ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אסחאק נגד עיריית ירושלים :


בתי המשפט

בית המשפט המחוזי בירושלים

בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים

עתמ 001209/09

בפני:

כב' השופט משה סובל

20/07/2009

1-20. קואסמי אסחאק ו-19 אח'

בעניין:

העותרים

זיאד קעואר

ע"י ב"כ עו"ד

נ ג ד

1. עיריית ירושלים

2. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים

המשיבות

דני ליבמן

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

בבג"ץ 10140/07 וואווי נ' עיריית ירושלים (פסק דין 1.7.08) פסק בית המשפט העליון כי לבית המשפט לענינים מינהליים הסמכות לבקר את שיקול הדעת של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בבואה לבצע צו הריסה שיפוטי שניתן על ידי בית המשפט לענינים מקומיים לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, וזאת חרף העובדה שתקיפת הצו השיפוטי עצמו אינה מסורה לסמכות בית המשפט לענינים מינהליים אלא לבית המשפט לערעורים פליליים. פסיקה זו של בית המשפט העליון ניתנה בהתייחס למקרה בו הוועדה המקומית החליטה בשנת 2006 לבצע צו הריסה שיפוטי שניתן בבית המשפט לענינים מקומיים שלוש-עשרה שנים קודם לכן, בשנת 1993. אותו צו התיר לוועדה המקומית "לבצע את פסק הדין במועד הנראה לה". טענת העותרים לפיה צו ההריסה בטל משום שלא נקבע מועד לביצועו, נדחתה על ידי בית המשפט העליון מן הטעם שבית המשפט לענינים מקומיים רשאי היה להסמיך את הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה אף מבלי לתחום סמכות זו בזמן. נותרה טענתם החלופית של העותרים לפיה הוועדה המקומית הפעילה את שיקול דעתה שלא כדין בכך שלא בחנה את שינוי הנסיבות במהלך שלוש-עשרה השנים שמאז מתן הצו ואת התמורות שחלו באותה תקופה באזור, הגורמות לכך שבינתיים חדלו להתקיים ההצדקות שנמצאו בשעתו למתן הצו. טענה חלופית זו – והיא לבדה – הועברה לדיון בפני בית המשפט לענינים מינהליים, תוך שבית המשפט העליון משמיע את הדברים הבאים:

"העותרים אינם משיגים על תוקפם של הצווים. הם תוקפים את שיקול הדעת של הוועדה המקומית בקביעת המועד לביצועם – למעלה משלוש-עשרה שנים לאחר שניתן הצו הראשון. בית המשפט הותיר את ההחלטה בדבר מועד ביצוע הצו לשיקול דעתה של הוועדה המקומית. הפעלתו של שיקול דעת זה כפופה לביקורת שיפוטית. טענות כנגד שיקול הדעת בביצוע הצו עשויות לחייב הכרעה בשאלות עובדתיות מורכבות. קיים יתרון לבירור שאלות כאלה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים".

בעתירה שלפנינו נעשה ניסיון בלתי-ראוי להרחיב הלכה זו ולמתוח אותה הרבה מחוץ לגבולותיה, אל עבר מחוזות רחוקים שדבר אין בינם לבין הגיונה וכוונתה של ההלכה. כאמור, בבג"ץ 10140/07 בית המשפט שדן בהליך הפלילי העניק לוועדה המקומית את ההיתר לביצוע צו ההריסה שלוש-עשרה שנים לפני שזו החלה לנקוט פעולות לביצוע הצו. חוסר מעש כה ממושך הצדיק יצירת חציצה בין צו ההריסה השיפוטי לבין ביצועו על ידי ועדת התכנון, באמצעות הוספתו בתווך של הליך נוסף – מינהלי – הבוחן את תקינות המעבר בין הצו השיפוטי (התקף) לבין ההחלטה לבצעו. לעומת זאת, במקרה שלפנינו ההיתר בגדרי ההליך הפלילי לביצוע צו ההריסה השיפוטי ניתן לוועדה המקומית שבועיים בלבד לפני שזו הודיעה על כוונתה לבצעו, ופחות מחודש לפני הגשת העתירה. ההיתר ניתן בהחלטתו של בית המשפט העליון (כב' השופט א' א' לוי) מיום 18.2.09 ברע"פ 1532/09, בה נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8.1.09 בע"פ (י-ם) 2489/08. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה על החלטת בית המשפט לענינים מקומיים בירושלים מיום 15.5.08 להאריך עד ליום 15.5.09 את המועד לביצוע צו הריסה שיפוטי שניתן ביום 6.11.06 לגבי שני הבנינים נשוא העתירה שלפנינו. צו ההריסה נכלל בגזר דין שניתן במועד זה נגד קבלן שהורשע על פי הודאתו בהקמת הבנינים בלא היתר (להלן – הקבלן). גזר הדין כלל הסמכה של הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים לבצע בעצמה את ההריסה אם הקבלן לא יבצע אותה במועד. מתן הארכה על ידי בית המשפט לענינים מקומיים עד ליום 15.5.09 מנע בעד הוועדה המקומית לבצע את ההריסה. ביטול הארכה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 8.1.09, ולאחר מכן דחיית הבקשה לרשות ערעור על ידי בית המשפט העליון ביום 18.2.09, הם שאפשרו לוועדה המקומית לראשונה לבצע את ההריסה.

הבנינים בהם מדובר נבנו בשכונת כפר השילוח בירושלים בחריגה עצומה מהיתר הבניה שניתן, ואף תוך הפרת צו שיפוטי להפסקת עבודות הבניה. בעוד ההיתר אפשר הקמת מבנה אחד בן קומה אחת מעל קומת מרתף, הכולל שתי יחידות דיור בשטח של 218 מ"ר, בפועל הוקמו במקום שני בנינים, אחד בן שש קומות והשני בן שבע קומות, המכילים שלושים וארבע יחידות דיור בשטח כולל של מעל 4,200 מ"ר. עד כדי כך הגיע היקפה הבלתי נתפס וחסר התקדים של הבניה הלא חוקית במקרה זה, שבגזר הדין הנ"ל שניתן נגד הקבלן ציין בית המשפט לענינים מקומיים: "דומה כי העבירה בה הורשע הנאשם היא מבין החמורות שהתבררו בפני בית משפט זה, אם לא החמורה שבהן, שכן מדובר בבניה בהיקף עצום, בוטה ומחוצף במיוחד". באותו גזר דין נדון הקבלן לששה-עשר חודשי מאסר, מהם שמונה חודשים לריצוי בפועל, והיתרה – על-תנאי, לתשלום כפל אגרה, ולקנס כספי בסכום של 2,467,800 ₪ לתשלום בחמישים תשלומים חודשיים. זאת בנוסף לצו הריסה של הבניה הבלתי חוקית שנכלל בגזר הדין ושביצועו נדחה עד ליום 1.9.07, תוך הסמכת הוועדה המקומית לבצע את ההריסה בעצמה על חשבון הקבלן אם הלה לא יבצעה עד למועד זה. הקבלן לא קיים את הוראות גזר הדין, לא התייצב לריצוי עונש המאסר בפועל, לא שילם את הקנס, ונמלט מגבולות הארץ. בנוסף, מכר הקבלן את כל הדירות שבנה ללא היתר לאנשים אחרים המתגוררים במקום. למרות כל זאת, הגיש הקבלן (באמצעות ייפוי כוח אותו המציא מחו"ל לב"כ העותרים) בקשה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה. בין היתר טען הקבלן בבקשה כי הדיירים שרכשו ממנו את הדירות נקטו בהליכים להכשרת הבניה וכי סיכויי הצלחתם של הליכים אלה טובים. בית המשפט לענינים מקומיים קיבל את הבקשה מהטעם הזה והעניק ארכה של שנה לביצוע ההריסה, עד ליום 15.5.09. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המדינה וביטל את הארכה בלא להיזקק לשאלת הסיכויים להכשרת הבניה. נימוקי בית המשפט המחוזי לכך היו ההפרה הבוטה של החוק על ידי הקבלן בביצוע בניה לא חוקית בהיקף כה גדול תוך הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי, כשאליה מצטרפת התנהגותו של הקבלן לאחר מתן גזר הדין המוכיחה "כי מורא החוק ובתי המשפט הוא ממנו והלאה, כאשר לא קיים את הוראות גזר הדין, ונמלט מן הארץ מבלי לרצות את עונש המאסר בפועל של שמונה חודשים שהוטל עליו, ומבלי לשלם את הקנס הכספי בסכום של כשניים וחצי מיליון ש"ח". נימוקים אלו התקבלו על ידי בית המשפט העליון, בציינו כי "לא נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקש נמלט מן הארץ וסיכל את ביצוע העונש, ועל כן הוא בבחינת מי שהפגין בדרך בוטה ביותר שהוא אינו רואה את עצמו נתון למרות החוק. מבקש שכזה אינו זכאי לסעד כל עוד הוא עומד במריו, ורק כאשר ימלא את חובותיו על פי דין, יהיה מקום לשוב ולבחון את הבקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה, לגופה".

חרף קביעות נחרצות אלה של שתי ערכאות הערעור במסגרת ההליך הפלילי בו ניתן צו ההריסה, טוענים העותרים, הנמנים על רוכשי הדירות מהקבלן, כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה הפעילה את שיקול דעתה שלא כהלכה עת הודיעה להם ביום 5.3.09, כשבועיים לאחר מתן החלטתו של בית המשפט העליון, כי בדעתה לבצע את צו ההריסה בתוך 10 ימים. העותרים חוזרים בעתירה על הטענות בדבר הסיכויים לקבל כיום היתר בניה לחריגות שהוקמו שלא כחוק, ומוסיפים וטוענים כי נפלו קרבן לתרמית מצד הקבלן, שהצליח לשכנע אותם כי שני הבנינים נבנו בהתאם להיתר בניה, וכי נשללה מהם זכות הגישה לערכאות וזכות הטיעון בפני הוועדה המקומית לפני שזו החליטה להרוס את קורת הגג שלהם ולפגוע בזכותם החוקתית להגנה על הקנין שרכשו. העותרים מפנים להתכתבות בינם לבין התובע הראשי בעיריית ירושלים, במסגרתה ניתנה הסכמת העירייה לעיכוב הריסתו של אחד הבנינים בתנאי שהבנין השני ייהרס. העותרים סבורים כי התניה זו אינה חוקית ואינה סבירה. עוד טוענים העותרים כי היה על הוועדה המקומית להגיש נגדם כתב אישום בגין השימוש בדירות ללא היתר, ובכך להקנות להם מעמד לבקש את הארכת המועד לביצוע צו ההריסה. זאת בנוסף לחובת הוועדה המקומית, שגם היא לא קוימה לפי הטענה, לבקש מבית המשפט לענינים מקומיים לחייב את הקבלן לסדר לעותרים דיור חלוף לפי סעיף 220 לחוק התכנון והבניה. לבסוף טוענים העותרים כי ביצוע ההריסה, שעה שחלק מהבנינים קיבל היתר בניה וחלקם האחר עשוי לקבל היתר בניה בדיעבד, נוגד את הנהלים הפנימיים שוועדות התכנון המחוזית והמקומית קבעו לעצמן באשר לסדרי העדיפות בביצוע צווי הריסה נגד מבנים לא חוקיים.

אף לא אחת מטענות אלה מסוגלת להצביע על פגם בשיקול דעתה של הוועדה המקומית בבואה לבצע את צו ההריסה. אין מדובר בצו הריסה מינהלי שניתן על ידי יושב-ראש ועדת תכנון, או בכל צו מינהלי אחר. מדובר בצו הריסה שיפוטי שניתן על ידי בית משפט במסגרת גזר דין בהליך פלילי. גזר הדין ציווה על הקבלן להרוס עד ליום 1.9.07 את אותם חלקים של הבנינים שלא קיבלו היתר בניה, והוסיף: "אני מצווה כי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים תהיה רשאית להרוס את הבניה הנ"ל שלא יהיה לה היתר והנאשם יישא בהוצאות שהיו לה בביצוע ההריסה". כל השיקולים הנוגעים להצדקת מתן צו ההריסה וקביעת מועד ביצועו, נשקלו על ידי בית המשפט שדן בהליך הפלילי, תחילה בית המשפט לענינים מקומיים ולאחר מכן בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון במסגרת הליכי הערעור. תפקידה של הוועדה המקומית בהקשר זה מוגבל לביצוע הצו מכוח ההוראה שניתנה לה בגזר הדין, ולא לבחינת הצידוקים לפסיקת בית המשפט, שהרי הוועדה המקומית אינה ערכאת ערעור נוספת על גזרי דין והחלטות של בית המשפט. הטלת ביצוע צו הריסה שיפוטי על הוועדה המקומית מחייבת את הוועדה, שאינה רשאית להתנער מחובתה זו אלא בהתקיים טעם ראוי לכך (בג"ץ 2353/97 דוריס נ' המועצה המקומית רמת השרון, מיום 16.12.97). תקיפת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בעומדה לבצע צו הריסה שיפוטי, הליך בו הכיר בית המשפט העליון בבג"ץ 10140/07 הנ"ל, אפשרית אך ורק שעה שביסוד התקיפה נתונים שלא הובאו ולא יכולים היו להיות מובאים בפני בית המשפט שנתן את הצו, כשהדוגמה המובהקת לכך היא שינוי נסיבות שארע לאחר מתן גזר הדין כתוצאה מהשתהות הוועדה המקומית בביצוע ההריסה (כפי שארע בבג"ץ 10140/07). לא ניתן לתקוף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית העומדת לבצע צו הריסה שיפוטי, על בסיס טענות שהוצגו בפני בית המשפט בהליך הפלילי, ולא הועילו לשנות את החלטתו ליתן את הצו או לסרב לדחות את מועד ביצועו. הוא הדין לטענות שהיו קיימות בעת מתן החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולמרות זאת לא הוצגו בפניו כנימוק לאי-מתן צו ההריסה או להענקת ארכה לביצועו. הכרה בקיומו של שיקול דעת בידי הוועדה המקומית להימנע במקרים כאלה מלבצע את צו ההריסה השיפוטי, וכפועל יוצא הכרה בסמכות בית המשפט לענינים מינהליים לבקר במקרים כאלה את שיקול הדעת של הוועדה המקומית, אינה יכולה להתקבל, בהיותה חותרת תחת מעמדה של הוועדה המקומית כבעל דין בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי (כעולה למשל מסעיפים 207, 223 ו-258 לחוק התכנון והבניה) ובעיקרון הנגזר מכך לפיו המילה האחרונה הנה של בית המשפט ולא של הוועדה המקומית. אכן, כלל הוא כי צווים שיפוטיים הניתנים במסגרת הליכים פליליים אינם ניתנים לעקיפה באמצעות הגשת עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים (בר"ם 3436/01 שותפות פאב אמזונס נ' עיריית תל אביב-יפו, מיום 8.5.2001; בר"ם 7297/02 אשקר מרקט בע"מ נ' עיריית קרית שמונה, מיום 27.8.2002; בר"ם 6085/03 אביוב נ' ועדת הערר המחוזית, מיום 24.9.2003; עע"ם 1630/08 נוריאל נ' ועדת הערר לתכנון ובניה תל אביב-יפו, מיום 11.3.2008).

העתירה שבפנינו מהווה דוגמה מובהקת לניסיון להפוך את בית המשפט לענינים מינהליים לערכאת ערעור על פסיקתו של בית המשפט שדן בהליך הפלילי נגד מבצע הבניה הבלתי חוקית. לא זו בלבד שאין העותרים טוענים כי לאחר מתן פסק הדין בהליך הפלילי התחדשה טענה העשויה לסייע בידיהם שלא נשקלה על ידי בתי המשפט בשלוש הדרגות שדנו בהליך זה; אלא בטרם יבשה הדיו על החלטת בית המשפט העליון לדחות את הבקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכבר הוגשה העתירה. העתירה אינה טוענת ואינה יכולה לטעון לשינוי נסיבות מאז החלטתו של בית המשפט העליון, שהרי הוועדה המקומית התנהלה בזריזות וביעילות, ובחלוף ימים ספורים בלבד ממתן ההחלטה כבר הודיעה על כוונתה לאוכפה בזמן קרוב. התנהלות זו של הוועדה עולה בקנה אחד עם חובתה לפי סעיף 11 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981, להפעיל את סמכותה "במהירות הראויה". כך במיוחד לאור הניסוח של גזר הדין מיום 6.11.06, שלהבדיל מניסוחו של גזר הדין שנדון בבג"ץ 10140/07 לא העניק לוועדה המקומית "שטר פתוח" לבצע את ההריסה "במועד הנראה לה" אלא כרך את השתכללות סמכות ההריסה של הוועדה באי ביצועה על ידי הקבלן במועד שנקבע לביצוע הצו. הטענה המרכזית בעתירה, בדבר חוסר סבירותה של ההחלטה לבצע את צו ההריסה שעה שננקטים על ידי הדיירים הליכים להכשרת הבניה ושעה שסיכוייהם של הליכים אלו טובים, לא זו בלבד שעמדה לפני בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון, אלא הוצגה בפירוט ואף התקבלה על ידי בית המשפט לענינים מקומיים בהחלטתו מיום 15.5.08 להאריך את המועד לביצוע הצו עד ליום 15.5.09. בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון נזקקו לטענה זו – אותה תקפה המדינה בערעור שהגישה לבית המשפט המחוזי ואותה פירט ב"כ העותרים בבקשת רשות הערעור שהגיש בשם הקבלן לבית המשפט העליון – וקבעו כי יש לדחותה כל עוד הקבלן אינו מקיים את גזר הדין, אינו מרצה את עונש המאסר ואינו משלם את הקנס. קביעה זו מהווה סוף פסוק גם במערכת היחסים שבין העותרים לבין הוועדה המקומית, שגם היא מחויבת בציות לפסיקתו של בית המשפט העליון. הדעת אינה סובלת טענה לפיה ועדת תכנון מקומית האוכפת צו שאושר על ידי בית המשפט זמן קצר קודם לכן, ותוך כדי כך מאמצת את נימוקיו של בית המשפט העליון, מפעילה את שיקול דעתה שלא כהלכה.

שלא כפי שטוענים העותרים, זכות הגישה שלהם לבית המשפט לצורך תקיפת ההחלטה שקבעה את מועד ביצוע צו ההריסה, לא נחסמה, ואפילו מומשה. אמנם בית המשפט המחוזי קיבל ביום 17.12.07 את ערעור המדינה על החלטת בית המשפט לענינים מקומיים לקבל בקשה שהגישה עותרת 2 (נארימאן גאלאני) להארכת מועד הביצוע של צו ההריסה עד ליום 5.7.08. אולם קבלת הערעור לא נומקה בהעדר מעמד של רוכשי הדירות לשטוח במסגרת ההליך הפלילי את טענותיהם בנוגע למועד ביצוע הצו. קבלת הערעור נומקה בכך שמי שאינו הנאשם בהליך הפלילי אינו רשאי להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע הצו. יחד עם זאת, ובאותה נשימה, ציין בית המשפט המחוזי בהמשך פסק הדין כי "לצד שנפגע, לטענתו, מצו שיפוטי שהוטל בהליך שיפוטי שלא היה צד לו, פתוחה הדרך לתקוף את הצו בגדרו של הליך לפי סעיף 250 לחוק התכנון והבניה". סעיף זה מאפשר לבעל מקרקעין הרואה עצמו נפגע מצו שניתן לפי פרק י' לחוק, ובכלל זה צו הריסה שיפוטי, "בדרך ובמועד שמערערים על פסק דין של בית המשפט בפלילים, לערער על הצו או על דחיית הבקשה למתן הצו, הכל לפי הענין, לפני בית המשפט המחוזי". העותרת 2, שלא ערערה לבית המשפט העליון על פסק דינו הנזכר של בית המשפט המחוזי בעניינה, יכולה הייתה גם על פי אותו פסק דין לתקוף את כוונת הוועדה המקומית לבצע את צו ההריסה באמצעות הגשת ערעור מטעמה לבית המשפט המחוזי. בפועל, אף לא אחד מהעותרים ניצל אפשרות זאת. תחת זאת קיבל ב"כ העותרים מהקבלן ייפוי כוח להגשת בקשה חדשה בשמו להארכת המועד. במסגרת בקשה זאת, שהוגשה לבית המשפט לענינים מקומיים ביום 13.1.08, נשמע ויוצג האינטרס של העותרים באופן מלא. בסעיף 6 לבקשה הודיע ב"כ הקבלן, שהנו גם ב"כ העותרים, כי הוא חוזר על אותם נימוקים תכנוניים שפורטו בבקשתה הקודמת של עותרת 2 ושבגינם החליט בשעתו בית המשפט לענינים מקומיים להיעתר לאותה בקשה. בית המשפט לענינים מקומיים שוכנע בצדקתם של נימוקים אלה, והבהיר בהחלטתו מיום 15.5.08 כי קבלת בקשתו של הקבלן להארכת המועד נובעת מכך שהליכי התכנון שננקטו הנם "הליכים ממשיים, בעטיים השקיעו הדיירים סכומי כסף נכבדים, לרבות לרכישת חלקת אדמה גדולה" (סעיף 19 להחלטה; ההדגשה הוספה). קבלת הערעור שהגישה המדינה על החלטה זו לא נבעה מסירוב של בית המשפט המחוזי או של בית המשפט העליון להתחשב באינטרס של הדיירים שרכשו את הדירות מהקבלן ובסיכויי הכשרת הבניה על ידם. נהפוך הוא: בית המשפט העליון הבהיר כי שיקולים אלה עשויים היו להיות רלוונטיים אלמלא התנהגותו של הקבלן, ואפשר שבעתיד ישובו ויהיו רלוונטיים אם הקבלן "ימלא את חובותיו על פי דין", שאז "יהיה מקום לשוב ולבחון את הבקשה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה, לגופה". הווי אומר: לא העדר מעמד של רוכשי הדירות הוא שהוביל לקבלת ערעור המדינה על החלטתו של בית המשפט לענינים מקומיים להיעתר לבקשת הקבלן ולהאריך את המועד לביצוע צו ההריסה בשל הליכי התכנון הננקטים על ידי הרוכשים, אלא גישתם העקרונית של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון בסוגיית היחס שבין התנהגות הקבלן לבין אינטרס הדיירים ומהלכיהם. כפי שכבר נאמר, גישה עקרונית זו מחייבת גם את הוועדה המקומית. ניסיונם של העותרים לעקוף את קביעתם המחייבת בנדון של בתי המשפט, בדרך לא דרך של הגשת עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים – כביכול נגד שיקול הדעת של הוועדה המקומית, אך בפועל נגד קביעתו של בית המשפט העליון – נדון לכישלון.

בשולי הדברים יצוין כי סעיף 220 לחוק התכנון והבניה, המוזכר בעתירה, אינו מסוגל לסייע לעותרים. ענינו של סעיף זה בחיוב הקבלן ("הנשפט") בהעמדת דיור חלוף לרוכשי הדירות, וזאת "בנוסף לכל עונש" המוטל על הקבלן. סעיף 220(ב) מבהיר כי "הוראות סעיף זה באות להוסיף על סמכויותיו של בית המשפט... ולא לגרוע מהן", רוצה לומר, שאי העמדת הדיור החלוף על ידי הקבלן אינה יכולה לשמש סיבה לדחיית ביצוע צו ההריסה. במקרה שלפנינו, הקבלן נמלט מהארץ ומריצוי עונש המאסר ותשלום הקנס שהוטל עליו, ולפיכך אין כל משמעות לחיובו בהעמדת דיור חלוף. לא ייפלא אפוא כי במכתבים ששלחו העותרים למשיבות לפני הגשת העתירה (נספחים טז1-טז3, יח1-יח2 לעתירה) כלל לא נזכרה דרישה לחיוב הקבלן בהעמדת דיור חלוף. יתרה מכך: מאחר שב"כ העותרים קיבל מהקבלן ייפוי כוח לצורך הגשת בקשת הארכה מיום 13.1.08 (ראו ייפוי הכוח מיום 3.1.08 – נספח ט' לעתירה), ומאחר שעל יסוד ייפוי כוח זה הציג ב"כ העותרים את עצמו כבא-כוחו של הקבלן הן בכותרת בקשת הארכה והן בכותרת בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון, לא יכול היה ב"כ העותרים, גם אילו רצה, לבקש לחייב את הקבלן בהעמדת דיור חלוף, שהרי מדובר בניגוד אינטרסים ובטיפול נגד לקוח (כללים 14 ו-16 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). אגב כללי אתיקה אלו, לא ניתן להימנע מהערה על הימצאותן בעתירה – עליה חתום מי שאינו רק ב"כ העותרים אלא גם ב"כ הקבלן – של האשמות חמורות נגד הקבלן, לפיהן גרם הוא להרס המוניטין שלו ונהג כלפי העותרים במרמה, זיוף, עושק והטעיה (סעיפים 2 ו-25 לעתירה).

מטעמים אלו העתירה נדחית וצו הביניים שניתן בגדרה ביום 16.3.09 (בהמשך לצו הארעי מיום 10.3.09) מבוטל. העותרים, יחד ולחוד, ישלמו למשיבות שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪.

ניתן היום, כ"ח בתמוז תשס"ט (20 ביולי 2009), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה סובל, שופט



מעורבים
תובע:
נתבע: עיריית ירושלים
שופט :
עורכי דין: דני ליבמן,זיאד קעואר