ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אביב דאודי נגד אטלנטיס שווק דלקים בע"מ :

14 אוקטובר 2021
לפני: כבוד הרשמת סימה קרמר

התובע:
אביב דאודי
ע"י ב"כ עו"ד יובל ניב
-
הנתבעים:

  1. אטלנטיס שווק דלקים בע"מ
  2. אברהם גואטה

ע"י ב"כ עו"ד אברהם סרוסי

החלטה

לפני בקשת הנתבע 2 לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך 10% מגובה התביעה כתנאי להמשך ההליכים, זאת להבטחת הוצאותיו ככל שתדחה התביעה אשר הגיש נגד ו ונגד הנתבעת 1 (להלן: "הבקשה", "התביעה", בהתאמה).

רקע ותמצית טענות הצדדים
התובע, אשר הועסק בנתבעת 1 כנהג מיכלית דלק, הגיש ביום 10.9.2020 כתב תביעה בסך 134,425 ₪ בגין היעדר הודעה לעובד, פיטורים שלא כדין בהיעדר שימוע, פיצויי פיטורים, דמי חגים, פדיון חופשה שנתית, העדר הפרשות לפנסיה, פיצויים בגין הפרת חוק הגנת השכר ועוגמת נפש.
התובע תבע גם לבצע הרמת מסך בינו לבין הנתבע 2, בעלי הנתבעת 1 ולחייב אותו אישית לאור מחדליו או מכוח התחייבותו המפורשת או משום חובת הזהירות אותה הפר, לטענת התובע .
בכתב הגנתם הכחישו הנתבעים כי פיטרו את התובע בהעדר שימוע, וכן את יתר טענותיו. בנוסף, טענו כי סכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע עולה לכדי 11,322 ₪ בלבד ואותם יש לקזז כנגד הלוואה שהנתבע 2 נתן לתובע.
בבקשה נטען, כי יש לחייב את התובע להפקיד ערובה לטובת הנתבע 2 מכיוון שמדובר בתביעה המתעלמת מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת ומניתוקה של הנתבעת 1 מבעל המניות שלה, הנתבע 2. עוד נטען כי התובע ניפח את כתב תביעתו וכי אין בכוונתו לשלם הוצאות שייפסקו לחובתו, לאור התחמקותו מכיבוד פסק דין שניתן בבית המשפט השלום בראשון לציון. הנתבע הפנה לבר"ע 67436-01-18 אמבולנס אוראל בע"מ נ' דרור בן ציון (ניתן 31.1.2018) אשר בית הדין מציין בו בהערת אגב, כי התרופה לצירופם של בעלי מניות כנתבעים על מנת להפעיל עליהם לחץ הוא הפקדת ערובה ולא מחיקה על הסף, וכן לע"ר 50377-06-19 סוהו סינגסיאם - שמעון מזרחי‏ (ניתן 21.10.2019) (להלן: "עניין שמעון מזרחי") בו נדחה ערעור התובע כנגד החלטה לחייבו בהפקדת ערובה בגין תביעה כנגד בלי מניות.
התובע התנגד לבקשה וזאת, בין השאר, בטענה שלא ניתן לקבוע כי מדובר בהליך סרק. התובע הצביע על כך שחלק ניכר מכתב התביעה הוא בגין רכיבי פיצויי פיטורין ורכיבים סוציאלים נוספים שלא שולמו. התובע הפנה לסע"ש 17061-05-17 יוסף עוזיאל נ' די.סי.אס חיזוק מבנים בע"מ (ניתן ביום 25.3.2020) בו נקבע , כי במקרים חריגים בהם בעלי המניות הם הרוח החיה בחברה, וכאשר מדובר על אי העברת הפרשות פנסיוניות לייעדן ניתן להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בעלי המניות באופן אישי. עוד הוסיף התובע, כי אין לסתות מהכלל לפיו כאשר מדובר בתובע תושב ישראל מצבו הכלכלי לא אמור להיות שיקול מכריע בסוגיית חיוב בהפקדת ערובה.

המסגרת הנורמטיבית
זכות הגישה לערכאות הוכרה בפסיקה כזכות יסוד (ראו ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 628; ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ'Saint Peter In Gallicantu, (ניתן ביום 6.7.03), להלן: "עניין אבו נסאר"). עם זאת, אין מדובר בזכות מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של הצד שכנגד שלא להיגרר להליך סרק ולחסרון כיס בעקבותיו.
הואיל ובמקרה דנן המדובר בתובע תושב ישראל, התקנה הרלבנטית בענייננו היא תקנה 116א (א) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן: " התקנות") אשר נכנסה לתוקף לאחר תיקון התקנות, ביום 2.9.16 (להלן: "התיקון") וזו לשונה:
"שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".
נוסח התקנה זהה לנוסח המופיע בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984:
"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
תקנה 157 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 לא הביאה לשינוי מהותי וזו לשונה:
"בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע."
טרם התיקון לתקנות, אומצה תקנה 519 על-ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 ועמה הפסיקה של בתי המשפט האזרחיים המפרשת אותה ולא ניכר שינוי בהלכה הפסוקה מאז כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.
הפסיקה קבעה את השיקולים המנחים בסוגיית הפקדת ערובה באשר לתושב ישראל תוך שנפסק כדלקמן בעניין אבו נסאר:
"כשהתובע הוא תושב ישראל – ככלל לא תוטל על התובע חובת הפקדת ערובה, אלא במקרים החריגים והנדירים, בהם הנתבע, המבקש את הטלת הערובה, יוכיח כי התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה וכי לא יהיה לו מהיכן לגבות את הוצאותיו" (ההדגשה אינה במקור ס.ק.).
הלכה זו ופסיקות בית המשפט העליון בעניין פרשנות תקנה 519(א) המשיכה לחול אף לאחר התיקון ואומצו על-ידי בתי הדין לעבודה בשורה ארוכה של פסקי דין, לאור הנוסח הכמעט זהה של תקנה 519(א) ותקנה 116א(א).
ניתן לחלק את השיקולים המנחים להחלת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984, ביסוד פסיקת בית המשפט העליון, לשניים: האחד, תושבות חוץ ואי-ציון מען עדכני בכתב התביעה; השני, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע. במקרה דנן, משאין שאלה כי מדובר בתושב, עסקינן בסוג השני של שיקולים.
אשר לסיכויי התביעה, נפסק כך, ברע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (ניתן ביום 13.11.14) (להלן: " עניין נעמאת"):
"במסגרת בקשה כאמור, נדרש בית המשפט לבחון על פניו את סיכויי התביעה בשלב מקדמי זה של ההליך, ואינו נדרש לניתוח מעמיק שלהם. נפסק כי אף שיקול זה אינו מצדיק לבדו חיוב בערובה, 'אלא במקרים שניתן להגדירו כהליך סרק מובהק' (רע"א 6353/12 אברהם נ' יגרמן [פורסם בנבו] (16.1.2013) [להלן: פרשת יגרמן]; וראו גם: רע"א 5738/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית [פורסם בנבו] (14.11.2013)). במקרה שכזה יגבר אינטרס הנתבע שלא להיות מוטרד מההליך והאינטרס הציבורי שלא לבזבז את זמנו של בית המשפט לריק. לצד זאת יש לזכור את 'המגמה שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות אלא במקרי קיצון.'"
בגדר סיכויי התביעה יש לשקול גם את מורכבות ההליך, השלב שבו מצוי ההליך, זהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (וראו: רע"א 5868/18 ‏ צבי יעקב נ' עדית הוכהאוזר (ניתן ביום 23.12.18)).
בהתייחס לשיקול של מצב כלכלי דחוק נפסק בעניין נעמאת, כי הכלל הוא כי אין מטילים על תובע חיוב בהפקדת ערובה מחמת עוניו בלבד (ראו עוד את רע"א 1572/14 עזר נ' אמריקה – ישראל רמת אביב החדשה השקעות בע"מ (ניתן ביום 14.7.14)).

מן הכלל אל הפרט
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובחומר המצוי בתיק ובחנתי את הבקשה בהתאם למסגרת המשפטית כפי שהובאה לעיל מצאתי, כי יש לדחות את הבקשה ואפרט נימוקיי בקצרה.
אשר למבחן של סיכויי תביעה, שהוא המבחן המרכזי, אני סבורה כי אין מדובר במקרה קיצוני שניתן להגדירו כ"הליך סרק מובהק". אבהיר, כי אין בקביעה זו משום הבעת דעה בדבר סיכויי הליך זה.
ראשית לכל, הנתבעים מודים, כי הנתבעת 1 נותרה חייבת לתובע לאחר סיום עבודתו בגין פיצויי פיטורים והפרשות גמל. בנספח 1 לכתב הגנתם מכמתים הנתבעים את חובם לתובע בסך 21,072.8 ₪ - סכום שאינו מבוטל. משלא שולם הסכום עד היום ברי, כי לא ניתן לומר כי מדובר בתביעה שהיא משוללת כל יסוד.
מעבר לכך, בסעיף 24 לכתב הגנתם מפרטים הנתבעים כי הנתבע 2 הלווה, באופן אישי, 75,000₪ לתובע. הנתבעים כאמור מודים כי הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע, נותרה חייבת לתובע לאחר סיום עבודתו פיצויי פיטורים והפרשות גמל – אך בסעיף 33 לכתב הגנתם נטען, כי אלה "יקוזזו מהסכום אותו חב התובע לנתבע 2 בשל ההלוואה שהוזכרה" (ההדגשה אינה במקור).
לכאורה יש בטענה זו כדי להוות ראשית ראיה לעירוב הנכסים בין נכסיו האישיים של הנתבע 2 לבין נכסיה של הנתבעת 1, שכן הנתבעת 1 מבקשת לקזז את התשלומים אותם היא אמורה להעביר לידי התובע כנגד תשלומים אישיים-פרטיים אותם אמור התובע להעביר, לכאורה , לידי הנתבע 2. על כן, על יסוד הטענות בכתב ההגנה, לא ניתן לומר, כי התביעה כנגד הנתבע 2 משוללת כל יסוד.
אשר למצבו הכלכלי של התובע – הנתבעת לא הביאה כל ראיות לביסוס טענתה בעניין זה. נטען , כי התובע לא משלם את שנפסק נגדו בהליך אזרחי המתנהל בבית המשפט השלום בראשון לציון ואולם הנתבעת לא צירפה כל אסמכתא בעניין זה. כמו כן, בדיון שנערך ביום 10.10.2021 הכחיש התובע, כי מתנהל כנגדו הליך כאמור והבהיר, כי ההליך מתנהל כנגד אחיו ועל כן אין מקום לא לטענת הקיזוז ולא לטענה כי לא פורע את חובותיו. זאת ועוד, הואיל והתובע שילם את אגרת ההליך בסכום לא מבוטל, מבלי לבקש פטור מאגרה ובשים לב לגובה ההוצאות הנהוג בבתי הדין לעבודה, לא ניתן לומר כיום , כי לא ימצא את הדרך לשלם הוצאות בהמשך ההליך, ככל שייפסקו.
בשולי הדברים אוסיף, כי פסק הדין בעניין שמעון מזרחי ניתן ביחס להחלטה לחייב מי שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה. משמדובר בעניינינו בתושב ישראל, חיוב בהפקדה ערובה בהתאם לתקנות מהווה חריג לכלל, השמור למקרי קיצון וכאמור לעיל, לא שוכנעתי, בשלב זה ועל סמך החומרים המצויים בתיק, כי מקרה זה נכנס להגדרה זו.
אשר על כן, הבקשה להפקיד ערובה נדחית.
לאור התוצאה אליה הגעתי, הנתבע 2 יישא בהוצאות התובע בסך 1,200 ₪ אשר יישולמו תוך 30 יום, ללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, ח' חשוון תשפ"ב, (14 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.


מעורבים
תובע: אביב דאודי
נתבע: אטלנטיס שווק דלקים בע"מ
שופט :
עורכי דין: