ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין דוכן רחמים נגד ס. נופי ובניו בע :


בתי המשפט

בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע

עב 002186/08

בפני:

כב' השופטת יעל אנגלברג-שהם

- דן יחיד -

בעניין:

דוכן רחמים

ע"י ב"כ עוה"ד:

ליסקר אור

התובע

נ ג ד

ס. נופי ובניו בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד:

נאור אריק

הנתבעת

פסק דין

תביעה זו עניינה תשלום הפרשי פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות שונות.

רקע עובדתי

1. הנתבעת הינה חברה פרטית העוסקת בבנייה.

2. לתובע רשיון ממשרד העבודה לשמש כמנהל עבודה באתרי בנייה. התובע הועסק על ידי הנתבעת כמנהל עבודה באתרי בנייה של הנתבעת מיום 1.2.98 ועד ליום 4.11.07, מועד בו פוטר.

3. בין הצדדים נחתם ביום 8.6.06 הסכם עבודה אישי (נספח ג' לכתב התביעה).

4. לאחר פיטוריו של התובע שולמו לתובע פיצויי פיטורין בסך 74,131 ₪ (חושב על בסיס שכר יסוד קובע של 7,656 ₪ - ממוצע שכר שלושת חודשי עבודתו האחרונים, שעלו על חודשי עבודתו הקודמים). סך של 68,923.25 ₪ שולם באמצעות קופת פיצויים, וסך של 5,807.82 ₪ שולם באמצעות שחרור כספי פיצויים שהיו מופקדים בקופת הפנסיה (נספחים א'-ד' לכתב ההגנה).

5. התובע קיבל שכר ותשלומים כמפורט בתלושי השכר.

6. על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף הבניה.

7. הנתבעת החלה להפריש עבור התובע לקופת ביטוח פנסיוני בחודש 06/2005 וזאת על בסיס שכר של 3,183 ₪.

8. הסכומים שהצטברו לטובת התובע בקופת הפנסיה (הפרשות מעביד בלבד) עומדים על סך של 5,539 ₪.

9. הוסכם בין הצדדים כי תביעות התובע תוגבלנה לתקופת ההתיישנות.

10. התובע חזר לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוגוסט 2008.

המחלוקת

11. הצדדים חלקו בסוגיות הבאות -

א. מה השכר המהווה בסיס לחישוב זכויותיו השונות של התובע.

ב. בכפוף לשאלה א' - האם זכאי התובע להשלמת פיצויי פיטורים?

ג. מה הזכויות להן זכאי התובע מכח ההסכם הקיבוצי (הפרשות לפנסיה, דמי כלכלה, קרן השתלמות, ותמריץ אי העדרות) ומה השלכות ההסכם האישי שנחתם בין הצדדים ו/או ההסכם כפי שבא לידי ביטוי בסכומים ששולמו לידי התובע בפועל.

ד. האם עומד התובע בתנאי הזכאות לקבלת קרן השתלמות עפ"י ההסכם הקיבוצי.

ה. טענת קיזוז של הנתבעת.


השכר הקובע

12. לטענת התובע, יש לחשב את הזכויות המגיעות לו על יסוד השכר הנקוב בהסכם, היינו סך של 8,971 ₪. לטענתו, בתלושי השכר "שיחקה" הנתבעת עם הנתונים אך באופן ששכר הנטו לא השתנה כלל. משכך, אין ללמוד מהם על השכר המוסכם אלא רק מתוך ההסכם.

13. לטענת הנתבעת, משמבקש התובע להחיל את הוראות ההסכם הקיבוצי על יחסיו עם הנתבעת תוך התעלמות מהשכר והתנאים שקיבל, יש לחשב את זכויותיו על יסוד השכר התעריפי הנקוב בהסכם הקיבוצי. לעמדת הנתבעת, עומד שכר זה על הסך של 5,740 ₪ (מנהל עבודה בדרגה 1). לחילופין טוענת הנתבעת, השכר שקיבל התובע הינו שכר הכולל את כל הזכויות להם הוא זכאי בהתאם להסכם הקיבוצי.

אין מקום לקבל את טענות שני הצדדים.

14. אין חולק שאיש מהצדדים לא ייחס כל משקל להסכם שנחתם בין הצדדים.

יחסי העבודה בין הצדדים החלו בשנת 1998 כאשר רק בשנת 2006 החליטה הנתבעת להחתים את התובע על הסכם עבודה רטרואקטיבי משנת 1998.

הצדדים ציינו בהסכם העבודה את שכרו של התובע כעומד על הסך של 8,971 ₪ ותשלום גלובאלי בגין שעות נוספות בסך 4,372 ₪.

דא עקא, אין מחלוקת שעובר לחתימת ההסכם לא קיבל התובע שכר בשיעורים הנקובים בהסכם וגם לאחר חתימת ההסכם לא השתנו רכיבי שכרו. כמו כן, לא שילמה הנתבעת לתובע הפרשי שכר ראטרואקטיבית ליום תחילת עבודתו והתובע אף לא טען כי הוא זכאי להם.

15. עיון בתלושי השכר מעלה כי בחודש 1/07 קיבל התובע שכר יסוד בסך של 7,134 ₪ ותשלום גלובאלי בגין שעות נוספות בסך של 5,336 ₪ ואילו בהמשך הועלה שכר היסוד לסך של 7,656 ₪ ותשלום בגין שעות נוספות גלובאלי לסך של 6,407 ₪.

מעיון בתלושים גם עולה כי טענת התובע בסכומיו לפיה, שכרו נטו לא השתנה, אינה נכונה. עובר לחתימת ההסכם בחודש 6/06 עמד שכר הנטו של התובע על הסך של 8,124 ₪. סכום זה הלך וגדל עד כי כעבור שנה ומחצה סמוך למועד סיום עבודתו (חודש 9/07), עמד שכרו על הסך של 9,870 ₪ נטו.

16. מעדותו של התובע עולה כי לא ייחס כל משמעות להסכם והדבר היחיד אליו נתן את דעתו היה שכר הנטו שקיבל (עמ' 4 לפרוטוקול).

גם מעדותו של נציג הנתבעת, מר סמי נופי, המשמש כסמנכ"ל כספים של הנתבעת, עולה כי ההסכם נחתם בהתאם לייעוץ משפטי שנתקבל ואף שלדבריו היה צריך לערוך את שכרו של התובע עפ"י ההסכם, הרי שבפועל שולם שכרו באופן אחר (עמ' 5 לפרוטוקול).

17. שקלתי את טענות הצדדים והנני סבורה כי ההסכם שנחתם בין הצדדים לא משקף את ההסכמה אליה הגיעו בפועל. הצדדים לא חלקו על כך כי שכרו של התובע שולם בהתאם לנקוב בתלושי השכר ואשר לפחות בתלושי שכרו האחרונים מטיבים כסכומי נטו עם התובע. אין גם מחלוקת, כי איש מהצדדים לא חשב שמן הראוי לפעול על פי ההסכם ובהתנהגותם מעידים בעצם הצדדים כי ההסכם האמיתי ביניהם משתקף בתלושי השכר ולא בסכום הנקוב בהסכם.

בנסיבות אלה, לא סברתי כי יש ליתן לסכומים הנקובים בהסכם עליו חתמו הצדדים ואשר בעצם לא מומש, כל משקל והשכר הקובע על פי הסכמת הצדדים הינו השכר שקיבל התובע בפועל.

18. משקבעתי כי ההסכם אינו משקף את שכרו המוסכם של התובע, יש לבחון - האם לאור החלת ההסכם הקיבוצי על יחסי הצדדים יש לחשב את שכרו של התובע על יסוד השכר התעריפי ולקבוע כי השכר שקיבל בפועל כולל את הזכויות הנקובות בהסכם? ואם כן - גם אם יקבע כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים על יסוד השכר המוסכם, האם יש לראות את השכר ככולל את הזכויות הסוציאליות ולנכותם מבסיס השכר לצורך חישוב הזכויות (פיצוייי הפיטורים וההפרשות השונות.

עמדתי היא, כי אף לשאלה זו - התשובה היא שלילית.

19. כבר נקבע כי הוראת סעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958, הנושא כותרת "איסור שכר כולל" אוסרת על תשלום שכר כולל באשר לשתי זכויות מגן הקבועות בחקיקה, האחת, הזכות לגמול שעות נוספות ומנוחה שבועית, והשניה, הזכות לדמי חופשה.

באשר לזכויות אחרות המוקנות לעובד - נקבע בפסיקה כי ניתן לקבוע לגביהן הסדר של שכר כולל ובלבד שהדבר ייעשה באופן ברור וחד משמעי (ראה דב"ע 63/98–3 גלי בובליל - א.צ.שירותים משפטיים בע"מ, פד"ע לב 91).

20. איש מהצדדים לא העיד כי הוסכם ביניהם שהשכר יכלול את כל הזכויות שמגיעות לתובע על פי ההסכם הקיבוצי.

הלכה היא, כי בית הדין יתיר הסכם בדבר שכר כולל רק מקום בו שוכנע, כי בעת חתימת ההסכם היה ברור וידוע לשני הצדדים מהן הזכויות המוקנות לעובד, מהו שכר הבסיס ומהן הזכויות והתוספות הנכללות בשכרו ושני הצדדים הסכימו לכלול התוספות בשכר הכולל. שוכנעתי, כי אף לא אחד מהצדדים התכוון לכלול בשכר התובע את כל הזכויות המגיעות לו על פי ההסכם הקיבוצי שהרי התובע לא ידע כלל את זכויותיו ולא היה יכול להסכים להכלילן ו/או לוותר עליהן וככל הנראה הנתבעת עצמה לא היתה מודעת לחובתה לשלם לתובע זכויות אלה.

די באמור כדי לקבוע כי הזכויות המצויינות בהסכם הקיבוצי אינן כלולות בשכר שקיבל התובע.

21. לתוצאה זהה אנו מגיעים מתוך בחינת הוראות פרק ו' להסכם הקיבוצי הדן בשכרם ובתנאיהם הסוציאליים של מנהלי עבודה. סעיף 1(ו) לפרק זה הדן בהפרשות לקרן השתלמות קובע כי - "התשלומים יגזרו מן השכר התעריפי המוסכם כפי שישתנה מעת לעת, או מהשכר כפי שמוסכם או יוסכם בין העובד למעביד, ובלבד שלא יפחת מהשכר התעריפי." (הדגשה שלי - י.א.ש.).

ואילו בסעיף 2(ב)(1) הדן בתנאים סוציאליים שישולמו על ידי הקבלן לקרן הביטוח נקבע- "הקבלן יפריש לקרן הביטוח ממלוא שכר העבודה החודשי ...." (הדגשה שלי - י.א.ש.).

מכאן, כי השכר התעריפי מהווה אך את ה"רצפה" וניתן לקבוע שכר העולה עליו שיהווה בסיס לזכויות הסוציאליות באותו האופן שבו מהווה השכר התעריפי בסיס. היינו, מקום שבו יקבע כי זכות מסוימת נכללת בשכר התעריפי ואין להוסיפה עליו, ייחשב הדבר כך גם לגבי השכר שקיבל התובע בפועל. מקום שבו יקבע כי יש לשלם זכות מסוימת מעבר לשכר התעריפי, ייעשה כן גם לגבי השכר המוסכם.

22. לאור כל האמור, בנסיבות אלה, השכר הקובע לחישוב זכויות התובע הינו שכרו האחרון של התובע כמצויין בתלושי השכר ואשר עומד על סך של 7,656 ₪.

פיצויי פיטורין

23. לדברי התובע, על בסיס השכר הנקוב בהסכם בגינו זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 87,467 ₪ ולפיכך הוא זכאי להפרש בסך של 18,544 ₪. לטענת הנתבעת, גם לעמדתו של התובע, כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על בסיס השכר הנקוב בהסכם, הרי שהפרש פיצויי הפיטורים עומד על הסך של 13,336 ₪ בלבד. עם זאת גורסת הנתבעת כי יש לחשב את פיצויי הפיטורים על יסוד השכר התעריפי על פי ההסכם הקיבוצי העומד על סך של 5,700 ₪. משכך, טוענת הנתבעת זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך של 55,965 ₪ בלבד ועל התובע להשיב את הסכומים שקיבל ביתר.

24. משקיבלתי את טענת הנתבעת כי אין השכר הנקוב בהסכם מהווה את הבסיס לחישוביו זכויותיו של התובע, אין התובע זכאי להפרשי פיצויי פיטורין. מנגד, משקיבלתי את טענת התובע כי אין לראות בשכרו שכר הכולל את הזכויות הסוציאליות ואין לחשב את זכויותיו על בסיס השכר התעריפי, גם טענת הנתבעת כי שילמה פיצויי פיטורים ביתר, דינה להידחות.

משכך, משאין חולק כי הנתבעת שילמה לתובע את פיצויי הפיטורין על יסוד השכר הנקוב בתלושי השכר, אין התובע זכאי לכל הפרש בגין פיצויי הפיטורין, אך מנגד אין הנתבעת זכאית להשבת סכומים כלשהם ששולמו בגין פיצויי פיטורים או קיזוזם.

פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה

25. לטענת התובע, על הנתבעת היה להפריש בעבורו לביטוח פנסיוני בשיעור של 6% משכרו. לטענתו, החלה להפריש רק בחודש 6/05 וגם ממועד זה עשתה באופן חלקי בלבד. התובע העמיד תביעתו לפיצוי החל מחודש 5/01 ועד למועד סיום עבודתו (מחמת התיישנות) וטען, כי בעבור תקופה זו על הנתבעת היה להפריש סך 37,627 ₪.

לטענת הנתבעת, ההפרשה לפנסיה צריכה להעשות על פי השכר התעריפי ובכפוף לטענת ההתיישנות, הרי שעליה לפצות התובע בגין התקופה שהחל מחודש 5/01 בשיעור של 6% מהשכר בסך של 5,740 ₪ ובסך הכל סך של 26,863 ₪. לדבריה, משאין חולק כי הפרישה סך של 5,539 ₪ חייבת היא לתובע סך של 21,324 ₪ בלבד.

26. מכח הוראות סעיף 2(ב)(1) לפרק ו' להסכם הקיבוצי הדן בתנאים סוציאליים שישולמו על ידי הקבלן לקרן הביטוח ושבו נקבע- "הקבלן יפריש לקרן הביטוח ממלוא שכר העבודה החודשי ....", מכאן כי הבסיס לחישוב ההפרשות להן זכאי התובע הינם השכר שקיבל בפועל.

משהגיש התובע את תביעתו בחודש 5/08, זכאי הוא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות שאותן היתה הנתבעת חייבת מחודש 5/01. שיעור של 6% מהכנסותיו של התובע בתקופה זו עומד על הסך של 33,020 ₪.

משהפרישה הנתבעת עבור התובע בתקופה זו את הסך של 5,539 ₪, זכאי הוא לפיצוי בשיעור ההפרש בסך כולל של 27,481 ₪.

דמי כלכלה

27. התובע טען, כי הוא זכאי לתשלום דמי כלכלה בתעריף של מנהל עבודה בסך של 324.45 ₪ בחודש ומשאלה לא שולמו לו מעולם, זכאי הוא לסך של 27,253 ₪.

מנגד טוענת הנתבעת כי התובע לא הוכיח כי לא ניתנה לו כלכלה בעין באתר העבודה וכי מדובר בזכות נלווית שאינה ניתנת לפידיון לאחר סיומם של יחסי עובד מעביד.

28. תביעת התובע נוגעת לרכיב "יתרת כלכלה" אשר להבדיל מתוספת כלכלה אינה מהווה חלק ממבנה השכר בהסכם החדש. משנקבע בהסכם כי "אם תנתן כלכלה בעין באתר העבודה, מתן הכלכלה בעין יבוא במקום תשלום דמי כלכלה", הרי שמדובר בזכות נלווית. בעניין זה קובעת ההלכה הפסוקה כי משמדובר בזכות נלווית והתובע לא הוכיח הוצאותיו ו/או את זכאותו המפורשת לפדיונם לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים אין הוא זכאי לתשלומה (ע"ע 254/98-3 שלמה אודיז - בנימין מורנו, ניתן ביום 5.5.03; עב (ת"א) 8900/05 ברלה יואן - י.זילברמינץ ובנו בע"מ, ניתן ביום 8.1.08; דב"ע לז/131-3 ד"ר פאולינה קלר - האוניברסיטה העברית, פד"ע ט, 305). משכך, משלא הוכיח התובע כי הוסכם שתשולם לו פדיונה של הזכות, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

למעלה מן הצריך אוסיף, כי בשנת 2004 אף צומצמו תעריפי הכלכלה אך התובע לא חישב זכויותיו על פי סכומים אלה ובחר לנקוב בשיעור הגבוה יותר. משנדחתה תביעתו לרכיב זה, אין לכך כל משמעות בהליך דנן.

קרן השתלמות

29. לטענת התובע, היה זכאי כי הנתבעת תפריש בעבורו לקרן השתלמות, ומשלא עשתה כן הנתבעת, זכאי הוא לפיצוי בשיעור של 5% משכרו בסך של 37,678 ₪.

לטענת הנתבעת, התנאי לתשלום הקרן השתלמות למנהלי עבודה הוא כי מנהל העבודה יכהן בתפקיד זה מעל ל-10 שנים ויהא בעל רישיון לניהול עבודה ממשרד העבודה. לטענת הנתבעת, לא הוכיח התובע כי עבד כמנהל עבודה בותק העולה על 10 שנים. לדבריה, לא הוכיח התובע את המועד בו קיבל את הרישיון לעסוק כמנהל עבודה ומשלא מילא אחר שני תנאי הזכאות, אין הוא זכאי לתשלום לקרן השתלמות.

30. בעניין זה הצדק עם הנתבעת. הוראות סעיף 1(ו) להסכם הקיבוצי מתנות הפרשות לקרן השתלמות למנהלי עבודה בשני תנאים - האחד - וותק של 10 שנים כמנהל עבודה והשני - רשיון לניהול עבודה ממשרד העבודה.

בפני בית הדין לא הובאה כל ראיה באשר למועד שבו ניתן לתובע רשיון מנהל העבודה והתובע לא הרים את הנטל להוכיח כי בכל תקופת עבודתו היה בעל רשיון ממשרד העבודה לשמש כמנהל עבודה. כמו כן, לא הביא התובע כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כי בעת שעבד בשירות הנתבעת, היה בעל וותק כמנהל עבודה בענף של למעלה מ - 10 שנים.

משלא עמד התובע בתנאים הבסיסים לקבלת הפרשות לקרן השתלמות, דין תביעתו ברכיב זה - להידחות.


תמריץ אי העדרות

31. התובע תבע תמריץ אי העדרות בסך כולל של 60,207 ₪. לטענתו ניתן ללמוד מתלושי השכר כי לא נעדר מעבודתו ללא רשות או העדרות בלתי מוכרת ומשלא הוכיחה הנתבעת כי נעדר, זכאי הוא לתמריץ זה.

32. משהוכיח התובע ולו בראשית ראיה (על פי תלושי השכר), כי לא נעדר מהעבודה כמעט בכל חודשי עבודתו, הנטל להוכיח כי התובע נעדר מהעבודה מוטל על כתפי הנתבעת אשר אמונה על רישום נוכחותו של התובע בעבודה. בהעדר כל ראיה מטעם הנתבעת להעדרות התובע מהעבודה ולאור הרישום בתלושי השכר המופק על ידי הנתבעת ושממנו לא ניתן ללמוד על העדרויות, יש לקבל את טענת התובע כי לא נעדר מעבודתו.

33. אלא שהוראות סעיף 4 להסכם הקיבוצי מיום 21.12.99 קובעות את זכאותם של העובדים על פי טבלאות השכר המפורטות בו לקבלת התמריץ בכפוף לתנאים מסוימים, וכך הוסכם-

"הצדדים הסכימו כי תשלום תמריץ אי היעדרות, לעובדים חודשיים, על פי טבלאות השכר בסעיף 1.2 ו- 1.3 לעיל בתעריפים הקבועים להלן ביום חתימת הסכם זה הינו מותנה וכפוף לכללים שלהלן:

4.1.1 תשלום תמריץ מלא עבור אי היעדרות במשך החודש יהיה בסכום של 642.88 ₪ לפועלים וסכום של 716.75 ₪ למנהלי עבודה לחודש. (הדגשה שלי -י.א.ש.)

מכאן, כי תמריץ אי העדרות משתלמת רק לעובד המקבל תשלום על פי טבלאות השכר המוסכמות (השכר התעריפי). (ראה גם עב(ת"א) 7382/06 מחמד מחמוד רמדן - רמט בע"מ, ניתן ביום 28.8.08; עב(ת"א) 4706/06 גדצ'יאנו קריסטיאן - מבני שלהב (1987) בע"מ, ניתן ביום 31.3.08). משאין התובע נמנה על עובדים אלה, אין הוא זכאי לתשלום תמריץ אי העדרות בנוסף על שכרו ודין תביעתו ברכיב זה - להידחות.

בשולי הדברים אציין, כי הנתבעת טענה בסיכומיה כנגד צירוף תלושי השכר והסתמכות התובע עליהם. טענה זו, כאשר הנתבעת היא זו אשר הפיקה את תלושי השכר ומסרה אותם לתובע, גובלת בחוסר תום לב מצד הנתבעת.

טענת קיזוז

34. הנתבעת טענה, כי שילמה לתובע סך של 14,400 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, את שכר היסוד וכן את התשלומים הגלובאליים בגין שעות נוספות וזאת לפנים משורת הדין. לדבריה, זכאית היא לקזז סכום זה מכל סכום שיגיע לתובע על פי החלטת בית הדין.טענת הנתבעת כי תשלומים אלה שולמו לפנים משורת הדין, אין לה כל בסיס. תשלום שכר היסוד והתשלום הגלובאלי בגין שעות נוספות שולם על פי המוסכם בין הצדדים ומשפיטרה הנתבעת את התובע, חייבת היתה בתשלום דמי הודעה מוקדמת. משכך, דין טענת הקיזוז - להידחות.

אחרית דבר

35. לאור כל האמור, דין תביעות התובע להפרשי פיצויי פיטורים, דמי כלכלה, הפרשות לקרן השתלמות ותמריץ אי העדרות - להידחות. כן נדחית טענת הקיזוז של הנתבעת.

עם זאת, תביעת התובע לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה - מתקבלת והנתבעת תשלם לתובע בגין רכיב זה סך של 27,481 ₪.


משנדחו מרבית רכיבי תביעתו של התובע, יישא כל צד בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום.

ניתן היום כ"ח בתמוז, תשס"ט (20 ביולי 2009) בהעדר הצדדים.

יעל אנגלברג-שהם

שופטת



מעורבים
תובע: דוכן רחמים
נתבע: ס. נופי ובניו בע\'מ
שופט :
עורכי דין: נאור אריק,ליסקר אור