ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין גייל בן דוד נגד סנפורד ט. קלוב :


בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת"א

עב 003531/03

בפני:

כב' השופטת דוידוב-מוטולה סיגל

נ.צ. גב' מירי כצמן (מע)

תאריך:

21/02/2008

בעניין:

גייל בן דוד (בלייברג)

ע"י ב"כ עו"ד

ספינרד אלכסנדר

התובעת

נ ג ד

  1. עו"ד סנפורד ט. קולב
  2. סנפורד ט. קולב ושות', עורכי דין

ע"י ב"כ עו"ד

רונית יפה

הנתבעים

פסק דין

פתיח ותשתית עובדתית

1. עניינו של תיק זה בדרישת התובעת לפיצויי פיטורים, זכויות סוציאליות ו"בונוס".

2. מטעם התובעת העידו היא עצמה ושני עובדים לשעבר בנתבעת 2 – מר ירמיהו (ג'רמי) בן דוד ומר אד לנגר. מטעם הנתבעים העידו הנתבע 1, ומנהלת משרדו הגב' ג'רלדין ליפר.

3. להלן עובדות הרקע, כפי שעלו מהעדויות שנשמעו בפנינו:

א. הנתבעת 2 – סנפורד ט. קולב ושות', עורכי דין – הנה חברה המפעילה משרד עורכי דין ועורכי פטנטים, בעלת סניפים ברחובות, תל אביב וירושלים (להלן גם "החברה"). הנתבע 1 – עו"ד סנפורד ט. קולב – הנו בעל השליטה והמנהל של החברה (להלן – "הנתבע").

ב. התובעת, גב' גייל בן דוד (בלייברג), הועסקה על ידי הנתבעים כעורכת פטנטים החל מיום 1.6.88 ועד התפטרותה ביום 18.6.98. עד חודש אפריל 1994 הועסקה על ידי הנתבע 1, ולאחר מכן – על ידי הנתבעת 2. לטענתה, יש לראות בנתבע 1 כאחראי לתשלום זכויותיה גם בתקופת ההעסקה שלאחר 4/94; הנתבעים כופרים בכך.

ג. עבודתה של התובעת בוצעה מביתה, בימים ושעות לפי נוחותה, וכללה טיפול במכתבי תשובה שהגיעו מרשם הפטנטים (התובעת לא עסקה בהכנת הבקשות עצמן). בגין כל תיק בו טיפלה הוצאה חשבונית עסקה ללקוח, אשר כללה חיוב לפי שעות העבודה שהשקיעה בכך. בסוף כל חודש העבירה לנתבעים פירוט של חשבונות העסקה, שהוצאו בגין עבודתה באותו חודש. לטענת הנתבעים, עבדה במשרה חלקית בלבד שכן מספר השעות הממוצע בגינן חויבו הלקוחות עבור עבודתה היה נמוך מ – 120 שעות חודשיות.

ד. שכרה של התובעת חושב לפי עלות מעסיק בשיעור 50% מחשבונות העסקה בהן חויבו הלקוחות עקב העבודה שביצעה. בהתאם, הנתבעים ניכו מסכום זה את עלויות המעסיק השונות לרבות מס מעסיקים, הפרשות המעסיק לביטוח לאומי, הפרשה לפיצויי פיטורים, דמי הבראה (שצוינו במפורש בתלושי השכר, אך לאחר שהופחתו לצורך כך מעלות המעסיק הכוללת), ומשלב מסוים - כפי הנראה במקביל להליך מיחשוב המשכורות בחברה בשנת 1995 - גם עלויות חופשה ומחלה.

התובעת טוענת כי הסדר זה לא היה מקובל עליה ואינו חוקי, וכי הנה זכאית לכך ש – 50% מחשבונות העסקה ייחשבו כשכר הברוטו שלה. הנתבעים כופרים בכך וטוענים שההסדר הנו חוקי והוסכם על התובעת.

ה. ביום 1.9.95 הוציא הנתבע חוזר לכלל העובדים המקצועיים בחברה, ובו הסבר מפורט על דרך חישוב השכר והתנאים הסוציאליים (נספח א' לתצהירו; להלן – "חוזר 1995"; לפי העדויות לא היה בו כדי לשנות את התנאים החוזיים אלא רק להבהירם). לפי חוזר 1995, סך התמורה לעובד מבוססת על 50% מהתקבולים שתקבל החברה מלקוחות עבור זמן שהקדיש להם אותו עובד, לאחר הפחתה של הפרשות וניכויים - הן כאלו שהם חובה והן כאלה שהם רשות – לרבות מס מעסיקים, חופשה, מחלה, פיצויי פיטורים, ובנוסף הפרשות (ככל שתהיינה) לקרן פנסיה, ביטוח אובדן כושר עבודה וקרן השתלמות. היתרה - כך קובע החוזר - תשולם כשכר, דמי נסיעות, דמי הבראה וכיו"ב.

ו. חוזר 1995 קובע בנוסף כי עובד יוגדר כעובד במשרה מלאה ככול שסך השעות הממוצע בגינן הנו מחייב לקוחות הנו 120 שעות לפחות לחודש. היקף משרה חלקי ייקבע באופן יחסי להיקף האמור ובהתאם ייקבעו הזכויות לחופשה והבראה. באשר לפיצויי פיטורים – נקבע כי ישולמו ככל שיש זכאות לכך על פי חוק. בנוסף מוקנית להם זכאות ככול שמתקיימים התנאים הבאים: העובד נתן הודיעה מוקדמת של חודשיים, או חודש לכל שנת עבודה (לפי הקצר יותר); ביצוע "חפיפה" מלאה ומסודרת; התחייבות בכתב בעת סיום העבודה שלא לשדל לקוחות (וכן לא לקבלם כלקוחות ללא הסכמת החברה) למשך התקופה בה הועסק ולא יותר משנתיים, לרבות פיצוי מוסכם של 100,000 דולר בעת הפרה; העובד לא ביצע התנהגות לא הולמת כלשהי כלפי המעסיק.

ז. מהראיות עלה כי בשלב מסוים התגלעה מחלוקת בין הצדדים האם יש לחשב את עלות המעסיק לגבי התובעת לפי 50% מחשבונות העסקה שהוצאו בגין עבודתה, או לפי 50% מחשבונות העסקה שנגבו בפועל. מהעדויות עלה כי הנתבע נענה בקשר לכך, במהלך שנת 1996, לבקשת התובעת, והצדדים פעלו לפי השיטה הראשונה.

ח. בשנה האחרונה שטרם סיום עבודתה של התובעת חלה ירידה מסוימת בהיקף התיקים שהועברו לטיפולה (העדויות בקשר לכך תפורטנה להלן). מהראיות עלה כי התובעת ציינה זאת בפני הנתבע וכן בפני מנהלת המשרד, גב' ג'רלדין ליפר (על הדברים המדויקים שאמרה – קיימת מחלוקת בין הצדדים, שתפורט להלן). עוד עלה מהראיות כי הנתבע הציע לתובעת, ללא קשר לירידה האמורה, ללמדה ניסוח של בקשות לרישום פטנט, וכך להרחיב את היקף עבודתה; אין מחלוקת כי התובעת סירבה לכך, לדבריה שכן נדרשה להגיע לצורך כך למשרדי החברה ברחובות בלא לקבל על כך שכר.

ט. ביום 14.5.98 הודיעה התובעת על התפטרותה. במכתב ההתפטרות (נספח ג' לתצהירה) היא מציינת כי במהלך השנים היקף העבודה שהועבר לטיפולה הלך וגדל, אך בשנה האחרונה הלך ופחת עד להיקף נמוך משמעותית מכפי שהיה לפני מספר שנים. לפי המכתב, ציינה עובדה זו בפני ג'רלדין (ליפר – ס.ד.מ) במספר הזדמנויות וכן בפני הנתבע עצמו בחודש שקדם למשלוח המכתב, כאשר הנתבע השיב לה כי מגמת ההפחתה אף תימשך נוכח הצטרפות ישראל לאמנה העוסקת בפטנטים. לאור זאת, החליטה לסיים את עבודתה החל מיום 18.6.98.

י. לאחר התפטרותה הציעה החברה לתובעת לקבל "בונוס" בסך של 12,900 דולר ברוטו, כפוף לחתימתה על כתב סילוק וכן התחייבות להגבלת עיסוק (נספח ד' לתצהיר התובעת). התובעת סירבה לחתום על המסמך ולכן לא שולם לה ה"בונוס" האמור. כמו כן לא שולמו לה פיצויי פיטורים.

התובעת אישרה כי לאחר התפטרותה החלה לעבוד במשרדו של בעלה דאז, תחילה באופן לא פורמאלי. בנוסף אישרה כי בעלה היה מתחרה של הנתבע (עמ' 18).

יא. בתביעתה דורשת התובעת דמי הבראה, פדיון חופשה, החזר של עלויות המעסיק שנוכו מ – 50% מחשבונות העסקה, פיצויי פיטורים, ה"בונוס" שהוצע לה בסך 12,900 דולר, וכן מתן חשבונות על סכומים שקיבלו הנתבעים בגין עבודתה לאחר סיום עבודתה, מהם מגיעים לה לגישתה 50%.

4. מהאמור לעיל עולה כי המחלוקות בהן עלינו להכריע הן המחלוקות כדלקמן:

א. האם התובעת הסכימה לדרך חישוב שכרה, והאם מדובר בדרך חוקית. בכפוף לכך – זכאות התובעת להפרשי שכר עד גובה 50% מחשבונות העסקה, וכן זכאותה לדמי הבראה ופדיון חופשה.

ב. זכאות התובעת לפיצויי פיטורים.

ג. זכאות התובעת ל"בונוס" שהוצע לה בסיום עבודתה.

ד. זכאות התובעת לסעד של מתן חשבונות ו/או לסכומים נוספים בגין התקופה שלאחר סיום עבודתה.

להלן נדון במחלוקות אלו, לפי סדרן.

המחלוקת לגבי דרך חישובו של השכר

תשתית עובדתית

5. התובעת העידה כי הדרך בה חושב שכרה לא היתה ברורה לה, ולכן פנתה שוב ושוב לנתבע על מנת לקבל הסבר לכך (הפניות שצירפה על מנת להוכיח זאת תפורטנה להלן). התובעת אישרה כי קיבלה את חוזר 1995 (שכונה על ידה בתצהירה "דפי הסבר", מבלי שצירפה את החוזר עצמו על אף שהיה בידיה), אך טענה כי גם הוא לא היה ברור לה (סעיף 2.5 לתצהירה). בחקירתה הנגדית טענה כי לא ידעה כי החוזר מתייחס גם לעובדים במשרה חלקית (עמ' 9); יצוין בקשר לכך כבר כעת כי בחוזר יש התייחסות מפורשת לכך, וכי נוסח בשפת האם של התובעת - אנגלית.

6. התובעת הגישה מכתב ששלחה למר אברהם מוזס, הממונה על תשלום המשכורות בחברה, ביום 1.1.96 (נספח א' לתצהירה), בו ביקשה הסבר לדרך חישוב משכורתה לשנת 1995 (השנה במהלכה בוצע מיחשוב המשכורות בחברה). במסגרת המכתב מאשרת התובעת את ידיעתה כי הושמו בגינה כספים בצד, מתוך הכספים המגיעים לה לגישתה, לטובת חופשה ומחלה. בנוסף היא מבקשת לברר מדוע דמי ההבראה וימי המחלה ששולמו לה באותה שנה באו על חשבון חלק מהסכומים המגיעים לה (לגרסתה), ולא בנוסף להם.

במהלך החודשים ינואר – פברואר 1996 שלחה התובעת מכתבים נוספים לנתבע ולבעלי תפקידים ממשרדו (צורפו לתיק המוצגים), בהם פירטה טעויות נטענות בחישוב שכרה לשנים 1988 – 1995. ביום 23.7.96 שלחה תזכורת למר מוזס (צורף לתיק המוצגים), במסגרתה ביקשה תשובה לטענותיה וכן הסבר לדרך חישוב שכרה לאותו חודש.

7. התובעת אישרה, בחקירתה הנגדית, כי מעולם לא קיבלה 50% מחשבונות העסקה בהם טיפלה, וכל השנים ידעה זאת (עמ' 8). בנוסף אישרה כי מעבר למכתבים שצורפו על ידה לתיק המוצגים, לא שלחה לנתבע מכתבים נוספים. כאשר נשאלה מדוע לא העלתה בכתב את טענותיה לגבי דרך חישוב שכרה לפי עלות מעסיק – הפנתה למכתבים בהם ביקשה הסברים על דרך חישוב המשכורת (עמ' 11). לדבריה, הבינה כי מפחיתים מעלות המעסיק סכומים מסוימים, אך "אמרו לי שהם שמורים... הסכמתי שישמרו את הסכומים" (עמ' 12).

8. לדברי התובעת, עד חודש 3/96 שולם שכרה לפי עלות מעסיק של 3,000 דולר לחודש, כאשר ככל שהיתה יתרה (היינו, ככל ש – 50% מחשבונות העסקה בהן חויבו הלקוחות היו גדולים מסכום זה) – נותרו לזכותה "סכומים שמורים", אותם יכולה היתה לבקש בכל עת בעתיד, דוגמת בתקופות חופשה (סעיף 2.4 לתצהיר התובעת). לדבריה, החל מחודש 4/96 ואילך שולם השכר במלואו מדי חודש, אך לפי 50% מחשבונות העסקה ששולמו בפועל. לדבריה, נוכח השינוי בדרך החישוב – ירדו לטמיון סכומים שהגיעו לה.

בחקירתה הנגדית אישרה כי העלתה טענה זו כבר בזמן אמת ובתגובה התבקשה לשלוח את חישוביה (עמ' 11). עוד אישרה כי קיבלה הפרשים בחודשים הסמוכים לכך והיא אינה יודעת אם הם מהווים תשלום על חשבונות עסקה מתקופה קודמת (עמ' 15).

9. מר ירמיהו (ג'רמי) בן דוד, עורך פטנטים במקצועו אשר העיד מטעם התובעת, הועסק על ידי הנתבעים בין השנים 1985 – 1993 (וכן היה נשוי לתובעת בתקופה זו, עד פרידתם בסוף שנת 2001). לדבריו, כאשר החל עבודתו סוכם כי יקבל 50% מחשבונות העסקה בהם מחויבים הלקוחות, אך בפועל מעולם לא קיבל סכום זה לידיו אלא נוכו ממנו כל עלויות המעסיק, לדבריו ללא הסכמתו.

