ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין אילנה שרעבי נגד בנק דיסקונט חדרה :

בפני כבוד השופט ראמי נ. נאסר

מבקשת

אילנה שרעבי

נגד

משיב

בנק דיסקונט חדרה, סניף הרברט סמואל 11090

החלטה

מונחת לפניי בקשת המבקשת להורות על "עיכוב ביצוע פסק -דין ולחילופין לסעד זמני לתקופת הדיון בתביעה". למעשה מדובר בבקשה לסעד זמני שיעכב ביצוע פסק דין כספי שניתן נגד המבקשת.
ברקע הבקשה, תביעה שהגישה המבקשת ובה היא עותר ת להורות על ביטול פסק דין אשר ניתן בבית משפט זה ביום 19/04/2017 בת"א 29227-09-11 (כבוד השופטת דנה ופר) (להלן: פסק הדין). באותו הליך הטיל בית המשפט חיוב כספי על המבקשת. טענת המבקשת בהליך זה היא כי פסק הדין מבוסס על הטעיה ומרמה, וה יא מבקש ת כאמור להורות על ביטולו. יצויין כי ביום 04/10/2021 הגישה המבקשת בקשת לתיקון כותרת כתב התביעה ל"תביעה לביטול פס"ד ובקשה לדיון חוזר לאור גילוי מסמכים לאחר פס"ד".
הבקשה לסעד זמני הובאה לפניי כשופט תורן בתקופת הפגרה , ובהחלטתי מיום 03/09/2021 לא ראיתי הצדקה למתן צו ארעי. על-כן קבעתי דיון ליום 09/09/2021.
מועד הדיון נדחה לבקשת הצדדים ליום 30/09/2021. חשוב לציין כי בבקשה המוסכמת לדחיית מועד הדיון נטען, כי טרם הומצאה האזהרה בתיק ההוצאה לפועל שנפתח למימוש פסק הדין לידי המבקשת, כך שלא ניתן לנקוט בהליכי הוצל"פ ולגרום נזק למבקשת, אלא לאחר חלוף 60 ימים מיום מסירת האזהרה .
לדיון שהתקיים ביום 30/09/2021 לא התייצבה המבקשת אלא נציג מטעמה, מר יהודה לוי, וזאת בעקבות בקשה מפורטת והחלטה קודמת מיום 17/09/2021. במהלך הדיון ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות . אולם בהעדר הסכמות ולאור השלמת טיעונים מטעם הצדדים, מבלי שצד עמד על חקירת הצד השני, יש להכריע בבקשה לסעד זמני.
טרם שאדרש לטענות שהעלו הצדדים במסגרת הבקשה שלפניי והדיון בסעד הזמני, יש לעמוד על ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים בהמשך לפסק הדין העומד במוקד הליך זה, ועל כך אעמוד בקצרה להלן:
בפסק הדין אשר ביטולו מתבקש, קבע בית המשפט כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 187,732 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבת, אגרה ושכ"ט עו"ד. יוער כי במסגרת הליך זה ניתן פסק דין כנגד שני נתבעים נוספים.
המבקשת לא השלימ ה עם פסק הדין והגיש ה עליו , יחד עם נתבעת נוספת, ערעור לבית המשפט המחוזי ב חיפה (ע"א 428-06-17). המבקשת ביקשה לצרף ראיות חדשות ביחס להעברת כספים (כביכול) למשיב עקב מכירת רכב משועבד במסגרת הליך אחר. ביום 15/02/2018 דחה כבוד בית המשפט המחוזי את הערעור. כמו כן, דחה כבוד בית המשפט המחוזי את הבקשה לצירוף ראיות חדשות וקבע כדלקמן: "לעניין הבקשה להוספת ראייה, אני סבור שלא די בנתונים שהובאו כדי להביא למסקנה שלא ניתן היה להביא את הראיה בפני בית משפט השלום. טענת המערערת היא, כי הרכב שהיה משועבד כבטוחה לפירעון החוב, נמכר בפועל על ידי בנק אחר. המערערת 2 טוענת כי הנתונים הרלוונטיים בהקשר זה לא יהיו בידיעתה בשל נתק ביחסים בינה לבין רז לוי. כפי שהראה בא כוח המשיב, הבקשה לרשות להתגונן שהוגשה בבית משפט השלום, ואשר לא כללה טיעון בעניין הרכב הנ"ל, הוגשה במשותף מטעמה של המערערת 2 ומטעמו של רז לוי הנ"ל. בנסיבות אלה, דין הבקשה להוספת ראיה להידחות".
בהליך הערעורי שהגישה המבקש ת על פסק הדין של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון (רע"א 2119/18) נפסק ביום 14/05/2018, כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת שידון במלוא טענות ההגנה שהעלתה המבקשת.
