ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסולין נגד אלעוברה :


בתי המשפט

בית משפט השלום באר שבע

א 005614/04

בתיק עיקרי: 005614/

בפני:

כב' השופט גד גדעון

תאריך:

20.7.2009

בעניין:

אסולין קטי

ע"י ב"כ עו"ד

לוי גיא

התובעת

נ ג ד

1 . אלעוברה סלם

2 . הראל חברה לביטוח בע"מ

3 . אבנר איגוד וביטוח נפגעי רכב בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

שי מזרחי

הנתבעים

נ ג ד

"אליהו" חברה לביטוח בע"מ

צד ג'

ע"י ב"כ עו"ד

ענת עמיקם

פסק-דין בהודעה לצד שלישי

1. פסק דין זה ניתן בהודעה לצד שלישי שהגישו הנתבעים נגד צד ג', מכח צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים) תשל"ח – 1977, (אשר עמד בתוקף במועדים הרלוונטיים להודעה). הוחלט לקבל את ההודעה לצד שלישי, ולהלן הנימוקים.

2. התביעה העיקרית הוגשה על ידי התובעת, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בגין נזקי גוף שנגרמו לה, עקב פגיעתה בתאונת דרכים שאירעה ביום 30.7.95. התאונה ארעה, בשל התנגשות בין רכב התובעת, אשר היה מבוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעות מס' 2 ו - 3, והרכב בו נהג הנתבע מס' 1, ואשר בוטח בביטוח חובה על צד ג'.

על פי אישור המשטרה שצורף לתביעה, הרכב בו נהגה התובעת, היה רכב משא בלתי אחוד מתוצרת סיטרואן, ואילו הרכב בו נהג הנתבע מס' 1, היה רכב משא מגבה-נוע מתוצרת וולוו.

3. הנתבעת התגוננה מפני התביעה, וטענה בין היתר, להתיישנות התביעה, ולהעדר חבות.

ביום 14.3.05, הגישו הנתבעים את ההודעה לצד שלישי, במסגרתה טענו, כי היות שבתאונה היו מעורבים "רכב קל" (רכב התובעת) ו"רכב כבד" (רכב הנתבע מס' 1), כהגדרתם בצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים) תשל"ח 1977, הרי שעל צד ג' להשתתף בפיצוי התובעת, בשעור 50% מהפיצוי שיפסק, או לחלופין, לשפות את הנתבעים בשעור 50%, מסכום הפיצוי שישלמו. זאת, נוכח הוראת סעיף 2 לצו, שלשונה: "ארעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעות בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל התחייבו בתשלומים עקב התאונה. המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הנ"ל ובינם לבין עצמם יישאו בנטל החייב בחלקים שווים".

4. צד ג' התגוננה מפני ההודעה שהגישו נגדו הנתבעים. כתב ההגנה המקורי להודעה לצד שלישי, הוגש ביום 29.6.05. ביום 18.12.07, תוקן כתב ההגנה, ברשות בית המשפט ובהסכמת הנתבעת.

צד ג' טענה בכתב הגנתה, כי ההודעה לצד שלישי התישנה עובר להגשתה, וזאת, בין אם חלה התיישנות על התביעה ובין אם לאו, באשר ההודעה לצד שלישי הוגשה למעלה מ - 9 שנים, לאחר שארעה התאונה. לחלופין טענה צד ג', כי יש לדחות את ההודעה לצד שלישי, בשל הגשתה בשיהוי, או מחמת ויתור הנתבעים על זכויותיהם כלפיה.

צד ג' טענה, כי הדיווח הראשון על התאונה, התקבל אצלה ביום 6.12.04 – זמן רב לאחר שארעה התאונה, בעוד הנתבעת מס' 2 ידעה על התאונה, זמן קצר לאחר התרחשותה, בשנת 1995. בכתב ההגנה, נזכרה גם תביעה קודמת שהגישה התובעת נגד הנתבעים, ביום 24.4.01 ואשר נמחקה ביום 27.7.03. זאת, כאשר התביעה בתיק שלפנינו, הוגשה ביום 1.9.04.

צד ג' טענה, כי בנסיבות האמורות לעיל, נגרם לה גם נזק ראייתי מהותי, בין היתר ונבצר ממנה "....לבדוק את התאונה, את רשיון הנהיגה של הרכב המבוטח על ידה וכו'".

5. במהלך הדיון שהתקיים בתיק ביום 5.4.06, הודיעו באי כח הצדדים ביחס לתביעה העקרית, כי: "מוסכם כי התביעה לא התיישנה". בהמשך הדיון הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תסולק התביעה, כנגד תשלום פיצויים בך 8,000 ש"ח ושכר טירחת עורך דין, כאשר ההודעה לצד שלישי תמשיך להתברר בנפרד.

בהתאם להסכמה זו, ניתן פסק דין בתביעה העיקרית.

הנתבעים וצד ג' הגיעו להסכמה, לפיה תוכרע ההודעה לצד שלישי, על פי סיכומים בכתב, על בסיס עובדות מוסכמות.

בהמשך, ניתן פסק דין שדחה את ההודעה לצד שלישי, עקב אי הגשת סיכומים. פסק הדין האמור בוטל לבקשת התובעת, והצדדים הגישו סיכומיהם.

סיכומי הצדדים, עסקו בשלוש הטענות שהעלתה צד ג' בכתב ההגנה – התיישנות, שיהוי ונזק ראייתי.

לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים ושקלתי טענותיהם, סבורני כי יש לקבל את ההודעה לצד שלישי.

6. יש לדחות טענת צד ג', לפיה התיישנה ההודעה לצד שלישי עובר להגשתה. כאמור לעיל, הסכימו הצדדים ביום 5.4.06, כי התביעה העקרית לא התיישנה עובר להגשתה. מסקנה זו של הצדדים נכונה, משום שאין מחלוקת, כי התקופה שחלפה ממועד הגשת התביעה הקודמת על ידי התובע, ביום 24.4.01, ועד מחיקתה ביום 27.7.03, לא באה במנין תקופת ההתיישנות, נוכח הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, באשר התביעה הינה בגדר, "...תובענה שנדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה....", ועל כן על פי הוראת הסעיף האמור "...לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה ובין דחייתה" (ולעניין פירוש "תובענה שנדחתה", כחל גם על תובענה שנמחקה, ראה ע"א 68/89 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה ואח' פד מג (2) 624).

אשר להתיישנות ההודעה לצד שלישי, טוענת צד ג' כאמור, כי יש למנות את מירוץ ההתיישנות ממועד ארוע התאונה, ולכל המאוחר, מהמועד בו ידעה הנתבעת מס' 2 על התאונה – כחודש לאחר שארעה.

הנתבעים מצד שני, סבורים כי מירוץ ההתיישנות החל רק במועד בו שילמה הנתבעת מס' 2 פיצויים לתובעת. הנתבעים טענו, כי זכות התביעה כלפי צד ג', אינה זכות סוברוגציה, הקמה מכח התובעת, כי אם זכות לשיפוי, המקנה עילת תביעה עצמאית, הקמה רק עם תשלום הפיצויים לניזוק.

צד ג' הסתמכה בסיכומיה לעניין ההתיישנות, על דברי כב' הש' ר. לבהר שרון ב- ע"א (ת"א) 2170/06 חזנוב חיים נ' קרנית קרן לפיצויי תאונות דרכים, אשר קבעה באותו ענין, בין היתר: "העובדה שהנזק טרם התגבש אינה מזכה את קרנית להמתין עם הגשות התביעה נגד המזיק, ובכך לקפח את זכותו להכין הגנתו מבעוד מועד..."

דעה זו, היתה דעת מיעוט בפסק הדין. מעבר לכך, נלמד מקריאת פסק הדין, כי המקרה שם שונה היה מענייננו, שכן באותו עניין, נטלה קרנית על עצמה את החבות, עוד ביום 1.8.88, ובהתאם הגיעה עם המבוטח להסדר פשרה, מחוץ לכתלי בית המשפט, פיצתה את המבוטח ביום 7.12.93, והגישה את תביעת השיפוי ביום 9.9.98. בענייננו כזכור, הגיעו הצדדים לפשרה, רק ביום 5.4.06, כאשר עד מועד זה, לא הודו הנתבעים בחבותם, ולא ניתנה כל החלטה המטילה עליהם את החבות.

דעת הרוב ב ע"א (ת"א) 2170/06 האמור, קיבלה את עמדת קרנית, לפיה זכותה לשיפוי קמה רק עם תשלום הפיצויים בפועל, וזאת, בהיות זכותה זכות עצמאית לשיפוי, הנבדלת מזכות סוברוגציה, הקמה מכח זכותו של הנפגע לו שולם הפיצוי.

הנתבעים מצידם, הסתמכו על מספר החלטות שצורפו לסיכומיהם, ובהן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב, ב-בר"ע (ת"א) 1750/07 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ. בפסק הדין האמור נקבע, כי זכות מבטח הרכב הקל, הינה אכן זכות עצמאית לשיפוי, המנותקת מזכות הניזוק לקבוצת פיצוי על נזקיו, ואשר מתגבשת בהתאם להוראת הצו, עם התגבשות חיוב מבטח הרכב הקל, לשלם פיצויים לניזוק.

לעניין ההתיישנות, נקבע בפסק הדין האמור: "מירץ ההתיישנות יתחיל רק עם התגבשותה של עילת תביעה קונקרטית, שמכוחה, יכול מבטח הרכב הקל להגיש את תביעתו, וזו, לא תקום בידו טרם קביעת עצם החיוב והיקפו, המווים רכיבים חיוניים לביסוס התביעה". בהמשך, בהתבסס על ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנו8 ובניה ירושלים פ"ד נז (5) 433, העלה בית המשפט, אפשרויות נוספות לקביעת מועד תחילת מירוץ ההתיישנות. זאת, בהתייחס לשני מצבים – מצב בו הודה מבטח הרכב הקל בחבותו, "...כי אז מעצם הודעתו קמה בידו זכות תביעה כלפי מבטח הרכב הכבד להשתתפות ... משלב הודעה זו מתחיל מירוץ ההתיישנות...", ומצב שני, בו אין מבטח הרכב הקל מכיר בחבותו, ובמקרה כזה, נכון יהיה לדעת בית המשפט, למנות את מירוץ התיישנות, "...משלב הגשת תביעת הנפגע נגד מבטח הרכב הקל".

ב- בר"ע (ת"א) 1538/07 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי בע"מ נקבע, בהסתמך על לשון החוק: "לנוכח לשונו של סעיף 2 לצו הפיצויים, ברור כי כל עוד לא התגבשה חובת המשיבה לפצות וכל עוד לא נקבע סכום הפיצוי, לא התגבשו היסודות ההכרחיים לתביעתה...לשון החוק היא שקובעת את מהותה של עילת התביעה. אחד התנאים הנדרשים להתגבשותה של עילת התביעה היא חיובה של מבטחת הרכב הקל בפיצוי התביעה". לפי דעה זו, לא יחל מירוץ ההתיישנות, אלא לאחר מתן פסק דין, המחייב את מבטח הרכב הקל בפיצוי הנפגע, וקביעת סכום הפיצוי.