10. מר אד לנגר, עורך פטנטים נוסף אשר העיד מטעם התובעת, הועסק במשרד הנתבעים בין 4/86 ל – 11/87. בהתאם לזיכרון דברים שנחתם בינו לבין הנתבעים (נ/1), היה זכאי ל – 50% מהתקבולים שהתקבלו בגין לקוחות בהם טיפל, כאשר מסכום זה נוכו לפי זיכרון הדברים מס מעסיקים, ביטוח לאומי, פיצויי פיטורים, חופשה שנתית וימי מחלה. מר לנגר ציין כי הגיש תביעה כנגד הנתבע במסגרתה הלין על דרך חישוב שכרו, ולבסוף הגיע מולו להסכם פשרה.

11. התובעת טוענת כי חוזר 1995 – המבסס את המגיע לה על חיובי הלקוחות בהפחתת עלויות המעסיק בגין עבודתה – מתאים להתקשרות עם קבלן עצמאי, אך לא עם עובד שכיר. לגישתה, הנתבעים מחויבים היו מכוח חובת תום הלב – גם טרם כניסתו לתוקף של חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב – 2002 – לפרט את שכרה, ולא רק את עלות המעסיק לגביה. עוד היא מדגישה כי לפי ה"הסדר" שנעשה עימה (ולא היה מובן לה או מקובל עליה) – שכרה הופחת למעשה בכל פעם שעלויות המעסיק גדלו (בשל הגדלת תעריף דמי ההבראה, הגדלת מכסת ימי החופשה בשל צבירת הוותק, או שינויי מיסוי).

12. התובעת טוענת כי דרך חישוב שכרה על ידי הנתבעים מנוגדת לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") האוסר על קביעת שכר הכולל דמי חופשה, מנוגדת לסעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") האוסר על קביעת שכר הכולל פיצויי פיטורים ללא אישור, מנוגדת לתכליתו של חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), והנה צעד ראשון לביטולן של הזכויות הקוגנטיות והעברת האחריות בגינן לעובד, בניגוד לתכליתו של משפט העבודה. עוד היא טוענת כי מדובר בחוזה אחיד שיש בו תנאי מקפח, אשר יש לבטלו.

לכן, לגישתה, הנה זכאית לחישוב שכרה לפי 50% מחשבונות העסקה שהוציאה – ולא כפי שחושב – ויש לזכותה כיום בהפרש, העומד על 40,278 ₪ (קרן).

13. התובעת צירפה שני פסקי דין של בתי משפט בארצות הברית התומכים, לגישתה, בטענתה; האחד – Quillian v. Lion Oil Company (1979) 96 Cal. App. 3d 156 – מתייחס לשאלה אם ניתן לנכות מ"בונוסים" של עובד חוסרים בעסק אשר נבעו מרשלנותו כמנהל. בית המשפט בקליפורניה השיב על כך בשלילה בהתבסס על סעיפי החוק הרלוונטים, והדגיש כי מדובר בשיטה עקיפה להטלת נטל הפסדי התחנה על העובד ולכן אין להתירה.

פסק הדין השני – Ralphs Grocery Company v. David Swanson Case no. B168257 של בית המשפט לערעורים בקליפורניה – דן במעסיק אשר ניכה מהעמלות שהגיעו לעובד את תשלומי המעסיק ל- workers' compensation, על אף הוראת חוק אשר אסרה על ניכוי ישיר או עקיף מהכנסות העובד לצורך כך. מסקנת בית המשפט היתה כי אין לדחות את התביעה על הסף, שכן מדובר לכאורה בניכוי אסור.

14. הנתבע העיד כי שכר העובדים המקצועיים במשרדו משולם לפי התשלומים המתקבלים מהלקוחות בגין עבודת כל עובד, כאשר "50% מהתקבולים... הוא הבסיס התחשיבי התקציבי והפנימי של המשרד. אני עושה חשבון... שמתוך מה שמקבלים מלקוח, לא יותר מ – 50% יהיה עלות מעביד, אבל לא תמיד עלות המעביד מגיעה ל – 50%" (עמ' 2). בחקירתו הנגדית אישר כי דרך החישוב אינה משתנה גם כאשר קיים שינוי כלשהו בעלויות המעסיק, למשל כתוצאה משינויי מיסוי (עמ' 4).

15. הנתבעים הדגישו כי כפי שעלה מהראיות, התובעת שמרה את חשבונות העסקה שהוצאו בגין עבודתה ואת כל דיווחי השעות שהעבירה לנתבעים, וביצעה מעקב מדוקדק על השכר ששולם לה והזכויות הסוציאליות המגיעות לה. התובעת אף ניצלה את השיטה, בכך שהודיעה חודש מראש על מספר ימי המחלה (!) שבכוונתה לנצל (בפועל – כימי חופשה) – וכך קיבלה את הסכומים שנצברו לזכותה לצורך כך וניצלה את כל זכויותיה לפי החוק.

היא אף ביצעה מניפולציות בדיווחים, שכן הודתה שלא דיווחה כל חודש על כל חשבונות העסקה שהוציאה ללקוחות, אלא שמה בצד "סכומים שמורים" לחודשים עתידיים, על דעת עצמה (ראו סעיף 35 להלן).

הכרעה

16. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, שיטת חישוב השכר לעובדים המקצועיים במשרדי הנתבעים, כפי שנהוגה במשרדיהם מזה שנים רבות, אינה תוך קביעת שכר ברוטו אלא תוך קביעת עלות מעסיק מירבית, הנגזרת מחשבונות העסקה שיצאו בגין עבודתו של כל עובד. מעלות המעסיק המירבית מופחתות עלויות המעסיק השונות, והתוצאה הנה שכר הברוטו של העובד המופיע בתלושי השכר שלו.

17. מקובלת עלינו טענת התובעת, כי חובת תום הלב כוללת בחובה את החובה ליידע את העובד בדבר תנאי עבודתו בכלל ושכר עבודתו בפרט, גם טרם חקיקתו של חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה), התשס"ב - 2002 (ע"ע 376/03 רות כרמי – הסתדרות מדיצינית הדסה, מיום 10.1.06). עם זאת, גם אם בנסיבות מסוימות ייתכן כי יימצא פגם בקביעת השכר כנגזרת של עלות ההעסקה – בנסיבותיו של מקרה זה שוכנענו כי התובעת קיבלה הסבר מפורט על דרך חישוב שכרה (לרבות באמצעות חוזר 1995), הבינה אותה, ואף הסכימה לה בעצם המשך עבודתה בדרך זו משך שנים רבות.

כפי שעולה מהתכתובות שצורפו על ידי התובעת, התובעת בדקה את השכר והזכויות הסוציאליות ששולמו לה בקפידה רבה מדי חודש בחודשו, קיבלה תלושי שכר מפורטים, והשאלות העיקריות שהטרידו אותה לא היו בדבר המהות – עצם ניכוי הזכויות הסוציאליות מעלות המעסיק המוסכמת – אלא בדבר האריתמטיקה. גם כאשר העלתה תהיה לגבי עצם הפחתת סכומים מסויימים (נספח א' לתצהירה) – לא חזרה על כך לאחר תחילת 1996, ומכאן כי נתנה הסכמתה לכך.

18. מקובלת עלינו עמדת הנתבעים, כי קביעת גבול עליון לעלות העסקה כוללת של עובד נועדה לשמור על אינטרס לגיטימי וסביר של המעסיק, לנהל את מפעלו בצורה יעילה לרבות מבחינה כלכלית. כפי שנקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה:

"אמת למעביד זכות קניין על מפעלו, וזכותו לנהלו כראות עיניו. זוהי לא רק זכות, זוהי גם חובה כלפי עובדיו, שניהול תקין של המפעל יתן להם ביטחון במקום העבודה, זוהי אף במידה מסוימת חובתו כלפי הציבור שמפעלים ינוהלו בצורה יעילה וראויה" (ע"ע 1465/02 בנימין משה ואח' – איגוד ערים לכבאות והצלה טבריה, פד"ע לט 646).

אין חולק כי זכות זו אינה בלתי מוגבלת, אלא מסויגת גם בהגבלות הנובעות ממנה עצמה, וגם בהגבלות הנובעות מהאיזון שיש לערוך בינה לבין זכויות העובדים. עם זאת בנסיבותיו של תיק זה, לא מצאנו פגם כלשהו בדרך קביעת שכרה של התובעת (וראו גם עב' (ת"א) 200078/98 עו"ד בנימין בריש – עו"ד סנפורד ט. קולב, מיום 26.6.06).

19. כיוון ששוכנענו כמפורט לעיל כי ההסכמה בין הצדדים לא היתה כי גובה שכר הברוטו יעמוד על 50% מחשבונות העסקה, אלא כי זו תהיה עלות ההעסקה הכוללת – בהכרח היה על הנתבעים לנכות מכך את כל התשלומים החלים דרך כלל על מעסיק, מבלי שדובר בניכוי מ"שכר", ומבלי שעלינו לבחון ניכוי זה לפי הדינים החלים על ניכויים משכר. באותו אופן, מקובלת עלינו עמדת הנתבעים כי אין תחולה לסעיף 5 לחוק הגנת השכר, שכן דמי החופשה לא נכללו בשכר העבודה עצמו אלא בעלות המעסיק הכוללת, ושולמו לתובעת רק כנגד דיווחיה על יציאה לחופשה.

נוכח מסקנה זו – אין צורך כי נדון במחלוקת בין הצדדים האם סעיף 5 לחוק הגנת השכר חל רק על עובד שחוק שעות עבודה ומנוחה חל עליו, והאם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על התובעת אם לאו.

20. כפי שקבע כב' בית הדין הארצי לעבודה:

"ההוראה בסעיף (5 לחוק הגנת השכר – ס.ד.מ) מוגבלת לשני נושאים – הכללת גמול שעות נוספות מנוחה שבועית, ודמי חופשה בשכר; מכאן כי המחוקק היה מודע לסוגית ה"שכר הכולל", ואסר עליו רק בנושאים מוגדרים. פשיטה שאין מניעה להסכים עליו בנושאים אחרים. מערכת חוקי העבודה, בתחום המשפט המגן, הגבילה בצורה משמעותית את חופש ההתקשרות החוזית... כל זאת מתוך מודעות לכך שחופש ההתקשרות החוזית הינו מאבני היסוד של דיני החוזים... אין כל סיבה והצדקה להגביל בפסיקה חופש זה מעל ומעבר למה שנקבע בחקיקה – כל זאת כמובן בתנאי שזכויותיו של העובד מכוח חוק, הסכם קיבוצי, או צו הרחבה לא תיפגענה..."

(דב"ע תשן/7-1 אליקים הדי – אוריינט קולור תעשיות צילום (1984) בע"מ, פד"ע כג 45).

מכאן כי אין איסור כלשהו על מעסיק לחשוף בפני העובד את התחשיב המלא של עלות העסקתו, ולהבהיר לו כי עלות חופשתו, ושאר זכויותיו הסוציאליות, נגזרות מעלות מעסיק כוללת מוסכמת.

21. לא נשמט מעינינו כי עלות התנאים הסוציאליים גדלה ככול שעולה הוותק, כך שלמעשה שכרו של העובד מופחת - לפי שיטתם של הנתבעים - ככול שהוותק שלו עולה (שכן עלות המעסיק הכוללת אינה משתנה). זאת, בניגוד לתכליתם של חוקי המגן, להרחיב את הזכויות הסוציאליות ככל שתקופת ההעסקה גדלה, תוך החלת העלויות הכרוכות בכך על המעסיק ולא על העובד.

על אף בעייתיות זו, בשלה ייתכן ו"שיטה" זו לא תתקבל תמיד כתקינה, בנסיבותיו של תיק זה שוכנענו כי התובעת הבינה זאת, והסכימה להפחתת השכר הכרוכה בכך מעצם הסכמתה לשיטה כולה והמשך עבודתה לפיה משך השנים. בנסיבותיו של תיק זה, איננו סבורים כי יש להתערב בהסכמה בין הצדדים.

22. באשר לפסקי הדין האמריקאיים שהוגשו על ידי התובעת - מקובלת עלינו עמדת הנתבעים, כי אין הם רלוונטיים לענייננו, אלא עוסקים בשאלה משפטית שונה (שאלת הניכוי מהשכר) בהתבסס על הוראות חוק ספציפיות.

23. סוף דבר – התובעת הבינה את שיטת חישוב שכרה והסכימה לה. אין לה לפיכך עילה לדרוש בדיעבד קבלת שכר לפי 50% מחשבונות העסקה שהוציאה ללקוחות, בניגוד להבנה הברורה ששררה בין הצדדים משך עשר שנים.

זכאות התובעת לפדיון חופשה

תשתית עובדתית

24. התובעת טענה כי במהלך שנת 1996 הסביר לה הנתבע כי בנוסף לניכויים השונים משכרה שנהגו עד אותו מועד - ינוכו משכרה גם עלויות של חופשה ומחלה, אך בסוף כל שנה הסכום יוחזר לה כנגד ימי חופשה ומחלה שניצלה בפועל. לדבריה, "על אף דרישתי כל סוף שנה לכסף שהובטח אף פעם לא הוחזר לי מלוא הסכום" (סעיף 2.8 לתצהירה). יצוין כי לתיק המוצגים מטעם התובעת צורפו מכתבים שוטפים ששלחה למר מוזס במהלך תקופת עבודתה החל מ – 10/96, בהם ביקשה לברר בכל חודש מהי יתרת החופשה והמחלה הצבורה לזכותה.

25. בחקירתה הנגדית אישרה התובעת כי קיבלה תשלומים עבור חופשה ומחלה, כפי שצוינו בתלושי השכר אותם קיבלה בזמן אמת (עמ' 12), אך לדבריה "לפי מה שחישבתי הסכום לא יצא כפי שצריך" (עמ' 12; מבלי שפירטה זאת). בהמשך הסבירה כי "אם זה הורד מהברוטו הגדול (היינו מעלות המעסיק – ס.ד.מ) והחזירו לי את הכל, זה בסדר, הבנתי מבא כוחי שאני זכאית לימי חופשה בנוסף לסכומים שהורידו לי והחזירו לי" (עמ' 13). היינו, עולה מכך כי לפי הבדיקה הדקדקנית שביצעה התובעת במהלך תקופת העבודה – קיבלה את כל המגיע לה בגין זכויות אלו, וטענתה הנה אך ורק כנגד ניכוי עלויות החופשה מעלות המעסיק הכוללת המוסכמת.

26. התובעת טוענת בסיכומיה כי כאשר יצאה לחופשות במהלך תקופת עבודתה – לא קיבלה דמי חופשה, אלא רק החזר של סכומים שנוכו משכרה בגין עבודה שבוצעה על ידה בתקופות קודמות, שלא ניתן לראותם כדמי חופשה המגשימים את תכלית החוק. התובעת דורשת לפיכך פדיון חופשה, בסך כולל של 44,521 ₪. לחלופין, הנה דורשת את פדיון החופשה בגין מכסת ימי החופשה שנותרה צבורה לזכותה לפי תלוש השכר האחרון – 32.56 ימים – כאשר קיבלה בגינם באותו תלוש סך של 137.25 ₪ בלבד.

27. הנתבע העיד כי התובעת עבדה (לפי דיווחיה שהוגשו לנתבעים מדי חודש) פחות מ – 200 ימים בשנת עבודה, ולכן אינה זכאית למכסת החופשה המלאה הנקובה בחוק. הנתבע פירט בתצהירו את ימי העבודה עליהם הצהירה התובעת בשנים 1995 – 1998, את ימי החופשה שניצלה בתקופה זו ואת דמי החופשה שקיבלה בגינם. כאשר נשאל האם חישובי השכר לקחו בחשבון כי מכסת החופשה הקבועה בחוק גדלה עם גדילת הוותק של העובד, השיב כי אינו יודע והפנה לחוזר 1995 לצורך כך (עמ' 12 - 13).

הכרעה

28. מקביעותינו המשפטיות לעיל עולה כי עלות דמי החופשה של התובעת לא נוכתה משכרה, אלא מעלות העסקתה, מבלי שמצאנו כי הדבר מנוגד להוראותיו של חוק חופשה שנתית.

נדגיש בהקשר זה כי הוכח עובדתית כי התובעת יצאה לחופשות בפועל וכי קיבלה בגינן דמי חופשה, מעבר לשכר שהגיע לה לפי חיובי הלקוחות באותם חודשים (ראו הודאת התובעת בעמ' 12, מכתב התובעת למר מוזס נספח א' לתצהירה, תלושי השכר מהחודשים בהם דיווחה על חופשה בהם אין ירידה כלשהי בשכר, ות/2 שהנו תחשיב בזמן אמת של ניצול ימי החופשה והמחלה נכון לסוף שנת 1995).

29. עוד עלה מהראיות, כי התובעת עקבה באופן שוטף אחר חשבון חופשתה, ודאגה לוודא כי ניתנים לה מלוא ימי החופשה להם היתה זכאית. מהמסמכים עלה כי מדי חודש, על גבי ריכוז חשבונות העסקה ששלחה לנתבעים, ביקשה לדעת כמה ימי חופשה ומחלה נותרו לזכותה, רשמה את התשובות שקיבלה, ודאגה לנצל ימי חופשה ומחלה בהתאם לכך בחודשים שלאחר מכן.

30. משמעות האמור לעיל היא כי אנו דוחות את טענתה העקרונית של התובעת. עם זאת, הנתבעים לא הסבירו מדוע התובעת קיבלה, בסיום עבודתה, סך של 137.25 ₪ בלבד כפדיון חופשה, הגם שיתרת החופשה שנותרה צבורה לזכותה לפי תלוש השכר (בהתחשב – יש להניח ולפחות לא נטען אחרת - בהיקף עבודתה) עמדה על 32.56 ימים. במאמר מוסגר נעיר בהקשר זה כי לפי תלוש השכר לחודש 6/98 שצורף לתצהיר הנתבע – יתרת החופשה עומדת על אפס, ועם זאת התובעת הגישה תלוש אחר, בו היתרה העומדת לזכותה היא 32.56 ימים כנטען על ידה. הצדדים לא התייחסו, במהלך דיון ההוכחות, לקיומם של שני תלושים.

בהתאם לתלוש שקיבלה התובעת בזמן אמת, הנה זכאית לפיכך לפדיון חופשה בגין 32.56 ימים, בהפחתת הסכום שקיבלה, בסך כולל של 13,138 ₪ (לפי ממוצע שכרה בשלושת החודשים האחרונים לעבודתה).

זכאות התובעת לדמי הבראה

31. התובעת טוענת כי בשנתיים האחרונות לעבודתה היתה זכאית, בהתחשב בוותקה, לדמי הבראה בגין 7 ימים לכל אחת מהשנים, כאשר קיבלה בפועל סך של 1,624 ₪ בלבד במהלך שנים אלו. היא דורשת לפיכך את ההפרש, העומד על 1,348 ₪. ראוי לציין כי טענה זו של התובעת היא חישובית בלבד, ומוכנה להתחשב בסכומים ששולמו לתובעת בפועל כדמי הבראה בתלושי השכר שלה, הגם שהורדו מעלות המעסיק הכוללת שסוכמה בין הצדדים.

32. הנתבעים טוענים כי דמי ההבראה נכללו בעלות העסקתה הכוללת של התובעת ושולמו לה במלואם – בין בשורה נפרדת בתלוש השכר, ובין אם כחלק מהשכר. טענה זו אינה מקובלת עלינו, שכן עלה מחומר הראיות כי הנתבעים הפחיתו מעלות ההעסקה את דמי ההבראה השוטפים, ושילמו אותם לתובעת כרכיב נפרד בתלושי השכר שלה. התובעת זכאית לפיכך ליתרת דמי ההבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה, כפי שחושב על ידה ולא נסתר, בסך של 1,348 ₪ (לא נטען בהקשר זה כי יש להתחשב בחלקיות המשרה).

זכאות התובעת לפיצויי פיטורים

תשתית עובדתית

33. התובעת טענה בתצהירה כי במשך כשנתיים, החל מאמצע שנת 1996, הלך וירד היקף העבודה שהופנה אליה, וכתוצאה מכך שכרה הלך וירד. לדבריה, הדבר נבע משתי סיבות – האחת, הלקוח העיקרי שטופל על ידה ביטל חלק גדול מהבקשות לרישום פטנט שהגיש; השנייה, הצטרפות ישראל ביוני 1996 לאמנה בדבר שיתוף פעולה בענייני פטנטים. בחקירתה הנגדית תיקנה את עצמה וטענה כי הירידה בהיקף העבודה היתה משך שלוש או ארבע השנים האחרונות לעבודתה (עמ' 16); בהמשך חזרה לגרסה כי ההפחתה החלה במהלך שנת 1996. בנוסף טענה כי מנהלת המשרד, גב' ליפר, היא שמסרה לה את שתי הסיבות לעיל לירידה המשמעותית בהיקף העבודה (עמ' 19).

34. התובעת העידה כי פנתה לנתבע פעמים רבות והסבירה כי אינה יכולה לפרנס את עצמה בדרך זו, כאשר תשובתו היתה "כי המצב יהיה הרבה יותר גרוע" (סעיף 6.1 לתצהירה). באפריל 1998 שבה ופנתה אליו בקשר לכך, "אך הנתבע הסביר לי כי קיימת ירידה בהיקף העבודה שאינה תלויה בו, ואף כי מגמה זו עלולה להימשך" (סעיף 6.3).

בחקירתה הנגדית אישרה כי לא כתבה מכתב כלשהו לנתבע בו הבהירה כי תתפטר ככל שהיקף העבודה לא יגדל (עמ' 17). כאשר נשאלה אם אמרה לו דבר מעין זה, השיבה – "ישירות לא אמרתי לו. אמרתי למנהלת המשרד זאת גב' ג'רלדין ליפר ולא רק פעם אחת. לא אמרתי לה שאתפטר אם לא יעלו לי את היקף המשרה – אלא שלא אוכל להמשיך לעבוד כך" (עמ' 17).

35. התובעת ציינה כי במהלך החודשים אפריל – יוני 1998 ניצלה "סכומים שמורים" ששמרה לעצמה מחודשים קודמים, ולכן תלושי השכר מאותם חודשים נחזים כשגרתיים. עם זאת, ידעה כי ה"סכומים השמורים" ייגמרו ואזי שכרה יופחת משמעותית; לכן נאלצה להתפטר, ועשתה כן במכתבה מיום 14.5.98 שהוזכר בסעיף 3 ט' לעיל. בחקירתה הנגדית הסבירה כי לא תמיד דיווחה לנתבע על כל חשבונות העסקה שהוציאה ללקוחות באותו חודש, והעדיפה לשמור מכסה מסוימת למשכורות הבאות (עמ' 18). עוד אישרה כי עשתה זאת על דעת עצמה וללא ידיעת הנתבע; לגרסתה, סיפרה זאת לאחראית על המשכורות במשרד (כפי שאכן עולה מפירוטי חשבונות העסקה ששלחה).

36. במסגרת ההתכתבויות בין התובעת (ובא כוחה דאז) לבין הנתבעים, בתקופה שלאחר סיום עבודתה, טענה התובעת בין היתר כי "במהלך תקופת עבודתה נוכו על ידיכם כספים השווים ל – 1/12 מסכומי הברוטו המגיעים לה בגין עבודתה לטובת קרן שתעמוד לרשותה ולטובתה במועד פרישתה מעבודתה אצלכם, בין כפיצויי פיטורין ובין כתשלום פרישה. יש לציין כי הניכויים הנ"ל בוצעו כחלק מ"עלויות המעביד" כפי שהוגדרו על ידך בזמנו לגב' בן דוד ושנוכו כחלק מההתחשבנות ביניכם" (מכתבו של עו"ד פין מטעם התובעת, מיום 29.10.98, נספח ט' לתצהירה; כך גם במכתב התובעת מיום 17.9.98, נספח ה' לתצהירה).

37. התובעת טוענת כי הנה זכאית לתשלום פיצויי פיטורים משלושה טעמים. האחד – התפטרותה במסגרת סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים; השני – הסכם בינה לבין הנתבע בדבר ניכוי של 1/12 משכרה מדי חודש, כנגד קבלת הסכום במלואו עם סיום עבודתה; השלישי – עשיית עושר שלא במשפט (סעיף 7 לסיכומי התובעת).

38. הנתבע העיד כי הנתבעים לא התחייבו כלפי התובעת לעבודה במכסת שעות כלשהי. כאשר נשאל האם היתה ירידה במספר התיקים שהועברו אליה לקראת סיום עבודתה, השיב –

"זה לא לגמרי ברור. היתה מגמה במשרד הפטנטים לשלוח פחות מכתבי ביקורת. התובעת עסקה רק בזה, לפי רצונה ובקשתה, ואכן היתה ירידה. עד היום יש עליות וירידות, כי זה תלוי בכח אדם, חגים וכל מיני דברים. אני הסברתי והצעתי לתובעת, לכל אורך הדרך, הצעות ללמוד דברים נוספים שהיה לה רישיון לעשות. היה לה רישיון של עריכת פטנטים וסימני מסחר. היא היתה עובדת מקצועית והייתי שמח לתת לה עבודה נוספת. היתה לנו הרבה עבודה" (עמ' 8). בהמשך הדגיש כי "לא היתה ירידה מוחשית" (עמ' 9). עוד ציין כי "אמרתי, שבגלל שישראל מצטרפת לאמנה, יתכן שבעתיד יהיה פחות מכתבי ביקורת, אבל בגלל שמשרד הפטנטים מטפל בבקשות של לפני 3 – 5 שנים, זה יקח זמן וזה לא היה אקטואלי לאותו זמן" (עמ' 10).

הנתבע טען לפיכך כי הציע לתובעת ללמד אותה כיצד לכתוב פטנטים וכך לשפר את מיומנותה והכשרתה; לדבריו הלימוד אמנם אמור היה להתקיים ברחובות אחת לכמה חודשים, אך את העבודה עצמה יכולה היתה לבצע מביתה.

39. הנתבע הוסיף כי בשלושת החודשים האחרונים טרם ההתפטרות – שכרה של התובעת היה דווקא במגמת עלייה (נספח ד' לתצהירו), ואילו המשיכה בעבודתה שכרה הכולל לשנת 1998 היה גבוה משכרה בשנה שקדמה לכך (לאחר ששמע את עדות התובעת לגבי הכספים השמורים שלא דיווחה עליהם בזמן אמת – טען שהדבר לא היה בידיעתו ואף אינו מקובל עליו – עמ' 9). הדבר נבע גם מעליית הבסיס לחיוב הלקוחות בגין עבודתה, מ – 65 דולר בשנת 1996 ל – 75 דולר החל משנת 1997. בנוסף גם שער הדולר עלה באותה תקופה.

40. הנתבע הדגיש כי עד למכתב ההתפטרות התובעת לא פנתה אליו בטענה כלשהי להרעה מוחשית בתנאי עבודתה, ולא התריעה כי בכוונתה להתפטר. למיטב ידיעתו, התפטרה על מנת לעבוד במשרד עריכת הפטנטים שפתח בעלה.

בחקירתו הנגדית אישר כי התובעת שוחחה עימו על הירידה בהיקף העבודה; לדבריו "אני לא זוכר שהיא אמרה שהיא מודאגת, היא אמרה שהכמויות ירדו. אני הזכרתי לה שיש לי כל מיני הצעות בשבילה והרבה אפשרויות אם היא רוצה והיא לא רצתה. יכול להיות שגם הוצאתי את דוחות המשכורות והראיתי לה שהמשכורת לא יורדת, אך אני לא בטוח" (עמ' 11). עם זאת, "היא לא דיברה איתי ולא אמרה שהיא הולכת להתפטר, או שתתפטר ככל שלא אעשה דברים מסוימים. פשוט כתבה מכתב ביום אחד והתפטרה" (עמ' 18). כאשר נשאל מדוע לא הציע לה, לאחר מכתב ההתפטרות, להמשיך לעבוד תוך מתן עבודה נוספת, השיב – "הצעתי לה במשך שנים המון הצעות כדי להתקדם ולעשות דברים אחרים והיא לא רצתה... כאשר היא כתבה שהיא מתפטרת, כבר לא היה בזה טעם" (עמ' 19).

41. גב' ג'רלדין ליפר, מנהלת משרד הנתבעים מזה שנים רבות, אישרה בעדותה כי התובעת טענה בפניה כי חלה ירידה בהיקף התיקים המועברים אליה. עם זאת הדגישה כי התובעת מעולם לא רמזה כי אם היקף עבודתה לא יעלה – תתפטר (סעיף 4 לתצהירה). עוד ציינה כי כלל אינה אחראית על חלוקת התיקים בין עורכי הפטנטים, וככל שיש למי מהעובדים טענות כלשהן בקשר לכך – הפנייה נעשית לנתבע ולא אליה. בחקירתה הנגדית נשאלה האם התובעת אמרה לה שאינה יכולה להמשיך לעבוד כך, והשיבה – "אינני זוכרת. יכול להיות שהיא אמרה כך, אינני זוכרת" (עמ' 21).

42. הנתבעים טוענים כי לתובעת לא היתה זכות קנויה להיקף משרה מסוים, אלא היקפי העסקתה השתנו במהלך השנים באופן משמעותי, כפי שאישרה בעצמה (עמ' 6 לפרוטוקול). התובעת אף לא הוכיחה את הירידה הנטענת בהיקפי העסקתה, אלא גרסתה השתנתה בין כתב התביעה (בו טענה כי הירידה החלה במחצית שנת 1997), לבין תצהירה (בו טענה כי הירידה החלה במחצית שנת 1996), לבין חקירתה (בה טענה בתחילה כי הירידה נמשכה כשלוש או ארבע שנים), ולבין סיכומיה (בהם טענה כי הירידה חלה בשנים האחרונות לעבודתה, ובעיקר בשנה האחרונה).

43. הנתבעים טוענים כי גם אם היתה ירידה – לא הוכח כי היתה משמעותית, ואף הוכח פוזיטיבית כי לתובעת הוצע לעבוד בתחומים נוספים אך היא סירבה לכך. ממילא, התובעת לא העמידה את הנתבעים על כוונתה להתפטר במקרה שהיקף העסקתה לא יגדל, ואף התפטרה שנים לאחר מועד ההרעה הנטען על ידה. בנוסף, לא הוכח כי התפטרה בשל ההרעה, שכן למעשה התפטרה על מנת לעבוד עם בעלה ו/או על מנת לנסוע לחו"ל ולקחת קורסים מדעיים (כפי שציינה במכתב ההתפטרות שלה).

44. הנתבעים טוענים כי התובעת אינה זכאית לפיצויי פיטורים גם על יסוד טענתה הנוספת, לפיה מדובר ב"החזר" הסכומים שהופחתו מעלות העסקתה. הנתבעים מדגישים כי לתובעת לא היתה כל זכות מוקנית ל – 50% מחשבונות העסקה, אלא מדובר בעלות העסקתה הכוללת, כאשר השכר והתנאים הסוציאליים הנגזרים מכך מפורטים בחוזר 1995. בחוזר 1995 נקבע במפורש כי הזכאות לפיצויי פיטורים הנה כקבוע בחוק, או לחלופין בהתקיים התנאים המצטברים המפורטים בסעיף 3 ו' לעיל, בהם התובעת לא עמדה כלל (הן שכן התחרתה בנתבעים לאחר סיום עבודתה, והן כיוון שנתנה הודעה מוקדמת בת פחות מחודשיים). כפי שהסביר הנתבע בחקירתו הנגדית:

"ש. לפי תפיסתך, אם אדם מתפטר מהעבודה ולא מקבל פיצויי פיטורין, ובכל זאת בתחשיב שלך ניכית את עלות פיצויי הפיטורין מ – 50%, האם לא מגיע לו ההחזר של הניכויים שניכית?

ת. קודם כל לא ניכיתי מ – 50%, כי 50% הוא לא של העובד ואף פעם לא היה. ושנית, מי שלא הגיע לו פיצויי פיטורין, לא קיבל. כל אחד לפי הנסיבות שלו וזה כתוב בנספח א'" (עמ' 6).

הכרעה

45. על מנת לקבל פיצוייי פיטורים מכוח סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, על העובד התובע לעמוד בשלוש משוכות: האחת, להוכיח כי אכן היתה "הרעה מוחשית" בתנאי עבודתו, או "נסיבה אחרת" שבשלה אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו; השנייה, להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר; השלישית, להוכיח כי נתן התראה סבירה למעבידו על כוונתו להתפטר, והזדמנות נאותה לתקן את ההפרה ככל שהיא ניתנת לתיקון (דב"ע שן/10-3 חיים כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238).

46. בנסיבותיו של תיק זה, אנו סבורות כי התובעת לא עמדה בנטל, להוכיח ירידה משמעותית ועקבית בהיקף עבודתה המגיעה לכדי הרעה מוחשית של תנאי עבודתה. מתלושי השכר אמנם עולה כי בחודשים 7/97 – 3/98 ירד שכרה של התובעת באופן משמעותי, אך עיון בפירוט חשבונות העסקה ששלחה (וצורפו לתיק המוצגים) מעלה כי בחודשים 12/97 – 3/98 הודיעה מיוזמתה על שמירת מספר גדול של חשבונות עסקה לחודשים עתידיים, כך שלא ניתן לקבוע כי הירידה בשכר אכן נובעת כולה מירידה בהיקף התיקים שהופנו אליה.

בנוסף, בחודשים אפריל – יוני 1998, שהנם החודשים האחרונים לעבודתה, ניתן לראות דווקא עלייה בהשתכרות. התובעת אמנם טענה כי הדבר נובע מ"סכומים שמורים" שמקורם בעבודתה בעבר (וכך ניתן להבין גם מעיון בחשבונות העסקה), אך לא הוכיחה איזה חלק מתוך שכרה בחודשים אלו נובע מ"סכומים שמורים" כנטען, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה כי אכן דובר בהרעה מוחשית. הנתבע אף טען, ולא נסתר, כי בראייה שנתית כוללת – שכרה דווקא עלה.

47. לא נשמט מעינינו כי הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי היתה ירידה מסוימת בהיקף העבודה. עם זאת, לא ניתן ללמוד מעדותו כי אכן דובר בירידה החורגת מהשינויים שליוו את עבודתה של התובעת משך כל השנים, ומגיעה לכדי הרעה מוחשית. בנוסף, עלה מהראיות כי הנתבע הציע לתובעת, לא אחת, ללמד אותה תחום נוסף, אשר עשוי היה להגדיל משמעותית את אפשרויות העסקתה בחברה.

גם אם דובר בהרחבה מסוימת של תחומי עיסוקה – עדיין היתה זו עבודה בתחום מקצועה של התובעת כעורכת פטנטים, שאינה פחותת ערך מבחינה מקצועית (נהפוך הוא). התובעת אמנם נדרשה להגיע לצורך כך פעמים ספורות לרחובות על מנת לקבל הדרכה, אך מקובלת עלי עמדת הנתבעים כי התובעת לא יכולה ליהנות מתחולתו של סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, על רקע של ירידה בהיקף העבודה, כאשר לא עשתה את המאמץ המינימאלי למצות את אפשרויות השתכרותה, במקצועה, אצל הנתבעים. קל וחומר, כאשר הירידה הנטענת בהיקף העבודה נמשכה לטענתה תקופה ממושכת, כך שהנתבעים יכולים היו להבין כי היא מסכימה לכך.

48. בנוסף, לא שוכנענו כי התובעת עמדה במשוכה השלישית – מתן הזדמנות למעסיק לתקן את הטעון תיקון, טרם התפטרותה. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובעת לא התריעה בכתב בקשר לכך. התובעת אף אישרה, בחקירתה הנגדית, כי לא התריעה בפני הנתבע כי תתפטר ככל שלא ידאג לה להיקף עבודה גדול יותר. לכל היותר - לטענת התובעת שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית - שוחחה עם מנהלת המשרד גב' ליפר, אך לא שוכנעתי מעדותה (וגם לא מחקירת הגב' ליפר), כי הודיעה לה במפורש כי בכוונתה להתפטר ככל שהיקף העבודה לא יגדל. לא די בהבעת אי שביעות רצון כללית, כל עוד לא נלוותה לכך התרעה על הכוונה להתפטר. לא מצאנו כי ניתן ללמוד אחרת מפסק הדין בע"ע 194/05 כנאענה קאסם – רומנו שמעון, מיום 29.11.05, אליו הפנה ב"כ התובעת, באשר מדובר בנסיבות שונות לחלוטין.

49. בנוסף, נותר ספק גם לגבי המשוכה השנייה, שכן עלה מהראיות כי בעלה של התובעת פתח עסק מתחרה לחברה במהלך שנת 1995 או בסמוך לכך, כאשר התובעת החלה לעבוד עימו בסמוך לאחר התפטרותה. קיימת גם האפשרות, לפיכך, כי התפטרה שכן החליטה לעבוד עם בעלה, ולא מכל טעם אחר הקשור בנתבעים.

50. לגבי העילה השנייה שהעלתה התובעת – הבטחה לקבלת הסכומים שהופרשו לצורך פיצויי פיטורים - חוזר 1995 קובע במפורש שעל אף שיטת ההעסקה המקובלת בנתבעים לפיה מחושב השכר כנגזרת מעלות ההעסקה הכוללת (הלוקחת בחשבון זכאות לפיצויי פיטורים) – אין זכאות אוטומטית לפיצויי פיטורים, אלא רק לפי הוראות החוק ו/או לעובד אשר עומד בתנאים המפורטים בחוזר לצורך כך. לא שוכנענו מעדות התובעת כי לגביה ניתנה הסכמה אחרת, והיא אף לא נתנה בקשר לכך גרסה ברורה (אלא רק במכתביה שנכתבו לאחר סיום עבודתה). כיוון שהתובעת לא עמדה בתנאים המפורטים בחוזר, ואף לא טענה לכך – ממילא אינה זכאית לפיצויי פיטורים בהסתמך עליו.

51. לגבי עשיית עושר שלא במשפט – מששוכנענו, כמפורט לעיל, כי עלות פיצויי הפיטורים הפוטנציאליים לא נוכתה משכרה המוסכם של התובעת אלא נוכתה – יחד עם שאר עלויות המעסיק - מסך עלות ההעסקה, הרי שאין מדובר בהתעשרות "שלא כדין" ואין כל רלוונטיות לעילה זו.

זכאות התובעת ל"בונוס"

52. התובעת טוענת כי הנה זכאית ל"בונוס" בסך 12,900 דולר שהוצע לה עם סיום עבודתה. לטענתה, התניית קבלת ה"בונוס" בהגבלה על חופש העיסוק שלה – הנה "בטלה ומבוטלת, בהיותה בניגוד לחובת תום הלב, תקנת הציבור, בלתי מוסרית ונוגדת את זכויות היסוד של התובעת כעולה מחוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואף נוגדת את האתיקה המקצועית" (סעיף 9.1 לסיכומיה).

53. הנתבעים טוענים כי אין חולק כי ה"בונוס" לא היה חלק מתנאי עבודתה של התובעת, אלא הוצע לה לאחר סיום עבודתה כפוף להסכמתה לחתום על כתב התחייבות והגבלת עיסוק. כיוון שסירבה לכך – לא קמה כל עילה לתשלום ה"בונוס".

54. לאחר שקילת הראיות, וכפי שעולה באופן ברור מהמכתב בו הוצע לתובעת תשלום ה"בונוס" – משסירבה התובעת להצעת הנתבעים, לא קמה לה כל זכאות חוזית או חוקית לקבלת ה"בונוס". גם רכיב זה נדחה לפיכך.

זכאות התובעת למתן חשבונות

55. התובעת טוענת כי הנה זכאית לקבל דין וחשבון על כל הסכומים שקיבלו הנתבעים עקב עבודתה לאחר סיום עבודתה, ולשלם לה את חלקה (50%) בסכומים אלו. התובעת מעמידה את דרישתה ברכיב זה על סך של 23,023 ₪ (6,275$ לפי השער ביום סיום עבודתה), אך לא הסבירה כיצד הגיעה לסכום זה. עוד הנה דורשת דין וחשבון מפורט לגבי הסכומים ששולמו לה במהלך תקופת העבודה.

56. הנתבעים טוענים כי מדובר בדרישת סרק. התובעת שמרה לעצמה, משך כל השנים, את כל המסמכים, הנתונים והחשבונות המאפשרים לה לחשב את שכרה וזכויותיה, ואף קיבלה מהנתבעים בזמן אמת מסמכים נוספים ככל שביקשה (עדותה בעמ' 14). אם סברה שיש לה צורך במסמכים ספציפיים נוספים, רשאית היתה להגיש בקשה לגילוי מסמכים במהלך השנים הרבות שתיק זה מתנהל, אך לא טרחה לעשות זאת.

ממילא, התובעת לא הוכיחה זכאות לשכר על יסוד תשלומים שהתקבלו לאחר סיום עבודתה, ואף אישרה כי ההתחשבנות עימה נעשתה לפי חשבונות שכר טרחה שהוציאה, ולא לפי שכר הטרחה שהתקבל בפועל מהלקוחות. מטעם זה, לא אמורים להיות הפרשים כלשהם לאחר סיום העבודה, והתובעת אף לא טענה להפרשים ספציפיים כלשהם, על אף שכל החומר ברשותה.

57. עמדת הנתבעים לגבי רכיב זה, כפי שפורטה לעיל, מקובלת עלינו במלואה, ולכן גם רכיב זה של התביעה – נדחה.

סיכום

58. סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה הקטן. הנתבעת 2 – כמעסיקתה של התובעת בתקופה הרלוונטית לזכויות שנפסקו לזכותה – תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:

א. דמי הבראה בסך של 1,348 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.98 ועד התשלום בפועל.

ב. פדיון חופשה בסך של 13,138 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 18.6.98 ועד התשלום בפועל.

בהתחשב בתוצאה, אין צו להוצאות.

ניתן היום ט"ו ב אדר א, תשס"ח (21 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.

נ.צ.– גב' מירי כצמן (מע)

דוידוב מוטולה סיגל, שופטת – אב"ד

ק: נעמי ט.+גלית דוד +סמדר