לאחר שהוחזר הדיון לבית משפט השלום, נדרש המותב הדן בתיק לבקשה לצירוף ראיות חדשות ובהחלטה מיום 27/02/2019 נדחתה בקשת המבקשת לחייב את המשיב בגילוי מסמכים ביחס לקבלת כספים עקב מכירת רכב משועבד. בהמשך ניתן פסק דין משלים ביום 08/07/2020 (להלן "פסק הדין המשלים") אשר קבע כי יש להפחית מהסכומים שנפסקו בפסק הדין המקורי, סך של 37,000 ₪. כמו כן, מצא בית המשפט לחייב את המשיב בהוצאות משפט.
על פסק הדין המשלים הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 38561-09-20 ). כבוד בית המשפט המחוזי הגדיר בפסק דינו שלוש מחלוקות עיקריות: הראשונה, אם, כגרסת ה משיב, בית המשפט העליון נתן רשות לערער אך ורק בשאלת השיקים שאבדו בבנק, או, כגרסת המבקשת, על בית משפט לדון בכל הסוגיות, לרבות אם להתיר צירוף הראיה ולדון בשאלת הרכב ששוחרר על ידי הבנק, והחשבון לא זוכה בערכו; השניה, האם נכון פסק בית משפט קמא כאשר קבע כי רק חלק מהשיקים, הם שיקים שהוכח כי אבדו או שהיו שיקים נוספים; השלישית, מהו גובה הפיצוי שהיה על המשיב לפצות את המבקשת בגין אובדן השיקים .
כבוד בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 08/04/2021 קבע כי ביחס למחלוקת הראשונה, אין לקבל את טענת המבקשת. נקבע כי כוונתו של בית המשפט העליון הייתה להחזיר את הדיון לבית משפט השלום על מנת לדון אך ורק בשאלת השיקים האבודים ובעניין זה בלבד יש לדון בכל טענות ההגנה של המערערת . ביחס למחלוקות הנוספות, הוגדל סכום הקיזוז בגין השיקים לסך 49,000 ₪ והוטל חיוב נוסף על המשיב בגין נזק לא ממוני למבקשת בסך 8,000 ₪.
על פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א3917/21). בית המשפט העליון דחה ביום 19/07/2021 את הערעור.
במהלך הדיון שהתקיים לפני התברר כי הוגשה בקשה לדיון נוסף ו/או עיון חוזר אשר נדחתה גם היא.
משמוצו ההליכים הערעוריים על פסק הדין ופסק הדין המשלים, פתח המשיב תיק הוצאה לפועל למימוש פסק הדין המקורי (לאחר שתוקן בפסק הדין המשלים) תוך ביצוע התאמות לסכום החוב בשל חיוב המשיב בהוצאות משפט בחלק מההליכים הקודמים.
הנה כי כן, פסק הדין שבמוקד הליך זה, בו הטיל בית המשפט חיוב כספי על המבקשת (יחד עם נתבעים נוספים) נותר על כנו, בכפוף להכרעת בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על פסק הדין המשלים.
ואולם, המבקשת מבקשת להורות על עיכוב מימוש פסק הדין, על יסוד מספר טענות. לטענת המבקשת, המשיב רימה את בית המשפט והמבקשת עצמה בכך שהסתיר מידע ומסמכים ביחס לכספים שקיבל ממכירת רכב משועבד עוד בשנת 2010. נטען כי עובדה זו נתגלתה למבקשת לאחר מתן פסק הדין. נטען כי בפסק הדין נפלו שגיאות מהותיות ויסודיות. לטענת המבקשת, החוב לבנק עומד היום על כ- 700,000 ₪ וכי הבנק יפעל למימוש ומכירת דירת מגורים של המבקשת כך שלמעשה מדובר בפסק דין של פינוי ונזק בלתי הפיך לה ולבני משפחתה . עוד נטען כי המבקשת סובלת ממצב בריאותי וכלכלי קשה, כך שהמבקשת לא תוכל לעמוד בסיטואציה של ביצוע פסק דין ופינוי דירתה. לטענת המבקשת היא מתקיימת מקצבת פנסיה זעומה בסך 3,500 ₪. המבקשת הוסיפה כי מתנהל נגדה תיק איחוד בהוצאה לפועל הכולל חובות רבים וגבוהים.
מנגד טוען המשיב כי הטענות אותן מעלה המבקשת בהליך דנן, בו מבקשת היא כאמור להורות על ביטולו של פסק הדין , נדונו והוכרעו כבר על יד יותר מערכאה. נטען כי המבקשת מנסה פעם נוספת לדחות את הקץ. נטען למעשה בית-דין, השתק ומניעות מהעלאת אותן טענו שנדונו על ידי הערכאות השונות, במסגרת הליך חדש של ביטול פסק דין.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי את טיעוניהם בדיון שהתנהל לפניי וכן בחנתי את המסגרת הנורמטיבית , הגעתי לכלל מסקנה כי יישומם של שיקולים אלו בענייננו מוביל לדחיית הבקשה.
המבחנים הכלליים למתן סעדים זמניים קבועים היום בפרק ט"ו בסעיפים 94-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 (להלן "התקנות החדשות "). תקנה 109 קובעת לעניין צו מניעה זמני כדלקמן: "בית המשפט רשאי להורות למשיב להימנע מלעשות או להימנע מלהוסיף ולעשות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, פעולה כלשהי, אם שוכנע כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצועו הראוי של פסק הדין". ההסדר הקודם היה קבוע בתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984- (להלן "ה תקנות הישנות"). יציין כי התקנות העוסקות בסעדים זמניים זכו לשינויים מינוריים, אם בכלל. כך שהשינויים הם ברובם תיקונים נקודתיים ושינויי נוסח בלבד (ראו: ת"א (ת"א) 56304-03-21 סאלי סרור נ' בר יוסף ובניו יזמות עסקית בע"מ (20/08/2021); רע"א 1556/21 מיכאל (מיקי) עירון נ' אלרן שפירא בר-אור (22/04/2021)).
בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עיקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך (ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (20/09/2011)).
בכל הנוגע לקיומה של עילת תביעה לכאורה, סבור אני כי טענות המבקש ת מעוררות קשיי ם לכאוריים של ממש. מבלי לקבוע מסמרות לגופו של עניין, עסקינן לכאורה בטענות בעלות אופי ערעורי על פסקי דין שניתנו על ידי הערכאות השונות בהליכים בין הצדדים.
עיון בכתב התביעה מלמד כי הטענה לביטולו של פסק הדין מבוססת בעיקרה על טענה בדבר מרמה והטעיה, וכן הסתרת ראיות מהותיות.
מסקירת הפסיקה של הערכאות השונות ראינו כי הייתה התייחסות לסוגיית צירוף ראיות ביחס למכירת הרכב ובתי המשפט דחו את טענות המבקשת בהקשר זה ואף לא איפשרו צירוף ראיות נוספות (ראו סעיף 6(ב) לעיל).
זאת ועוד, מקרים שבהם יבוטל פסק-דין חלוט – חריגים ונדירים הם. בבסיס כלל זה עומדים האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו לבל יוטרד בהטרדה חוזרת ונשנית מצדו של בעל הדין שכנגד, וכן האינטרס הציבורי בסופיותם של הליכים משפטיים, מפאת מוגבלותו של המשאב השיפוטי. בהליכים פליליים קיים אמנם המנגנון של "משפט חוזר", בו יועמד לדיון מחדש עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, אולם אין בחוק מנגנון דומה לדיון חוזר בהליך אזרחי. בנסיבות מסוימות יתערב בית המשפט ויבטל פסק-דין חלוט. הפסקיה הכירה באפשרות לבטל פסק-דין מכוחה של סמכות טבועה של בית המשפט בשני מקרים אפשריים: אם פסק הדין היה נגוע במרמה; או אם התגלו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בעיצומו של ההליך ושיש בכוחן "לשנות את פני ההכרעה מיסודה". בכל מקרה, על בית המשפט לוודא כי שיקולי הצדק עולים על השיקולים של יציבות וודאות המשפט, באופן המצדיק את ביטול פסק הדין (ראו: ע"א 5010/06 מרק בן איבגי נ' ד.ר נופרים ואלי חן בע"מ (06/11/2010)). מכל מקום, הובהר כי מאחר שסמכות זו מהווה חריג לעיקרון סופיות הדיון, השימוש בה ייעשה אך בהתקיים נסיבות דרמטיות ובמקרים חריגים ונדירים (ראו והשוו: ע"א 2455/20 מרדכי בן דוד נ' יעל גלסמן (25/07/2021)).
הטענה של המבקשת, בעניין תרמית והסתרת ראיות, אינה מבוססת בשלב זה על עובדות מוצקות וטענות של ממש המעידות על כך.
למעשה מבקשת המבקשת ליצור "מסלול עוקף" לדחיית בקשותיה לצירוף ראיות חדשות, ולאיין את אותן הכרעות של הערכאות השונות בעניין אי התרת צירוף ראיות חדשות ולהתנער מהן על יסוד טענת מרמה . למבקשת ניתנו הזדמנויות רבות להביא ראיות להוכחת טענת המרמה אך לא עלה בידה לשכנע את הערכאות השונות, וכעת היא מבקשת להפוך את היוצרות. על כן, מוטל עליה נטל כבד במיוחד במסגרת תביעה לביטול פסק דין חלוט, ועליה לשכנע את בית המשפט לסייע בידה להמציא את הראיות המבססות, לשיטת ה, את טענת התרמית.
לפיכך, נראה כי בנסיבות אלו המשוכה להוכחתה של טענת המרמה - משוכה שהיא גבוהה כאמור גם במקרה הרגיל - גבוהה היא אף יותר, ולא השתכנעתי כי לצורך מתן הסעד הזמני עמדה המבקשת בנטל המוטל עליה ביחס לתנאי הראשון.
אשר לשיקול הנוסף של מאזן הנוחות - יש לציין כי נוכח "מקבילית הכוחות" בין שני התנאים הראשונים למתן סעד זמני, כאמור לעיל, ומשבענייננו ישנם כמפורט קשיים לכאוריים רבים לעניין קיומה של זכות תביעה לכאורה, מוטל על המבקשת להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת ה ברף גבוה וביתר שאת (ראו והשוו: ת"א (נצ') 49655-05-21 וקנין נ' מדינת ישראל (08/09/2021 )).
זאת ועוד, בענייננו לא מדובר בבקשה רגילה למתן סעד זמני בערכאה הדיונית, אלא בבקשה למתן סעד זמני של עיכוב ביצוע פסק דין אשר התנאים לקבלתה הם מחמירים יותר, מאחר ולמבקשת כבר היה את יומה בבית המשפט ועצם מתן פסק הדין כנגדה, לאחר שטענותיה לרבות בעניין הראיות החדשות נבחנו בערכאות השונות, משנה את נקודת האיזון בין בעלי הדין. כך, שהנטל המוטל על המבקשת הוא כבד יותר, ולכך יש להוסיף את העיקרון כי יש ליתן לזוכה ליהנות מפרי זכייתו .
המבקשת טוענ ת כי אמנם מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי. יחד עם זאת, המשמעות המעשית היא פינוי המבקשת, הסובלת ממצבה בריאותי וכלכלי קשה, מדירתה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת מטעמים שונים: הראשון, במשך מספר שנים מאז מתן פסק הדין ננקטו הליכים רבים שגרמו למעשה לעיכוב מימוש פסק הדין עד היום ובכך נגרם נזק מתמשך למשיב אשר זכה בהליך משפט ונמנע ממנו לממשו. שנית, כנגד המבקשת מתנהל איחוד תיקים בהוצאה לפועל וקיים ממילא עיכוב הליכים. אמנם זכותו של כל נושה לנקוט בהליכים במסגרת תיק ההוצאה לפועל בכפוף להוראות המיוחדות בעניין זה, יחד עם זאת המבקשת רשאית להעלות את טענותיה ביחס לנקיטת הליכים בפני רשם ההוצאה לפועל ולא ב מסגרת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. שלישית, אינני מקבל את טענות המבקשת לפיהן מדובר בפסק דין של פינוי, מאחר ואין חולק כי מדובר בפסק דין כספי, אשר ניתן לממש ולבצעו בדרכים שונים בהוצאה לפועל. מצבה הכלכלי והבריאותי הקשה של המבקשת שנתמך במסמכים שונים שצורפו לבקשה, ביחס לכל הטעמים הנ"ל, אין בו כדי להטות את מאזן הנוחות (המוגבר) לטובתה של המבקשת .
אשר לשיקול השלישי של יושר, צדק ותום לב – אציין כי לא ראיתי בשיקולים אלו כדי לתמוך בקבלת בקשתה של המבקשת. זאת ועוד, השיהוי הניכר בהגשת התביעה דנן לאחר שני הליכים ערעוריים, מטה את הכף לטובת סופיות הדיון ודחיית הבקשה.
לאור כל האמור והמקובץ לעיל, מסקנתי היא כי המבקשת לא עמדה בנטל המוגבר המוטל עליה ביחס לשלושת התנאים למתן סעד זמני. נוסף על כך, בהתחשב במספרם הרב של ההליכים שהתנהלו בין הצדדים ולאחר ששמתי לנגד עיני מגוון נוסף של שיקולים ביסודם ניצבות תכליות שונות המאוזנות אלה מול אלה, כגון יעילות דיונית, מניעת הליכי סרק, מניעת הכבדה שלא לצורך וחיסכון במשאבים שיפוטיים , הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.
טרם סיום אציין את המובן מאליו – אינני מביע כל עמדה ביחס לדינה של התובענה העיקרית, אשר בה יכריע בית המשפט לפי מיטב שיקול דעתו, לאחר שינוהל ההליך כהלכתו, ויוצגו מכלול טענות הצדדים.

בנסיבות המיוחדות של המקרה, חרף התוצאה אליה הגעתי והרבה לפנים משורת הדין, אינני עושה צו להוצאות.
המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים.

71
546783

ניתנה היום, ב' חשוון תשפ"ב, 08 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.


מעורבים
תובע: אילנה שרעבי
נתבע: בנק דיסקונט חדרה
שופט :
עורכי דין: