ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין עותמאן נגד עמק חפר - רשת חנויות :


בתי המשפט

בית משפט השלום עכו

א 003893/03

בפני

כב' השופטת ג'ני טנוס

תאריך:

29/02/2008

בעניין:

עותמאן פאדי

ע"י ב"כ עו"ד

עותמאן ח'אלד

התובע

-נ ג ד-

1 . עמק חפר - רשת חנויות ארצית בע"מ

2 . קלים סלבה (נכסים) 1998 בע"מ

3 . קלים סלבה( חניות) בע"מ

4 . וצ'יסלב פרימסלר

5 . טטיאנה ליבוביץ

6 . ליבוביץ קלימנס

הנתבעים

פסק דין

  1. עסקינן בתביעה כספית לתשלום תמורה המגיעה לתובע בגין אספקת עופות טריים ומוצרי בשר שונים (להלן: "הסחורה"), בסכום כולל של 161,061 ש"ח.

יודגש כבר עתה, שאין חולק בין הצדדים כי התובע זכאי לקבל את הסכום הנ"ל בגין אספקת הסחורה. כל המחלוקת כולה מתמקדת בשאלת היריבות החוזית, היינו, מי מבין הנתבעים חב בתשלום החוב; ובשאלה, האם יש מקום להורות על הרמת המסך מאחורי אחת או יותר מהחברות הנתבעות.

  1. להקלת הדיון אציג את הצדדים ואת הקשרים המשפחתיים והמשפטיים השוררים בין הנתבעים לבין עצמם: אפתח עם התובע, מר פאדי עותמאן. התובע עסק בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה במכירת עופות ומוצרי בשר, באמצעות מנהל השיווק מטעמו , מר אחמד עותמאן (להלן - "עותמאן"), שהיה למעשה הדמות הדומיננטית בעסק והעד היחיד מטעם התביעה.

נתבעת 1 , חב' עמק חפר , רשת חנויות ארצית בע"מ (להלן: "נתבעת 1"), חברה פרטית שהוקמה בשנת 2002, ועיקר עיסוקה במכירת מוצרי בשר ומזון.

נתבעת 2, חב' קלים סלבה (נכסים) 1998 בע"מ (להלן: "נתבעת 2") היא חברה פרטית שהוקמה בשנת 1998, ועיקר עיסוקה במכירה של ציוד מסחרי.

נתבעת 3, חב' קלים סלבה (חנויות) בע"מ (להלן: "נתבעת 3") היא חברה פרטית שהוקמה בשנת 1998, ועיקר עיסוקה במכירת מוצרי מזון.

נתבע 4, מר וויאצ'סלב פרימסליר, (להלן- "נתבע 4"), הינו מנהל יחיד בנתבעת 2, ובעל מניות ואחד המנהלים בנתבעת 3.

נתבעת 5, גב' טטיאנה ליבוביץ (להלן: "נתבעת 5"), היא אשתו של נתבע 4, ובעלת מניות בנתבעות 2 ו- 3.

אחרון הנתבעים הוא מר קלמנט ליבוביץ (להלן – "נתבע 6"), אביה של נתבעת 5 ומי שהיה שותפו של נתבע 4 בעסק משותף אחר שנוהל בין השנים 1992-1998. הנתבע 6 הינו בעל המניות והמנהל של הנתבעת 1, ואחד המנהלים של נתבעת 3.

  1. על פי הנטען בכתב התביעה, התובע סיפק לנתבעים את הסחורה בהתאם להזמנתם, ואלה התחייבו לשלם לו את התמורה בגינה. המועדים בהם סיפק התובע את הסחורה נפרשה על פני תקופה לא קצרה, לעיתים מדי יום ביומו, במהלך החודשים מרץ-יוני בשנת 2003 כמפורט בחשבוניות שצורפו.

בגין הסחורה הנ"ל קיבל התובע המחאות מעותדות, באמצעות שיקים דחויים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת 1. שיקים אלה חוללו באי פרעון בשל העדר כיסוי מספיק והגבלת החשבון. אי לכך מסר הנתבע 4 לתובע, באמצעות עותמאן, ארבעה שיקים אחרים משוכים מחשבונה של נתבעת 1, על סכום כולל של 37,999 ש"ח בגין חשבוניות ספציפיות. על גבי ארבעת שיקים אלה הוספה חתימתו של הנתבע 4 בצירוף מס' ת.ז. שלו (להלן – "ארבעת השיקים"). על משמעות חתימה זו עוד אעמוד בהמשך.

שיקים נוספים המשוכים מחשבונה של נתבעת 1 חוללו אף הם, ומשכך מסר הנתבע 4 לעותמאן שיקים אחרים במקומם, המשוכים מחשבונה של נתבעת 2, אולם גם אלה חוללו באי פרעון.

התובע טען, כי על הנתבעים לשלם לו את סכום התביעה מכוח התחייבותם האישית המתבססת על הסכם מפורש או מכללא לשלם את התמורה בגין הסחורה, ולחילופין להשית עליהם את תשלום החוב מכוח דוקטרינת הרמת מסך ביחסים שבין הנתבעות 1-3לבין עצמן, ובין האחרונות לבין נושאי המשרה בהן, הם נתבעים 4-6.

4. הנתבעים 2-6 הכחישו קיומה של התחייבות חוזית מפורשת או מכללא לשלם לתובע סכום כלשהו בגין הסחורה שסיפק, וטענו כי הסחורה סופקה אך ורק לנתבעת 1 שהתחייבה לשלם עבורה את מלוא התמורה.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי אין מקום להרים את המסך מלפני נתבעות 1-3, בין אם במישור היחסים שבין הנתבעות 1-3 לבין עצמן, ובין ביחסים שבין אלה לנתבעים 4-6.

5. התביעה התבססה על עדותו של עותמאן, על חשבוניות בגין הסחורה שסופקה, על קבלות בגין תשלומים ששולמו לתובע, וצילומי שיקים משוכים ע"י נתבעות 1 ו-2 לטובת התובע.

6. אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההיכורת העסקית עם עותמאן החלה כבר משנת 2000, וכי בין השנים 2003-2000 שולמה לתובע מלוא התמורה שהגיעה לו בגין סחורה שסיפק במהלך אותן שנים. אלא שבמחצית השניה של שנת 2003, ובשל התדרדרות פיננסית במצבה של נתבעת 1, חל מפנה משמעותי בכושרה לפרוע את חובותיה ושיקים רבים שלה חוללו. לטענת הנתבע 4, המצב אליו נקלעה הנתבעת 1 נבע ממצבו הכללי של המשק שכלל קיצוץ בקצבאות הביטוח הלאומי, דבר שפגע ביכולתם הכלכלית של קהל היעד שלה, ולא מסיבות הנעוצות בהתנהלות מי מנושאי המשרה בה או מבעלי המניות.

נוכח האמור לעיל, המשיך התובע לספק מאוחר יותר סחורה למי מהנתבעות 1-3 במהלך חודש 8/2003, במסגרת עסקאות בודדות בלבד שהתשלום בגינן בוצע במזומן.

העילה החוזית או מעין-חוזית:

7. כזכור, התובע טען כי הנתבעים חייבים לשלם לו את סכום החוב מכח התחייבות מפורשת או מכללא לעשות כן.

מנגד, טענו הנתבעים כי מי שנושאת באחריות לתשלום החוב היא הנתבעת 1 לבדה, מאחר והיא זו שהזמינה וקיבלה את הסחורה.

8. בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה לפניי אני קובעת כי התובע לא הצליח להוכיח את התחייבותם האישית של הנתבעים 4-6 לשאת בתשלום התמורה המגיעה לו, למעט חיוב מסויים של הנתבע 4 בסך 37,999 ש"ח, לגביו תבוא התייחסות בהמשך.

בכל הנוגע לנתבעים 5-6, הוכח לפניי כי חלקם בניהול הנתבעות 3-1 היה מינורי. בכל מקרה, לא הוכח כי התובע או עותמאן באו במגע ישיר איתם בנוגע לזימון סחורה במועד מסויים, ולכן לא הוכחה התחייבות אישית של נתבעים 5-6 לשלם את החוב.

9. טענתם של התובע ועותמאן לגבי התחייבות אישית של הנתבעים 4-6 לשלם את החוב, התאפיינה בטיעון כללי ולאקוני ביותר שאינו עומד בנטל הראשוני הרובץ דרך כלל על כל תובע.

כך לדוגמא, התחייבות אישית זו לא עוגנה במסמכים, ואילו עדותו של עותמאן בעניין זה אינה מפרטת כיצד ניתנה התחייבות זו, היכן ניתנה, ובאילו מועדים. אזכיר, כי יחסי המסחר עם התובע נמשכו תקופה ארוכה ובאורח אינטנסיבי, ועל התובע היה להתכבד ולפרט אם התחייבותם האישית של נתבעים 4-6 ניתנה מראש, או שמא בגין כל עסקה ועסקה בנפרד, באילו נסיבות, ומה היו תנאיה – ובנטל ראשוני זה לא עמד התובע. קביעה זו כוחה יפה לגבי מלוא סכום התביעה, למעט חבותו של הנתבע 4 לשלם אישית את סכום ארבעת השיקים.

10. מסקנתי שונה בכל הנוגע להתחייבותן של הנתבעות 2-3, ובמידה מסוייגת גם לגבי
הנתבע 4, לשאת בתשלום החוב במקום הנתבעת 1. כפי שאפרט בהמשך, אני מקבלת את טענתו של התובע בדבר מתן התחייבות אישית של נתבע 4 לשאת בתשלום החוב, אם כי באופן חלקי בלבד עד לסך של 37,999 ש"ח, ואילו לגבי הנתבעות 2-3 אני מקבלת את טענתו במלואה.

  1. התובע סומך את ידו בקשר לחיובו האישי של נתבע 4, על ארבעת השיקים בסכום כולל של 37,999 ש"ח, המשוכים מחשבונה של הנתבעת 2 ונושאים על גביהם (בחלק האחורי של השיקים) את חתימתו האישית של נתבע 4.

לטענת עותמאן, חתימה זו של נתבע 4 על גבי ארבעת השיקים הוספה לבקשתו, לאחר ששיקים ראשונים שניתנו מחשבונה של נתבעת 1 חוללו באי פרעון. עותמאן הוסיף, שעל רקע חששו כי שיקים אחרים שניתנו תחת אלה שחוללו לא ייפרעו אף הם, הוא דרש מהנתבע 4 לערוב אישית לפרעונם, והלה הסכים והוסיף את חתימתו כאמור.

מנגד, טען הנתבע 4 כי חתימתו הוספה מטעמים הקשורים להתנהלות פנימית של המערכת החשבונאית. לגרסתו, חתימה זו נועדה לסמן להנהלת החשבונות כי הוא מאשר את התשלום לתובע – לאחר שווידא קבלת הסחורה.

12. אני דוחה טענה זו של הנתבע 4 בקשר לחתימתו האישית על גבי השיקים הנ"ל מכמה טעמים:

ראשית, אין כל הגיון בכך שהנתבע 4 יחתום על שיקים, חתימה בעלת משמעות משפטית מרחיקת לכת, מקום בו יכול היה לנקוט בדרכים אחרות לאישור חשבונות ספציפיים של התובע, כגון חתימה על החשבוניות עצמן, חתימה על מסמכים אחרים, או חתימה במקום המיועד לכך בספח של השיקים - דוגמת אלה שצורפו לתצהירו - במשבצת המיועדת ל"הנהלת חשבונות" הכוללת מקום שנועד לחתימת "המאשר".

שנית, הנתבע 4 לא הוכיח כי נהג לעשות כן במקרים אחרים, בין אם לתובע ובין אם לספקים אחרים. ומכאן ועל אף שדרך זו היא בעייתית ביותר, לא הוכח כי מדובר בשיטת עבודה בה נהג הנתבע 4 לאישור תשלום לספקים.

שלישית, לפי גרסת הנתבע 4 במהלך עדותו לפניי, חתימתו היתה ידועה היטב לאנשי הנהלת החשבונות. אם כך, לא ברור לי מדוע צריך היה להוסיף את חתימתו על גבי השיקים, מקום שזו התנוססה על השיקים עצמם יחד עם חותמת החברה במקום המיועד לחתימת המושך והרי מותר להניח כי החתימה כמושך, כמוה כאישור לתשלום עצמו.

13. הדין מכיר באפשרות לערוב להבטחת קיומו של חיוב שטרי. בנסיבות המקרה דנן באה הערבות לידי ביטוי בחתימתו של הנתבע 4 על גבי ארבעת השיקים בצירוף מספר ת.ז. שלו. סעיף 56 לפקודת השטרות קובע, כי כל החותם על שטר שלא בתור מושך או קבל הריהו חב בתור מסב כלפי אוחרז כשורה, מכאן, שבהעדר טענה כלשהי לגבי זכאותו של

התובע לפרוע את ארבעת השיקים, נתפס הנתבע 4 כחב כלפיו מכח היותו מעין מסב שהתחייב לערוב למילוי החיוב השטרי לטובת האוחז, הוא התובע [לרנר, דיני שטרות, מהדורה שנייה, 270].

14. על יסוד האמור לעיל, ובהתבסס על התשתית העובדתית והמשפטית המונחת לפניי, אני קובעת כי על הנתבע 4 לשלם לתובע את סכום ארבעת השיקים מכח התחייבותו האישית לערוב לפרעונם.

15. באשר לחברות עצמן, הנתבעות 2-3, טענו הנתבעים כי יש להשית את תשלום התמורה על הנתבעת 1 בלבד בתור מזמינת הסחורה וכמי שהתחייבה לשלם בעדה.

אני דוחה טענה זו שכן בהתאם למכלול הראיות שהוצגו לפניי שוכנעתי כי בהתנהגותן הסכימו הנתבעות 2-3 ליטול על עצמן לשאת בחובותיה של הנתבעת 1 כלפי התובע.

מסקנתי זו מתבססת על הסכמתה של הנתבעת 2 לשלם לתובע באמצעות שיקים שלה, חלק מהחוב שחבה לו הנתבעת 1, וזאת בעקבות חילול השיקים שמסרה לו האחרונה.

דעתי דומה אף לגבי הנתבעת 3, שלטעמי קשרה את עצמה למערכת ההתקשרות החוזית עם התובע. מסקנה זו עולה מתוך חלק לא מבוטל מהחשבוניות שהציג התובע בתיק שתוכנן אינו שנוי במחלוקת, מהן מתברר כי הונפקו לטובת הנתבעת 3. כך גם, אחת הקבלות שהנפיק התובע, הוצאה על שם הנתבעת 3, דבר המעיד על ביצוע חלק מתשלום החוב על ידה.

16. ראיות אלה יש בהן די כדי לתמוך בטענתו של התובע בדבר התחייבותן של הנתבעות 1-3 לשאת ביחד ולחוד בתשלום התמורה. לפיכך אני קובעת כי הנתבעות 1-3 חייבות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום החוב.

הרמת מסך:

17. יש לבחון טענת התובע בקשר להרמת מסך בשני מישורים: ביחסים שבין הנתבעות 1-3 לבין עצמן, מחד גיסא; ובמישור היחסים שבין הנתבעים 4-6 לבין הנתבעות 1-3, מאידך גיסא.

18. מלבד להתנגדותם להרמת מסך, צרפו הנתבעים לסיכומיהם פסקי דין מבתי משפט אחרים, בהם נדחתה טענה זו.

19. אפתח פרק זה בהתייחסותי לפסקי הדין שהוגשו בידי הנתבעים. לדידי, יש ממש בהשגותיו של התובע בקשר למסקנות שיש להסיק מפסקי דין אלה. סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 מורה, כי "ערכה של עדות שבעל פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". המחוקק לא נקט בלשון רבים בהתייחסו ל-"בית המשפט", אלא כוון לבית המשפט הקונקרטי ששומע את העדים. מכאן, שלצורך הערכת משקלן ומהימנותן של הראיות שהובאו לפניו, אין בית משפט זה כבול בקביעות של בתי משפט אחרים. לפיכך, מסקנותיי בפרק זה תתבססנה אך על התרשמותי מהראיות שהובאו לפניי ובמנותק מפסקי דין אחרים שניתנו לגבי תובעים אחרים.

20. כלל נקוט הוא, שיש לשמור על עקרון הפרדת האישיות המשפטית של התאגיד מאורגנים הפועלים מטעמו, באופן שהרמת מסך מאחורי תאגיד תעשה כאקט חריג ובנסיבות מיוחדות בלבד. כפי שיתברר להלן, לא מצאתי בנסיבות מקרה זה מקום להורות על הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעות 1-3.

21. באשר לנתבעות 1-3, איני רואה צורך להכריע בשאלה אם יש להרים את המסך ביניהן, זאת לאור מסקנתי הקודמת כי על נתבעות אלה לשלם לתובע את סכום החוב מכח עילה אחרת. יחד עם זאת, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, לא מן הנמנע כי יש להרים את המסך בין הנתבעות 1-3 לבין עצמן נוכח חשש לא מבוטל לעירוב נכסים. אולם, לא מצאתי צורך להיזקק למחלוקת זו נוכח התוצאה המעשית בנוגע לנתבעות אלה, כפי שציינתי לעיל.

22. לפיכך, אעבור לבחון אם יש מקום להרים את המסך בין נתבעות 1-3 לבין נתבעים 4-6. בהתייחס לצדדים אלה לא מצאתי תימוכין בחומר הראיות להרמת מסך ההתאגדות. ראשית כל, הוכח לפניי, כי חלקם של הנתבעים 5-6 לא היה דומיננטי בקשר לאופן ניהול הנתבעות הנ"ל או לאופן ניתוב ההכנסות וההוצאות. כמו כן, לא הוכח לגביהם קיומה של ידיעה בפועל או בכח אודות מהלכים פיננסיים שהיה בהם כדי להשפיע על יכולתן הכלכלית של הנתבעות 1-3, ואודות הצפי לפרוע את החובות לספקים.

23. באשר לנתבע 4, מדובר בדמות דומיננטית בניהול עסקי הנתבעות 1-3 אף שלא היה מנהל רשום בכולן. יחד עם זאת, לא הוכחה לגביו כוונת מרמה, חוסר תום לב, או התנהגות פסולה אחרת – שנועדה כדי לקפח את התובע בפרט, ויתר הספקים בכלל.

בחינת דפי חשבון הבנק בתקופה הרלוונטית להנפקת החשבוניות – שיש להניח לגביהן כי הוצאו בסמוך לקבלת ההזמנות- מלמד כי לנתבעת 1 היתה יכולת לפרוע את חובותיה לספקים, ושיקים רבים שמשכה נכון לאותה תקופה אכן נפרעו. נתון זה מצביע על כך, כי בסמוך לכל הזמנה והזמנה - להבדיל ממועד הפרעון הדחוי - מצבה של הנתבעת 1 היה יציב.

יתירה מכך, מתוך עדותם של הנתבע 4 והנתבע 6 עולה, כי בקשו למזער את נזקי התובע וספקים נוספים, ע"י תשלום בשיקים חלופיים תחת אלה שחוללו, וביצוע תשלומים מחשבון אחת החברות שמצבה היה טוב יותר. התנהלות זו יש בה כדי להצביע על כך, כי היה רצון – שלא צלח - לפרוע ולו חלק מהחוב לתובע.

24. על בסיס האמור לעיל, אני דוחה בקשת התובע להרים את מסך ההתאגדות מאחורי הנתבעות 1-3.

סוף דבר:

25. אני מקבלת את התביעה בחלקה ומורה כדלקמן:

א. אני מחייבת את הנתבעות 1-3, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 161,061 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, בתאריך 04/11/03, ועד התשלום המלא בפועל.

ב. אני מחייבת את הנתבע 4, ביחד ולחוד עם הנתבעות 1-3, לשלם לתובע מתוך הסכום הפסוק בסע"ק א' לעיל, סך של 37,999 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה, בתאריך 04/11/03, ועד התשלום המלא בפועל.

ג. למען הסר ספק, סכום החוב הכולל לו זכאי התובע בתיק זה אינו עולה על האמור בסע"ק א' לעיל.

26. מאחר וקבלתי חלק מטענות התובע ודחיתי את השאר, אני קובעת כי כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג אדר, תשס"ח, 29/02/08 , בהעדר הצדדים.

ג'ני טנוס, שופטת