ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לוינזון יצחק נגד זילברברג יעקב :

בתי המשפט

בית משפט השלום תל אביב-יפו

א 025830/05

לפני:

כבוד השופטת רונית פינצ'וקֿֿאלט

תאריך:

29/02/2008

בעניין:

לוינזון יצחק

ע"י ב"כ

עו"ד קורצוויל חגי

התובע

נגד

זילברברג יעקב

ע"י ב"כ

עו"ד דורפברגר מוטי

הנתבע

פסק דין

בפני תביעה לחיוב אישי של בורר בטענה לקיומו של מניע פסול מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות") וכן מכוח טענות אישיות אחרות שהועלו כנגדו, בשל כך שעשה שימוש, במסגרת הבוררות, בשיק ביטחון שהתובע נתן לו לשמור עבורו.

הצדדים והעובדות הצריכות לעניין .

התובע, הינו אזרחי ישראלי, יהודי חרדי, שעיסוקו בזמנים הרלבנטיים לתביעה היה מסחר בארבעת המינים בארצות-הברית. התובע היה צד להליך בוררות בינו לבין מר מנשה ארנון, מר נתנאל ארנון, מר גדי אזולאי, מר אבי גרינפלד ומר דוד טאלר (הללו כונו על-ידי התובע ובעקבותיו על-ידי הנתבע "הצדדים השלישיים" הגם שאינם בעלי דין בתביעה, ולפיכך יכונו כך גם בפסק-דין זה). אותם צדדים שלישיים, חלקם עוסקים בגידול הדסים וחלקם עוסקים במסחר ארבעת המינים. הנתבע, הינו אזרחי ישראלי, יהודי חרדי, שעיסוקו, בין השאר, מסחר בארבעת המינים ושימש בורר בבוררות שהתנהלה בין התובע לצדדים השלישיים.

בין הצדדים השלישיים נחתם בשנת 2000 הסכם לשותפות בגידול הדסים ושיווקם. ביום 2/8/00 חתם התובע על הסכם לפיו מכר אחד הצדדים השלישיים (מר טאלר) את חלקו בשותפות הנ"ל לתובע, ובתמורה התחייב התובע לשלם למר טאלר 50,000$ בהתאם לתנאי ההסכם (להלן: "הסכם הכניסה לשותפות"). לטענת התובע, בשל חששו מליטול על עצמו התחייבות זו של 50,000$, ניתן לתובע שיק לביטחון על סך 200,000 ₪ (להלן: "שיק הביטחון") ע"י אחד מהצדדים השלישיים, נתנאל, במטרה לשכנעו להיכנס לשותפות וכבטוחה להתחייבותו. באותו היום (2/8/00) נחתם בין התובע לצדדים השלישיים הנותרים הסכם לשותפות "חדש" לגידול ושיווק הדסים לחג הסוכות תשס"א (להלן: "הסכם השותפות").

לטענת התובע, הוא נסע לארצות-הברית לשם ניהול העסק לפני חג הסוכות וחזר סמוך לחג החנוכה. לטענתו, טרם נסיעתו הוא הפקיד את שיק הביטחון בידי הנתבע, הבורר המוסכם, מאחר וחשש שיאבד לו, על מנת שהאחרון ישמור עליו כשומר חינם עד שובו מחו"ל. כשחזר התברר לו כי השותפות נחלה הפסדים כספיים, כי כל אחד מהשותפים צריך לשאת מכיסו בהפסדים, וכי במהלך שהותו בחו"ל הוציא הנתבע "פסק ביניים" ללא ידיעתו של התובע ומבלי שנשמעו טענותיו, בו קבע את חלקו של התובע בהפסדים והכריע בעניינים הנוגעים להסכם כניסתו לשותפות, למרות שלא נכללה בו תניית בוררות. ביום 8/1/03 הוציא הנתבע פסק בוררות סופי בו קבע כי על התובע לשלם לקופת השותפות 40,709 $.

לטענת התובע, התנהלו ההליכים שלא כדין ומבלי שהיתה לו הזדמנות נאותה לשטוח טענותיו. לעניין פסק הבוררות הסופי טוען התובע כי הנתבע נתן במסגרתו החלטות נוספות, חסרות בסיס, החורגות מסמכותו, כפי שעשה גם במהלך כל הבוררות. כפי שהתברר לתובע בדיעבד, פעל הבורר בחוסר תום לב ובמרמה, תוך שהוא רוקח קנוניה עם הצדדים השלישיים ומסתיר מהתובע כי יש לו איתם קשרים אישיים ועסקיים.

הנתבע הכחיש את טענותיו של התובע. לטענתו עודכן התובע, כל משך שהייתו בחו"ל, בדבר מצב השותפות והוא ידע, כבר אז, כי השותפות נחלה הפסדים. מאחר ונתגלעו מחלוקות בין השותפים, פנו התובע והצדדים השלישיים אל הנתבע, שהוא הבורר המוסכם בהתאם להסכם השותפות, ביקשו לקבל הכרעתו והלה נעתר לבקשתם. התובע עודכן טלפונית ולקח חלק פעיל בבוררות תוך ניהול שיחות טלפון ממושכות עם הנתבע. בשל אופי השותפות, תחום עיסוקה, והצורך לשלם לספקים, לא ניתן היה לעכב את ההכרעה עד לשובו של התובע מחו"ל. אמנם פסק הבוררות ניתן בהעדרו הפיזי של התובע אך הוא ניתן לאחר שמיעת טענות הצדדים ושקילתן, וההחלטות ופסק הדין, היו בסמכותו. חלוקת ההפסדים התבצעה לפי חלקיהם היחסיים של השותפים, כפי שהוסכם ביניהם בכתב ובע"פ.

בנוסף טוען הנתבע כי עוד בשלב בו קיים התובע מגעים עם הצדדים השלישיים וטרם חתימת הסכם השותפות, נפגש התובע עם הנתבע ושוחח עמו על קשריו של האחרון עם הצדדים השלישיים. רק לאחר שנחה דעתו של התובע בעניין זה והוא הגיע למסקנה כי הדבר לא ישפיע על שיקול דעת הנתבע כבורר מוסכם, חתם על הסכם השותפות.

לטענת הנתבע נסע התובע לארצות-הברית ופעל שם מטעם ובשם השותפות ואת שיק הביטחון נתן לנתבע, לא מפאת חששו לאבד את השיק אלא על מנת שהנתבע יכריע כבורר מוסכם, בין היתר, מה יעשה בו.

לטענת התובע בתצהירו, משך כל תקופת שהותו בחו"ל, לא שוחח איתו הנתבע על הפסדים של השותפות או על הבוררות. השיחות היחידות היו בעניין הפרות שביצע טאלר והעברות כספים. כן טוען התובע כי במהלך שהותו בארצות-הברית צברה השותפות רווחים בסך 147,000$ אותם חילקה עם שובו מחו"ל. רק לאחר מכן הודיע לו הנתבע, לראשונה, כי השותפות נחלה הפסדים, כי כל אחד מהשותפים יצטרך לשאת בחלק מסויים מכיסו וכי יש כבר החלטת בורר בעניין. כן טען כי מעולם לא קיבל אסמכתא כלשהי לעניין היקפי ייצור ההדסים באותה שנה, עלות הייצור, היקף השיווק והתמורה שנתקבלה.

מאחר והתובע לא קיבל את קביעותיו של הנתבע ומנגד דרשו הצדדים השלישיים כי התובע יקיים את פסק הבורר, פנו הצדדים לבית דין צדק בני-ברק בראשות הרב קרליץ שליט"א (להלן: "בית דין צדק") בנוגע לפסילת הבוררות, על מנת שהחלטתו תחייב את הצדדים באופן סופי ומוחלט. לטענת התובע הנתבע הוא שהכתיב את הפנייה לבית דין צדק זה.

ביום ו' בתמוז תשס"ג (6/7/2003) ניתן פסק דין ביניים על-ידי בית דין צדק לפיו לאחר בחינת טענות הצדדים והמסמכים, אין עילה לפסילת פסק הבוררות והוא מחייב את הצדדים, אך מאחר והנתבע אמר בבית דין צדק כי התובע סרב לטעון טענותיו בפירוט, על מנת שפסק הדין יקבל תוקף סופי, עליו לזמן את התובע לשמוע מלוא טיעוניו. לטענת התובע, משחש כי ההליך לא תקין, ויתר על האפשרות שניתנה לו בבית הדין לשטוח טענותיו.

ביום יז' בטבת תשס"ד (11/1/2004) נתן בית דין צדק החלטה לפיה לא הוכחה לעת עתה עילה לפסילת פסק הבוררות, אך ביקש לראות את המסמכים שנדונו בבוררות בפני הנתבע וחייב את התובע לשלם לצדדים השלישיים תשלום ראשון בסך של 1,000$.

ביום כג' בשבט תשס"ד (15/2/04) נתן בית דין צדק פסק ביניים לפיו על התובע לשלם מיידית לצדדים השלישיים 40,709$.

לטענת התובע, גם ההליך שהתנהל בפני בית דין צדק לא היה תקין מאחר ואחד הדיינים שנתנו את ההחלטות, הרב פוייזן, והנתבע מלמדים יחדיו באותו מוסד חינוכי ונוסעים אליו יחד כל שבוע. לטענת התובע לו ידע זאת מראש, לא היה מסכים כי אותו רב ידון בעניינו. לטענת הנתבע, אין בינו לבין הרב פוייזן שום קשר ואין שום משמעות לכך כי הנתבע השתמש באותה תחבורה ציבורית עם הדיין.

לטענת הנתבע, חתמו הצדדים על שטר בוררין לפיו התחייבו לקבל כל פסק דין שיתן בית דין צדק וצויין כי הם מוותרים מראש על מתן נימוק כלשהו לפסק הבוררות. ערכאה זו היתה, לטענת הנתבע, מעין ערכאת ערעור ולאחר שהיא בחנה את אופן התנהלותו של הנתבע, היא אישררה את פסק הבורר שנתן.

התובע סירב למלא אחר החלטות בית דין צדק.

ביום 21/3/04 הגישו הצדדים השלישיים בקשה לאישור פסק בורר במסגרת ה.פ. 000514/04 והתובע הגיש ביום 24/3/2004 בקשה לביטול פסק בורר ולביטול פסק בית הדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב במסגרת ה.פ. 000533/04 (להלן: "התביעה בבית המשפט המחוזי"). ביום 21/11/2004 ניתנו החלטות ופסק-דין ע"י ס"נ כב' השופטת ר'' שטרנברג – אליעז בהם נקבע כי התובע אחר את המועד לגבי העילות הקבועות בסעיפים 24(3), (4) ו-(10) לחוק הבוררות. כמו כן נדונה טענת התובע לפיה לא היה להסכם הבוררות תוקף וקבעה כי אין ספק שהתובע נתן הסכמתו למינוי הבורר. בעקבות זאת קבעה כי הבקשה לביטול פסק הבוררות של הבורר נדחית, ולאחר שהתובע חזר בו מבקשתו לבטל את הפסק של בית הדין, הוא אושר (להלן: "פסק הדין"). לטענת התובע, בקשתו נדחתה מטעמים פרוצדוראליים של איחור בהגשתה. לטענת הנתבע, פסק הדין היה מנומק וסתם הגולל על הפרשה.

בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי פנו הצדדים השלישיים להוצאה לפועל לשם מימוש פסק הבורר.

לטענת התובע, אין לחסום תביעתו בשל "השתק פלוגתא" משום שההליך הקודם נוהל נגד הצדדים השלישיים ולא נקבע בו כל ממצא פוזיטיבי ביחס לטענות התובע. כן טוען התובע כי על הנתבע היתה מוטלת חובת נאמנות כלפיו, אות הפר הנתבע. משכך חב הנתבע בפיצוי התובע על נזקיו מכוח חוק הבוררות. לטענתו, חרג הנתבע מסמכותו, פעל ממניעים פסולים ואסורים, והפר חובותיו, הן כשומר חינם לעניין שמירת שיק הביטחון והן חובותיו כבורר, וכן פעל בניגוד לכללי הצדק הטבעי. משכך חלה עליו אחריות בהתאם לסעיף 30 לחוק הבוררות, סעיף 12 ו- 13 לחוק הנאמנות סעיף 8 לחוק השליחות. כמו כן חב הנתבע מכוח חוק השומרים, חוק החוזים ופקודת הנזיקין.

התובע עותר לפיצוי כדי שווי שיק הביטחון, לחלופין סכום פסק הדין בו חוייב, כספים שהוציא בניהול ההליכים ועוגמת נפש שלטענתו נגרמה לו, בסך כולל של 300,000 ₪.

הנתבע הכחיש את טענות התובע. לטענתו נמנע התובע, פעם אחר פעם מלמלא התחייבויותיו עפ"י הסכמים שכרת ובכל פעם הוא מנסה את מזלו באפיק אחר, תוך התעלמות מפסיקת בוררים, בתי דין ובתי משפט. לטענת הנתבע, ויתר התובע במפורש ובאופן גורף על כל זכות תביעה בקשר עם הבוררות נשוא התביעה בהתאם לשטר הבוררין שנחתם בפני בית הדין בפניו הופיעו הצדדים. משכך חסום התובע מלהגיש תביעתו. כן טוען הנתבע, כי יש להורות על דחיית התביעה בשל השתק עילה, השתק פלוגתא ומעשה בית דין. לטענתו, מעולם לא העלה התובע טענה כלשהי נגד הנתבע תוך כדי הבוררות, ופסק הבורר אושרר כדין על-ידי בית דין צדק ועל-ידי בית-המשפט המחוזי, בלא שהתובע הגיש על האחרון ערעור, ותביעתו היא ניסיון לעריכת "מקצה שיפורים", בעניין שכבר נסתם עליו הגולל.

לטענת הנתבע הוא ניהל את הבוררות ביושר, בהגינות ובתום לב. הנתבע לא היה מעולם שומר של שיק הביטחון, כל שכן שלא מונה כנאמן או שלוח של התובע.

הנתבע הכחיש את נזקיו הנטענים של התובע ובין היתר טען כי התובע לא שילם סך של 50,000$ מאחר והבורר הורה לו להימנע מתשלום 30,000$ והתובע קיזז סכום נוסף של 20,000$ מכספים שהיה אמור להעביר מרווחי השותפות בארצות הברית.

במהלך ניהול ההליכים בתיק זה הגיש הנתבע בקשה להפקדת עירבון (בש"א 168884/05) וכן בקשה לסילוק על הסף (בש"א 168883/05). ביום 16/11/05 ניתנה החלטתי לעניין שתי בקשות אלו.

לעניין הבקשה לסילוק על הסף בה נתבקש הסילוק מחמת מעשה בית דין, קבעתי כי עסקינן בעילות תביעה שונות וכי לא קיים השתק פלוגתא. לעניין השתק העילה הנטען, עילת תביעתו של התובע היא מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, דהיינו כי הנתבע פעל כבורר ממניעים פסולים במרמה, חרג שלא כדין מסמכותו והסתיר מהתובע את נגיעתו האישית ואת העסקתו על-ידי הצדדים השלישיים, ואילו בתביעה בבית-המשפט המחוזי עילת התביעה הינה על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות. נוסף על כך, לא קיימת זהות בין הצדדים דנן לבין הצדדים בבית המשפט המחוזי. לעניין השתק הפלוגתא הנטען, קבעתי כי פסק הדין בבית המשפט המחוזי ניתן בשל אי עמידה במועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק בוררות ככל שהיא נוגעת לעילות שבסעיף 24 (3) ו- (4) לחוק, התיישנות העילה על פי סעיף 24 (10) לחוק וקביעה כי הסכם הבוררות היה בר תוקף. פסק-דין זה ניתן מבלי שהתביעה גופא, ובכלל זה, פלוגתאות הצדדים, נדונו, וללא ממצא בפלוגתאות השונות. אין בכוחו של פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי למנוע מהצדדים להתדיין בתובענה אחרת על-פי עילות תביעה שונות ומבלי שניתנה בו הכרעה לגופא. הטענה כי התובע ויתר במפורש על כל זכות תביעה כנגד הנתבע, נדחתה אף היא. לעניין טענת הנתבע בנוגע להעדר תשתית ראייתית, שימוש לרעה בהליכי משפט ושיהוי, קבעתי כי אין מקום לסילוק על הסף מהטעמים הנטענים בבקשה בשלב המקדמי בו היא הוגשה.

לעניין הבקשה להפקדת ערובה, אף היא נדחתה על-ידי מן הטעם שאין בעוניו של התובע בלבד כדי להוות טעם לחיובו בהפקדת ערובה וכן אין בעובדה כי לא נשא בחיובים שהם "חיצוניים" לתביעה בנסיבות העניין כדי להצדיק הטלת ערובה על התובע.

דיון.

טרם אתייחס לגוף הדיון, אבהיר במה לא יעסוק פסק דין זה. אין בכוחו של הליך זה לשמש ערעור או נתיב נוסף לדיון בבקשה לביטול פסק בורר. הליכי הערעור בעניין זה מוצו על-ידי התובע. צד המבקש לבטל פסק בורר רשאי לפנות בבקשה לביטולו בהתאם לעילות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות. התובע פעל כבר פעמיים בניסיון לבטל פסק בוררות זה. ראשית, פנה בבקשה כאמור לבית-דין צדק, ופסק הבוררות אושרר על-ידי בית-הדין. שנית, פנה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק הבוררות, בקשתו נדחתה ופסק הבורר אושר. כל השגה או טענה נוספת שהיתה לתובע כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי, ככל שהיתה, היה עליו להפנותה, בהתאם לסדרי הערעור הנקובים בחוק, וזאת לא עשה משיקוליו.

עוד אציין כי הצדדים העלו טענות שונות שאינן ממין העניין שבפני, בדבר קיומו או אי קיומו של קרטל בתחום המסחר בארבעת המינים. טענות אלו הועלו אגב אורחא על-מנת להסביר את הנסיבות שבעטיין התקשר התובע עם הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים אינם צד להליך שבפני וכאמור, טענות ומחלוקות אלה אינן מעניינה של התובענה שבפני.

הדיון בתביעה שבפני עוסק, בעיקרו, בשניים: סעיף 30 לחוק הבוררות ובחינת מעמדו של הנתבע ביחס לשיק הביטחון שניתן לו. כמו כן אדון בטענות הנוספות שהעלו הצדדים: התובע - בנוגע להעברת נטל הראיה על כתפי הנתבע, והנתבע - בנוגע להעדר תשתית ראייתית ושיהוי.

טרם דיון לגופו של עניין מן הראוי להתייחס לכך שהתובע צירף לסיכומיו ראיות שלא הוגשו על-ידי מי מהצדדים. כך לא ניתן לעשות, בוודאי שלא באופן זה. משכך, אני פוסלת את הראיות שצרף התובע לסיכומיו שלא כדין. למעלה מן הצורך אציין כי גם בראיות אלו, אין כדי לשנות את פסק דיני.

השתק עילה והשתק פלוגתא .

הנתבע העלה טענות בדבר השתק עילה והשתק פלוגתא.

השתק עילה .

לטענה בדבר השתק העילה נדרשתי ארוכות בהחלטתי מיום 16/11/2005 בבש"א 168883/05 ו- 168884/05, ואין לי אלא להפנות אליה. בקצרה אציין כי לא מתקיים בעניינינו השתק עילה. התביעה שבפני והתביעה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי עוסקות בעילות תביעה שונות. בענייננו עילת התביעה היא מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, דהיינו טענות כי הנתבע פעל כבורר ממניעים פסולים, במרמה, תוך שהוא חרג מסמכותו והסתיר מהתובע את נגיעתו האישית והעסקתו על-ידי הצדדים השלישיים, בעוד שבתביעה בבית-המשפט המחוזי, עילת התביעה הינה על-פי סעיף 24 לחוק הבוררות ונסבה על טענת המשיב לביטול פסק הבוררות ופסק בית-דין צדק. יתר על כן, גם אילו היה מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות בשני ההליכים, ולא כך הוא, אין זהות עילות בין שני ההליכים משני טעמים כפי שנקבעו בספק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פד" נז (5) 691, 707 – 708 (2003). ראשית, השוני נעוץ בהקשר הדברים בהם עולה טענת התנהלותו הפסולה של הבורר. שנית, לא מתקיימת זהות צדדים בשני ההליכים. כך נקבע לעניין זה בעמ' 707 לפסק הדין:

"אולם גם בהנחה שניתן היה לכלול את העובדות החדשות האמורות במסגרת ההליך הראשון ולומר כי מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות בשני ההליכים, גם אז אין לראות זהות עילות בין שני ההליכים המולידה השתק עילה כלפי תביעת המשיבים. הטעם לכך כפול: ראשית, יש שוני רב בהקשר הדברים בו עולה טענת הדופי שבהתנהגות הבורר. בהליך הראשון היא מכוונת להביא לביטול פסק הבורר ומוקד ההתייחסות הוא לשאלה האם יש בהתנהגות הבורר כדי לפגוע בתשתית פסק הבורר והאם נגרם לבעלי הדין עיוות דין המצדיק את ביטולו. בהליך השני מבקש בעל דין פיצוי על נזק שנגרם לו בעקבות מעילה באימון של הבורר כלפיו. מוקד ההתייחסות בהליך השני אינו בהכרח פסק הבורר שניתן אלא מעשים או מחדלים של הבורר הקשורים בתפקידו אשר, על פי הטענה, מהווים הפרת אימון מצדו ומזכים את בעל הדין בפיצוי. השוני המהותי בהקשר הדברים משליך במישרין על שאלת זהות העילות בשני ההליכים ועשוי להצדיק מסקנה כי אין מדובר בזהות כזו.


ומעבר לכך: אין בפנינו השתק עילה מן הטעם כי לא מתקיים כאן תנאי יסודי לכך המחייב קיום זהות צדדים בשני ההליכים (ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ ' חב' פרדס ינאי, פד"י י' 1812 ,1804; פרשת קלוז'נר, שם, עמ' 583; ע"א 581/72 ארביב נ' מדינת ישראל, פד"י כז(520 ,513 (2; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פד"י לא(29 (1, 35; זלצמן, שם, עמ' 525 ,47)." [הדגשות אינן במקור – ר.פ.א.].

השתק פלוגתא .

גם לטענה זו התייחסתי בהרחבה בהחלטתי מיום 16/11/2005 בבש"א 168883/05 ובש"א- 168884/05 (מעמ' 7 להחלטה). הכלל הוא כי אם במשפט ראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסוימת, שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה שם, בפירוש או מכללא, אזי אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני, גם אם אין זהות בין העילות של שתי התביעות.

ראה: פסק דינו של כב' הנשיא אגרנט בע"א 246/66 קלוזנר נ שמעוני פ"ד כב(2) 561, 584.

משניתנה לבעל-דין הזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא מסויימת, מקים פסק הדין הסופי שניתן באותה התדיינות, מחסום דיוני בפני אותו בעל-דין, המונע ממנו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא.

ראה: פרופ' נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל-אביב.

כלל זה יכול שיחול גם במקרה בו בעלי הדין אינם זהים כאשר בכל זאת מן הצדק יהיה להשתיקו.

כדי שיחול כלל השתק הפלוגתא יש להוכיח קיומם של ארבעה תנאים מצטברים:

1. מדובר באותה פלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.

2. לבעל-הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בתביעה השניה היה יומו בבית המשפט בתביעה הראשונה ביחס לפלוגתא הרלוונטית.

3. ההתדיינות הראשונה הסתיימה בהכרעה תוך קביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.

4. ההכרעה היתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בהתדיינות הראשונה, להבדיל מהכרעה שולית או הערת ביניים.

ראה: פרופ' נ' זלצמן, שם בעמ' 141 ואילך.

פסק הדין בבית-המשפט המחוזי ניתן בשל אי עמידתו של התובע במועד הקבוע להגשת בקשה לביטול פסק בוררות ככל שהיא נוגעת לעילות שבסעיף 24(3), (4), ו-(10) לחוק וקביעה כי הסכם הבוררות היה בר תוקף. לפיכך, למעט קביעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין תוקפו של הסכם הבוררות, אין בכוחו של פסק-הדין למנוע מבעלי הדין מלהתדיין בתובענה אחרת, על-פי עילת תביעה שונה.

סעיף 30 לחוק הבוררות .

תמצית טענותיו של התובע בהקשר זה הם כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לו מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות בכך שהיו לו קשרים עסקיים ואישיים עם הצדדים השלישיים, קודם לקיום הבוררות, קשרים שהתובע לא ידע עליהם והנתבע לא יידע אותו אודותם, וכן בשל קיומו של מניע פסול והטיית ההליך הפיקטיבי לטובת שולחו של הנתבע, נתנאל.

באשר להפרת חובת הגילוי טוען התובע כי הנתבע היה בקשרי מסחר הדוקים עם חלק מהצדדים השלישיים, הינו "בורר הבית" של חלקם, וכי הוא ומשפחתו הועסקו על-ידם בשכר. התובע צרף כראיה חלק מהעתק פרוטוקול דיון בבוררות אחרת של הצדדים השלישיים, בה ניתנה עדותו של הנתבע בדבר קשריו עם חלק מהצדדים השלישיים. גם בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי היה מצוי בקשרים עסקיים עם הצדדים השלישיים וכי הוא ומשפחתו (אשתו, ביתו וכלתו) הועסקו ע"י הצדדים השלישיים. לטענת התובע, בשל כך היה על הנתבע לפסול את עצמו מלשמש בורר בסכסוך שבין התובע לצדדים השלישיים או למצער לגלות לתובע דבר יחסים אלו. משלא עשה כן, טוען התובע כי הנתבע הפר את חובת הנאמנות כלפיו מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות.

לטענת התובע רקם הנתבע קנוניה עם אחד מהצדדים השלישיים, נתנאל, לעשות שימוש בסמכותו של הראשון כבורר ולפסוק בהליך בוררות "פיקטיבי" פסק בורר בעניינו של התובע בעוד זה האחרון נעדר מן הארץ, מבלי שנשמעו טענותיו ולא התקיימו ישיבות בוררות, לא הוצגו בפני הבורר אסמכתאות, ולא היה תיק בוררות, כאשר הנתבע הכריע בעניינים בהם לא היה אמור להכריע. לטענת התובע , במהלך כל התקופה, מכניסת התובע לשותפות עד למתן פסק הבוררות הסופי, עשה הנתבע שימוש ציני בתפקידו לשמש ככלי שרת בידי נתנאל תוך שימוש פסול בתפקידו כבורר. משכך טוען התובע כי הפר הנתבע כלפיו את חובת הנאמנות מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות.

הנתבע אינו מתכחש לכך שהוא ומשפחתו היו מצויים ביחסים עסקיים עם מי מהצדדים השלישיים, אלא שלטענתו, הוא יידע את התובע בדבר קשרים אלה מבעוד מועד, ורק לאחר שנחה דעתו של התובע כי לא יהיה בכך כדי להשפיע על שיקול דעתו של הנתבע, הסכים לחתום על הסכם השותפות. הנתבע הפנה לראיה שהגיש התובע עצמו, מכתבו מיום ט' סיון תשס"ג, לבית-הדין (נספח "יד" לכתב התביעה) המעיד על כך שהדבר היה ידוע לתובע. כן העיד כי בפגישה שהתנהלה בנוכחות כל הצדדים, כולל התובע, ביקשו כל הצדדים, לרבות התובע, כי הנתבע ומשפחתו יעבדו עבור השותפות, ומשכורתם שולמה מהקופה המשותפת של השותפות. נוסף על כך טוען הנתבע כי פעל בנאמנות וניהל את הבוררות, ללא קנוניה וללא הטייה אלו שהן.

התובע מעלה שלל טענות באשר לצורך להעביר את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע ואילו הנתבע מעלה מאידך בדבר אי הרמת נטל ההוכחה הכבד המוטל על כתפי התובע, היעדר תשתית ראייתית, שיהוי והרחבות חזית.

הליך הבוררות הינו תחליף להליך השיפוטי, ומתנהל על-פי כללים ומסגרת מוגדרים, שמקורם בהסכם הבוררות ובחוק הבוררות. בעניין זה ראה פסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה בעניין ברנוביץ הנ"ל בעמ' 700. כן ראה פסק דינו של כב' הנשיא א' גורן בה"פ (ת"א) 1404/90 מועצה מקומית – קרית עקרון נ' הקיבוץ המאוחד גבעת ברנר, תוכנת ה"נבו" עמ' 5 (29/10/2007).

סוגיית מעמדה של עילת תביעה מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות נסקרה בהרחבה בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין ברנוביץ הנ"ל ונקבע כי עילת התביעה מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות היא עילת תביעה נפרדת ועצמאית. כן ראה בעניין זה פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך א' עמ' 465 (מהדורה רביעית, 2005).

סעיף 30 לחוק הבוררות קובע:

"אחריות הבורר

בורר שהסכים למינוי חייב לנהוג כלפי בעלי – הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה."

חובת הנאמנות של הבורר נגזרת אפוא מסעיף 30 לחוק הבוררות. "אם מעל בחובה זו זכאי הנפגע לתובעו לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה" פס"ד ברנוביץ, עמ' 701. הבורר יהיה חסין מכל תביעה אזרחית בעוולה נזיקית וזאת לאור סעיף 8 פקודת הנזיקין [נוסח חדש], למעט עוולות בגין מעשים או מחדלים שכרוך בהן מניע פסול המגיע כדי מעילה באמון פס"ד ברנוביץ, עמ' 701 – 703.

על התובע מוטל אפוא הנטל להוכחת אותו מניע פסול.

סעיף 30 לחוק הבוררות מעגן את החובה האלמנטארית של הבורר לנהוג בנאמנות כלפי הצדדים, ובכלל זאת החובה להימנע ממצב של ניגוד עניינים וממצב של משוא פנים.

ראה: פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, כרך א' עמ' 443 וכן עמ' 438 – 463 (מהדורה רביעית, 2005).

אחת מחובותיו של הבורר על-פי סעיף 30 לחוק הבוררות היא לנהוג בניטרליות, כשהמבחן לכך הוא אובייקטיבי, וכרוכים בו שיקולים של חשש למשוא פנים או מראית משוא פנים.

ראה: ע"א 75/89 צרפתי נ' צרפתי, פ"ד מז (5) 516 (1993);

ה"פ (י-ם) 4205/05 לדי לייט בע"מ נ' מנחם קורל, תוכנת ה"נבו", עמ' 5 (22/12/2005); בר"ע (חי') 1209/05 ארגון עולי מרכז אירופה סניף חיפה נ' עידן תכנון מערכות ופיקוח בע"מ, תוכנת ה"נבו" עמ' 6 (27/11/2005).

השאלה שיש לבחון היא:

"אם אכן מתקיימת "אפשרות ממשית של משוא-פנים" מצידו של הבורר, אשר בעטיה אין הוא ראוי עוד לאמונו של בעל הדין הסביר. על מנת להגיע לכלל תשובה חיובית צריכות העובדות להניח יסוד סביר לכך שהבורר אינו מצוי בעמדה אובייקטיבית ויכולתו לפסוק בהגינות על סמך הראיות והטיעונים שהובאו בפניו – נפגמה (ע"א 7298/00 בסט דוד סמואל נ' חממי עזקא תק-על 2003 (2) 2161)" (ההדגשות במקור – ר.פ.א).

ה"פ (י-ם) 4205/05 לדי לייט בע"מ נ' מנחם קורל, תוכנת ה"נבו", עמ' 5 (22/12/2005).

גילוי קשריו של הנתבע עם מי מהצדדים השלישיים .

אחד הדברים אשר עשוי לפגום באובייקטיביות הנדרשת מבורר, היא קשר לאחד הצדדים בבוררות. אולם, במידה ויחסים אלו היו ידועים מראש לצדדים ואלו לא יגרמו למשוא פנים, לא ניתן להשתית על כך טענה בדבר חוסר האובייקטיביות של הבורר. על הבורר להצביע מראש בפני הצדדים על אותם קשרים הרלבנטיים למינויו.

ראה אוטולנגי, שם בעמ' 449.

מאידך:

"'הסכמה מודעת' להתדיינות בפני הבורר, כאשר קשריו עם בעלי הדין ידועים, תחייב את בעלי הדין ותמנע העלאת עילת הביטול".

ראה אוטולנגי שם בעמ' 450.

עוד שאלה העולה בהקשר זה היא האם קיומם של אותם קשרים אישיים, אם הוכחו, יש בה כדי להעיד על מעילה באמון. גישת הפסיקה לעניין פרשנות המונח "מעילה באמון" בהקשר זה, מציבה רף גבוה ומכוונת למשמעות של פגיעה בטוהר המידות במובן של מרמה, זיוף, כוונת זדון וכו'. היינו על התובע, שמעלה בעניינינו טענות קשות מאוד כנגד הנתבע, להרים נטל כבד זה.

ראה: ת.א. (ת"א) 1660/90 מרום עזריקם נ' ברזילי מרדכי, תוכנת ה"נבו" עמ' 7 (16/10/2007). אוטולנגי שם בעמ' 466.

מכתב התביעה של התובע ותצהירו, עולה כאילו הלה כלל לא ידע טרם חתימת הסכם השותפות כי הנתבע ומשפחתו היו מצויים בקשרים אישיים ועסקיים עם הצדדים השלישיים. כפי שגולל בכתב התביעה ובתצהירו, הדבר נודע לו, להפתעתו, בדיעבד, לאחר מתן פסק הבוררות, וכן גילה שהתנהל הליך בוררות בין מגדלי הדסים ממושב נוב בו העיד הנתבע על טיב קשרים אלו. כך אחז התובע בגרסה כאילו ידיעתו בדבר קשריו של הנתבע ומי מבני משפחתו עם מי מהצדדים השלישיים התבררה לו רק בדיעבד. כך גם עלה מעדותו בחקירתו הנגדית. מאידך טען הנתבע כל העת כי יידע גם יידע את התובע בדבר קשרים אלו מבעוד מועד.

גרסתו של התובע נסתרת ע"י חומר הראיות שבפני לרבות מהמסמך אותו הגיש לבית-דין צדק, ממנו עולה כי התובע ידע עוד טרם ההתקשרות ובחירת הבורר, כי הנתבע הינו סוחר בארבעת המינים, כי הוא קונה סחורה גם ממי מהצדדים השלישיים, וכי היו לו בשל כך עמם קשרים מסחריים. כפי שהתובע בעצמו העיד מדובר בשוק קטן. ממילא בשוק קטן כזה בו פעל גם התובע במשך 15 שנים, ידע התובע כי הצדדים השלישיים והנתבע מכירים זה את זה. גם ממכתבו לבית דין צדק עולה כי ידע עוד קודם לחתימה על הסכם השותפות, דבר קיומם של קשרים מסחריים בין התובע למי מהצדדים השלישיים.

מה שנותר אפוא היא טענתו של התובע לפיה לא ידע כי הנתבע, אשתו, ביתו וכלתו הועסקו על-ידי מי מהצדדים השלישיים. מסקירת הנסיבות והראיות, וכפי שהתובע עצמו כותב במכתבו לבית-דין צדק, ידע התובע כי הנתבע מצוי בקשרים עסקיים עם מי מהצדדים השלישיים. עובדה זו, משום מה, לא ציין התובע בכתב תביעתו ובתצהירו, שם ביקש ליצור את הרושם, כאילו לא ידע דבר והדבר התגלה לו רק בדיעבד. מנגד הנתבע לא הכחיש קיומם של אותם קשרים, אלא שטען כי יידע את התובע מבעוד מועד בדבר קשרים אלו, והתובע רק משהתרצה ונחה דעתו בעניין, חתם על הסכם השותפות. הנטל להוכחת מניע פסול כנדרש, מוטל על התובע. גם לאחר שבחנתי שוב ושוב את טענות התובע בדבר הצורך להעביר את הנטל על כתפי הנתבע, לא מצאתי בכך ממש.

בהערת אגב אציין כי התובע העלה שלל טענות כנגד ההליכים שהתנהלו בבית-דין צדק ובדבר תקינותם. כן העלה טענה בדבר קשריו האישיים של התובע עם הרב פוייזן, אחד מהדיינים באותו בית-דין, שישב בעניינו של התובע. כן העלה טענות בדבר דברים שאמרו לו אי אלו אנשים בדבר תקינות ההליך שנעשה על-ידי הנתבע ועל כך שהנתבע פעל שלא כדין. התביעה שבפני היא במישור היחסים שבין התובע לנתבע ואין בית-דין צדק צד לתביעה זו. כך גם לשיטתו של התובע כעולה בעדותו בעמ2 3 לפרוטוקול. אין אני נדרשת אפוא להכרעה בטענות שהועלו אגב אורחא כנגד בית-דין צדק. נוסף על כך, גם אותן אמירות שנאמרו על-ידי מאן דהו בדבר קשריו האישיים של הנתבע או תקינות התנהלותו, נאמרו מבלי שהתובע הביא מי מאומריהם לעדות, ולא הוגש לטענות אלה בדל ראייה.

רקיחת קנוניה .

פרט לטענת העדר הגילוי העלה התובע שלל טענות כנגד פעולות הבורר שהגדרתן בתמצית "רקיחת קנוניה" של הבורר עם נתנאל. בין כך טוען התובע כי הנתבע חרג מסמכותו, קיים הליך בוררות פיקטיבי, לא קיים ישיבות בוררות, לא קיבל אסמכתאות, לא ניהל תיק בוררות, וכל הבוררות נוהלה על-ידו ממניע פסול בהיותו שלוח ועושה דברו של נתנאל, אחד הצדדים השלישיים.

הנתבע, מכחיש טענותיו דלעיל של התובע. לטענתו פעל ביושר ובהגינות, דן בעניינים שבסמכותו, קיים עם התובע שיחות ארוכות, וניהל את הבוררות באופן תקין.

לאחר שבחנתי את מלוא העדויות והראיות שבפני אין אני מקבלת את טענותיו של התובע. התובע לא הציג ראיות לקיומה של אותה קנוניה נטענת. כאמור על-מנת שאטיל אחריות על הנתבע מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות, מוטל על הנתבע להוכיח מעשה העולה כדי מעילה באמון. התובע לא עמד בנטל זה. אותם אנשים שטען שאמרו באוזנו כי הנתבע פעל שלא כדין ובמרמה, כי לנתבע קשרים אישיים עם אחד הרבנים בבית-דין צדק שישב בעניינו,ו קיומה של קנוניה לקידום עניינו של נתנאל בלבד - כל אלא לא נתמכו בראיות הדרושות להרמת נטל זה.

די בכך על מנת לדחות את טענותיו של התובע בעניין קיומה של קנוניה.

נוסף על כך, וכפי שקבעה ס"נ כב' השופטת ר' שטרנברג – אליעז בפסק דינה, וכפי שהבהרתי בהחלטתי בבקשה לסילוק על הסף, הסכם הבוררות הינו בר תוקף ומשכך אין מקום לטענות התובע באשר לחוסר סמכותו של הנתבע. כפי קבע ביהמ"ש בעמ' 9 – 10 לפסק-הדין, אומד דעתם של הצדדים נלמד מהסכם השותפות ממנו עולה כי הצדדים בחרו להעביר כל מחלוקת לבוררות בפני הנתבע. כך גם ממכתבו של התובע אל בית-דין צדק ממנו עולה כוונה למנות את הנתבע כבורר בכל מחלוקת שבין הצדדים ואין כל זכר להגבלת סמכותו. כן קבעה כי אין ספק שהמבקש נתן הסכמתו למינוי של הנתבע כבורר. בכלל זאת, היה הנתבע מוסמך לפסוק בכל העניינים הנוגעים לניהול השותפות ואופן חלוקת הכספים וההפסדים. כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי השיק ניתן לנתבע בשל היותו בורר בין הצדדים, וממילא גם מכך עולה כי הנתבע היה מוסמך לקבוע את גורלו של השיק שנתנאל נתן לתובע. מהראיות והעדויות שבפני, ובפרט מלשון ההסכמים, עולה כי הנתבע שמונה בהסכמת התובעת, לא חרג מסמכותו, ואני דוחה טענות התובע בעניין זה.

אינני מקבלת את טענות התובע לפיהן נתן הנתבע את פסק הבוררות בלי לשמוע טענותיו, ומבלי לשוחח עימו, בעת שהותו בארה"ב, בנושא ההפסדים הנטענים ובעניינים הקשורים לבוררות. בכתב התביעה יצר התובע הרושם כי הנתבע לא שוחח עימו כלל בעת שהותו בחו"ל. בתצהירו סייג את גרסתו הראשונית וטען כי הנתבע לא דיבר עימו כלל בנוגע להפסדים הנטענים או בכל הקשור לבוררות, אלא רק על האופן שבו על התובע להעביר כספים, ההפרות שביצע טאלר והפיצוי שיש לחלט לו. בחקירתו הנגדית העיד תחילה כי לפני מתן פסק הבוררות לא קיים מעולם שיחה כלשהי עם הנתבע, לאחר מכן העיד כי היו שיחות טלפון, אך לא בנושא הבוררות, אלא בנושא העברת כספים לשותפים, על תקן היות הנתבע מייצג השותפים ולא על תקן היותו בורר (עמ' 4 לפרוטוקול).

מהסכם השותפות עולה בבירור כי הנתבע מונה כבורר. התובע גם העיד כי לא היו בינו לבין הנתבע יחסים חבריים כלשהם. ממילא המסקנה היחידה המתבקשת היא כי נושאי שיחותיהם היו בעניין המשותף לשניהם – הבוררות. לא הובאה ראייה כלשהי על שינוי בתפקידו של הנתבע במהלך העניינים או כי נוספו לו תפקידים. הנתבע פעל, כל העת, בכובעו כבורר וממילא שיחותיו עם התובע היו מתוקף תפקידו זה, והתובע לא הוכיח אחרת. נוסף על כן, בחקירת התובע עלה כי נושאי השיחה בינו לבורר נגעו לעניינים הקשורים לבוררות בעניין השותפות ובכלל זה העברות כספים וכו'. בכך נשמטה הקרקע תחת טענותיו של התובע כאילו הנתבע כלל לא שוחח עימו בענייני הבוררות. יתרה מכך גם מעיון בראיות שהגיש התובע ובין כך בפסק בוררות "ג" עולה כי הנתבע שוחח עם התובע בסוגיית ההפסדים והבוררות, ובמסמך נסקרו טענותיו של התובע לפיהן הוא אינו אמור לשאת בחלק כלשהו של ההפסדים.

בהערת אגב ולמעלה מן הצורך אציין כי אין אני מקבלת את טענתו של התובע לפיה הוא לא היה אמור לשאת בכל הפסד של השותפות. הדבר מנוגד לאמור בהסכם השותפות ולמשתמע מהאמור בהסכם הכניסה לשותפות, מהם ניתן ללמוד על אומד דעת הצדדים.

גרסתו של התובע בחקירתו הנגדית לפיה דיבר עם הנתבע כנציג הצדדים השלישיים, עומדת לו לרועץ ואינה מתיישבת עם גרסתו כאילו רק בדיעבד נודע לו שהנתבע מצוי בקשרים עם הצדדים השלישיים והוא למעשה עושה דברם. אחת מן השתיים:

(1) או שהתובע ידע עוד קודם לסיום הבוררות ובמהלך שהייתו בחו"ל כי הנתבע מצוי בקשרים אישיים ועסקיים עם הצדדים השלישיים והוא למעשה נציגם ועושה דברם, וזה גם אופי התקשורת שהתנהלה ביניהם. במקרה זה, כבר אז היה עליו לבקש את פסילתו, דבר שלא עשה אלא שתק עד לאחר מתן פסק הבורר. במצב דברים זה, מנוע כעת התובע מלהעלות טענות בעניין זה. להשתהות בהעלאת טענה בדבר משוא פנים יש משמעות בעלת משקל.

ראה פסק דינה של כבוד השופטת צ' ברון בה"פ (ת"א) 721/01 מרציאנו משה נ' אלדד ברונשטיין, תוכנת ה"נבו" (11/8/2005):

"אכן, המתנה בלא מעש של צד לבוררות, הסבור כי עומדת לו טענת פסלות, והעלאת הטענה בעיתוי מאוחר אותו רואה צד כעיתוי נוח, אינה עולה בקנה אחד עם הצורך לשמור על מוסד הבוררות כמוסד בעל ערך מעשי ליישוב סכסוכים. גם מסיבה זו, יש לדחות הבקשה."

כן ראה פסק דינה של כב' השופטת ר' שטרנברג – אליעז בה"פ (ת"א) 865/97 דריה אינג'ינירינג נ' חירם לנדאו בע"מ, פס"מ תשנ"ט (1) 865, 875 (1998).

(2) או שהתובע ניהל שיחותיו עם הנתבע בשל היותו בורר בין הצדדים. או אז נשמט היסוד לטענותיו לפיהן לא שוחח עם הנתבע בעניין הבוררות בכל זמן שהייתו בחו"ל.

למעלה מן הצורך אציין כי התרשמתי מחומר הראיות והעדויות שהיו בפני כי הנתבע ניהל את הבוררות למיטב הבנתו ובמידת היושר וההגינות הדרושים, תוך התעמקות וחקירת הטענות שהיו בפניו. הוא לא עשה זאת במחי יד, ולא מתוך רקיחת קנוניה כלשהי. מסמכי הבוררות שהוגשו מעידים כי הנתבע ניהל תיק בוררות, בחן את טיענותיו של התובע והשגותיו, חקר לעומק את העניינים הכספיים אל מול הסכמי הצדדים ומסמכים, ונתן את פסיקתו רק לאחר ביצוע חשבונות, ובירור העניין עם הצדדים. מכל מקום, לא הוכח בפני קיומו של מניע פסול הנדרש לשם הטלת אחריות לפי סעיף 30 לחוק הבוררות. בהערת אגב אציין כי הדין הוא שגם אם בורר כלשהו פעל ברשלנות בעת ניהול הבוררות וטעה בפסיקתו (דבר שלא הוכח בפני), הרי שקיימת לו חסינות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין.

לפיכך אני דוחה את התביעה לחיובו האישי של הנתבע מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות.

שיק הביטחון .

לטענת התובע, קיבל הנתבע ממנו, כאדם פרטי, את שיק הביטחון כשומר/שלוח/נאמן עד שובו של התובע מחו"ל, בשל חששו של התובע כי יגרם לשיק נזק כלשהו בארה"ב. הראייה, טוען התובע, כי הוא נשדד בעת שהייתו בארה"ב, ובכך התאמת חששו. לטענתו, השיק מעולם לא נמסר לנתבע מכוח היותו בורר. הנתבע הפר חובתו להשיב את השיק לידי התובע, פסק בעניינו של השיק במסגרת הבוררות, דבר שלא היה מוסמך לעשות לאור העובדה שהשיק לא היה כפוף לבוררות ותוצאותיה, ומכאן שהנתבע הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לתובע מכוח סעיף 12 ו- 13 לחוק הנאמנות, התשל"ט – 1979, הפר חובה חקוקה כאמור בסעיף 8 לחוק השליחות כאשר מכוח סעיף 9 לחוק השליחות זכאי התובע לתרופות הקבועות שם. כמו כן מכוח חוק השומרים, אחראי הנתבע לכל נזק שנגרם לתובע כתוצאה מרשלנותו והוחמרה דרגתו לדרגת "שואל". לטענתו, התרשל הנתבע במעשיו אם לא למעלה מכך, ביצע עוולות לפי חוק החוזים ופקודת הנזיקין, ומשכך יש לחייבו כדי שווי השיק. לטענת התובע, הוא אינו עותר לכפל פיצוי כי אם לסעדים חלופיים או לשווי שיק הביטחון או לנזקים הנטענים עקב המעילה באמון הנטענת. לטענת התובע יש להורות על היפוך נטל ההוכחה בהקשר זה ולדחות את טענותיו של הנתבע.

לטענת הנתבע טענותיו אלה של התובע הינן בבחינת טענות חלופיות פסולות. בנוסף הוא טוען כי קיבל את השיק במסגרת הבוררות שניהל ולא כשומר, וממילא מנוע התובע מלהעלות טענותיו מכוח חוק השליחות, הנאמנות, השומרים וכו' והנתבע נהנה מהחסינות שהקנה לו המחוקק בסעיף 8 לחוק הבוררות.

כפי שפרטתי לעיל, קשרי התובע והנתבע התנהלו במישור יחסי הבוררות בלבד. התובע לא הראה טעם הגיוני להפקדת שיק הביטחון בידיו של הנתבע, למעט בשל עצם היותו בורר ועל מנת שיכריע בגורלו במסגרת בוררות. לא היו בין השניים יחסי חברות או יחסים אחרים, כך טוען אף התובע וכך העיד (עמ' 4 לפרוטוקול). יתר על כן, כפי שהודה התובע בעדותו בחקירתו הנגדית וכפי שעולה מהראיות שבפני, השיק משוך לפקודת התובע, ועליו שורטט "קרוס". כך נשמט היסוד לטענתו של התובע בדבר חששו שהשיק יגנב ממנו. אציין, בנוסף, כי התובע לא הגיש ראיה כלשהי להתרחשותו של השוד הנטען. התובע לא הגיש ראיה כלשהי שיש בה כדי להעיד על כך שהוא נתן לנתבע את השיק במסגרת אחרת כלשהי, שלא במסגרת הבוררות ומכוח היותו בורר, והראיות שבפני מצביעות על ההיפך. התובע לא היה בקשרים חבריים כלשהם עם הנתבע, לא הכירו לפני כן, ואף העיד כי לא נתן אמון בנתבע למן הרגע הראשון (עמ' 5 לפרוטוקול). דברים אלא אינם מתיישבים עם טענתו כי נתן לנתבע את שיק הביטחון על מנת שישמור עליו עבורו. ההיגיון מחייב כי אילו חשש התובע שהשיק עלול להיגנב ממנו במהלך שהותו בארה"ב ואם שיק הביטחון לא היה קשור לענייני השותפות ולא היה אמור להיות חלק מענייני הבוררות – יפקיד אותו התובע בידי בן משפחתו או איש אמונו או בכספת ובוודאי שלא בידי מי שעליו העיד כי מלכתחילה לא סמך עליו.

לאחר שבחנתי את מלוא העדויות והראיות שבפני הגעתי לכלל מסקנה כי התובע נתן לנתבע את השיק בשל עובדת היותו בורר ועל מנת שהלה יכריע בגורלו של השיק, ככל שיהיה צורך בכך, במסגרת הבוררות עליה הופקד.

הפרת חובות בחוק הבוררות .

התובע טוען כי הנתבע הפר חובות חקוקות המנויות בחוק הבוררות בין כך סעיפים 1, 2, 14, 15, 20, 24 (1), 24 (2), 24 (3), 24 (4), 24 (8), 30, סעיף י' לתוספת, סעיף יג' לתוספת, סעיף טו' לתוספת.

אין בידי לקבל טענותיו אלה. מסגרת הדיון שבפני היא בעיקרה מכוח סעיף 30 לחוק הבוררות. השגות מכוח עילות דוגמת אלה הנזכרות בסעיף 24 לחוק, אינן אמורות להתברר במסגרת התביעה שבפני. התובע העלה באופן גורף שלל טענות אלה בסיכומיו, ללא כל תמיכה ראייתית, כשחלקן מועלות לראשונה בסיכומים. התובע לא הוכיח מניע פסול נדרש או הפרת חובת אמון.

כאמור, קיימת לנתבע קיימת חסינות מפני עוולות נזיקיות מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין הקובעת:

" 8. רשות שופטת

אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי. "


פסיקתא .

לאור כל האמור לעיל, נדחית התביעה.

בהתחשב בסכום התביעה (300,000 ₪), טיב הטענות שהועלו ע"י התובע נגד הנתבע, מורכבות ההליך (בין היתר, סיכומי התובע המשתרעים על פני כ- 90 עמודים), ותוצאות פסק הדין, ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ג ב אדר א, תשס"ח (29 בפברואר 2008), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק-הדין לב"כ הצדדים.

_________________________________

רונית פינצ'וקֿֿאלט, שופטת