעקיפין עומס מיותר על הנתבעת ועל המערכת השיפוטית, דבר הפוגע בסופו של יום בכלל ציבור המתדיינים.

הגשת תביעה מוגזמת מהווה טעם מיוחד לפסיקת שכ"ט עו"ד בשיעור נמוך מהמקובל בכללי לשכת עורכי דין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס – 2000.

בעת קביעת שיעור שכ"ט עו"ד התחשבתי, בכל השיקולים המצוינים לעיל, תוך שנתתי את דעתי לטענות שהועלו על ידי הצדדים, להליכים שהתקיימו עד כה, לרבות הבקשות בהליכי הביניים ולעובדה שחלק נכבד מן ההליך עסק בטענות שהעלו התובעים, אשר נתבררו, כהרחבת חזית.

מכל האמור לעיל ראיתי לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סכומים כדלקמן:

א. הוצאות משפט בסכום האגרה שהתובעים היו משלמים, אילו התביעה הייתה מוגשת בסכום הנכון ובסה"כ, על דרך האומדנה, סך של 5,000 ₪.

ב. שכ"ט עו"ד בשיעור של 50% מהסכום שהיה נפסק, אילו החישוב היה נעשה בהתאם לכללי לשכת עורכי דין (התעריף המינימאלי המומלץ) תש"ס – 2000, ובסה"כ, על דרך האומדנה, סך של 7,000 ₪.

ג. הסכומים הנ"ל בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד משוערכים ליום מתן פסק הדין.

12. בשולי הדברים, מצאתי לציין כי לאור מחדלי התובעים כפי שפורטו לעיל, ייתכן שבמחלוקות מסויימות, הצדק יצא אל מחוץ לגדר הפלוגתאות, שכן לכאורה ניתן היה לבחון עניינים נוספים לרבות שאלת הפרת "תקופת הצינון" על ידי התובעת, אך לדאבוני, התובעים כאמור לא העלו ענינים אלה – מכאן שביהמ"ש מנוע מלדון בהם.

כאן המקום לציין כי ביהמ"ש יצא מגדרו, על מנת להביא את בעלי הדין להסדר פשרה ראוי והנתבעת אף גילתה נכונות לשלם לתובעים סכומי כסף משמעותיים, ואולם, למרבה הצער, התובעים סירבו לכל הסדר שיהא בו כדי לסיים את הסכסוך, כאשר מה שהוביל אותם היה רצונם במתן הכרעה לפיה הם זכאים לקבלת תמלוגים לתקופה בלתי מוגבלת, כך שלא היה מנוס ש"ייקוב הדין את ההר".

13. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין, בדואר רשום ובצירוף אישור מסירה.

ניתנה היום כ"ח בתמוז, תשס"ט (20 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

_______________

עידו רוזין, שופט

שם הקלדנית: אתי אוחיון



מעורבים
תובע:
נתבע: פיניציה מפעלי זכוכית
שופט :
עורכי דין: ע\'י ב\'כ עו\'ד,ע\'י ב\'כ עו\'ד