סבורני, כי יש טעמים טובים, התומכים בגישה, לפיה על מבטח הרכב הקל להזדרז ולהודיע למבטח הרכב הכבד, על ארוע התאונה, ועל האפשרות כי תוגש תביעה. בין הטעמים - הגינות והדדיות בין מבטחים, איסוף ראיות סמוך למועד התגבשות הנזק לנפגע, וגם האפשרות, כי שיתוף מבטח הרכב הכבד בשלב מוקדם, יקדם השגת פשרה מחוץ לכתלי בית המשפט. יחד עם זאת, אין בשקולים האמורים, להקדים את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות, באופן שאינו מתיישב עם הוראת סעיף 2 לצו. סבורני, כי אין מקום לפרש את הצו בניגוד ללשונו (ולא הוצגה כל תכלית ראויה העשויה לבסס פרשנות מעין זו). קריאת לשון הסעיף כפשוטה, מחייבת את המסקנה, כי תנאי להתגבשות עילת התביעה נגד מבטח הרכב הכבד, הינו הטלת אחריות על מבטח הרכב הקל או הכרה שלו בחבותו. מכאן, כי כל עוד לא מתקיים אחד התנאים האמורים, לא תקום עילת תביעה עצמאית נגד מבטח הרכב הכבד, וממילא, לא יחל מירוץ ההתיישנות.

7. סבורני, כי יש לדחות גם את טענות השיהוי והנזק הראייתי, שטענה צד ג' בכתב ההגנה ובסיכומים. נפסק, כי: "השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הליגטימית של הנתבע שלא להתבע... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע...הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכן רק על התובעת" (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית הנ"ל בעמוד 446) וראה לענין זה גם ת.א (חיפה) 117/99 כלל חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישראל קלר, והפסיקה הנזכרת שם). מכאן, כי על הטוען לדחית התביעה עקב שיהוי, מוטל נטל ממשי, להראות, כי חרף הזכות העומדת לתובע, להגיש תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות, הוא מנוע מהגשתה, עקב ויתור של התובע, הסתמכות הנתבע על העדר פעולה, או חוסר תום לב בהגשת התביעה. סבורני, כי צד ג' לא הראתה, כי התקיים איזה מן התנאים האמורים.

גם טענת הנזק הראייתי, לא הוכחה. על הטוען לנזק ראייתי להוכיח, כי עקב עיתוי הגשת התביעה, נמנע ממנו לאתר ראיות רלוונטיות, ולהוכיח טענה מטענותיו, אותה יכול היה להוכיח, אילו הוגשה התביעה נגדו קודם. צד ג' אמנם העלתה בסיכומים, טענות לענין נזק ראייתי, כגון ביעור תיק המשטרה, אלא שלא הראתה, מה עשתה על מנת לאתר המסמכים הדרושים. הנתבעת טענה בהקשר זה, כי כל המסמכים הרלוונטיים נמצאים בידיה, וכי צד ג' מעולם לא פנתה אליה, בדרישה לעיין במסמכים אלה. מעבר לכך, צד ג' לא הוכיחה, כי היה באיזה מהמסמכים האמורים, לשנות חבותה, בהתאם לצו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחים).

8. משנדחו טענות צד ג', וכאשר הוכח, כי מתקיימים התנאים לחיוב צד ג' בשיפוי הנתבעת מס' 2 בהתאם לצו, יש לקבל את ההודעה לצד שלישי.

9. לפיכך, ההודעה לצד שלישי מתקבלת. אני מחייב את צד ג' לשלם לנתבעת מס' 2 סך 4,000 ש"ח – מחצית מן הפיצוי ששולם לתובעת, על פי פסק הדין שניתן בתביעה העיקרית, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק, מיום מתן פסק הדין - 5.4.06. בנסיבות הענין, ומשלא התקיים דיון הוכחות, תשלם צד ג' לנתבעת שכר טרחת עורך דין, בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתן היום, 20.7.2009, בהעדר הצדדים.

גד גדעון, שופט



מעורבים
תובע: אסולין קטי
נתבע: אלעוברה סלם
שופט :
עורכי דין: