ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין נחום רחמים נגד אי. איי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ :

לפני כבוד השופט נצר סמארה

תובע

נחום רחמים
ע"י ב"כ עוה"ד הילה בודיק

נגד

נתבעות

1.אי. איי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ערן אלבר

2. עיריית כפר קאסם
ע"י ב"כ עוה"ד ואיל רבי

3.י.א. גואטה הובלות בע"מ
4. הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה שני

פסק דין

לפניי תביעה לחיוב הנתבעות בהפסדי התובע על רקע הנזק לרכבו בעקבות נפילת כבלים עליו.

העובדות הרלוונטיות ותמצית טענות הצדדים

התובע הוא מי שהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הבעלים של רכב, מ"ר 863-28-701, (להלן: "רכב התובע"), אשר היה מבוטח בביטוח נזקי רכוש על ידי הנתבעת 1.

רכב התובע חנה בחניה ליד בית העסק שבו פועל התובע בכפר קאסם, לפתע משאית, מ"ר 70-555-33, שבבעלות הנתבעת 3 ומבוטחת על ידי הנתבעת 4 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "המשאית") אשר הובילה מבנה קרוואן התנגשה בכבל חשמל וכבל תקשורת אשר היו תלויים על עמוד, הכבלים נמשכו והעמודים נפלו, וכתוצאה מכך הכבלים נקרעו ונפלו על שיירת רכבים אשר חנו בסמוך ובה רכב התובע.

לטענת התובע, רכבו ניזוק בגג הרכב, בדלת תא המטען, בחלקו האחורי ובצדו השמאלי של הרכב, כפי שמצא שמאי רכב מטעמו שבדק את נזקי הרכב והעריך את עלות תיקון הנזקים בסך של 46,125 ₪, וכן מצא כי נגרמה לרכב התובע ירידת ערך בסך של 63,994 ₪.

עוד טוען התובע, כי הוא פנה למבטחתו, היא הנתבעת 1, וזו בדקה את נזקי הרכב באמצעו שמאי מטעמה והכירה בתאונה ככזאת המכוסה על ידי פוליסת הביטוח, ואף הסכימה לפצות את התובע אלא בסכום שאינו שנוי במחלוקת בסך של 10,495 ₪ בלבד, כאשר סכום זה לא שולם עד כה לתובע.

לטענת התובע, המחלוקת היא בדבר גובה הנזק בלבד.

כמו כן, טוען התובע כי התאונה נגרמה בשל מעשיו ומחדליו של נהג המשאית אשר נהג במשאית ברשלנות, ונהיגתו הרשלנית היא שהביאה להתנגשות בכבלים ולהפלתם על רכב התובע. לטענת התובע, הוא שלח לנתבעות 3 ו-4 מכתב דרישה לפיצוי בגין נזקיו אך אלו דחו את הדרישה וטענו כי הנזקים נגרמו בשל כבל חשמל וכבל תקשורת שהיו מותקנים לא כשורה ובאופן רשלני ונמוכים מהגובה התקני.

כמו כן, טוען התובע כי ככל ויש ממש בטענות הנתבעות 3 ו-4, הרי שהאחריות לנזקי רכב התובע רובצת לפתחה של הרשות המקומית, עיריית כפר קאסם, הנתבעת 2, שהינה הבעלים או המחזיקה או האחראית על עמוד שעליו היו תלויים כבלי חשמל ותקשורת ועל הסדרת התקנת העמוד ותקינותו בשטח שיפוטה ואחריותה של הנתבעת 2.

לטענת התובע, אירוע נפילת הכבלים על רכבו מתיישב יותר עם רשלנות הנתבעות 2 – 4 מאשר עם נקיטת זהירות מצדן.

למעשה, טוען התובע כי על הנתבעות הנטל להוכיח כי אין במעשיהן או במחדליהן רשלנות שתחויבנה בגינה.

לטענת התובע, ביום 24.11.2020 מכר את רכבו במחיר של 500,000 ₪ וזאת במחיר מופחת ממחיר המחירון, בשל נזקי הרכב בגין האירוע מושא התביעה, בסך של 110,119 ₪, כאשר התובע יידע את הקונה אודות האירוע. בנוסף, תובע התובע את שכ"ט השמאי ששילם לשמאי מטעמו בסך של 5,897 ₪, ועגמת נפש, טרטור ואבדן הכנסה בסך של 3,984 ₪.

מנגד, טוענת הנתבעת 1 כי הנזקים שנמצאו ברכב התובע על פי חוות דעתו של השמאי מטעמה היו נזקים שלא קשורים לאירוע ולפיכך הודיעה לתובע כי במקרה של הפעלת הכיסוי הביטוחי, הרי שהפיצוי שיקבל הוא בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמה, שמצא את הנזק שנגרם לרכב התובע, לרבות ירידת ערך, בסך של 14,840 ₪, בכפוף לתשלום השתתפות עצמית. לטענת הנתבעת 1, התובע לא ביקש ממנה להפעיל את הפוליסה ולקבל פיצוי בהתאם להוראות הפוליסה, ותחת זאת הגיש תביעה לבית המשפט. לטענתה, משלא הפעיל התובע את הפוליסה אין לקבל את טענתו כי הנתבעת 1 לא שילמה לו סכום שאינו שנוי במחלוקת. לטענתה, התובע לא מיצה את הליכי הדרישה, טרם הגשת התביעה, ולכן אין לו יריבות מולה.

הנתבעת 1 מצטרפת לטענת התובע, לפיה האחריות לקרות האירוע רובצת לפתחן של הנתבעות 3 ו-4 אשר במהלך נסיעת המשאית נתקלה בכבלי חשמל ותקשורת שהיו תלויים על עמוד וכתוצאה מכך הכבלים נמשכו ונקרעו ונפלו על רכב התובע.

הנתבעת 2, עיריית כפר קאסם, מנגד מכחישה את האירוע וטוענת כי נסיבות האירוע לא ברורות דיין. כמו כן, היא טוענת כי מדובר באירוע פתאומי שלא ניתן היה למנעו באמצעים סבירים, ולמעשה מדובר בגורם זר שניתק את הקשר בין הנתבעת 2 לתובע, ולכן אין לה כל אחריות בגינו. עוד טוענת הנתבעת 2, כי האחריות לקרות האירוע מוטלת על נהג המשאית. בהקשר זה, טוענת הנתבעת 2 כי היא או מי מטעמה לא הניחו את כבלי החשמל והתקשורת שכן הם הונחו בניגוד לדעתה וללא אישורה או אישור כל גורם מוסמך וללא ידיעתה. בנוסף, היא טוענת כי סכום הנזק הנטען שנגרם לתובע הוא מנופח ומוגזם.

הנתבעות 3 ו-4, הבעלים של המשאית ומבטחתה, טוענות כי האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחה של הנתבעת 2 או לפתחה של מי שהניחה את הכבלים נמוך מהתקן. לטענת הנתבעות 3 ו-4, המשאית עם הקרוואן, שהיא נשאה, עמדה בגובה התקני. כמו כן, טוענות הנתבעות 3 ו-4 כי אין לנהג משאית סביר היכולת או הכלים להבחין במהלך הנסיעה ולו האיטית ביותר לאחר שחצה כמה כבלים עיליים, כי אחד הכבלים נמוך במספר סנטימטרים בלבד מהתקן, ועל כן דין התביעה נגדן להידחות.

הנתבעות 3 ו-4 מכחישות את הנזק ואת היקפו וטוענות כי מדובר בנזקים מופרזים שמרביתם לא נגרמו באירוע שבנדון. עוד בהקשר זה טוענות הנתבעות 3 ו-4 כי שמאי מטעמן ערך חוות דעת נגדית והעריך כי הנזק שנגרם לרכב התובע לרבות ירידת ערך מסתכם בסך של 9,050 ₪ בלבד.

למעשה, המחלוקת בין הצדדים שיש לדון ולהכריע בה, היא בשני מישורים. במישור האחריות, כאן נדרש לבחון את אחריותן של הנתבעות 2 – 4 לנזקי רכב התובע, ובמישור הנזק הנטען שנגרם לרכב התובע, זיקתו לתאונה וגובהו.

נערכו לפניי שתי ישיבת הוכחות. האחת ביום 12.10.2021 והשנייה ביום 31.10.2021 במסגרתן העידו ונחקרו בחקירה נגדית, על פי הסדר הבא: התובע, עובד בבית עסק של התובע שהיה בבית עסק בעת קרות התאונה, שמאי מטעם התובע, שמאי מטעם הנתבעת 1 (מבטחת רכב התובע), מהנדס מטעם הנתבעת 2 (עיריית כפר קאסם) האחראי על התשתיות, שמאי מטעם הנתבעת 4 (מבטחת המשאית) וקצין בטיחות מטעם הנתבעת 3 (הבעלים של המשאית שהמבנה שהיא הובילה פגע בכבלים).

לאחר שמיעת העדים סיכמו ב"כ הצדדים את טענותיהם בעל פה.

עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

על יסוד מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ובאי כוחם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל חלקית כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבעות 3 ו-4, ביחד ולחוד, ודינה להידחות לגבי הנתבעת 2, מהנימוקים וכפי המפורט להלן:

התרחשות האירוע

10.1. התובע העיד כי רכבו חנה ברחבה של מחסן שבו הופעל עסקו בכפר קאסם. לטענת התובע, הוא החנה את רכבו בחנייה ולא בכביש (עמ' 1, שורות 11-10 לפרוטוקול). התובע מוסיף כי המשאית נשאה עליה מטען שהיה גבוה ובמהלך נסיעתה בכביש ובשלב מסוים המטען של המשאית נתקע בכבל חשמל וכתוצאה מכך הוא משך את העמודים עליהם היו תלויים כבלי החשמל ובעקבות זאת מספר כבלי חשמל ותקשורת נקרעו ונפלו על רכבים שחנו בסמוך, לרבות על רכבו של התובע (עמ' 1, שורות 15-12 לפרוטוקול). בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 31.10.2021 חזר התובע על גרסה זו (עמ' 6, שורות 16-15 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית מסביר התובע כי לאחר שהכבלים נקרעו על ידי משיכת מטען המשאית הם נפלו על הרכבים, עמוד אחד נפל על רכב אחר, שאינו שייך לתובע, ועמוד נוסף נפל אל תוך קיר מחסן, ואילו רכב התובע, כמו רכבים אחרים שחנו באותה שורה, נפגעו על ידי כבלים עבים שנפלו מלמעלה (עמ' 10, שורות 7-4 לפרוטוקול).

מעיון בסרטונים שצולמו מיד לאחר קרות האירוע, אכן ניתן לראות את רכב התובע, המצוי בין שורת רכבים אחרים, עם נזקים בדמות שריטות, שפשופים מעיכות בפח הרכב באזור הגג האחורי, בחלק מדלת תא מטען. אין כל תיעוד בסרטונים אלו לגבי הנזק לדופן השמאלית האחורית ברכב התובע. ניתן להניח כי כפי שצולמו יתר הנזקים שהתובע סבר כי קשורים באירוע כך היה מצלם את הנזק לדופן השמאלית האחורית אם היה סבור כי הוא קשור לתאונה. לא מן הנמנע כי נזק זה נגרם בתקופת זמן של לאחר האירוע ועד לבדיקת הרכב בידי השמאי מטעם התובע. הרי רכב התובע נבדק בידי שמאי מטעמו חודשיים לאחר האירוע, כפי העולה ממועד הבדיקה המצוין על גבי חוות דעתו של השמאי מטעמו וכפי שהוא אישר בחקירתו תוך שהוא מסביר כי העיכוב חל בשל התנהלות הנתבעת 1 (עמ' 10, שורות 13-8 לפרוטוקול). אלא שהתובע לא הביא כל אסמכתא לעניין פנייתו בסמוך לאחר האירוע לנתבעת 1 ולכך שהות זו הנתבעת 1 אשר בהתנהלותה חל עיכוב בבדיקת הרכב בידי שמאי וכל שהיה לו לומר הוא שהוא פנה טלפונית לנתבעת 1 (עמ' 10, שורה 17 לפרוטוקול). ברם, לגרסה חשובה זו של התובע אין כל זכר אף לא בכתב התביעה.

התובע מעיד בחקירתו הנגדית כי אמנם הוא לא ראה את רגע נפילת הכבלים על רכבו, אך מיד לאחר מכן הוא יצא מהמחסן שסמוך לו חנה רכבו וראה את הנזק וכי הכבלים שפגעו ברכבו היו שניים כבל חשמל וכבל תקשורת האחד שחור והשני ירוק וכי הוא דאג לתעד זאת (עמ' 11, שורות 28-21 לפרוטוקול). יצוין כי בית המשפט לאחר שצפה בסרטון קבע כי בסרטון ניתן לראות שרכבו של התובע לא נפגע רק מכבל אחד (עמ' 11, שורה 31 לפרוטוקול).

אי התייצבות לעדות של גורם מהותי לבחינת נסיבות האירוע

10.3. נהג המשאית לא התייצב לעדות והנתבעות 3 ו-4 בחרו להסתפק בעדות של קצין הבטיחות מטעם הנתבעת 3 (עמ' 28, שורה 5 לפרוטוקול).

קצין הבטיחות מטעם הנתבעת 3 הוא למעשה מי שצילם את הסרטון שבו נמדד גובה המטען כאשר הוא נישא על גבי המשאית. קצין הבטיחות העיד כי נהג המשאית נסע על פי חוק והוא לא צפה ולא יכול היה לצפות כי כבל אחד, לאחר שהמשאית עברה מספר כבלים המצויים למעלה, יהיה נמוך יותר במספר סנטימטרים מהתקן. עוד הוא העיד כי הנהג אמור להסתכל על מה שקורה בכביש (עמ' 28, שורות 18-14 לפרוטוקול) ואינו יכול לתעד דעתו למה שמתרחש מעליו. קצין הבטיחות העיד כי למשאית זו לא היה מנגנון אשר יכול להנמיך את גובה המטען (עמ' 28, שורות 23-22 לפרוטוקול).

בהודעה על התאונה של נהג המשאית נכתב כי המשאית ועליה המבנה בגובה מקסימלי של 4.77 מטרים על פי חוק, נסעה ברחוב בכפר קאסם ובשלב מסוים כבל חשמל וכבל בזק אשר עברו לרוחבו של הכביש נפגעו על די חלקו הקדמי של המבנה שנישא על גבי המשאית. כתוצאה מכך, הכבלים נמשכו ונקרעו ואז העמודים עליהם היו תלויים הכבלים נפלו ונפגעו מספר מכוניות אשר עמדו תחת תוואי נפילת הכבלים.

בעניין זה מציין ב"כ הנתבעות 3 ו-4 בסיכומיו כי התקן לגובה המותר הוא 4.80 מטרים כאשר הגובה שנמדד בפועל היה 4.77 מטרים (עמ' 32, שורות 24-23 לפרוטוקול). אלא שגם בעניין זה עדותו של נהג המשאית הייתה מהותית ביותר. אני סבור כי עדותו של נהג המשאית הייתה חשובה ביותר על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי ועל מנת לתת לצדדים שכנגד אפשרות לחקור אותו על גרסתו. מדובר במי שהיה הגורם הישיר לנזק שהוא זה שנהג במשאית עליה נישא המבנה שמשך את הכבלים והפילם ארצה.

אמנם, בנסיבות העניין, ישנו סרטון המתעד את גובה המבנה שנשאה המשאית מעל פני הכביש, ומצלם הסרטון, קצין הבטיחות של הנתבעת 3, העיד בבית המשפט, אך אין תחליף לעדותו הבלתי אמצעית של נהג המשאית שהוא הגורם הישיר לנזק, גורם אשר שלט בנסיעה של המשאית עליה נישא המבנה, ועדותו בוודאי עשויה הייתה לשפוך אור על נסיבות האירוע.

לכן, אני קובע כי היעדרותו של נהג המשאית ממתן עדות פועלת לרעת הנתבעות 3 ו-4.

סביר להניח כי אם נהג המשאית היה מתייצב לעדות הוא היה שב וחוזר על גרסתו הכתובה שבטופס ההודעה. מאחר שיש להניח כי אין מדובר בכבלים היחידים התלויים לרוחב כביש בעיר כפר קאסם, ותמוה הכיצד המשאית הצליחה לעבור ללא כל פגיעה בכבלים אחרים ודווקא בנקודה זו היא פגעה בכבלים. ייתכן והדבר מצביע על כך שהכבלים שנמשכו על ידי המטען של המשאית היו נמוכים מהגובה התקני. אולם, איני יכול להוציא מכלל אפשרות כי דווקא אי התייצבותו של הנהג לעדות מעיד כי אם היה מעיד היה בכך כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע ואף עד כדי שהייתה מתגלית גרסה שאינה נוחה לנתבעות 3 ו-4. זאת לאור ההלכה לפיה אי הבאת עד חיוני פועלת לרעת בעל הדין שלא הביאו, ומחזקת את גרסת הצד שכנגד.

ראו: רע"א 8307/06 יונה כץ נ' מדינת ישראל (02.11.06).

לכן, לא עלה בידי הנתבעות 3 ו-4 להוכיח כי אין לנהג המשאית כל רשלנות בנסיבות העניין.

אחריות הרשות המקומית

הטענה של התובע כלפי עיריית כפר קאסם היא שמאחר והאירוע קרה בתחומי שיפוטה ואחריותה של כפר קאסם, ומאחר והיא מופקדת על תקינות התשתיות המותקנות ברחבי העיר, אזי היא נושאת באחריות שנגרמה בגין אי תקינות הצבת הכבלים אשר נמשכו על ידי המטען של המשאית, נקרעו ונפלו על רכבו של התובע והסבו לו נזקים.

התובע אישר בעדותו כי לבית העסק שהוא מפעיל במחסן אין רישיון עסק אך אינו יודע לתת תשובה לגבי היתר בנייה של המחסן (עמ' 10, שורות 22-21 לפרוטוקול). מכאן, שחשש הוא שאין לבית העסק בו פועל התובע רישיון עסק ואין למחסן בו פועל העסק היתר בנייה. הדבר רלוונטי מאחר שהתובע אישר כי הוא שוכר את המחסן מאדם אחר בשם פרוק (עמ' 2, שורות 23-22 לפרוטוקול), ולא ברורה חוקיות הקמת המבנים, שכן הנתבעת 2 טוענת כי מדובר בכלל בשטח חקלאי אשר לא נכלל בתוכנית בניין עיר שמכוחו מוקמים תשתיות, בין היתר תשתיות חשמל ותקשורת, ולכן השטח המדובר עליו היה קיים מב נה המחסן הוא למעשה שטח חקלאי שבו לנתבעת 2 אין מעורבות בתשתיות (עמ' 20, שורות 21-12 לפרוטוקול).

איני מצדד בטענת ב"כ הנתבעת 2 לפיה יש לדחות את התביעה כנגדה על הסף בטענה כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" (עמ' 31, שורות 31-27 לפרוטוקול). בעניין זה מפנה ב"כ הנתבעת 2 לפסק הדין בת"א (חדרה) 35815-05-13 מחאמיד נ' קרן קיימת לישראל (05.10.2014) (להלן: "עניין מחאמיד"). בעניין מחאמיד בית המשפט דחה את התביעה לפיצוי בגין נזק לרכוש שנגרם לו בעקבות שריפה שפרצה מאחר שהתובע שהקים מבנה בלתי חוקי וניהל בו עסק ללא רישיון, כך שבית המשפט שם הגיע למסקנה כי מתן סעד של פיצוי האמור להשיב את המצב לקדמותו הואיל והחזרת המצב לקדמותו פירושו של דבר החזרת המבנה ועסק לפעילות ללא רישיון וללא היתר. בשונה מפסק הדין בעניין מחאמיד נסיבות המקרה כאן שונות. הרי בתיק שלפניי התובע הגיש תביעה בגין הנזק לרכבו שחנה בסמוך לבית עסק. אי החוקיות שהנתבעת 2 מייחסת היא למבנה ולפעילות העסק במבנה, והיא אינה קשורה כהוא זה לרכבו של התובע שניזוק. לכן, לא קיבלתי את טענתו של ב"כ הנתבעת 2 לדחייה על הסף של התביעה נגדה.

עוד מסר המהנדס מטעם הנתבעת 2 כי הועדה המרחבית לתכנון ובניה היא זו שמוסמכת להוציא היתרים (עמ' 20, שורות 25-24 לפרוטוקול). אף על פי שמקום מושבה של הועדה המרחבית הוא בכפר קאסם, היא אינה קשורה בעיריית כפר קאסם והאחרונה אינה שולטת בראשונה (עמ' 20, שורות 26-25 לפרוטוקול). המהנדס מטעם הנתבעת 2 מביא דוגמאות בעניין. כך למשל, מי שבמבצע אכיפה נגד עבירת בנייה והגוף שמגיש כתב אישום בשל אותה עבירה היא הועדה המרחבית ולא עיריית כפר קאסם (עמ' 20, שורה 27 לפרוטוקול).

העובדה שהעירייה גובה מיסי ארנונה על מבנים מסחריים שנבנו על שטח שייעודו חקלאי אינה מכשירה את השרץ שהרי הטיפול מבחינת היתר בנייה הוא של הועדה המרחבית ולא של העירייה (עמ' 21, שורות 6-1 לפרוטוקול).

קיים חשש סביר כי המבנים אלו, כדוגמת המחסן שבו פעל בית העסק של התובע, הוקמו ללא היתר, משום כך גם החשמל והתקשורת שהמחסן התחבר אליהם נעשו באופן פיראטי. ראיה לכך, שהתובע משלם את חשבון החשמל שלו למשכיר המחסן ולא לחברת החשמל והוא אף לא רואה את חשבון החשמל שמגיע אלא רק את קריאת השעון (עמ' 12, שורות 13-7 לפרוטוקול). אמנם, ייתכנו מצבים בהם בעל מבנה המחובר לחשמל יבקש להתקין מונה חשמל עבור מספר שוכרים נפרדים העושים שימוש במבנה, יחד עם זאת לא הוצגה כל אסמכתא כי חיבור המונה נעשה באופן חוקי, אף לא הוצג הסכם השכירות שנחתם בין בעל המבנה לתובע (עמ' 12, שורות 16-15 לפרוטוקול), ואף לא הובאה עדותו של בעל המבנה.

לכן, עולה חשש שחלק מהכבלים שהותקנו, הותקנו באופן פיראטי. אמנם, הדבר אינו ודאי אך הוא בגדר החשש לכן לא בטוח שהנתבעת 2 יכולה הייתה לטפל בזה.

התובע בעניין זה מציין כי הוא משלם מיסי עירייה במשך כל שנות פעילותו במחסן ולכן לא ייתכן כי מדובר במבנה ללא היתר, שכן אם לא היה חוקי הנתבעת 2 הייתה צריכה להורות על הריסתו, ומקום שהנתבעת 2 מבקשת תשלומי מיסי ארנונה על המבנה מעידה כי היא מכירה בחוקיות המבנה (עמ' 7, שורות 5-1 לפרוטוקול). חוקיות המבנה לא נמדדת בעצם תשלום מיסי ארנונה אלא בקבלת היתר בנייה או ברישומו של המבנה בספרי המקרקעין, במרשם המקרקעין או ברשות מקרקעי ישראל. כאן, לא הוצגה כל אסמכתא בדבר חוקיות המבנה. כמו כן, אני מקבל את הסבריו של ב"כ הנתבעת 2 כי תשלום מיסי ארנונה הוא על בסיס שימוש בנכס המצוי בתחומי הרשות המקומית ואילו חוקיות המבנה היא בתחום אחריותה של הועדה המרחבית, כאמור.

טענת התובע כי לאחר אירוע קריעת הכבלים, חברת בזק הגיעה למקום והתקינה עמודים חדשים (עמ' 7, שורות 8-6 לפרוטוקול). זאת מבלי להביא כל אסמכתא מחברת בזק המוכיחה את עצם ההתקנה מחדש. מה עוד שלא ברור מה מבקש התובע להוכיח בטענה זו. כל שיש בטענה זו להראות הוא על אחריותה האפשרית של חברת בזק, שכלל לא צורפה כצד להליך, לא ברור איך טענה זו קשורה לנתבעת 2.

התובע לא צירף את כל הנתבעים הרלוונטיים

כפי שידוע התובע לא הגיש תביעתו נגד חברת החשמל וחברת בזק שהכבלים שלהן שהיו מותקנות על העמודים נמשכו ונקרעו על ידי המטען שהובל במשאית ונפלו על רכבים שחנו בסמוך.

כל שהיה לב"כ התובע לומר בעניין הוא שהנתבעת 2 היא האחראית על אופן ההתקנה (עמ' 7, שורות 14-12 לפרוטוקול) וכי היא זו שצריכה לשלוט על גובה הכבלים ועל ההתקנה (עמ' 7, שורות 17-16 לפרוטוקול).

מדובר בטענות בלתי מבוססות של ב"כ התובע. ב"כ התובע לא הביאה כל אסמכתא התומכת בטענותיה אלו בדבר אחריות העירייה לגובה הכבלים. לא בכדי, אמרה ב"כ התובע "אני סבורה שהעירייה אחראית על ההתקנה של בזק ושל חברת החשמל" (עמ' 7, שורה 21 לפרוטוקול). ללמדך, כי מדובר בסברה בלבד של ב"כ התובע ושל התובע ולא בטענה המבוססת על מסגרת נורמטיבית מסוימת (חוק, תקנות והלכה של בית המשפט העליון).

אף אם יש אמת בדבריו של התובע ושל באת כוחו לגבי אחריותה של הנתבעת 2 לגבי אופן ההתקנה, ברור הוא כי הנתבעת 2 על עובדיה או קבלניה לא התקינו את הכבלים על העמודים אלא סביר כי היו אלה עובדים של חברת החשמל וחברת התקשורת או קבלנים מטעמן. במילים אחרות, אף אם הנתבעת 2 היא זו שקובעת את מיקום ההתקנה של תשתיות חשמל ותקשורת (עמ' 20, שורות 13-11 לפרוטוקול), היא אינה אחראית ברמת הביצוע להתקנת הכבלים בגובה התקני.

לכן, ייתכן מאוד כי ברמת השטח מי שהתקין את הכבלים לא דאג להתקין אותם בגובה התקני. ייתכן מאוד גם שכאשר כבלים אלו הותקנו הם כן הותקנו בגובה התקני אך במרוצת הזמן הכבלים התרופפו וגובהם ירד מתחת לגובה התקני והיה זה באחריות חברת חשמל או חברת תקשורת לבדוק מידי תקופה את תקינות גובה הכבלים.

כמו כן, לאור החשש שחלק מהכבלים או כולם נתלו על העמודים באופן פיראטי, כאמור בסעיפים 10.11 ו- 10.12 לעיל, הרי שלא מן הנמנע כי התקנת כבלים נוספים פיראטים שלא בהיתר על העמודים עליהם מותקנים כבלים תקניים גרמו להורדת מפלס הכבלים בשל משקלם הכולל. דבר שלא נבחן ולכן היה על התובע להגיש תביעה גם כנגד הבעלים של מבנה המחסן, הבעלים של השטח עליו הוקם המבנה (שהרי טענת הנתבעת 2 כי מדובר בקרקע פרטית), הועדה המרחבית לתכנון ובנייה, את חברת החשמל ואת חברת התקשורת הרלוונטית (ככל הנראה שמדובר בחברת בזק בע"מ).

אף אם הייתי לוקח את דבריו של המהנדס מטעם עיריית כפר קאסם בכל הקשור לאחריותה של הועדה המרחבית לתכנון ובנייה וכי העירייה לא אחראית על הבנייה שלא בהיתר על שטח חקלאי, בערבון מוגבל, שהרי גם אז מתבקש היה כי התובע יגיש את תביעתו כנגד אותה ועדה מרחבית ונגד חברת החשמל, חברת התקשורת, הבעלים של השטח והבעלים של המחסן כדי לעמוד על השאלה מי הקים את תשתיות החשמל והתקשורת מושא האירוע, מי אישר את הקמתן ומי אחראי על תחזוקתן.

נראה כי התובע סבר כי יוכל לבצע קפנדריא על ידי הגשת התביעה בעילה נזיקית נגד עיריית כפר קאסם והחברה שבבעלותה המשאית ומבטחתה, מבלי לצרף גורמים נוספים שבוודאי רלוונטיים לצורך הדיון בשאלת האחריות.

משכך, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להראות כי הנתבעת 2 אחראית בדרך כלשהי להתקנת הכבלים המדוברים או על תחזוקתם.

גובה הנזק

התובע מכר את רכבו ביום 24.11.2020 בעלות של 500,000 ₪ (ראו זיכרון דברים שצורף לכתב התביעה), כאשר מחיר מחירון של הרכב עמד על סך של 640,000 ₪ לערך (עמ' 8, שורות 11-8 לפרוטוקול). כלומר, התובע ביצע הפחתה של 140,000 ₪ משוויו של הרכב לאור הנזקים הנטענים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהאירוע.

בעניין זה יש לציין כי סך הנזקים שנגרמו לרכב התובע כנזק ישיר וכירידת ערך בעקבות האירוע על פי חוות דעתו של השמאי מטעם התובע, עומד על סך של 110,119 ₪. אם כך, נשאלת השאלה מדוע ההפחתה במחיר הרכב הייתה גבוהה יותר, בסך של 140,000 ₪ ולא תואמת לגובה הנזק בסך של 110,000 ₪ ?

כמו כן, מחיר המחירון של הרכב, בסך של כ-640,000 ₪, היה נכון למועד קרות האירוע (ראו דוח מצורף לחוות דעתו של השמאי מטעם התובע), בעוד שהרכב נמכר ביום 24.11.2020 כלומר 8 חודשים לאחר מכן. לא סביר כי מחיר המחירון של הרכב נשאר זהה לאחר תקופת זמן זו, ועל כל פנים התובע, אשר נטל ההוכחה מוטל על שכמו, לא הציג אסמכתא בדבר מחיר המחירון של הרכב במועד המכירה. מה גם שהשמאי מטעם התובע מאשר בעדותו כי בוודאות ישנו הבדל בשוויו של הרכב לאחר תקופת זמן של 8 חודשים (עמ' 16, שורות 23-21 לפרוטוקול).

עוד בעניין זה יש לציין כי אני מקבל את הסברו של השמאי מטעם התובע, לפיו הפיצוי בגין ירידת ערך צריך להיעשות על פי שוויו של הרכב במועד האירוע כך שאם שוויו של הרכב יורד לאחר מכן, בשל חלוף זמן, הירידה בשווי לא באה בחשבון בעת תשלום הפיצוי, אחרת היה לחברת הביטוח אינטרס לעכב את התשלומים בכוונה בכדי שהזמן יחלוף וערך הרכב ירד. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, מי שבחר להתעכב הוא התובע, הן בדרישה לנתבעת 1 והן בכך שבחר לעשות שימוש ברכב במשך 8 חודשים. הרי התובע יכול היה למכור את הרכב במצבו הניזוק בסמוך לאחר האירוע אלא שהוא בכל זאת בחר לעשות שימוש ברכבו וליהנות ממנו במשך חודשים רבים ורק לאחר מכן למכור אותו.

לאור כשל זה בהוכחת מחיר המחירון של הרכב במועד המכירה, הפער האפשרי בין מחירו של הרכב במועד המכירה לבין מחירו במועד הבדיקה, לא צריך ליפול על כתפיהן של הנתבעות.

אף אם נאמר כי מכירת הרכב נעשתה שלא בסמוך לאחר האירוע אלא לאחר 8 חודשים, ומכאן ההפחתה הנוספת במחירו של הרכב, הרי שהיה על התובע להראות כי תקופת זמן של 8 חודשים שחלפו ממועד האירוע ועד למועד המכירה הביאו להפחתה בשוויו של הרכב על פי מחירון.

לכן, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח מדוע מכר את רכבו בהפחתה של 140,000 ₪ בעוד שעל פי מחירון ההפחתה שהייתה נכונה היא 110,000 ₪. ככל שהתובע בחר לבצע הפחתה נוספת במחירו של הרכב הרי שהיא מטעמיו שלו ואינם עומדים בקורלציה עם מחירו של הרכב בפועל.

איני מקבל את טענתו של ב"כ הנתבעת 1 בסיכומיו, לפיה התובע אינו התובע הנכון כי אם הקונה שקנה את הרכב במצבו הניזוק מהתובע. ב"כ הנתבעת 1 מבסס טענה זו על האמור בזיכרון הדברים שנחתם בין התובע לקונה הרכב ובו צוין כי "צד א יידע את צד ב לגביי תביעה שיש למוכר כנגד חברת הביטוח בגין פגיעת כבל חשמל ברכב וגרימת נזק...". לטענת ב"כ הנתבעת 1 הפשיטא של המשפט הזה מתוך ההסכם שבין התובע לקונה הוא שכל סכום כסף שבית המשפט יפסוק במסגרת התביעה דנן אמור להיות מועבר לידי הקונה (עמ' 31, שורות 6-1 לפרוטוקול). איני מקבל טענה זו של ב"כ הנתבעת 1 כלל וכלל. מדובר בפרשנות מרחיקת לכת.

בזיכרון הדברים נכתב כי המוכר יידע את הקונה (הכוונה הביא לידיעתו של הקונה) בדבר התביעה שיש לו כנגד חברת הביטוח, אלא שהתביעה לבית המשפט נגד חברת הביטוח (הנתבעת 1) הוגשה רק בחודש ינואר 2021, כלומר בעת עריכת זיכרון הדברים לא הייתה עומדת ותלויה התביעה דנן. לכן, הכוונה במונח 'תביעה' שבזיכרון הדברים אינה תביעה שהוגשה בבית המשפט אלא לדרישה שהתובע הציג למבטחתו. כמו כן, אין באמור במשפט המובא לעיל מתוך זיכרון הדברים, כדי להבין כי המוכר התחייב ליידע את הקונה בדבר תוצאות הדרישה הכספית או תוצאות פסק הדין, כפי שטוען ב"כ הנתבעת 1, אלא רק לעדכן את הקונה כי נגרם לרכב התובע נזק וכי הדבר יבוא לידי ביטוי במחיר הרכב. מה גם שעל פי זיכרון הדברים, ומבחינתו של הקונה הוא קנה את הרכב במצבו, עם הנזק שנגרם באירוע בעלות מופחתת. כך שהוא לא אמור לקבל כספים מהקונה בעתיד.

היתכנות הנזק על כלל מוקדיו הנטענים כתוצאה מהאירוע

התובע העיד כי רכבו ניזוק במוקדים הבאים: דלת תא המטען, גג, דופן השמאלית האחורית, וטמבון אחורי (עמ' 11, שורות 17-15 לפרוטוקול). כך גם עולה בחוות דעתו של השמאי מטעמו שם צוין כי נזקי הרכב נמצאו בחלקו האחורי של הגג, עמוד אחורי שמאלי, כנף אחורית שמאלית, דלת אחורית שמאלית, דלת תא מטען ומגן אחורי (עמוד 2 לחוות דעת של שמאי מטעם התובע).

אלא שעל פי תיאור נסיבות האירוע על ידי התובע ועל ידי צפייה בסרטונים שצולמו מיד לאחר האירוע בהם ניתן לראות בבירור את מיקום הכבלים, את מיקום העמודים שקרסו ואת מיקום הרכבים ואת הנזקים ליתר הרכבים שחנו משני צידי רכב התובע, אני סבור כי הנזק לדופן השמאלית האחורית ברכב התובע, ובכלל זה דלת שמאלית אחורית, כנף שמאלית אחורית, לא נגרם כתוצאה מאירוע נפילת הכבלים על הרכבים והוא אינו קשור בתאונה כלל וכלל. הכבלים נפלו מכיוון מעלה למטה, על הרכבים החונים. אכן סביר כי באו במגע עם חלקי המרכב החשופים לתוואי נפילתם של הכבלים, כלומר לגג הרכב, לדלת תא המטען ולטמבון האחורי. אולם, תוואי נפילת הכבלים אינו מאפשר מגע בין הכבלים לבין הדופן השמאלית האחורית של הרכב, המצויה פנימה יותר.

כמו כן, השמאי מטעם הנתבעת 4 שאף הוא בדק את הרכב אמר כי הוא אכן ראה נזקים בכנף האחורית השמאלית אלא שנזקים אלו יכולים היו להיגרם ממקור אחר בעקבות שימוש ברכב באופן שוטף (עמ' 24, שורות 20-18 לפרוטוקול), והוא בספק אם הנזק לדופן השמאלית האחורית ברכב התובע נגרם מנפילת הכבל הגם שלא יכול היה לשלול זאת (עמ' 24, שורות 26-23 לפרוטוקול).

מעיון בתמונות שצילם השמאי מטעם הנתבעת 4 בעת בדיקתו ושצורפו, באישור בית המשפט, לאחר הדיון, עולה כי הנזק לכנף השמאלית האחורית ברכב התובע אכן נראה, מבלי שהוא נראה בתמונות בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע (תמונות 10/28, 15/28 ו-17/28), ואופי הנזק אינו מתיישב דווקא עם נפילת הכבל, אלא ייתכן כי הנזק למוקד זה נגרם משימוש רגיל ושוטף ברכב.

אף לאחר שעיינתי בתמונות שלטענת השמאי מטעם התובע משקפות את הנזק לכנף האחורית השמאלית (תמונה 13/28 שצורפה לחוות דעתו – עמ' 15, שורות 31-30 לפרוטוקול), ובחנתי אותן היטב, לא מצאתי כל נזק נראה לעין במוקד זה.

בנוסף, העד מטעם התובע שהיה בעת קרות האירוע במחסן ויצא בחוץ מיד לאחר שמיעת רעש, העיד כי הבחין בשריטות, פגיעות בכל החלק האחורי כולל גג (עמ' 13, שורות 13-12 לפרוטוקול), מבלי שהוא הזכיר כלל את הנזק, כביכול, לדופן השמאלית האחורית של רכב התובע. סביר כי עד זה שיודע לפרט ולומר אלו חלקים ברכב התובע נפגעו, יידע לציין את כל הנזקים שהוא סבור כי נגרמו לרכב התובע בגין האירוע. העובדה כי עד זה לא ציין כי ראה נזק לדופן האחורית השמאלית של הרכב מעידה כי על היעדר נזק במוקד זה או על היעדר זיקה בין מוקד זה לאירוע. יובהר כי עדותו זו של העד הנוסף מטעם התובע אינה מהווה נימוק בפני עצמו למסקנתי בדבר היעדר היתכנות הנזק למוקד הדופן האחורית שמאלית כתוצאה מהאירוע, אלא היא רק מהווה חיזוק ליתר הנימוקים המעידים על חוסר ההיתכנות, כאמור.

משכך, אני קובע כי הנזק הנטען לכל הרכיבים המצויים בדופן השמאלית האחורית ברכב התובע אינ ו קשור באירוע. מקום שאלו אינם קשורים ברור הוא כי גם עלויות נוספות כגון טשטוש צבע הדלת השמאלית הקדמית (עמ' 16, שורות 6-2 לפרוטוקול) אינן מאושרות.

במחלוקת שבין השמאים, אני מקבל את דעתו של השמאי מטעם הנתבעת 1. חוות דעתו נראית המאוזנת ביותר והנכונה והמדויקת ביותר. בעוד שהשמאי מטעם התובע ביקש לקבל הצעת מחיר לתיקון הרכב ממוסמך מורשה, שכן הנחת המוצא שלו הייתה כי מנהל המוסך הוא שקובע אלו חלקים יוחלפו ואלו חלקים יתוקנו ואת עלות העבודה, השמאי מטעם הנתבעת 1 אמר כי השמאי אינו "חותמת גומי" של המוסך, השמאי רשאי לחלוק על דעתו של מנהל המוסך (בעמ' 19, שורות 12-11 לפרוטוקול). עוד העיד השמאי מטעם הנתבעת 1 כי בנזקים שנמצאו ברכבו של התובע כתוצאה מנפילת הכבלים עליו, כלל לא היה צורך לבדוק את הרכב במוסך מורשה, שכן הנזקים היו די ברורים (עמ' 18, שורות 13-12 לפרוטוקול). חיזוק לכך ניתן למצוא גם בעדותו של השמאי מטעם הנתבעת 4 (עמ' 23, שורות 18-17 לפרוטוקול). אשר לחשש כי מוסך מורשה לא יסכים לבצע את תיקון הנזק המוערך בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת 1, אומר האחרון כי בוודאות משא ומתן בינו לבין מוסך יגרום למוסך כן לתקן את הרכב על פי המוצע בהערכתו (עמ' 19, שורות 25-23 לפרוטוקול). אף השמאי מטעם הנתבעת 4 העיד כי בנסיבות העניין מדובר בנזקים מאוד ברורים וקלים (עמ' 23, שורות 27-22 לפרוטוקול).

לפיכך, אני מקבל את עמדתו של השמאי מטעם הנתבעת 1, שזכתה לגיבוי על ידי השמאי מטעם הנתבעת 4, והיא נראית לי מסתברת יותר ומשכנעת יותר מאשר עמדתו של השמאי מטעם התובע, אשר ידו הייתה קלה על ההדק ונראה כי הפריז בסכומים רק כדי לנפח את סכום הנזק אולי כתירוץ לגבות שכ"ט בעלות של כמעט 6,000 ₪ שהוא לכשעצמו מופרז ביותר.

בנסיבות אלו, יש להסתפק בהערכת תיקון הנזק שנעשה בידי השמאי מטעם הנתבעת 1.

נזק סמוי

השמאי מטעם התובע כלל בחוות דעתו רכיב "נזק סמוי" מבין כלל נזקי רכב התובע, והעמידו על סך של 4,000 ₪ (עמ' 3 לחוות דעת שמאי מטעם התובע). מנגד, השמאי מטעם הנתבעת 1 העיד כי בנסיבות העניין אין מקום לאשר נזק סמוי מאחר שמדובר בנזקים קלים הנמצאים במעטפת החיצונית של הרכב ומשום כך לא סביר כי נגרמו נזקים סמויים (עמ' 18, שורות 19-14 לפרוטוקול).

בחקירתו הסביר השמאי מטעם התובע כי מדובר בנזק שעלול להתגלות לאחר פירוק החלקים החיצוניים של הרכב, שלא ניתן לגלותו בעין ללא פירוק, וכי האפשרות שנזק כזה יתגלה היא "די סבירה" לטענתו (עמ' 14, שורות 7-5 לפרוטוקול). בהמשך, השמאי מטעם התובע השיב בחיוב לשאלה האם פורקו החלקים החיצוניים כדי לראות אם יש נזק סמוי ואמר כי אלו אכן פורקו (עמ' 14, שורות 9-8 לפרוטוקול). אם כך נשאלת השאלה" אם חלקים החיצוניים פורקו, אז מדוע לא נעשתה בדיקה אם קיים נזק בחלקים הפנימיים, שהרי אם פורקו החלקים החיצוניים ניתן היה לבדוק אם יש נזק או אין כזה בחלקים פנימיים ומשום כך הנזק הסמוי הפוטנציאלי כבר אינו סמוי מקום שניתן להבחין בו לאחר פירוק. כך שלא ברור מדוע בכל זאת הוכנס רכיב "נזק סמוי".

אני מודע לכך שרכב התובע לא תוקן בפועל על ידי התובע ולכן הערכת הנזק נעשתה על בסיס הערכה ולא בעקבות תיקון הרכב. ומקום שהיא נעשתה על בסיס הערכה בלבד ללא תיקון ובכלל זה פירוק הרכב, הרי שלא ניתן לטעון לנזק סמוי, שכן כפי שיש חשש לנזק סמוי ייתכן ומדובר בחשש בלתי מוצדק ואין בנמצא כל נזק סמוי.

הטענה כי מקובל לתת נזק סמוי בשיעור 10% מעלות הנזק, היא טענה בלתי מבוססת ואינה מגובה באסמכתאות. אמנם, השמאי מטעם התובע הפנה למוצג במ/1 שהוא מסמך המציג את הוראת משרד התחבורה בדבר הערכת נזק, שם נכתב כי השמאי רשאי ואף חובה עליו לאשר הערכת נזק בגין נזק סמוי על פי שקול דעתו המקצועית. אלא שמדובר בהוראה משנת 2004 שלא ברור מה מעמדה היום. אף אם אניח כי היא שרירה וקיימת גם היום עדיין לא ברור על בסיס מה קבע השמאי דווקא נזק סמוי בשיעור של 10% מהנזק. מה גם שהשמאי מטעם התובע אומר בעדותו כי הסיבה בגינה הוא קבע נזק סמוי היא בגלל שמנהל המוסך טען כי ייתכן ויהיה צורך בפירוק השמשה הקדמית של הרכב לצורך הסרת ריפוד הגג וזאת על מנת לתקן את הנזק לגג.

מכאן, שגם אם הייתי מקבל את עצם קביעתו של השמאי בדבר נזק סמוי, וגם את שיעור קביעת הנזק הסמוי, הרי שלא ברור אם שיעור הנזק צריך להיות נגזרת של כל הנזק ברכב כתוצאה מהאירוע או שמא רק כנגזרת של הנזק הקשור ברכיב שהסרתו תביא לגילוי הנזק הסמוי. בנסיבות העניין, ייתכן מאוד כי הסרת הריפוד מגג הרכב צריכה להיות קשורה רק לנזק לגג הרכב והיא אינה קשורה לנזק לדלת תא המטען, לטמבון האחורי ולדופן השמאלית האחורית שנטען כי נגרמו באירוע.

לאור תהיות כבדות משקל אלו אני סבור כי רכיב הנזק הסמוי לא הוכח ויש להפחיתו.

רכיב ירידת הערך

יש לציין כי שלושה השמאים שבדקו את רכב התובע (מטעם התובע, מטעם הנתבעת 1 ומטעם הנתבעת 4) תמימי דעים לגבי שוויו של הרכב העומד על סך של 639,939 ₪, אלא שבקביעת שיעורי ירידת ערך הדעות נחלקו באופן משמעותי.

אני מקבל את הערכתו של השמאי מטעם הנתבעת 1 אשר קבע שיעור ירידת ערך של 1.25%, על פני שיעור ירידת הערך שקבע השמאי מטעם התובע שקבע 10% ועל פני שיעור ירידת הערך שקבע השמאי מטעם הנתבעת 4 שקבע 0.5%.

לאחר שמיעת הסבריהם של שלושת השמאים באופן בלתי אמצעי בבית המשפט, על רקע נסיבות האירוע, ועל רקע הנזקים שנגרמו ליתר הרכבים שחנו בסמוך לרכב התובע אשר גם נפגעו מנפילת הכבלים, כפי שציינתי לעיל, הסברו של השמאי מטעם הנתבעת 1 הוא העדיף ביותר בעיניי.

ניכוי מס ערך מוסף

ב"כ הנתבעת 1 טען כי מכל סכום שייפסק לטובת התובע בגין נזקי רכבו יש להפחית מע"מ מאחר שהתובע מפעיל בית עסק.

אלא שהתובע העיד כי הרכב היה רשום על שמו ולא על שם עסק ולכן אינו מתקזז במע"מ על הוצאות רכב (עמ' 12, שורות 26-25 לפרוטוקול).

איני מקבל את ניסיונה של הנתבעת 1 לפגוע במהימנותו של התובע על ידי כך שהיא מפנה לקבלה שהפיק השמאי מטעמו בו הוא רשם את הקבלה עבור עסקו של התובע "רמי לייט תאורה". מדובר בקבלה עבור תשלום שכ"ט שמאי בלבד, היא אינה מעידה כי הוצאות הרכב מושתות על בית עסק מאחר שברישיון הרכב רשום "שחור על גבי לבן" התובע כבעלים, והוא לא רשום על שם עסקו.

השאלה אם התובע פעל נכון כאשר בחר לרשום את הקבלה עבור שמאות הרכב על שם בית העסק זו שאלה שצריכה להיבדק ברמת התנהלות החשבונאית, שכן ברור הוא כי מקום שהרכב רשום על שם אינדיבידואל ולא על עסק אזי גם הוצאות הרכב, ובניהן גם הוצאות שומת נזקים שנגרמו לרכב, צריכים להיות רשומים על שם האינדיבידואל. ברם, התנהלות זו של התובע אינה עולה עד כדי שינוי הרישום של בעלות ברכב.

לכן, אני סבור כי אין מקום להורות על קיזוז מע"מ מכל סכום נזק בגין נזק לרכב שמי מהנתבעות תימצא חייבת בתשלום לתובע.

שכ"ט שמאי

התובע שילם לשמאי מטעמו אשר בחן את נזקי רכבו וערך חוות דעת סך כולל שכ"ט בסך כולל של 5,897 ₪ (בשני חשבוניות האחת על סך 585 ₪ והשנייה על סך 5,312 ₪ אשר צורפו לכתב התביעה).

הנתבעת 1 והנתבעות 3 ו-4 טענו כי מדובר בשכ"ט מופרז.

אכן כמותב היושב בדין בסוג תיקים אלו מזה שנים ארוכות אוכל לומר כי מדובר בשכ"ט מבין הגבוהים בענף שמאות הרכב שמצאתי ביחס להיקף הנזק, ביחס להיקף פעילותו של השמאי לצורך הערכת הנזק, וגם בהינתן העובדה כי מדובר בשמאות פרטית.

למעלה מזאת, השמאי מטעם התובע אישר בעדותו כי ביצע בדיקה אחת בלבד (עמ' 16, שורות 30-29 לפרוטוקול). אף על פי שמדובר בשמאי שאינו עובד עם חברות הביטוח ואינו מקבל "מאסות של עבודה", כלשונה של ב"כ התובע, הרי עדיין צריכה להיות קורלציה בין הסכום שהוא גובה לבין היקף עבודתו. היקף עבודתו של השמאי מטעם התובע כפי שמתבטא בחוות דעתו ובנספחיה וכפי שהוא הסביר בעדותו בבית המשפט, אינו מצדיק שכ"ט כה מופרז של 5,897 ₪. לפיכך, אני מאשר רכיב נזק זה בסך של 2, 500 ₪ בלבד.

למעלה מן המתחייב, אעיר כי התובע רשאי לפנות לשמאי מטעמו לקבלת החזר בגין תשלום שכ"ט ששולם ביתר.

עגמת נפש, טרטור ואבדן הכנסה

אקדים ואומר כי מדובר בראש נזק שלא הוכח כלל וכלל.

לא ברור איזה אבדן הכנסה נגרם לתובע, התובע לא פירט מאומה בעניין, לא צירף אסמכתאות המעידות על הפגיעה בהכנסה בעקבות האירוע.

אשר לעגמת הנפש הנטענת שנגרמה לתובע, הרי שתחילה יש לציין כי 'עגמת נפש' היא למעשה צער המלווה בתחושת אכזבה. בנסיבות העניין, לא ברור איזו עגמת נפש המלווה בתחושת אכזבה נגרמה לתובע בגין סירובן של הנתבעות לפצות אותו כאשר ישנם לא מעט גורמים שעשויים להיות בעלי אחריות לקרות האירוע וכל אחד מטיל את האחריות על האחר. כן, לא ברור איזו עגמת נפש נגרמה לתובע מהנתבעת 1 אשר כלפיה כלל לא בחר להפעיל את הפוליסה.

בנוסף, אני סבור כי לא נגרם לתובע כל טרטור בנסיבות העניין. התעסקות למען קבלת הפיצוי שמגיעה בעקבות נזק לרכוש כן, אך טרטור לא ולא. אף איני סבור כי מי מהנתבעות טרטרו את התובע בגין דרישתו לפיצוי כספי, ואם הוא חש שטרטר אותו הרי שמדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד ולא מזכה בפיצוי.

לפיכך, ראש נזק זה לא מאושר.

סכום הנזק המוכח

כפי שציינתי חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת 1 היא המקובלת עליי מבחינת הערכת נזקי רכב התובע לרבות קביעת שיעור ירידת ערך, על פני חוות דעת השמאים מטעם התובע והנתבעת 4.

עלות תיקון הנזק לרכב התובע בעקבות האירוע על פי חוות דעת שמאי מטעם הנתבעת 1 היא 6,840.84 ₪. סך ירידת הערך לרכב התובע הוא 7,999.24 ₪. משכך, סך הנזקים שנגרמו לרכב התובע הוא 14,840 ₪.

לסכום זה יש להוסיף שכ"ט שמאי כפי שאישרתי בסעיף 10.41 לעיל בסך של 2,500 ₪.

לכן, סכום הנזק לתשלום הוא 17,340 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה ריבית ממועד האירוע ועד למועד התשלום בפועל. וזאת לצד תשלום הוצאות ושכר עדים כפי שייפסקו להלן.

נושאות חובת תשלום הפיצוי לתובע

לא מצאתי כל מסמך על פיו דרש התובע ממבטחתו, הנתבעת 1, דרישה להפעיל את הפוליסה, ולקבל תגמולי ביטוח על פי הפוליסה. אמנם, התובע דיווח על התאונה לנתבעת 1 אך מדובר בדיווח בלבד. הדיווח אינו הופך להיות דרישה להפעלת הכיסוי הביטוחי.

לכן, מסיבה זו, אני סבור כי הנתבעת 1 לא שילמה לתובע את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. מוטב היה שהתובע יגיש דרישה להפעלת הפוליסה לנתבעת 1 טרם הגשת התביעה. אולם, ברור שבעצם הגשת התביעה נגד הנתבעת 1 ניתן לראות בה כמבוטח שבחר להפעיל את הפוליסה.

עם זאת, הואיל ועם הפעלת הפוליסה התשלום של תגמולי הביטוח – כפי סכום הנזק שיאושר בפסק דין זה – יהיה בניכוי דמי השתתפות עצמית בהתאם לקבוע בפוליסה, הרי שיבחר התובע למי להפנות את הדרישה בהתאם לפסק דין זה, אם לנתבעות 3 ו-4, אשר תשלמנה לו, באמצעות הנתבעת 4, את נזקיו בהתאם לסכום הפסוק, או לחילופין לנתבעת 1, מבטחתו.

מובן הוא כי אם יבחר התובע לדרוש מהנתבעת 1 תשלום הסכום הפסוק היא תהיה רשאית לבוא בתביעת שיבוב כנגד הנתבעות 3 ו-4, מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אף ביחס להוצאות משפט שהיא תישא בהן בהתאם לפסוק.

משכך, אני מטיל על הנתבעת 1, והנתבעות 3 ו-4 (באמצעות הנתבעת 4) את חובת תשלום הסכום הפסוק, תוך שניתנת לתובע האפשרות לבחור למי להפנות את הדרישה לקבלת הסכום הפסוק, לנתבעת 1 או לנתבעת 4.

סוף דבר

11. הנתבעת 1 או לחילופין הנתבעות 3 ו-4, באמצעות הנתבעת 4 (בהתאם לסעיפים 10.44 ו- 10.45 לעיל), תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

11.1. סך של 16,840 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד האירוע (22.03.2020) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

11.2. הוצאות משפט לרבות אגרת בית המשפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 6,000 ₪.

11.3. שכר העד ושכר עדותו של השמאי מטעמו כפי שנפסק בדיון.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

12. הנתבעות 1 ו-4 תישאנה , בחלוקה שווה ,בתשלום הוצאותיה של הנתבעת 2 ,אשר התביעה נגדה נדחית ,סכום הוצאות שהתובע מחויב לשלמו לנתבעת 2 , בסך כולל של 6,000 ₪.

13. הנתבעות 1 ו-4 תישאנה כל אחת בהוצאותיה ובשכר העדים מטעמן כפי שנפסק בדיון.

14. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ג טבת תשפ"ב, 17 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: נחום רחמים
נתבע: אי. איי. ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ
שופט :
עורכי דין: