ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יצחק אייק אייזנמן נגד המוסד לביטוח לאומי :

לפני:

כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי
נציג ציבור (מעסיקים) מר דניאל הרפז

התובע
1. יצחק אייק אייזנמן
ע"י ב"כ: עו"ד מיכאלי
-
הנתבע
1. המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד עמר

פסק דין

לפנינו תביעה להכרה באירוע מוחי כתאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 ( החוק).
הרקע הצריך לעניין
התובע יליד 1960, פקח רישוי עסקים בעריית נתניה.
ביום 6.5.18 הגיש התובע תביעה להכיר באירוע מוחי מיום 22.2.17 כפגיעה בעבודה.
ביום 30.1.20 נדחתה התביעה לפי הוראת סעיף 79 לחוק.
טענות הצדדים:
לטענת התובע, ביום 22.2.17 בשעה 14:00 הוא ביצע ביקורת בבית עסק שפעל ללא רישיון עסק בנתניה. במהלך הביקורת הוא הותקף מילולית ופיזית על ידי אחד מעובדי בית העסק המבוקר. חש מאוים ונסער, הוא החליט לעזוב את המקום. תוך כדי הילוכו לרכבו החל לחוש בסחרחורת וחוסר יציבות עד כדי שנפל ונחבל בראשו. הוא נכנס לרכב ונח. בתום שעה קלה נסע לביתו בראש העין. בשוך היום מצבו לא השתפר עד שבשעה 23:00 לערך התעורר שוב לתחושה קשה של סחרחורת וחוסר יציבות. מיד בנו שגר עמו הסיעו לטיפול ראשוני במוקד טרם בבני ברק. משם הוא הופנה לאיכילוב ואושפז עקב אירוע מוחי. מאותו מועד ועד יום 15.3.17 הוא שהה בחופשת מחלה.
הנתבע מצדו דחה את טענות התובע וטען שלא הוכח אירוע חריג בעבודת התובע במועד הנטען ולא פגיעה שארעה במהלך וכתוצאה מהעבודה.
תשתית נורמטיבית
המושג "תאונת עבודה" מוגדר בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי כ-"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו".
כאשר מדובר בפגיעה פנימית שנגרמה כתוצאה מדחק כלשהו "מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" (ר' עבל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2002)).
ביחס למהותו והוכחתו של אירוע חריג נקבע כי יש צורך לבחון גם את הלך נפשו הסובייקטיבי של התובע, עובר לאירוע, וגם את הנסיבות האובייקטיביות שהובילו לאותו הלך נפשי:
"אירוע חריג יכול למצוא את ביטויו בדחק נפשי בלתי רגיל או במאמץ גופני יוצא דופן, ובחינת השאלה אם מדובר באירוע חריג תיעשה באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח הספציפי (עב"ל 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי – המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 17.1.12). עם זאת, בדיקה זו מצריכה קיומן של ראיות אובייקטיביות, ואין די באמירה גרידא של המבוטח (עב"ל 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] מיום 11.2.14)" (ר' עבל (ארצי) 42970-06-13 אחמד זבדה - המוסד לביטוח לאומי (15.5.2014)).
עיקר הבחינה צריכה להתמקד בחוויה הסובייקטיבית של התובע, אולם בלית כלים מתאימים לחקור כליות ולב, עומדת הבחינה האובייקטיבית כאינדיקציה נוספת להסקת העובדות:
"הלכה היא שבוחנים אירוע חריג באופן סובייקטיבי, היינו את חריגותו בעיניו של המבוטח. אולם הבחינה הסובייקטיבית הזו נעשית על פי מבחן אובייקטיבי – יש להוכיח שהיה כלל אירוע, שבעיני המבוטח, יכול להיחשב כאירוע חריג (ראה עבל 458/99 פלבסקי מאיר נ' בטוח לאומי-משרד ראשי [פורסם בנבו] [עבודה ארצי, כרך לג (58), 31] ובו נאמרו לעניין זה הדברים הבאים: ’אין ספק, כי קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר. משאין בית הדין, לצערו, בוחן כליות ולב ואין הוא יודע המתרחש בנפש האדם, אף הבחינה הסובייקטיבית להתרגזות בעוצמה חריגה טעונה ראיות אובייקטיביות ואין די לעניין זה בעצם אמירת המערער, כי התרגז התרגזות חריגה‘" (ר' עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי, (3.11.2005); ר' גם (ר' עב"ל (ארצי) 31298-09-10 משה בר ששת נ' המוסד לביטוח לאומי (24.12.2012) (להלן – עניין בר ששת)).
בהתאם לכך, נקבע כי:
" ההערכה הנוגעת לסיווג האירוע כ-’אירוע מיוחד‘, כפי שהיא נעשית בשלב הראשוני של בירור התביעה, טרם למינוי מומחה רפואי, מבטאת למעשה שקלול לכאורי ’על פני הדברים‘ של שני גורמים: ההיקף המוערך של התנאי האובייקטיבי, הנוגע למידת הריחוק של האירוע משגרת העבודה הרגילה (וזאת, בהתבסס על "ניסיון החיים", ככל שיש בו ללמד על השפעה נפשית אפשרית של האירוע המדובר על "מבוטח סביר" בנסיבות דומות) וההיקף המוערך של התנאי הסובייקטיבי (ככל שניתן ללמוד עליו מן הראיות הנוגעות לאופן התגובה הסובייקטיבי של המבוטח לאותו אירוע ולעוצמתה של אותה תגובה)" (עבל (ארצי) 50727-09-14‏ ‏ פלוני נ' המוסד לביטוח לאומי (23.11.2015) (עניין פלוני)).
מבחינת נטל השכנוע, הלכה היא כי בשלב זה של ההליך, טרם מונה מומחה רפואי, די להביא ראשית ראיה בלבד:
"כל הנדרש מן העובד, על פי מבחן זה, הוא להביא 'ראשית ראיה' לכך שארע בעבודה אירוע שניתן לראותו ככזה הכרוך במאמץ מיוחד, נפשי או גופני, ועלול לגרום לבוא האוטם או להחישו, הווי אומר: 'אירוע חריג', ביחס לנהוג ולרגיל באותו מקום עבודה, המסביר את בוא האוטם במועד זה ולא באחר"
(בג"צ 1199/92 אסתר לוסקי -בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מז (5) 734; ר' גם (ר' עב"ל 145/03 סבאח עראדה נ' המוסד לביטוח לאומי (2.3.2005)).
ואף זאת, גם אם לאחר בחינתן ושקילתן של הנסיבות השונות נותרנו נבוכים, שמא התקיים אירוע חריג אם לאו, עדיין נוכל למנות לנו מורה כדי להסתלק מן הספק – "במקרה של ספק באם מדובר באירוע חריג אם לאו יש להעביר התיק למומחה" (עב"ל (עבודה ארצי) 481/99 המוסד לביטוח לאומי נ' דוד מכלוביץ', לח(2003) 461 (2003)).

דיון והכרעה
נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את כלל טענות התובע וראיותיו, לא מצאנו כי הרים את הנטל הראשוני להוכיח כי ארע לו הארוע הנטען בעבודתו ביום 22.2.17. ודוק, לו הוכח עצם קרות הנטען, יש להניח כי היה מדובר בארוע חריג. להלן ננמק החלטתנו, ותחילה נפרט את הראיות שעמדו לפנינו.

התשתית העובדתית
טופס התביעה
בטופס התביעה שהגיש התובע הוא רשם – "במהלך ביקורת בבית עסק נתקף ע"י אחד העובדים בצורה מילולית קשה וחריפה ואף התעמת עמו, בטרם שב לרכבו נפל ארצה ונחבל בראשו. נכנס לרכב ונח במשך כשעה ומשם נסע הביתה.
הודעת התובע לחוקר המוסד
ביום 12.11.19 מסר התובע הודעה על פרטי התאונה לחוקר המוסד. להלן הקטעים הרלוונטיים מתוך החקירה, החשובים לענייננו:
"בתאריך 22.2.17... הגעתי לעבודה כרגיל.. בסביבות השעה 14:30 בערך נכנסתי לעסק ברח' העמל... הגעתי לדלת ודיברתי עם מי שהיה מולי. הוא לא הזדהה ולא שיתף פעולה. אני הזדהיתי בפניו והייתי על לבוש אזרחי רגיל. אני לא עובד עם מדים. ואותו בחור אמר לי בגסות – לא מעניין אותי. הוא אמר לי שאני אבוא עם מדים או מישהו שהוא מכיר. אז אמרתי לו שאני אראה לו תעודה והוא אמר שלא מעניין אותו ושאני אעזוב את המקום. עמדתי בחוץ ומילאתי את דוח הביקורת שאני ממלא ואז הוצאתי את מכשיר הנייד שלי של העבודה כדי לצלם מס' תמונות של העסק וסביבתו ואז אותו בחור שהיה בסביבות גיל 40-50 קפץ עליי. הופתעתי מהתגובה שלו כי לא קרה משהו מיוחד. הוא ביקש ממני לעזוב ואמרתי לו שאני לא עוזב וכי יש לי סמכות לעשות מה שאני עושה. הוא קפץ עליי, ניסה לקחת את הטלפון ואמר לי לעזוב את המקום מיד. זו הייתה התנהגות ממש חריגה. הוא לא הרביץ לי וזה היה קרוב לאלימות פיזית ומילולית ובזה שהוא כמעט תקף אותי. יצאתי מתחומי העסק או ברחתי מתחומי העסק ועשיתי הכול להימנע. עזבתי את המקום אחרי שצילמתי כמה תמונות למרות שהוא התנגד ועזבתי את המקום ואתה יכול לקרוא לזה ברחתי 'ברחתי' מהמקום והלכתי ואיך שאני יוצא לכיוון האוטו באותו רחוב הרגשתי רע והרגשתי סחרחורת. מיד זה התחיל והלכתי לאט לאט לכיוון האוטו שלי. הגעתי לאוטו ופתחתי את הדלת ועדיין הרגשתי רע והתיישבתי לנוח באוטו והרגשתי רע באופן כללי ונרדמתי באוטו או שהתעלפתי. הפעלתי את המזגן ואני רוצה להגיד שהתעלפתי והתעוררתי כעבור שעה. ואז יצאתי החוצה מהאוטו ופתחתי את הדלת ואני רואה שהכול אותו דבר. למעשה, לא נסעתי עם האוטו אלא באותו מקום שהרכב חנה ליד רח' העמל. כשיצאתי מהרכב הרגשתי סחרחורת ונפלתי על הרצפה. חזרתי חזרה לאוטו ובדקתי את עצמי ואמרתי שאני לא מרגיש טוב ושאני אלך הביתה. חזרתי הביתה בסביבות השעה 16:30-17:00 שזו השעה הרגילה והלכתי לישון שזה גם לא אופייני לי. בשעה 24:00 התעוררתי ואני קם מהמיטה לשירותים. אני רואה שהסחרחורת קיימת. ירדתי במדרגות לבן שלי... ואמרתי לו שאני לא מרגיש טוב ומה הוא מציע... והוא אמר לי שעכשיו הולכים למוקד...".
התובע נשאל – "אם היה לך אירוע של כמעט תקיפה, כמו שאתה מתאר לי, למה לא נסעת מהמקום ונשארת ברכב באזור?" והוא ענה – "לא הרגשתי טוב...";
עוד סיפר התובע כי משך האירוע היה כ-10 דקות; הפן הפיזי באירוע היה שהמבוקר "בא לקראתי ואני נסוגתי לאחור. היה מגע, דחיפה. הוא התקרב אליי ואני נסוגתי לאחור. הוא לא תפס אותי ודחף אותי אבל הוא ניגש כלפיי בצורה מאיימת ואני נסוגתי לאחור";
התובע סיפר לחוקר שהוא ערך תיעוד לאירוע בו הוא רשם שהמבוקר תקף אותו פיזית ומילולית ולכן הוא נאלץ לעזוב את המקום והחוקר ביקש ממנו עותק של הדיווח;
עוד שאל החוקר מדוע האירוע דווח רק למזכירת האגף ולא למנהל? והתובע השיב שבאותו זמן המנהל נעדר לקראת יציאה לפנסיה;
מבחינת מדיניות הפיקוח, הסביר התובע לחוקר, כי עסקים שלא משתפים פעולה מדווחים למחלקה. מחלקת הפיקוח מוציאה להם מכתב למתן גרסה שזה דומה להזמנה לחקירה. לפעמים מנסים לעשות ביקורת נוספת בשילוב פקח נוסף ולפעמים מוותרים. רק במקרים חריגים מבקשים ליווי משטרתי לביקורות.
לגבי העסק שבוקר באירוע, הוא סיפר, לא ידוע לו על פעולות אכיפה נוספות שנעשו. התובע הסביר שהוא חשש להמשיך פעולות אכיפה שם – "אני לא משחק משחקי כוח, מבחינת אכיפה לא ויתרתי לו, החריג היה ההתנהגות של הבן אדם. הניסיון שלו לתקוף אותי והקפיצה שלו עליי... יש הרבה מאוד אנשים שלא ששים, מקבלים אותי בהבנה ולא תוקפים אותי ולא יוצאים כלפיי ומכירים בסמכות שלי ובעבודה שלי וזו בהחלט תגובה חריגה". בהקשר זה סיפר התובע לחוקר שמתחילת עבודתו בשנת 2012, לא היו לו מקרים בעבר שניסו לתקוף אותו;
אשר לתקיפה, סיפר התובע שהוא הרגיש "מופתע, הייתי באותו רגע מופתע ולחץ פנימי ועבר לי בראש... הרגשתי פגוע ומבולבל ולא היה ברור לי מה עובר עליי. הרגשתי רע וסחרחורת, הלכתי לאוטו והרגשתי צורך לנוח ורע מאוד";
לגבי התיעוד הרפואי שאל החוקר מדוע בדוח של טרם מיום 23.2.17 בשעה 00:45 לא צוין דבר ממה שתואר בחקירה? אלא נרשם – "בשעה 14:00 החלה סטייה ימינה בזמן הליכה..."? לתובע לא הייתה תשובה;
החוקר שאל גם על דוח סיכום האשפוז מביה"ח איכילוב שלא נכתב בו דבר על האירוע והתובע ענה – "זה דוח המחלקה לא דוח המיון... אני סיפרתי במיון". אולם התובע לא ידע אם בדוח המיון כתוב משהו על האירוע;
לבסוף שאל החוקר לגבי הפער בין הגרסה שמסר התובע אצלו לבין הגרסה שנכתבה בטופס התביעה. בטופס התביעה נכתב שהתובע נפל ונחבל בראשו בדרכו למכונית. לעומת זאת, בחקירה הוא סיפר שהוא הלך ישירות לרכב, בלי שנפל. התובע לא הכחיש את הפער ואמר שהטופס מולא ע"י עורך דינו ושמדובר בטעות – " אני אומר שזו טעות סופר של שני מילים וחוץ מזה הכול אותו דבר" אולם בהמשך הוא חזר בו ואמר – "אני הייתי במצב של ערפול חושים וכל מצב יכול להיות... כתוב במסמכים הרפואיים שיש לי בעיות זיכרון". התובע אמר שהוא נפל ונחבל בראשו באופן "ודאי". בשלב זה הקשה עליו החוקר ושאל כיצד במסמכי הרפואיים מביה"ח לאחר האשפוז נכתב – "שולל חבלה בראש". התובע ענה ש"אין סתירה בין הדברים" כיוון שבפועל לא נשארו ממצאים המעידים על חבלה בראש.

הודעת מזכירת האגף – הגב' יעל צמח – לחוקר המוסד כאמור, התובע מסר לחוקר כי למחרת האירוע הוא דיווח למזכירת האגף (הגב' צמח) על שקרה (עמ' 3, ש' 82 להודעת התובע לחוקר המוסד).
לאור גרסתו, נדרשה הגב' צמח גם היא למסור הודעה לחוקר המוסד (ההודעה צורפה לתצהיר התובע). הגב' צמח אמרה לחוקר שהיא לא זוכרת מה קרה ולא יודעת לומר אם התובע התקשר אליה לדווח לה שהוא לא מרגיש טוב אם לאו. בתגובה להודעת התובע שהוא דיווח לה למחרת האירוע, אמרה הגב' צמח – "אם הוא דיווח לי אני ישר כותבת ושולחת במייל לציפי כהן". במעמד החקירה בדקה הגב' צמח את תיבת הדוא"ל שלה ומצאה דוא"ל מיום 1.3.17 מהתובע. הגב' צמח לא זכרה אם התובע אכן הודיע לה למחרת האירוע כנטען פרטים נוספים על האירוע, על הוויכוח ושהוא אושפז.
הדוא"ל מיום 1.3.17 צורף אף הוא לתצהיר התובע וכך נכתב בו – "בעת שהייתי באזור התעשייה נפלתי ונחבלתי קלות בראש ביום 22.2.17 בסביבות השעה 14:00. לאחר מכן בשעות הערב חשבתי סחרחורת והלכתי למוקד שהפנו אותי לבדיקות. בברכה".

דוח הפעולה שהכין התובע
דוח הפעולה צורף לתצהיר התובע. כאמור, התובע מסר לחוקר המוסד שהוא החל למלא את הדוח ואז הגיע הבחור מהעסק שתקף אותו. הוא השלים את הדוח והגישו רק לאחר האשפוז. בדוח נכתב שהמבוקר לא אפשר לוח לצלם תמונות וכי הוא הותקף "במילים קשות וכמעט תקף אותי פיזית".

מסמכים רפואיים
בנוסף לתיעוד האמור קיים רישום במסמכים הרפואיים שנערכו בסמוך לאירוע (המסמכים צורפו לתצהיר התובע). עיון ברישומים מעלה כי אין בהם כל תיעוד לאירוע שהתובע טען כי התרחש. יתירה מכך, יש רישומים במסמכים הסותרים את גרסת התובע. כך, בדוח "טרם" נכתב – "משעה 14:00 בצהריים החלה סטייה ימינה בזמן הליכה, סחרחורת קלה. ללא כאבי ראש..."; ובדוח האשפוז נכתב – "בן 56, ברקע לחץ דם, השמנת יתר, נוטל אספירין. יום טרם קבלתו בשעות הצהריים מתאר הופעה של תחושת חוסר יציבות תלוית תנוחה – מוקלת בשכיבה ומחמירה בקימה עם נטייה לימין. שולל חום, חבלת ראש, מניפולציה צווארית, הפרעה בדיבור, חולשת גפה, הפרעת תחושה. ללא דינמיקה מאז הופעת התלונות"; וכן במכתב שחרור מיום 27.2.17 – סיעודי – נכתב – כי אין לתובע היסטוריה של נפילות; התיעוד הרפואי אם כן סותר את גרסת התובע בדבר נפילה וחבלת ראש ושותק לחלוטין לגבי ארוע כלשהו שהביא לסערת רגשות . בנוסף למסמכים הרפואיים הציג התובע את טופס ב"ל 250 שאינו מתוארך ולא הובהר מתי ניתן לו, אולם אין מחלוקת כי לא ניתן קודם ליום 1.3.17.

התמונה העובדתית העולה מהראיות:
מהאמור לעיל עולה כי לבד מגרסת התובע, שהיא גרסת יחיד ללא כל עדים, אין כל תמיכה בטענות התובע לעצם קרות האירוע במועד הנטען. יתרה מזו, עדות התובע עצמה אינה אחידה ורצופת סתירות ולכן לא נוכל להסתמך עליה. התובע לא הביא כל תמיכה במסמכים או בעדויות לכך שאכן ארע אירוע הנטען .
כאמור עבודת התובע כוללת פיקוח על עסקים וכפי שהבהיר בעצמו יתכן והוא נתקל בקשיים מול בעלי העסק. על התובע מונח הנטל להוכיח כי הביקור שערך ביום האירוע הנטען התפתח באופן המתואר על ידו. ככל שהיינו קובעים כי האירוע המתואר אכן ארע, היינו תקיפה מילולית וכמעט פיזית אשר גרמה לו באופן מיידי לתחושות פיזיות קשות, היינו נוטים לקבוע כי מדובר באירוע חריג עבור התובע. אולם עדות התובע נסתרה לא אחת על ידי גרסאות אחרות שמסר, ובהעדר כל עדות או תיעוד תומך אחר מזמן אמת, לא ניתן לקבל הטענה כי התרחשו הדברים המתוארים על יד ו.
כאמור טענתו הראשונית (המתועדת) של התובע היא כי נפל ונחבל בראשו. כך טען במייל ששלח לגב' צמח בתאריך 1.3.17. התובע לא טען בהזדמנות ראשונה זו כלל לוויכוח או ארוע אלים כלשהו. גם בטופס ב"ל 250, בטופס התביעה לנתבע טען התובע לנפילה וחבלה בראש .
מאידך, לרופאיו לא סיפר על נפילה וחבלה בראש ולמעשה שלל אותה במפורש. לחוקר מסר גרסה ראשונית, קודם שעומת עם כתב התביעה, ולא טען שנפל ונחבל בדרכו לרכב, הוא אמר שהוא הלך למכונית, בלי להזכיר את הנפילה. רק לאחר מכן שינה גרסתו והוסיף סיפור של נפילה עם גרסה לא עקבית, קודם טען עורך הדין שלו טעה כשמילא את הטופס ולאחר מכן אמר שהוא סובל מבעיות זיכרון. גם לגבי עיתוי הנפילה, בדרכו לרכב או אחרי שנח ויצא, קיימת סתירה.בדיון תיקן התובע וחידד כי האירוע בגינו הוגשה התביעה אינו הנפילה וחבלה כי אם ארוע חריג של וויכוח ו'כמעט תקיפה' שחווה בבית העסק המבוקר.
אולם גם טענה חדשה זו, כי האירוע הינו הוויכוח, ולא מה שאירע לאחריו, הינה מלאת סתירות, לא תועדה כלל בזמן אמת ולא דווחה . לא על ידי התובע עצמו בדיווחיו למעסיקו לאחר האירוע ולא בפני רופאיו. סיפור אירוע הוויכוח נטען לראשונה רק במסמך משפטי – דוח הפעולה שמ ילא התובע והגיש במועד שלא הובהר אולם אין חולק כי הינו מאוחר למועד שחרורו של התובע מבית החולים .
כך גם לגבי האמור טופס בל 250, מדובר בטופס הכולל שני רישומים, תחילה סיפור הנפילה וחבלה בהתאם לאמור בדוא"ל מיום 1.3.17 ולאחר מכן בכתב שונה, סיפור הוויכוח. הרישום כולו אינו מתוארך ולא הובאה כל עדות של עורכו.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע ארוכות לגבי היעדר רישום מתאים לאירוע הנטען בתיעוד הרפואי. תשובותיו לשאלות ב"כ המוסד ושל בית הדין היו לא עקביות. פעם העיד שסיפר לגורמים המטפלים על האירוע – "אני אומר במפורש, אני מגיע לטרם למוקד, מראיינת אותך פקידה או משהו כזה, אני אומר לה מה היה, אני אומר לה שאני בשעה 14:00 בצהריים בעבודה" ופעם העיד שהתמקד במצבו הרפואי ופעם העיד שהוא לא זוכר מה סיפר לגורמים המטפלים – "אני התמקדתי בממצאים הרפואים, במה קרה ומה התחלתי להרגיש רע וזה. להגיד לך את האמת, אם סיפרתי את כל הסיפור מסביב או לא, אני במפורש הייתי מוטרד מאוד ממצבי הרפואי ומה התחלתי להרגיש מהצהריים ואמרתי לרופא מה הרגשתי" (ר' עמ' 15-17 לפרוטוקול).
נקודה נוספת הנוגעת המטילה ספק בגרסת התובע היא העובדה שלא אותרה הודעתו הנטענת לגב' צמח למחרת האירוע, כפי שמסר לחוקר; גב' צמח טענה כי היא עורכת רישום לגבי פניות מסוג זה. לא זו גם זו, ללא כל תלות ברישומיה של גב' צמח, שלח התובע עצמו את המייל מיום 1.3.17 ובו כאמור לא נרשם דבר על אודות אירוע הביקורת וויכוח כלשהו , אלא רק על נפילה, חבלה קלה בראש ואשפוז.
התובע בחקירתו הנגדית לא נתן כל הסבר מדוע הוא לא כתב לגב' צמח דבר על האירוע. התובע לא הזמין את הגב' צמח לעדות בעניין, על אף מרכזיותה כעדה בנושא תיעוד האירוע. היינו מצפים שבשיחה שהתקיימה למחרת האירוע, אם התקיימה, ובוודאי בשיחה משבוע לאחר האירוע הנטען, היה אמור התובע להצביע בפני גב' צמח על כל השתלשלות של הארוע הנטען ותוצאותיו. לא סביר בעיננו כי התובע לא ידווח בשיחה הטלפונית על אירוע כה חריג בעבודה, שגרם לו לתופעות בריאותיות משמעותיות שהובילו לאשפוז, וגם אם נקבל את גרסתו כי נאמר לו לשלוח מייל, הרי שבמייל ששלח, אין כל אזכור של הוויכוח והכמעט תקיפה.
התובע הצביע על דוח האירוע שהוא מילא כפקח בטענה כי שם נרשם אודות האירוע . אולם דוח אירוע זה, כפי שהעיד התובע, מולא רק בחלקו בזמן אמת ולא הושלם וממילא לא הוגש אלא לאחר ששוחרר מבית החולים . משכך לא מדובר בדוח מזמן אמת שניתן להסתמך עליו כראיה לקרות האירוע, אף אם התובע החל למלאו בזמן אמת כטענתו, לא הוכח מהו אותו חלק שמולא בזמן אמת.
לאור כל האמור משגרסת התובע לא נתמכת בראשית ראיה, ומאחר ועדותו עצמה אינה עקבית ואינה מהימנה, אין בידינו לקבל עדותו של התובע בדבר עצם קרות הארוע הנטען .

סוף דבר
לא הונחה תשתית ראייתית, אף לא ברמה הראשונית למינוי מומחה, לכך שארע לתובע האירוע הנטען.
התביעה נדחית.
אין צו להוצאות.
לצדדים זכות לערעור לבית הדין הארצי בירושלים תוך 30 יום מקבלת החלטה זו.

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ב, (12 אוקטובר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר דניאל הרפז
נ.צ. מעסיקים

כבוד השופטת יפית מזרחי-לוי
אב"ד


מעורבים
תובע: יצחק אייק אייזנמן
נתבע: המוסד לביטוח לאומי
שופט :
עורכי דין: