ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אליהו אלקרס נגד טלרד נטוורקס בע"מ :

14 אוקטובר 2021
לפני: כבוד השופט הבכיר כאמל אבו קאעוד
נציגת ציבור (עובדים) דליה כהן
נציג ציבור (מעסיקים) יואל פלדי
התובע:
אליהו אלקרס
ע"י ב"כ: עו"ד מור סטולר

-
הנתבעת:
טלרד נטוורקס בע"מ
ע"י ב"כ: עו"ד אפרת בירן

החלטה

לפנינו בקשת הנתבעת לסילוק התביעה כנגדה על הסף.
רקע
התובע עבד אצל הנתבעת משך כ-32 שנים, עד לפיטוריו ביום 23.11.2000. עם פיטוריו, ה זכויות המגיעות לתובע על פי ההסכמים הרלבנטיים , שולמו, והוא חתום על קבלתם.
על אף האמור, בתביעתו שהוגשה לבית הדין ביום 17.3.2021, למעלה מ- 20 שנים לאחר פיטוריו , הוא טען כי למיטב ידיעתו היה על הנתבעת להפריש לו כספים נוספים לקופת הפנסיה במועד בו יגיע לגיל פרישה – קרי ב שנת 2017. את טענתו התובע סומך על פנייתה של קרן הפנסיה לנתבעת מיום 4.4.2017 ועל פיה הראשונה דורשת מהאחרונה להשלים את זכויותיו של התובע לפנסיה עבור תקופת הביטוח מיום 1.10.1968 ועד ליום 1.12.1976 בסך 170,252 ₪ בגין רכיב תגמולי פיצויים.
עיקרי טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות, שעה שאין חולק כי תקופת עבודתו של התובע הסתיימה 21 שנים עובר למועד הגשת התביעה ועל כן התיישנה לפני כ-14 שנה.
טעם נוסף לסילוק התביעה לטענת הנתבעת נעוץ בשיהוי הניכר בו הוגשה, שיהוי אשר מעיד לשיטת הנתבעת על כך שאף התובע סבר בזמן אמת כי אין ממש בטענותיו ויש בכך כדי ליצור ויתור ומניעות. עוד נטען, כי הגשת התביעה בשיהוי ניכר פוגעת ביכולת הנתבעת להתגונן וג ורמת לה לנזק ראייתי.
לטענת הנתבעת עם סיום עבודתו אצלה חתם התובע על הסכם סיום עבודה במסגרתו ניתנו לו תנאי פרישה ע ודפים בסך של מיליוני שקלים , העולים על תנאי הפרישה הרגילים . במסגרת ההסכם שולמו לתובע פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 250% בסך 1,420,568 ₪ , בנוסף לחלף הודעה מוקדמת בשיעור 6 משכורות חודשיות, ושחרור הכספים שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה ובקרן ההשתלמות.
בהתאם להסכם סיום העבודה, הוסכם כי לתובע לא יהיו תביעות נוספות כלפי הנתבעת בכל הנוגע לסיום עבודתו ולתנאי הפרישה . בנוסף, חתם התובע גם על כתב ויתור לפיו בין היתר, לא יהיו לו טענות בנוגע להפרשות לקרן הפנסיה ולפיצויי פיטורים בגין כל שנות עבודתו .
לטענת הנתבעת, במועד הפסקת עבודתו התגבשו מכלול הנתונים האישיים של העובד המהווים את הבסיס לעצם זכאותו לפנסיה ושיעורה, ועל ההחלטה לעצם הזכאות ושיעור הפנסיה ניתן לעתור לבית הדין רק בתוך תקופת ההתיישנות, קרי תוך 7 ימים מיום הפסקת העבודה.
עיקרי תגובת התובע
בתשובה לבקשה לסילוק על הסף טען התובע כי הנתבעת הגיעה להסכם עם קרן הפנסיה לפיו יידחו הפקדת חלק מההפרשות להן הוא זכאי למועד פרישתו לפנסיה. אולם כעת משהגיע המועד האמור – הנתבעת מסרבת לשלם.
אשר לטענת ההתיישנות טען התובע כי זכאותו לכספים אותם תבע התגבשה במועד הגיעו לגיל פרישה (1.2.2017), אשר הוא גם המועד בו הוציאה קרן הפנסיה את הדרישה להשלמת הכספים לו סירבה הנתבעת. על כן, רק ממועד זה נוצרה לתובע עילת תביעה כנגדה. ממילא גם לדעת התובע, לא הייתה לו כל אפשרות לצפות במועד מוקדם יותר כי הנתבעת תפר את התחייבויותיה עם הגיעו לגיל הפרישה.
התובע טען כי לא ויתר על השלמת ההפרשות לקרן הפנסיה ואף נאמר לו כי זכויותיו יישמרו. לשיטתו, ראיה לכך שלא היה ויתור כאמור נעוצה בהעדר הודעה מטעם הנתבעת לקרן הפנסיה כי לא ישולמו ההפרשים – עניין שאף לא צוין בכתב הוויתור שניסחה הנתבעת עצמה ועליו חתם התובע.
עוד נטען כי תנאי הפרישה אשר סוכמו עם התובע אינם אישיים, אלא ככל הידוע לו ניתנו במסגרת הסכם קיבוצי. למיטב ידיעתו, עובדים אחרים אשר הגיעו לגיל הפרישה לפניו הופקדו מלוא הסכומים.
אשר לטענת הנתבעת להשתק, מניעות וחוסר תום לב – התובע טען כי פנה לקרן הפנסיה מספר פעמים על מנת להבין מקור החסר אולם נדחה פעם אחר פעם בלא תשובה, עד אשר פנה לייצוג משפטי באמצעותו נשלח לנתבעת מכתב התראה. משזו שלא מיאנה להשיב, הגיש התובע את תביעתו.
תשובת הנתבעת
הנתבעת טענה כי בתגובתו העלה התובע טענות עובדתיות ומשפטיות חדשות שאינן חלק מכתב תביעתו ואף לא תמך אותן בתצהיר כנדרש.
לגופם של דברים טענה הנתבעת כי שגה התובע לעניין המועד בו התגבשה עילת התביעה, שכן מדובר במועד סיום העבודה אשר התיישן זה מכבר.
עוד נטען כי לא קיים כל הסכם בין הנתבעת לבין קרן הפנסיה עליו נסמך התובע בתגובתו וכי טענתו בעניין אף עומדת בסתירה לאמור במכתב מקרן הפנסיה אשר צירף התובע לתביעתו.
בנוסף, טענה הנתבעת כי ההסכם אשר נחתם עם התובע, לרבות הפיצויים המוגדלים, הינו הסכם פרישה אישי ואין מדובר בהסכם קיבוצי כטענת התובע. בניגוד לטענותיו, בכתב הוויתור ויתר התובע על טענות על הפרשות עתידיות לפנסיה.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית

סעד של סילוק על הסף ניתן במקרים חריגים בלבד, והלכה היא כי אם כך בבתי המשפט השונים, בבתי הדין לעבודה על אחת כמה וכמה:

"סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר".

בתי הדין לעבודה, באופן עקבי, נוהגים זהירות יתרה בכל הנוגע לבקשות לסילוק על הסף. "הכלל הוא כי למעט מקרים חריגים, יעדיף בית הדין את בירור התובענה לגופה. זהירות זו נדרשת שעה שקבלת בקשה לסילוק על הסף משמעה איונה האפריורי של זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה כזכות יסוד מרכזית".

החשש מפני הכרסום בזכות הגישה לערכאות מתחדד, שעה שמדובר בהליך הנדון בפני בית הדין לעבודה, אשר נוכח תכליותיו של משפט העבודה, נדרש לא אחת, ליתן מזור לצדדים מוחלשים. עם זאת, "משנה זהירות אין משמעו כי תוצאה של דחיית תובענה על הסף מחמת התיישנות אינה אפשרית, והכל תלוי בנסיבות בענין. בכלל זה יש לשקול, בין היתר, את מידת מובהקות העילה למחיקה לרבות מידת הבירור הנדרשת לצורך הכרעה בה ומידת הזיקה – אם בכלל – בין הבירור הדרוש לשם הכרעה בטענת הסף והבירור העובדתי הדרוש לשם הכרעה בתובענה העיקרית".

עוד נפסק, כי דחייה על הסף של תובענה מחמת התיישנות אפשרית אם הדבר עולה כבר מתוך כתב התביעה גרידא. ממילא, במקרה זה אין צורך להידרש לבירור עובדתי כלשהו. לעומת זאת, ככל שיש מחלוקת עובדתית בין הצדדים, שאין בית הדין יכול להכריע בה בשלב המקדמי "או אז האיזון הנדרש כדי שטענת ההתיישנות של הנתבע תיבדק היא לדחות את ההכרעה עד לשלב מאוחר יותר, לרבות שלב מתן פסק הדין, שבגדרו קובע בית המשפט את המסגרת העובדתית החיונית להכרעה בטענת ההתיישנות...".

מן הכלל אל הפרט

לאחר שעיינו היטב בכלל המסמכים שהונחו בפנינו ושקלנו את טענות הצדדים לגופן , נחה דעתנו כי המקרה שלפנינו הינו אחד המקרים החריגים המצדיקים את סילוק התביעה על הסף, כבר בשלב הזה, ללא צורך בבירור עובדתי.

מהות התביעה הינה חלף הפרשה לפיצויי פיטורים עבור התקופה מיום 1.10.1968 ועד ליום 1.12.1976 בסך 170,252, שעל פי הטענה לא בוצעו על ידי הנתבעת בזמן אמת.

בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: " חוק ההתיישנות"), תביעה שאינה במקרקעין מתיישנת כעובר 7 שנים:

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
..."

בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. בפסיקה נקבע כי עילת התביעה לעניין דיני ההתיישנות היא מכלול העובדות המהותיות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע. באופן ספציפי לגבי תביעה לחלף הפרשה לפנסיה, נקבע מפורשות בפסיקה לאורך השנים וממש לאחרונה בעניין סוסנה הנ"ל, כי בתביעה של עובד נגד מעסיקו בגין חסר בהפקדות הפנסיוניות נולדה במועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה:

"גם בתביעה של עובד נגד מעסיקו בגין אובדן הזכות לפנסיית נכות בשל הפרת חובת ההפקדה לקרן פנסיה, בין אם בשל העדר תקופת אכשרה ובין אם לאו, מועד הולדת עילת התובענה הוא המועד שבו הפר המעסיק את חובת ההפקדה לפנסיה, שהוא למעשה המועד הראשון שבו נגרם הנזק לעובד (אובדן הצבירה בגין הפקדה או הכיסוי הביטוחי), ולא מועד קרות האירוע המזכה בפנסיה. לפיכך, תביעה של עובד לפיצוי בגין אי ביצוע הפקדות כדין לקרן פנסיה תוכל לעמוד רק ביחס לאותן (אי) הפקדות חודשיות שלא חלה לגביהן התיישנות (כלומר, המצויות בטווח שבע השנים עובר להגשת התביעה, ובשים לב לחריגים המאריכים או משעים את תקופת ההתיישנות), וזאת לגבי כלל הסעדים: אכיפת ההפקדה; פיצוי בשיעור אובדן הצבירה של דמי הגמולים (חלק מעסיק); פיצוי בשיעור הנזק הפנסיוני שנגרם בשל אי ביצוע ההפקדה, קרי, תשלום הפנסיה שיכלה לצמוח בגין ההפקדות שלא התיישנו, אילו בוצעו במועדן." [ההדגשה במקור – כ.א.ק].

אמנם בענייננו, התובע לא טען מפורשות כי הייתה על הנתבעת חובה להפריש לפיצויים בתקופה שמיום 1.10.1968 ועד ליום 1.12.1976, ולא הונח בפנינו מקור נורמטיבי לביסוסה של חובה כאמור. על כן, לא נוכל לקבוע כי התביעה התיישנה בתוך 7 שנים ממועד "החסר" בהפרשות. עם זאת, התובע סיים את עבודתו בשנת 2000 ואין חולק כי היה זכאי לפיצויי פיטורים במועד פיטוריו ביום 23.11.2000. על כן, ככל שהיה התובע סבור כי לא שולמו לו או לא הופרשו בגינו מלוא פיצויי הפיטורים שהגיעו לו מכוח חוק, הסכם או מקור נורמטיבי אחר, הרי שעילת התביעה בעניין זה נולדה במועד פיטוריו, הוא המועד בו התגבשה זכאותו לפיצוי פיטורים או להשלמת ההפרשות לפיצויי פיטורים. כפועל יוצא, עילת התביעה בעניין זה התיישנה ביום 23.11.2007, 14 שנה עובר להגשת התביעה שלפנינו.
התובע נסמך על הסכם לכאורה בין הנתבעת לקרן הפנסיה לפיה התחייבה לכאורה הנתבעת להשלים את ההפרשות לפיצויי פיטורים עבור התובע במועד פרישתו לגימלאות. הסכם כאמור לא הונח בפנינו, הנתבעת מכחישה קיומו, וקרן הפנסיה במכתבה לתובע מיום 7.9.21 הודיעה כי למיטב ידיעתה, במרבית המקרים, כספי הפיצויים המדוברים שולמו ישירות לעובד בעת סיום יחס העבודה. מכאן, גם קרן הפנסיה לא נסמכת על הסכם כלשהו בין הצדדים המחייב השלמת פיצויי פיטורים לקרן הפנסיה במועד הפרישה לגימלאות, והיא מסכימה כי מותר לנתבעת לשלם את הפיצויים ישירות לתובע, כפי שנעשה בעניינו בהסכם סיום ההעסקה.
מעבר לאמור, כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה כלשהי נגד הנתבעת, שכן התובע אינו חולק על טענתה של הנתבעת לפיה שולמו לו פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 250%. מכאן, למעשה, ככל שהיה "חסר" בהפקדות לפיצויי פיטורים בקופת הפנסיה, הרי שהוא שולם במסגרת תנאי הפרישה שהוענקו לו.
טענתו של התובע בתשובה לבקשה לסילוק על הסף לפיה קיבל את פיצויי הפיטורים המוגדלים מכוח הוראות הסכם קיבוצי וללא תלות בזכאות להפקדות עתידיות, לא נתמכה בתצהיר או באסמכתא אחרת והיא לא עולה בקנה אחד עם הסכם סיום ההעסקה.
זאת ועוד, אין חולק כי במסגרת הסכם סיום ההעסקה וכתב הוויתור התובע ויתר מפורשות על כל טענה בין היתר בנוגע להפקדות לפנסיה לרבות לפיצויי פיטורים. התובע לא העלה בתביעתו טענות כנגד מסמכים אלה, וממילא כל עילה בנוגע להסכם סיום העסקה ומכתב הוויתור התיישנה בחלוף 7 שנים ממועד החתימה על המסמכים.
מכל האמור לעיל, נחה דעתנו כי התביעה התיישנה, היא לא מגלה עילה, ונכון לסלקה כבר בשלב הזה של ההליך.
סוף דבר - על יסוד כל האמור, בקשת הנתבעת לסילוק על הסף מתקבלת והתביעה אפוא נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 2,500 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתנה היום, ח' חשוון תשפ"ב, (14 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים.

גב' דליה כהן
נציגת ציבור (עובדים)

כאמל אבו קאעוד,
שופט בכיר

מר יואל פלדי
נציג ציבור (מעסיקים)


מעורבים
תובע: אליהו אלקרס
נתבע: טלרד נטוורקס בע"מ
שופט :
עורכי דין: