ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין שאהין אוסאמה נגד ביכורי שדה אילת ואריה :


בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה

א 000203/06

בפני:

כב' השופט י. גריל (ס. נשיא)

תאריך:

29/02/2008

בענין:

שאהין אוסאמה

ע"י ב"כ עו"ד

ע. בדארנה

התובע

- נ ג ד-

1. ביכורי שדה אילת בע"מ

2. אריה - חברה ישראלית לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד

י. אפק

הנתבעות

פסק דין

א. התובע, יליד 1976, נפגע בתאונת עבודה שאונתה לו ביום 3.4.00, במהלך עבודתו אצל מעבידתו, הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") העוסקת בשיווק והפצה של פירות וירקות למלונות באילת. התובע החל לעבוד אצל הנתבעת במרץ 1999 והועסק כמחסנאי וכנהג חלוקה.

ב. נסיבות התאונה: לטענת התובע, ביום 3.4.00 בשעות הצהריים, שעה שפרק ארגזי סחורה ממשאית במחסניה של הנתבעת, וסידר אותם במחסנים, התמוטטה ערימת ארגזים, במשקל של כ-20 ק"ג כל אחת שהיתה מונחת במחסן, וערימה זו נפלה ופגעה בידו הימנית של התובע אשר נמחצה בין הארגזים (סעיף 9 לתצהיר התובע, ת/2).

בלילה גברו כאביו של התובע ולמחרת בבוקר הוא פנה לבית החולים באילת, שם נבדק ואובחן שבר בעצם המסרק של האצבע החמישית בידו הימנית אשר גובסה.

בהמשך, חזר התובע לצפון, אושפז בבית החולים "כרמל", עבר ניתוח לקיבוע השבר בידו הימנית, ושוחרר מן האשפוז ביום 18.4.00. לתובע ניתנו תעודות רפואיות לנפגע בעבודה בגין התקופה שמיום התאונה ועד 31.8.00.

ג. לטענת התובע, כפי שהובאה בסעיף 9 של תצהירו, הוא הניח וסידר את ארגזי הסחורה במחסן הנתבעת וערימת ארגזים אשר היתה מונחת קודם לכן התמוטטה, נפלה ומחצה את ידו הימנית.

גירסתו זו של התובע, כך טוען ב"כ התובע בסיכומיו, מגובה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה, ובטופס בל/250, החתומים על ידי המעבידה-הנתבעת. התובע חזר על גירסה זו בעדותו בבית-המשפט.

הנתבעות טוענות, לעומת זאת, שהתאונה ארעה כאשר ארגז שהיה בידיו של התובע נשמט, נפל ופגע בידו.

ד. טוען ב"כ התובע בסיכומיו שהעד היחיד מטעם הנתבעות שהתייחס לשאלה זו (מנהל הנתבעת העד גולדווסר) לא היה נוכח בזמן התאונה, ולא ראה אותה. כל שזכר מר גולדווסר הינו שהוא נתן את תצהיר העדות הראשית שלו (נ/9) בהסתמך על עדות כתובה שניתנה בסמוך לתאונה, ואולם מסתבר שאותה הודעה כתובה לחוקר שמטעם הנתבעות ניתנה על ידי מר גולדווסר ביום 9.1.02, כ-21 חודשים לאחר התאונה (עמ' 29 לפרוט').

מוסיף וטוען ב"כ התובע שעדותו של מר גולדווסר גם נסתרת במסמכים של הנתבעת עצמה, שהרי מר גולדווסר העיד שהתאונה ארעה בבוקר ואילו לפי טופס דמי הפגיעה וטופס בל/250, ארעה התאונה בשעה 15.30 אחה"צ.

ב"כ התובע כותב בעמ' 2 של סיכומיו, סעיף 11, שמר גולדווסר אישר בעדותו (עמ' 29 לפרוט') שעקב המבנה של הארגז לא ניתן להוציאו מתוך ערימת הארגזים מבלי שיהיה צורך להרימו תחילה, זאת בשל ארבע מגרעות הקיימות בתחתית הארגז וננעלות בארגז שמתחתיו. לכן, תיאורו זה של מר גולדווסר שולל את הטענה לפיה עם משיכת הארגז, הוא החליק על ידו הימנית של התובע.

ה. ב"כ הנתבעות טוענת בסיכומיה שהעדות היחידה שהובאה בפני בית-המשפט אודות ארוע התאונה נמסרה מפי התובע למרות שלפי טופס דמי הפגיעה, היו לתאונה זו שני עדי ראייה (מר ברוך לוי ומר סמי חלאילה), אך עדים אלה לא הובאו על ידי התובע לבית-המשפט, ובפני בית-המשפט טען התובע שהם בעצם לא היו עדים לתאונה עצמה.

ב"כ הנתבעות מצביעה על כך שהן לפי מסמך חדר המיון של בית החולים, למחרת התאונה, והן לפי התעודה הרפואית הראשונה לנפגע בעבודה שניתנה על ידי קופת-החולים באילת (המסמכים צורפו לתצהיר התובע ת/2), טען התובע שנפל עליו ארגז אחד. כך גם סיפר התובע לאחיו (עמ' 5 סיפא לפרוט').

טוענת ב"כ הנתבעות שגם בטופס בל/250 מסר התובע שבזמן סידור ארגזים במחסן נפל עליו ארגז. גם בטופס דמי הפגיעה צויין ארגז אחד בלבד, הוא הדין בכתב התביעה ובתצהיר התשובות לשאלון (נ/2).

ב"כ הנתבעות מוסיפה וטוענת בסיכומיה, שלעומת כל האמור לעיל, הרי בתצהיר העדות הראשית, ובעדותו בבית-המשפט, טען התובע לפתע כי ידו נמחצה בין ארגזים מערימה שהתמוטטה עליו.

למעשה, התובע לא הצליח להסביר את הפער המשמעותי בין שתי גירסאותיו לארוע התאונה.

ב"כ הנתבעות מוסיפה וטוענת בסיכומיה שהתובע לא הצטייר כמהימן במיוחד, והיא מפרטת את המעקבים המוסרטים שבוצעו אחר התובע, המלמדים על פעולות שונות שהתובע טען בעדותו שהוא איננו מסוגל לבצען מחמת מצב ידו, בעוד שבמעקבים המוסרטים הובהר שהוא מסוגל לבצען.

לטענת ב"כ הנתבעות חוסר אמינות זה משליך גם על גירסת התובע לאירוע התאונה, וכן על נושא הנכות והקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה.

ו. מעיון בחומר הראיות מסקנתי היא שאכן טענת התובע בתצהירו ת/2, סעיף 9, דהיינו: "ותוך כדי כך ערימת ארגזים שהיתה מונחת במחסן, התמוטטה, נפלה ופגעה בידי הימנית אשר נמחצה בין הארגזים..... ", אין בה כדי לשקף את שאירע בפועל.

לענין זה אינני מקבל את תיאור אירוע התאונה כפי שהוא מופיע בסעיף 9 לתצהיר התובע ת/2, ובסיכום טענותיו של ב"כ התובע, סעיף 5.

בכתב התביעה עצמו נטען, בסעיף 5, ששעה שהתובע עסק בסידור ארגזים מלאים תוצרת חקלאית, ובזמן שהתכופף, ומסיבה שאינה ידועה לו, נפל עליו ארגז מגובה ופגע בידו הימנית.

אחיו של התובע שאדי שאהין העיד בעמ' 5 לפרוט':

”ש. איך קרתה התאונה?

ת. מה שהוא סיפר לי שנפל ארגז על היד שלו”

משמע, אחיו של התובע שמע מפי התובע גירסה המתייחסת לנפילת ארגז על ידו של התובע, ולא נפילה של ערימת ארגזים, ומבלי שהיד נמחצה בין הארגזים.

בטופס בל/250 מיום 3/4/00 (דהיינו, הטופס שעל-פיו מפנה המעביד את העובד לטיפול רפואי לאחר תאונה), המצורף כנספח ב' לתצהיר ת/2 נכתב: "בזמן סידור הארגזים במחסן נפל על היד שלי ארגז עם ירקות".

במסמך חדר המיון של בית החולים באילת (נספח ג' של תצהיר ת/2) מיום 4/4/00 שעה 08:22 בבוקר נרשם: "נפל ארגז על ידו הימנית במהלך עבודה לדבריו".

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה של קופת החולים באילת, מיום 4/4/00, נרשם: "בזמן סידור ארגזים נפל ארגז על היד".

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שניתנה לתובע ביום 17/4/00, בהיותו בקופת החולים "לין" נרשם: "לדבריו בתאריך 3/4/00 בזמן עבודתו נפל ונחבל בכף יד ימין".

בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה מיום 21/6/00 (נספח א' של ת/2) צויין בפרטי הפגיעה: "בזמן שעסק בסידור ארגזים במחסן ארגז שהיה מונח בצורה לא נכונה (לא על ידי הנפגע) נפל ופגע בנפגע ביד ימין".

ז. מכל האמור עולה שבמסמכים שנעשו בתקופה הסמוכה לאירוע התאונה נכתב שבזמן סידור ארגזים נפל ארגז על ידו הימנית של התובע. לא נאמר שערימת ארגזים נפלה, ולא נטען שידו של התובע נמחצה בין הארגזים.

הגירסה בדבר ארגז שנפל על היד היא גם הגירסה שאותה מסר בעדותו בפני בית המשפט אחיו של התובע (עמ' 5 לפרוט').

התובע טען בעדותו ששניים או שלושה ארגזים נפלו, האחד פגע ביד שלו ומחץ אותה בין הארגזים והוא לא חש את הארגזים האחרים שנפלו, הואיל ויתכן ואלה נגעו לו בכתף (עמ' 12 לפרוט').

ואולם, מעדיף אני את הכתוב במסמכים שנעשו בסמוך לאחר התאונה כגון, טופס בל/250 הנ"ל, הרישום בחדר המיון של בית החולים באילת, והתעודה הרפואית ראשונה בקופת החולים של אילת מיום 4/4/00.

לא זו בלבד, אלא שהתובע עצמו תיאר את התאונה בתצהיר תשובותיו לשאלון (מוצג נ/2) כך:

”בזמן שעסקתי בסידור ארגזים מלאים בתוצרת חקלאית ובזמן שהתכופפתי ארגז נפל עליי מגובה”

ח. טענת ב"כ הנתבעות היא שעדותו של התובע לאירוע התאונה היא עדות יחידה ולמרות שצויינו עדים בטופס התביעה, כגון, ברוך לוי וסמי חלאילה, אלה לא הובאו למתן עדות והימנעות זו אמורה לפעול לחובתו של התובע.

לטענת ב"כ הנתבעות יש להעדיף את עדות מר גולדווסר שמזה שנים איננו עובד אצל הנתבעת מס' 1 שכבר חדלה להתקיים, על פני עדות התובע שהיא בגדר עדות יחידה.

ב"כ הנתבעות מפנה לגירסת מנהלה של הנתבעת מס' 1 מר יואל גולדווסר, שמוסר בתצהירו נ/9, סעיף 7, כי התובע מסר לו שרצה להוריד ארגז סחורה מראש ערימת הארגזים, התובע משך את הארגז וזה החליק מידו ופגע בידו השניה באיזור פרק כף היד.

מר גולדווסר הסביר שערימת הארגזים היא בגובה אדם בערך, ומדובר בארגז פלסטי סטנדרטי שמשקלו כשהוא מלא סחורה 14-10 ק"ג.

מר יואל גולדווסר העיד בעמ' 27 לפרוט', וציין כי לפי הסברו של התובע, הוא הבין שהתובע ניסה להוריד ארגז עם סחורה וזה נשמט לתובע ופגע בידו האחרת.

עוד הסביר מר גולדווסר, בעמ' 27 לפרוט', שמדובר בארגזים סטנדרטיים שגובהם כ-20 ס"מ ולדעתו מדובר היה בערך ב-8 ארגזים, משמע, סה"כ גובה של 1.60 מ'. הארגזים, המסודרים לגובה, נכנסים זה לתוך זה, דבר המונע נפילתם או התמוטטותם (הואיל ובחלקם התחתון יש מגרעת הנכנסת לתוך הארגז שמתחתם כדי למנוע החלקה או נפילה בלתי מבוקרת של הארגז – סעיף 11 בתצהירו נ/9).

לצורך הורדת הארגז יש לתפוס אותו ולהרימו באמצעות מעין שקע שנמצא משני צידי הארגז. גובה הארגז הוא כ-20 ס"מ, והשקע הנ"ל מצוי בגובה של 17-18 ס"מ (עמ' 27 לפרוט').

ט. לטענת הנתבעות אין פגם בשיטת עבודה זו של סידור הארגזים. העבודה פשוטה ורגילה, אינה מסוכנת, והתובע ביצע אותה מידי יום. הנתבעות טוענות שהארגז נשמט מידו של התובע ומכאן שהוא זה אשר גרם לתאונה בחוסר זהירותו, כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת מבחינת הנתבעת.

מוסיפה ב"כ הנתבעות שהתובע לא הוכיח במה התבטאה רשלנותה של הנתבעת ולא הגיש חוות דעת של מומחה לענין שיטת עבודה. השיטה שבה התבצעה העבודה היתה שיטה מקובלת שהתובע הכיר מזה כשנה לפני אירוע התאונה, ולנתבעת לא היתה כל מעורבות על אופן הורדתו של הארגז מן הערימה.

לכן, לטענת הנתבעות, יש לדחות את התביעה בהעדר אחריות, ולחלופין, יש להטיל על התובע אשם עצמי תורם בשיעור של 50% לפחות.

י. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שהטענה כאילו התרחשה התאונה כשארגז שהיה בידו של התובע נשמט, נפל, ופגע בידו, הועלתה כהשערה בלבד ולא הוצגה כל ראיה להוכחתה. באשר לעדות מר יואל גולדווסר טוען ב"כ התובע שהעד לא היה נוכח בזמן התאונה ולא ראה אותה, ולמעשה הוא לא זכר את התאונה וכעולה מעדותו (עמ' 29 לפרוט') כל שזכר הוא שנתן את תצהירו בהסתמך על הודעה כתובה שאותה מסר לחוקר ביום 9/1/02, משמע, כ-21 חודשים לאחר התאונה.

עוד טוען ב"כ התובע שהנתבעות לא הביאו לעדות את מי שחתום לטענתן על טופס
בל/250 וטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה (משמע, מנהלת החשבונות הגב' נטשה, עמ' 29 לפרוט').

לטענת ב"כ התובע גירסת התובע לגבי אופן אירוע התאונה נתמכת במסמכים שיצאו מתחת ידיה של הנתבעת, בעדותו של התובע, ובהגיון התרחשות התאונה על פי תיאורו וגירסתו של התובע.

עמדת ב"כ התובע היא שערימת ארגזים שהונחה על ידי הנתבעת או מי מעובדיה התמוטטה ופגעה בידו של התובע ומכאן שהנתבעת מס' 1 נושאת באחריות לתאונה בגין העובדה שלא העמידה לרשות התובע משטח עבודה בטוח, והציבה ארגזים בצורה לא נכונה, במצב שהם נוטים ליפול וכמו כן חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".

יא. כאמור כבר לעיל, מסקנתי היא שהתובע לא הוכיח שערימת ארגזים נפלה עליו. הוא גם לא הוכיח שידו נמחצה בין הארגזים. מן הראיות עולה שארגז ובו ירקות שמשקלו כ-20 ק"ג לגירסת התובע (סעיף 9 של ת/2 ועמ' 13 לפרוט'), או 14-10 ק"ג לגירסת מר גולדווסר (סעיף 8 של נ/9), הוא שנפל ופגע בידו של התובע.

נכון הוא שבאשר לתיאור נסיבות התאונה עדותו של התובע היא עדות יחידה, אך היא נתמכת בגירסאות כפי שבאו לידי ביטוי זמן קצר לאחר התאונה, דהיינו, בטופס בל/250, ברישום בחדר המיון של בית החולים באילת, ברישום בקופת החולים באילת, ובתיאור כפי שמופיע (ושעוד אתייחס אליו להלן), בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה.

שמו של מנהל הנתבעת מס' 1, מר יואל גולדווסר, צויין אמנם בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה כמי שנכח בזמן הפגיעה, אך כעולה מעדותו של מר גולדווסר (עמ' 27 לפרוט'), וכאמור בתצהירו, נ/9, סעיף 6, הוא לא היה עד לאירוע התאונה הואיל והוא שהה אז במשרד, וכל הידוע לו אודות התאונה, נמסר לו מן התובע.

מר גולדווסר, כעולה מעדותו, סבר במהלך עדותו שהתאונה התרחשה בשעת בוקר (עמ' 28 לפרוט') ואולם, אין מחלוקת שהתאונה אירעה בסמוך לשעה 15:30 אחה"צ, כמצויין בטופס דמי הפגיעה בעבודה ובטופס בל/250.

מר גולדווסר גם הסביר בעדותו שתצהיר העדות הראשית שלו מבוסס על עדות ש"נתתי קרוב מאד לתאונה. נתתי עדות לחוקר וזה נמצא כנראה בתיק של הנתבעת". (עמ' 28 לפרוט').

מסתבר, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, שאותה הודעה שמסר מר גולדווססר לחוקר מטעם הנתבעת נגבתה ממנו ביום 9/1/02, כ-21 חודשים לאחר התאונה (עמ' 29 לפרוט'), ומכאן שהמידע שמסר לא היה בבחינת דיווח מיידי הנעשה בסמוך להתרחשות האירוע.

יב. אשר לנסיבות בהן נפל הארגז על התובע נכתב בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה, פרק ג' פרטי הפגיעה:

”בזמן שעסק בסידור ארגזים במחסן ארגז שהיה מונח בצורה לא נכונה (לא ע"י הנפגע ) נפל ופגע בנפגע ביד ימין”

(ההדגשה שלי – י.ג.)

פרק י"א של טופס דמי הפגיעה הינו הצהרת המעביד בה נאמר:

”אנו החתומים מטה מאשרים כי הפרטים שנמסרו על ידי הנפגע ועל ידי/נו בטופס התביעה הם נכונים לפי מיטב ידיעתנו, פרט ל: נא לפרט את ההסתיגויות – אם ישנן – לגבי הפגיעה”

הטופס נחתם על ידי מנהלת החשבונות של הנתבעת הגב' נטשה, מבלי שצויינה הסתייגות כלשהיא באשר לפרטים המופיעים בטופס דמי הפגיעה, הגם שבהתאם לטופס זה, ניתנת אפשרות למעבידה לפרט את הסתייגותה ביחס לגירסתו של התובע.

מנהלת החשבונות של הנתבעת הגב' נטשה גם לא הובאה על ידי הנתבעות למתן עדות ביחס לנסיבות חתימתה, בתוקף היותה מנהלת החשבונות של הנתבעת, על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה.

יד. בעדותו (עמ' 14-13 לפרוט') העיד התובע שהוא סבור שאחד הפועלים הניח בצורה לא נכונה את ערימת הארגזים במקרר אשר במחסן, וכאשר נכנס התובע למקרר בסוף היום כדי לפרוק את הסחורה, ארגז או שניים (כך הוא מניח) נפלו מלמעלה, וכך נפגע בידו.

התובע הכחיש (עמ' 14 לפרוט') שהוא עצמו משך את הארגז אשר פגע בידו, ובאשר לעובדים ששמותיהם צויינו בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה: סמי חלאילה וברוך לוי (בנוסף למר גולדווסר) אישר התובע שאלה אכן עבדו במחסן, אך ברגע התאונה הם לא היו עמו הואיל וברגע התאונה היה התובע באחד מארבעת המקררים המצויים במחסן (עמ' 14 לפרוט').

בסיכומי ב"כ הנתבעות (עמ' 2) נטען שהתובע לא הביא עדים אלה מטעמו, ולכן הימנעות זו יש בה כדי לפעול לחובתו.

כאמור כבר לעיל, הסביר התובע בעדותו ששני העדים הנ"ל לא היו עדים לעצם התרחשות התאונה. אמנם הם עבדו כמוהו במחסן, אך התאונה עצמה התרחשה בהיות התובע באחד מארבעת המקררים שבמחסן.

טו. חיזוק לגירסתו של התובע לפיה לא הוא סידר את ערימת הארגזים, אלא אחד העובדים הוא שהניח את הארגזים בצורה לא נכונה, ניתן לראות בתיאור פרטי הפגיעה בטופס התביעה לתשלום דמי פגיעה בעבודה שם צויין כי הארגזים היו מונחים בצורה לא נכונה (לא ע"י הנפגע).

כבר התייחסתי לכך שהנתבעת – מעבידתו של התובע - אישרה את הפרטים שמסר התובע בטופס דמי הפגיעה, באמצעות חתימתה של מנהלת החשבונות, ללא כל הסתייגות מצד המעבידה, הגם שבטופס (פיסקה י"א) ניתנת למעבידה אפשרות לפרט הסתיגויותיה.

טופס דמי הפגיעה מולא כחודשיים ומחצה אחרי ארוע התאונה, מבלי שהנתבעת – מעבידתו של התובע ראתה לנכון להסתייג באופן כלשהו מתיאור ארוע הפגיעה כפי שזו נמסרה על ידי הנפגע. מכאן שהנתבעת לא חלקה על התיאור שמסר הנפגע – התובע בטופס דמי הפגיעה, דבר המהווה חיזוק לגירסתו של התובע.

טז. לכן, עצם העובדה שהתובע לא הביא לעדות את שני העובדים (סמי חלאילה וברוך לוי) ששמותיהם צויינו בטופס דמי הפגיעה אינה אמורה להיזקף בהכרח לחובתו של התובע, מה גם שבהיותם עובדים שהועסקו אף הם במחסן של הנתבעת, הרי היתה גם לנתבעת אפשרות לברר מהי גירסתם של עדים אלה לארוע התאונה.

מסקנתי מכל האמור לעיל היא שהתובע נפגע בידו הימנית מנפילתו של ארגז אשר נפל מערימת ארגזים שלא הונחה בצורה נכונה, וזאת לא על ידי התובע, אלא קרוב לוודאי ע"י אחד מעובדיה של הנתבעת.

יז. בנסיבות אלה לא זו בלבד שהנתבעת כמעבידתו של התובע נושאת באחריות לארוע התאונה, אלא שאני סבור שלא ניתן לייחס לתובע אשם תורם כלשהוא לארוע התאונה.

התובע סידר במחסן את ארגזי הסחורה שפרק קודם לכן ממשאית, כאשר ארגז נפל על ידו הימנית מערימת ארגזים שלא הונחה בצורה נכונה (לא על ידי התובע).

בנסיבות אלה, במה חטא התובע, ובמה מתבטאת רשלנותו של התובע?

באשר לחובת הזהירות של המעביד אני מפנה ל-ע"א 663/88 שירזיאן נ. לבידי אשקלון, פ"ד מ"ז (3), 225, בעמ' 229:

”לדעתי, קיימת חובה כללית וגורפת מצד המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופימאליים, אך שותף גם אני לדעה, כי מהותם ומידתם של אותם אמצעי זהירות משתנות לאור טיבו, שכיחותו וחומרתו של הסיכון, שהמעביד מודע לו או חייב להיות מודע לא, כך, אם המדובר בסיכונים גלויים לעין, שאינם יוצאי דופן במיוחד, הרי ייתכן שמספיק להזהיר את העובד מפניהם ולהדריך אותו לגבי אופן מניעתם..... אמצעי הזהירות הסבירים הינם פונקציה של אופיו יוצא הדופן של הסיכון, של מידת הסיכון, ושל מידת הסכנה לשלומו ולבריאותו של העובד הנובעת מאותו סיכון, אם אכן יתממש”

על הנתבעת היה להעמיד לרשות התובע משטח עבודה בטוח. הארגז שפגע בידו הימנית של התובע נפל מערימת הארגזים ללא כל תרומת רשלנות מצד התובע, אלא קרוב לוודאי מחמת שאחד מעובדיה של הנתבעת לא הניח את הארגזים שבערימה זו בצורה נכונה.

החובה לוודא שהארגזים יהיו מונחים בערימה בצורה נכונה ומסודרת מוטלת על הנתבעת אשר נושאת באחריות מלאה לארוע התאונה הנדונה.

יח. בישיבת ביהמ"ש שהתקיימה בפניי ביום 9/1/08, הושגה הסכמה דיונית בין הצדדים, כמפורט להלן:

1. פסק הדין יינתן כשהסכום שייקבע כפיצוי ינוע בין סף תחתון של 800,000 ₪ לבין רף עליון של 2,500,000 ₪.

2. פסק הדין שיינתן יהא מנומק, אם כי בקצרה.

3. באי כוחם של הצדדים יגישו טיעונים בכתב, תמציתיים אף הם, שלא יחרגו מעבר ל-5 עמודים לכל היותר.

להסכמה דיונית זו נתתי תוקף של החלטה, ובהתאם לכך ניתן פסק דיני זה לאחר שבאי כוחם של שני הצדדים הגישו לביהמ"ש את סיכומיהם בכתב.

יט. אעבור לדון בגובה הנזק: התובע הסתמך על חוות דעתו של האורתופד ד"ר ש. שטהל מיום 25/1/02 שקבע לתובע 15% נכות לצמיתות בגין מכלול הפגיעות ביד הדומיננטית.

מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של האורתופד ד"ר י. אגינסקי מיום 25/7/05 שקבע כי לא נותרה לתובע נכות אורתופדית או נוירולוגית עקב התאונה הנדונה. לחוות דעתו של ד"ר י. אגינסקי מצורף גם מכתבו של ד"ר מ. זלינגר, מומחה למחלות מערכת העצבים. ד"ר אגינסקי הוסיף שהתנהגות התובע תמוהה ביותר ומעלה חשדות סבירים ביותר לקיומה של בעיה בתחום הפסיכולוגיה שאינה קשורה בתאונה הנדונה.

כ. תיק זה התנהל תחילה בבית משפט השלום בחיפה עד ההחלטה של כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי מיום 24/1/06 בדבר העברתו לבית המשפט המחוזי.

בדיון שהתקיים בזמנו בפני כב' הנשיא (בדימוס) א. קיטאי הוחלט (ביום 19/9/05) על מינויו של פרופ' ח. צינמן כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, והמומחה התבקש ליתן דעתו לענין הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין מצבו של התובע.

כא. בחוות דעתו מ/1 מיום 31/10/05 כותב האורתופד פרופ' ח. צינמן, שבצילום שנעשה לתובע לאחר ארוע התאונה אובחן שבר של המטקרפוס החמישי של יד ימין.

תחילה טופל התובע על ידי גבס. בצילום ביקורת במרפאת לין אובחנה עמדה גרועה עם אנגולציה של השבר.

ביום 17/4/00 נותח התובע בבית החולים ובוצעה העמדה סגורה וקיבוע של השבר, וכן גבס. המהלך לאחר הניתוח היה תקין. חוט המתכת הוצא, והשבר התאחה באופן אנטומי.

מוסיף וכותב פרופ' ח. צינמן בחוות דעתו, שהתובע מחזיק את כף ידו הימנית בתנוחה של קמיצת כל האצבעות, פרט לאגודל.

עוד ציין המומחה שבאופן מעשי אין התובע מתפקד עם האצבעות, למרות שניתן באופן פסיבי ליישר את האצבעות, אם כי לדברי התובע, הדבר מלווה בכאב ומיד האצבעות חוזרות לתנוחה של קמיצה.

כב. מבין האפשרויות השונות שיש בהן כדי להסביר תופעה זו הגיע פרופ' ח. צינמן למסקנה שמדובר בהפרעה קונברסיבית, וכדברי המומחה בסיפא של חוות דעתו:

”אמנם נראה שההפרעה הינה בשטח הפסיכיאטרי אך התוצאה היא בשטח האורתופדי. התובע אינו מתפקד עם כף ידו הימנית. "המחלה" הופיעה לאחר החבלה מיום 3/4/00 ולכן יש קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מצבו של התובע."

פרופ' ח. צינמן קבע לתובע 12% נכות בגין אצבע 2, 12% בגין אצבע 3, 10% בגין אצבע 4, ו-10% בגין אצבע 5, ובסה"כ נכות משוקללת בשיעור של 37.3%.

פרופ' ח. צינמן השיב ביום 15/1/06 על שאלות הבהרה שהוצגו לו על ידי ב"כ הנתבעות (מ/2 + מ/3). במסגרת תשובותיו כתב פרופ' ח. צינמן בין היתר לענין הקשר הסיבתי (תשובה מס' 23):

”מנסיוני הקליני קיים קשר סיבתי בין החבלה הנדונה שהחלה את "התהליך הפתולוגי" בכף היד. לא היה מצב פתולוגי בכף היד עובר לתאונה הנדונה. תאונה זו היא שהחלה את התהליך אליו הגיע התובע”.

כג. ביום 19/4/07 נשמעה עדותו של פרופ' ח. צינמן (עמ' 31 – עמ' 43 לפרוט').

במהלך עדותו הופנה המומחה, בין היתר, בעמ' 35 לפרוט', לקלטות המעקב שבהן תיעדו חוקריה של הנתבעת מס' 2 את פעולותיו של התובע, קלטות שגם הוצגו בשעתו בפני התובע במהלך עדותו (עמ' 23 – עמ' 24 לפרוט'). פרופ' צינמן הגיב על כך ואמר בין יתר הדברים:

”אין בתיאור הנ"ל ואפילו פעם אחת שנראה שהתובע מיישר את האצבעות ומקיים תפיסה של חפצים בין האצבעות וכף היד ...” (עמ' 35 לפרוט').

ובהמשך בעמ' 37 לפרוט':

”... הוא לא טען ולא הראיתם שהוא אינו מחזיק את היד בקמיצה קבועה ועובדה היא שצילמתם אותו בקיץ עם שרוול קצר ועדיין היה במצב של כיפוף אצבעות...”

כד. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר א. בן-אפרים מיום 20/12/06
(נ/12) אשר קבע שאין לתובע נכות נפשית וכי האבחנה הסבירה ביותר היא התחזות.

לדעתו, אין הפרעה פסיכיאטרית שיכולה להסביר כיווץ אצבעות, ואין התובע סובל מהפרעה נפשית.

מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר עמיקם טל מיום 2/7/07 שקבע שהתובע סובל מנכות נפשית בשיעור של 10%, וכי שיעור נכות זה איננו כולל את חוסר השימוש בכף היד שקיבל ביטוי בנכותו האורתופדית של פרופ' ח. צינמן.

לדעת ד"ר טל קיים קשר סיבתי ישיר בין נכותו הנפשית של התובע, סבלו והסימפטומים הקיימים אצלו, לבין אירוע הפגיעה בכף ידו והשתלשלות העניינים מאז התאונה.

כה. בהחלטה מיום 4/7/07 מיניתי את הפסיכיאטר פרופ' אבי בלייך כמומחה רפואי מטעם בית המשפט לבדיקת נכותו הנפשית של התובע. פרופ' בלייך התבקש לקבוע האם יש לתובע הפרעה נפשית, ואם כן, מה היא, וכן לקבוע האם קיים קשר סיבתי בתחום הנפשי בין הטראומות שעבר התובע, ככל שעבר, בגין הפגיעה בידו לבין מצב כף ידו הימנית.

כו. בחוות דעתו מיום 13/8/07 (מ/4) קבע פרופ' א. בלייך (בעמ' 5 של חוות דעתו):

”לנוכח נסיבות המקרה והמהלך המתואר, אני נוטה להעריך כי מדובר בהפרעה נפשית מסוג קונברסיבי, אשר התפתחה בעקבות הפציעה ביד. למרות שלא ניתן לשלול בודאות מוחלטת אפשרות של התחזות, הסבירות לכך נמוכה לאור המהלך והממצאים המתוארים”

פרופ' בלייך גם השיב ביום 26/9/07 על שאלות ההבהרה שהוצגו לו על ידי ב"כ הנתבעות (מ/5 +מ/6). בין היתר כתב פרופ' בלייך בתשובות ההבהרה שלו:

”..... המשקל הכולל של הממצאים תומך יותר להערכתי, בהפרעה קונברסיבית. עם זאת לא ניתן לשלול בוודאות מוחלטת גם התחזות”

כז. בישיבת בית המשפט מיום 20/11/07 מסר פרופ' א. בלייך את עדותו (עמ' 66-54 לפרוט'). בין יתר הדברים אמר פרופ' א. בלייך בעמ' 57 לפרוט':

”כשאני מעריך את כל מכלול הנסיבות ומהלך ההפרעה, על פני שבע שנים, הבדיקות העוקבות על ידי מומחים שונים בסיטואציות שונות ובנסיבות שונות, במסגרתם קבעו כמה אורתופדים שההפרעה ביד גורמת לנכות אורתופדית מוחשית, הממצאים הנלווים כגון דלדול בשרירי יד ימין הזרוע והאמה, שמלמדים ללא ספק על הפחתה ממושכת מאד בשימוש באותה יד, כל אלה תומכים להערכה ולהתרשמות הפסיכיאטרית שלי שהסבירות שמדובר בהפרעה קונברסיבית גדולה בהרבה מאפשרות שמדובר בהתחזות, למרות שאין אפשרות לשלול התחזות באופן מוחלט. בשביל זה יש בימ"ש .....” (ההדגשה שלי – י.ג.).

ובהמשך בעמ' 57 לפרוט':

”אם מישהו סובר שבמהלך שבע שנים אדם באופן עקבי מחזיק את ידו בצורה כזאת עד כדי כך שנגרם דלדול של שרירי היד כפי שקבעו האורתופדים, אם מישהו סבור שאפשרות כזאת שרירה וקיימת הוא יכול ללכת בכיוון של התחזות. אני אינני סובר כך”

(ההדגשה שלי – י.ג.)

ובעמ' 58 לפרוט':

”... ואכן מבחינה נפשית להערכתי סובל הנבדק מנכות גופנית על רקע סימפטום קונברסיבי. ומניתי שורה של ממצאים שתומכים בהערכה זאת שלי הגם שאני מדגיש שאין שום אפשרות לשלול בוודאות את האפשרות האחרת של התחזות...”

פרופ' א. בלייך נשאל גם, בשאלת הבהרה 24, האם אין מקום להמתין עד לסיום הנסיון הטיפולי עליו המליץ, בהיקף של 20 פגישות טיפוליות, אך תשובת ההבהרה של פרופ' בלייך היתה: "לא. שבע שנות נכות הינן מספיקות" (מ/6).

כח. כאן אוסיף ואציין, שהמוסד לביטוח לאומי קבע לתובע תקופת אי כושר מיום התאונה עד 31/8/00, ולאחר מכן 30% נכות מיום 1/9/00 עד 31/12/00, 20% נכות מיום 1/1/01 עד 30/6/01, ולאחר מכן 10% נכות לצמיתות בתוקף מיום 1/7/01 עם הפעלת תקנה 15 בשיעור של מחצית, משמע, 15% נכות לצמיתות עקב הפגיעה במקצועו כנהג.

צויין בדו"ח הועדה הרפואית מיום 23/10/01 שמבחינה אורתופדית לא נותרה לתובע נכות תפקודית עקב התאונה, ואילו 10% הנכות הרפואית הנוירולוגית של הביטוח הלאומי נקבעו לפי סעיף 31 (4) א' II של מבחני הנכות, משמע, לפי הסעיף המקנה נכות בגין שיתוק חלקי של עצב המדיאנוס מחמת תסמונת תעלה קרפלית קלה ביד ימין (בצורת נזק בינוני).

המוסד לביטוח לאומי הגיש ערר על הפעלת תקנה 15, וכן הוגש ערר על ידי הנפגע.

עררו של הנפגע נדחה, ואילו עררו של המל"ל התקבל. הועדה הרפואית לעררים קבעה בדו"ח מיום 1/7/02 שנכותו של התובע היא בשיעור של 10% לפי סעיף 31 (4) א' II הנ"ל ללא הפעלת תקנה 15, הואיל ולדעת פקיד השיקום, מדובר בצעיר שגילו מאפשר השתלבות מחודשת בעולם העבודה, וכן יוכל לעסוק במגוון עבודות אלטרנטיביות.

לאחר שנתקבלה חוות דעתו של המומחה הרפואי פרופ' ח. צינמן, פנה התובע למוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בהחמרה, ואולם בהחלטה מיום 9/3/07 קבעה ועדה רפואית שישב בה רופא אורתופד שאין הוא מסכים עם ממצאי בדיקתו של פרופ' צינמן, ולדעתו לא חל שינוי במצב ולפיכך אין החמרה.

עד כאן תמצית סקירת חוות הדעת והראיות הרפואיות.

כט. ב"כ הנתבעות ביקשה בסיכומיה שלא לקבל את קביעתו של פרופ' א. בלייך לפיה סובל התובע מהפרעה קונברסיבית. לטעמה בחר המומחה באפשרות של הפרעה קונברסיבית ו"סילק מן הדרך" כל מה שלא התאים לאפשרות זו, כמו כן לא נתן המומחה משקל לפער בין האופן שבו תיאר התובע את עצמו בפני המומחה, לבין הדרך בה נראה התובע בשלושת המעקבים המוסרטים (שיחק "תופסת" עם ילד, מחייך, לבוש ומסודר), וכן לא נתן משקל לפער בין יכולותיו של התובע, כפי שטען להן, לבין יכולותיו בפועל כפי שהוסרטו.

לדעת הנתבעות קיימת בעייתיות בעצם האבחנה של הפרעה קונברסיבית עפ"י הקריטריונים שנקבעו. כמו כן טוענת ב"כ הנתבעות לחוסר מהימנותו של התובע, ולרצונו של התובע להפיק רווח משני. ב"כ הנתבעות מפנה למעקבים המוסרטים שבוצעו, וכן לחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעות (ד"ר א. בן-אפרים ), ולכך שאין עסקינן במדע מדוייק.

על יסוד כל אלה, סבורה ב"כ הנתבעות שיש לקבוע כי לכל הפחות קיים מרכיב משמעותי של התחזות במצבו של התובע, ויש לייחס להתחזות לפחות מחצית משיעור הנכות שקבע פרופ' ח. צינמן.

לענין תפקודיות הנכות חולקות הנתבעות על אמירתו של פרופ' ח. צינמן כי מצב ידו של התובע מקביל למצב של קטיעה.

לדעתה, המעקבים המוסרטים מלמדים על כך שהתובע מסוגל ועושה בפועל שימוש של ממש בידו הימנית, ומכאן הצעת הנתבעות להעמיד את נכותו של התובע עקב התאונה על שיעור של 20%.

ל. ב"כ התובע מצביע לעומת זאת על עדויותיהם של שני המומחים הרפואיים, פרופ' ח. צינמן ופרופ' א. בלייך, אשר שללו אפשרות של התחזות. מוסיף ב"כ התובע שנסיונו של התובע לקבל טיפולים פסיכולוגיים, כהצעת פרופ' א. בלייך, לא צלח, כעולה מתצהירו המשלים של התובע מיום 5/11/07.

לדעת ב"כ התובע יש לנכותו הרפואית של התובע השפעה ניכרת ביותר על תפקודו הואיל והתובע ימני, והוא מוגבל בביצוע כל פעילות המחייבת שימוש ידני או כרוכה במאמץ גופני.

כן מפנה ב"כ התובע לדבריו של פרופ' ח. צימן שמצבו של התובע שווה מבחינת תפקוד היד למצב של קטיעת הצבעות (עמ' 34 לפרוט'), ולמעשה אף חמור מכך, הואיל ומצב הקמיצה המתמדת בו נתונות אצבעותיו של התובע מפריע ליכולת התפיסה והאחיזה של ידו הימנית של התובע.

לכן מבקש ב"כ התובע להעריך את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 60%.

לא. לאחר שעיינתי בפרוטוקול העדויות, בתיק המוצגים, ובטיעוניהם של ב"כ שני הצדדים, שוכנעתי שאין לקבל את טענת הנתבעות לפיה מדובר בהתחזות מצד התובע, ויש לקבל את מסקנתם של שני המומחים הרפואיים לפיה עסקינן, קרוב לוודאי, בהפרעה קונברסיבית.

לב. פרופ' ח. צינמן הסביר בעדותו (עמ' 34 לפרוט') שהתובע אינו משתמש באצבעות ידו הימנית (פרט לאגודל), ואינו מיישר אותן, ובמצב של קמיצה קבועה לא ניתן לתפוס בכף היד "וזהו מצב כמו שיש במצב של קטיעת האצבעות" (עמ' 34, ש' 6).

גם לאחר שהוצגו הקלטות של סרטי המעקב שבוצע אחר התובע (מתאריכים שונים), ציין פרופ' ח. צינמן שאין בתיאור אפילו פעם אחת שבה נראה התובע מיישר את האצבעות (עמ' 35 לפרוט'), הגם שהמעקב בוצע מבלי שהתובע ידע על כך.

המומחה הוסיף והסביר, בהמשך, שאותן פעולות שהוכח בסרטי המעקב שהתובע כן מסוגל לבצע, ניתנות לביצוע גם כשקיימת קטיעה של כל האצבעות, ומה עוד שבמצב של קטיעה, אין האצבעות מפריעות כפי שהן מפריעות כשהן במצב של קמיצה מתמדת בתוך כף היד.

כך, למשל, ניתן להחזיק טלפון או עט או סיגריה בין גדם אצבעות (במקרה של קטיעה) לבין האגודל שהרי 40% מתיפקוד היד מתבצע ע"י האגודל.

לשאלה האם מדובר בהתחזות אם לאו, השיב פרופ' ח. צינמן, בין היתר:

”מתחזה לא מחזיק את קמיצת האגרוף באופן קבוע. מתחזה יחזיק את האגרוף רק כשהולך לרופא. אצל המתחזה הוא מודע לזה אבל בבית הוא שוטף את הידיים וכו'. מחזיק את היד בביתו כשהוא לא במעקב באופן רגיל. הבדיקה הקלינית של התובע מצביעה על כך שזה לא המצב אצלו”

(עמ' 42 רישא לפרוט')

לג. לעיונו של המומחה בתחום הנפשי פרופ' א. בלייך הומצאו הקלטות של המעקב אחר התובע (וזאת לפי החלטתי שבעמ' 51 לפרוט'), וכן הומצאו לו הן עדותו של פרופ' צינמן, והן עדותו של התובע (עיינו גם בעמ' 54 סיפא – עמ' 55 לפרוט').

פרופ' א. בלייך עמד בעדותו בפני בית המשפט על המסקנה שאליה הגיע בחוות דעתו, דהיינו:

”... הסבירות שמדובר בהפרעה קונברסיבית גדולה בהרבה מהאפשרות שמדובר בהתחזות, למרות שאין אפשרות לשלול התחזות באופן מוחלט . בשביל זה יש בימ"ש...”

(עמ' 57 לפרוט').

בהמשך הוסיף ואמר פרופ' בלייך:

”אם מישהו סובר שבמהלך שבע שנים אדם באופן עקבי מחזיק את ידו בצורה כזאת עד כדי כך שנגרם דלדול של שרירי היד כפי שקבעו אורתופדים, אם מישהו סבור שאפשרות כזאת שרירה וקיימת, הוא יכול ללכת בכיוון של התחזות, אני אינני סובר כך”

(עמ' 57 לפרוט')

ובעמ' 58 לפרוט':

”.... ואכן מבחינה נפשית להערכתי סובל הנבדק מנכות גופנית על רקע סימפטום קונברסיבי. ומניתי שורה של ממצאים שתומכים בהערכה זאת שלי הגם שאני מדגיש שאין שום אפשרות לשלול בוודאות את האפשרות האחרת של התחזות”

לד. מקובלת עליי עמדתם של שני המומחים הרפואיים אשר לפיה קרוב לוודאי שאין המדובר בהתחזות אלא בהפרעה קונברסיבית. כל אחד משני המומחים הרפואיים נחקר בחקירה נגדית יסודית על חוות דעתו, עמד על דעתו ונימק אותה בנימוקים הגיוניים.

אני מאמץ איפוא, את מסקנתם של שני המומחים הרפואיים.

לענין זה אני מפנה לאמור בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה נגד רבי ואח',
תק-על, 90 (2) 532, בעמ' 533 (מיום 23/4/90), וכן ע"א 3056/99 שטרן נגד המרכז הרפואי שיבא, פ"ד נ"ו (2) 936, בעמ' 949-948, וע"א 916/05 שרון כדר נגד פרופ' יובל הרישנו ואח' (מיום 28/11/07), שם נכתב:

בית משפט זה חזר והדגיש לא פעם את חשיבות מינויו של מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הוא ידו הארוכה של בית המשפט. ישנה חשיבות רבה לעדות מומחה ממונה נטרלי, ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט ומאפשר לבית המשפט לקבל חוות דעת ברורה מטעמו שלו בנושאים הטעונים מומחיות, בבחינת "אל נא תעזב אותנו...והיית לנו לעיניים" (במדבר, י, לא). המשנה אומרת "אין מודדין אלא מן המומחה" (משנה עירובין, ה). רוצה לומר, כי מדידת התחום נעשית על ידי מומחה הבקי בתחום. בנסיבות בהן מדובר בשאלה שבמומחיות, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט משנסמך על מומחה שמינה...“

(ההדגשה שלי – י.ג).

אוסיף, שגם אם ניסה התובע בחלקים מסויימים של עדותו להעצים את פגיעתו, כנטען בסיכומי ב"כ הנתבעות, עמ' 2 פיסקה ב' (2), הרי אין בכך כדי להעיד על התחזות, וכמוסבר בעדויותיהם של המומחים הרפואיים, הרי גם בסרטי המעקב שבוצעו לא נראה התובע מיישר את אצבעות ידו הימנית.

לה. נכותו הרפואית של התובע הוערכה על ידי המומחה הרפואי בתחום האורתופדי, פרופ' ח. צינמן, וזו עומדת על 37.3% לצמיתות.

בעוד ב"כ התובע מבקש בסיכומיו שנכותו התפקודית של התובע תוערך לפי 60% נכות הואיל והפגיעה היא בידו הימנית הדומיננטית של התובע, סבורה ב"כ הנתבעות שבגין מרכיב ההתחזות במצבו של התובע, והאופן שבו הוא משתמש בידו, ראוי להעמיד את נכותו של התובע עקב התאונה על 20% נכות.

נתתי דעתי לעמדותיהם של שני הצדדים, ולאחר שחזרתי ועיינתי בכל הראיות כפי שהובאו בפני בית המשפט, ובלוקחי בחשבון שהפגיעה היא בידו הדומיננטית של התובע (סעיף 14 של ת/2), נראה לי כי נכון יהיה להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 40% נכות לצמיתות.

לו. התובע החל עבודתו אצל הנתבעת במרץ 1999, כשנה לפני התאונה הנדונה. הנתבעת שיווקה פירות וירקות למלונות באילת והתובע הועסק אצל הנתבעת בתפקיד של מחסנאי ונהג חלוקה. שכרו הממוצע המשוערך של התובע אצל הנתבעת: 8,353 ₪ לחודש (פיסקה א' (3) בסיכומי הנתבעות).

לטענת ב"כ התובע יש להוסיף לשכרו של התובע סכום מוערך של 2,000 ₪ בגין דירת מגורים שסיפקה הנתבעת ולרבות תשלום הוצאות אחזקתה של הדירה. לא הובאו ראיות לגבי שווי זה, ולכן אינני רואה מקום להוסיף סכום כלשהו לשכרו המשוערך של התובע.

אוסיף שהתובע טוען בסעיף 22 לתצהירו, ת/2, שהוא קיבל דירה ממקום העבודה ועל חשבון המעביד, ובגין הדירה שולמו ארנונה, חשמל והוצאות האחזקה השוטפות. מנהל הנתבעת העיד בעמ' 30 רישא לפרוט' שהדיור היה אמנם על חשבון העסק, אך הוא גם ציין: "לא קיבל דירה לבד כנראה בשותפות עם שאר העובדים".

מכל מקום וכמצויין כבר לעיל, משלא הוכח השווי, אין מקום להעמיד את בסיס הפיצוי של התובע בגין הפסד שכרו אצל הנתבעת, מעבר לשווי שכרו החודשי המשוערך של התובע אצל הנתבעת, ומה עוד שלא הוכח השווי היחסי של הדיור ותשלום הוצאות האחזקה השוטפות, שהרי התובע היה רק אחד מתוך מספר עובדים שהתגוררו במסגרת דיור זה.

לא זו אף זו: מעיון בתלושי המשכורת שצורפו לתצהיר העדות הראשית של התובע, עולה ששווי הדיור (750 ₪) כבר נלקח בחשבון בתלוש המשכורת של התובע במסגרת שכרו החודשי ברוטו, שערכו המשוערך נכון להיום הוא אכן 8,353 ₪, כמצויין כבר לעיל.

לז. ב"כ התובע מבקש לערוך את חישוב נזקיו של התובע לפי הפסד מלא במשך 4 שנים ומאותו מועד ואילך, עד היום, ועד הגיע התובע לגיל 67, לפי 60% נכות תפקודית.

ב"כ הנתבעות מציעה לעומת זאת לערוך את החישוב לפי הפסד השתכרות מלא לתקופה של 6 חודשים, ולאחר מכן לפי 20% נכות תפקודית.

בנוסף כותבת ב"כ הנתבעות בסיכומיה שבטרם החל התובע להיות מועסק אצל הנתבעת עבד התובע באופן בלתי מסודר ובשכר נמוך, כעולה מפירוט תקופות הדיווח למוסד לביטוח לאומי מוצג נ/1.

מעיון במסמך הנ"ל, נ/1, אכן עולה שבתקופה שמאוגוסט 1994 ועד תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבעת (מרץ 1999) הועסק התובע אצל מספר מעבידים ובדרך כלל לתקופות קצרות (למעט מקום עבודה אחד שם הועסק 7 חודשים ומקום עבודה אחר שם הועסק 6 חודשים).

לח. לטענת ב"כ הנתבעות רמת השכר של התובע אצל הנתבעת היתה חריגה, כנראה מחמת הריחוק מן הבית, ובכל מקרה גם אלמלא התאונה לא יכול היה התובע להמשיך לעבוד שם הואיל והחברה נסגרה. עוד מוסיפה ב"כ הנתבעות שגם חבריו של התובע לאותו מקום עבודה הפסיקו לעבוד אצל הנתבעת, כעולה מעדות התובע בעמ' 15 לפרוט'.

בנוסף, מפנה ב"כ הנתבעות למצב האבטלה הכללית במשק.

לכן מציעה ב"כ הנתבעות לחשב את הפסדי השכר של התובע לתקופת העבר לפי השכר הממוצע במשק, למעט באשר לשנת העבודה הראשונה שלגביה יש לקחת כבסיס את השכר המשוערך כפי שהשתכר התובע בפועל אצל הנתבעת.

לט. לתובע אושרה על ידי המוסד לביטוח לאומי תקופת אי כושר עבודה מיום אירוע התאונה (3/4/00 עד 31/8/00).

נראה לי שסביר יהיה לקבוע לתובע פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא לתקופה של 6 חודשים ממועד אירוע התאונה הנדונה.

לגבי תקופה זו של ששת החודשים הראשונים יש לחשב את הפיצוי המגיע לתובע לפי:

8,353 ₪ לחודש X 6 חודשים = 50,118 ₪ .

על סכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת ששת החודשים הנ"ל, כלומר, מיום 3/7/00 עד היום. ריבית זו שוויה: 15,370 ₪, וביחד: 65,488 ₪.

מ. התובע זכאי לפיצוי לפי שכרו המשוערך אצל הנתבעת, משמע, 8,353 ₪, לתקופה של 6 חודשים נוספים (כלומר עד תום שנה אחת לאחר התאונה), לפי 40% נכות תפקודית כפי שקבעתי לעיל.

החישוב, לתקופה מיום 3/10/00 עד 3/4/01 יהא: 8,353 ₪ X 6 חודשים X 40% נכות = 20,047 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת ששת החודשים הנ"ל, כלומר, מיום 3/1/01 עד היום.

ריבית זו שוויה: 5,747 ₪, וביחד: 25,794 ₪.

מא. לתקופה שמתום השנה הראשונה לאחר התאונה, כלומר מיום 3/4/01 עד היום, פרק זמן של 83 חודשים, יש לפצות את התובע לפי 40% נכות תפקודית מן השכר הממוצע במשק העומד כיום על 7,663 ₪ לחודש (עמ' 69 בירחון "חשב" לפברואר 2008).

החישוב הוא: 7,663 ₪ לחודש X 40% נכות X 83 חודשים = 254,412 ₪.

לסכום זה יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת החישוב. ריבית זו מסתכמת ב: 35,194 ₪, וביחד 289,606 ₪.

מב. התובע יליד 16/4/1976, משמע, הוא כבן 32 כיום. התובע מועסק מאז שנת 2004 בהפעלת דוכן לממכר פרחים, שהקים אחיו שאדי (עמ' 6 לפרוט').

לטענת ב"כ התובע הדוכן נועד לתת לתובע מסגרת של עיסוק, ואין המדובר בעסק כלכלי (עמ' 4 סיפא – עמ' 5 רישא לסיכומי ב"כ התובע, וכן גם סעיפים 20-19 לתצהיר התובע
ת/2).

אני סבור שאת הפיצוי בגין הפסד השתכרות לעתיד, יש לפסוק גם כן לפי 40% הנכות התפקודית שקבעתי לעיל, וזאת על בסיס השכר הממוצע במשק.

החישוב הוא: 7,663 ₪ לחודש X 40% נכות X מקדם היוון 259.8414 = 796,466 ₪.

מג. התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפסדי פנסיה. גם אם לפי תלושי השכר אצל הנתבעת לא בוצעה הפרשה לטובת קרן פנסיה, הרי יש לקחת בחשבון שהתובע הספיק לעבוד תקופה קצרה יחסית אצל הנתבעת, והיה אז בתחילת דרכו המקצועית (כבן 23).

נקודת המוצא היא שאלמלא התאונה היה התובע נקלט במקום עבודה שבו היתה מובטחת זכאותו לפנסיה.

את החישוב בגין הפסדי הפנסיה לעתיד אערוך כדלקמן:

7,663 ₪ לחודש X 70% פנסיה X 40% נכות תפקודית X מקדם היוון 120.8041 (לתקופה מגיל 67 עד גיל 79) X 0.3554 (דהיינו, היוון כפול לתקופה של 35 שנה מהיום עד גיל 67) = 92,120 ₪.

הואיל והתובע צריך היה גם הוא להפריש ממשכורתו לקרן הפנסיה כדי להבטיח את זכאותו, אני מעמיד את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה לעתיד על סכום גלובלי של 45,000 ₪.

מד. התובע נפגע בידו הימנית. ב"כ התובע סבור שהתובע אינו מסוגל לבצע אף פעולות פשוטות המבוצעות כדבר שבשגרה על ידי מי שאינם סובלים ממגבלה דומה וכי התובע נזקק ויזדקק לעזרה בעבודות משק הבית.

את חישוב הפיצוי המגיע בגין פריט זה, עורך ב"כ התובע לפי 3 שעות עזרה יומיות לתקופה של שנה מיום התאונה, ולאחר תום אותה שנה עד היום וכן לעתיד, לפי 2 שעות יומיות ומבקש פסיקת פיצוי של כ-1,000,000 ₪ בגין עזרת הזולת.

ב"כ הנתבעות מפנה לעדות התובע בעמ' 23-22 לפרוט'. התובע מוסר באותה עדות שהוריו, אחיו ואחיותיו מסייעים לו, אחותו מכינה לו אוכל ושורכת את שרוכי הנעליים, ואחיו מסייע לו להתגלח. התובע אישר בהמשך שהוא רכש נעליים ללא שרוכים.

התובע טוען שהוא מתקשה ללבוש מכנסיים, אך הוא מאשר שהוא יכול להתקלח, ובאשר לשימוש בסכין, הוא אמנם מחזיק בסכין, אך אינו יכול לחתוך בה.

ב"כ הנתבעות טוענת שהעזרה שהתובע נזקק לה היא עזרה של מה בכך, שהרי נשות הבית ממילא מכינות את האוכל, ולמעשה את רוב הפעולות מבצע התובע בעצמו וכעולה מעדותו, הוא גם התרגל במספר דברים לבצע פעולות בידו השמאלית (שם, בעמ' 22). התובע לא שילם ולא ישלם עבור עזרת בני הבית ולכן, מציעה ב"כ הנתבעות לפצות את התובע בראש נזק זה בסכום של 25,000 ₪ לעבר ולעתיד.

מה. אני סבור שראוי לפצות את התובע בגין עזרה וסיוע לעבר ולעתיד לפי הערכה גלובלית. התובע נפגע בידו הימנית שהיא ידו הדומיננטית, ומקובל עליי שקיימות פעולות שלהן נזקק התובע לעזרת בני ביתו. הדעת נותנת שנוכח דרגת נכותו, נזקק ויזדקק התובע בחלק מן הפעולות שעליו לבצע לעזרה ולסיוע, שאלמלא נכותו זו, הוא לא היה נזקק להם, וזאת לאחר שכבר לקחתי בחשבון שבחלק מן הפעולות הסתגל התובע לביצוען ביד שמאל.

אני מעריך את הפיצוי שהתובע זכאי לקבל בגין עזרה וסיוע, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי של 250,000 ₪.

מו. את הפיצוי המגיע לתובע בגין נזק שאיננו ממוני אני מעריך בשים לב לגילו של התובע במועד אירוע התאונה (כבן 23), דרגת נכותו הרפואית, והמגבלות שמהן סובל התובע עקב נכות זו, בסכום של 250,000 ₪, זאת לאחר שכבר לקחתי בחשבון שהפיצוי בגין ראש נזק זה נושא ריבית ממועד היווצרות עילת התביעה.

מז. ב"כ התובע טוען בסיכומיו שלתובע נגרמו וייגרמו הוצאות מרובות בגין נסיעות לקבלת טיפולים רפואיים והוצאות לרכישת תרופות שאינן תמיד מכוסות בסל הבריאות אם כי התובע לא שמר קבלות בגין אותן הוצאות.

אין בידי לקבל טענתו זו של ב"כ התובע.

ככל שהיו לתובע הוצאות לגבי תקופת העבר הרי מדובר בנזק מיוחד שאותו יש להוכיח, ובענייננו הנזק המיוחד הנטען לא הוכח.

יתר על כן, התאונה בה עסקינן היא תאונת עבודה ולכן הוצאות הטיפול הרפואי, ולרבות הוצאות נסיעה לשם קבלת טיפול רפואי, מכוסות בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968, לכן אין לפסוק לתובע פיצוי בגין פריט זה.

מח. סכום הנזק:

1.

הפסד השתכרות מלא לששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, עד 3/10/00

65,488 ₪

2.

הפסד השתכרות חלקי ל-6 חודשים מיום 3/10/00 עד 3/4/01

25,794 ₪

3.

הפסד השתכרות חלקי מיום 3/4/01 עד היום

289,606 ₪

4.

הפסד השתכרות לעתיד

796,466 ₪

5.

הפסד פנסיה

45,000 ₪

6.

עזרה וסיוע לעבר ולעתיד

250,000 ₪

7.

נזק שאיננו ממוני

250,000 ₪

סה"כ

1,722,354 ₪

מט. מסכום הנזק יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי שקבע לתובע בגין התאונה הנדונה תקופת אי-כושר עבודה, נכות זמנית, ולאחר מכן 10% נכות לצמיתות (זאת לאחר שהתקבל עררו של הביטוח הלאומי).

ב"כ הנתבעות טוענת בעמ' 6 של סיכומיה, פיסקה ה' (ו), שלאור קביעותיו של פרופ' בלייך היה על התובע לפנות לביטוח הלאומי בצירוף חוות דעת זו בבקשה להחמרת מצב או הכרה בנכות נוספת, במסגרת חובתו של התובע להקטנת הנזק, וכן לפנות לשיקום, אך התובע לא עשה כן, ולכן טוענות הנתבעות לניכוי רעיוני של התגמולים שהתובע יכול היה לקבל אילו הוכרה לו בביטוח הלאומי נכות בשיעור של 37.3%.

אין בידי לקבל טענה זו של ב"כ הנתבעות.

לאחר שכבר נקבעה נכותו הצמיתה של התובע על ידי המוסד לביטוח לאומי ביום 1/7/02 (בעקבות ערר שהגיש המוסד לביטוח לאומי על החלטת הועדה הרפואית שהפעילה את תקנה 15), חזר ופנה התובע למוסד לביטוח לאומי וזאת לאחר שהומצאה חוות דעתו של המומחה הרפואי בתחום האורתופדי פרופ' ח. צינמן מיום 31/10/05.

בדו"ח הועדה הרפואית, נ/10, מיום 9/3/07, נקבע שלדעת הפוסק לא חל שינוי במצבו של התובע ונקבע שאין החמרה. כל זאת, לאחר שחוות דעתו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, פרופ' ח. צינמן, היתה מונחת בפני המוסד לביטוח לאומי.

נראה לי, שבכך מיצה התובע את חובתו לפעול להקטנת הנזק, ולכן אין מקום לניכוי רעיוני של הגימלאות שהתובע עשוי היה לקבל, אלא יש להפחית את התשלומים שהתובע קיבל בפועל מן המוסד לביטוח לאומי.

נ. ב"כ הנתבעות טוענת בסיכומיה, עמ' 6 פיסקה ו', שהשווי המשוערך של תגמולי הביטוח הלאומי ששולמו לתובע בפועל הינו 93,229 ₪ (נספח ה' של סיכומי ב"כ הנתבעות), ואולם, חישוב זה נעשה בצירוף הפרשי הצמדה למדד בלבד, וללא ריבית.

דא עקא, הפיצוי המגיע לתובע בגין הפסדי העבר חושב בפסק דין זה בצירוף הריבית המגיעה, ולכן, במקביל, יש להפחית את תשלומי המוסד לביטוח לאומי בתוספת ריבית כדין.

תשלומים אלה של הביטוח הלאומי, כשהם משוערכים ונושאים ריבית, מסתכמים בסכום כולל של 120,763 ₪, וזהו הסכום שיש להפחיתו מסכום הנזק הכולל שנגרם לתובע עקב התאונה הנדונה.

הפיצוי המגיע לתובע מסתכם איפוא ב- 1,722,354 ₪ בניכוי הסכום המשוערך (כולל ריבית) של תשלומי הביטוח הלאומי (120,763 ₪), ולכן היתרה המגיעה לתובע היא: 1,601,591 ₪.

נא. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 1,601,591 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק, ומע"מ כחוק על שכר הטרחה, לרבות החזר אגרת המשפט ששילם התובע בסכום של 540 ₪ ביום 2/5/01, ובסכום של 420 ₪ ביום 13/2/06, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד התשלום של כל אגרה עד היום.

בנוסף, תישאנה הנתבעות, ביחד ולחוד, בהוצאות חוות הדעת של הד"ר ש. שטהל בסך 3,350 ₪ נכון ליום 22/1/02, ושל ד"ר עמיקם טל בסכום של 7,600 ₪, נכון ליום 8/7/07, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק ממועד התשלום של כל אחת מחוות הדעת עד היום.

הנתבעות, ביחד ולחוד, תשלמנה את הסכום הפסוק במשרד ב"כ התובע בתוך 30 יום ממועד המצאתו של פסק דין זה שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא בפועל.

כמו כן תשלמנה הנתבעות ביחד ולחוד את יתרת אגרת המשפט המגיעה בגין הליך זה, וזאת, ישירות לקופת בית המשפט, לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד ב"כ הנתבעות.

ניתן היום כ"ג באדר א', תשס"ח (29 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים, וזאת בדואר רשום עם אישור מסירה.

י. גריל, שופט

ס. נשיא