ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין יוסף זערור נגד מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ :

בפני כבוד ה שופטת עמיתה שרה דברת

המערער

יוסף זערור
ע"י ב"כ עוה"ד אהוד רז ואח'

נגד

המשיבים
1. מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ
באמצעות פמ"ד ע"י עוה"ד דנה הבר וערן סירוטה
2. ס.ר בחירי עבודות כלליות בע"מ

בית משפט בחן את סוגיית הבעלות על הרכב במועד מתן צו העיקול, ביום 24 .09.2020 ואין חולק כי רישום הבעלות על הרכב ע"י המערער התבצע ביום 27.10.2020, לאחר מתן צו העיקול. ביהמ"ש בחן את ההסכם, נסיבות חתימתו, אופן התשלום, מערכות היחסים בין הצדדים, המסמכים והראיות שהובאו בפניו וקבע כי במועד הטלת העיקול הרכב לא היה בבעלות המערער.

פסק דין

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע, בת"א 54391-09-20 מיום 2.3.2021 שניתן ע"י כבוד השופטת אורית ליפשיץ, אשר דחה את בקשת המערער לביטול עיקול על רכב מסוג מרצדס בנץ, שנת ייצור 2019, מ.ר. 5599901 (להלן: "הרכב").

העובדות הרלוונטיות:
ביום 5.5.20 רכשה המשיבה 2 - ס.ר בחירי עבודות כלליות בע"מ, חברה פרטית אשר התאגדה ביום ה- 28/2/19, ועוסקת במתן שירותי הסעות והובלות נוסעים באוטובוסים לטיולים וכו' (להלן: המשיבה 2) - מיורודרייב את הרכב בסכום של 925,00 ש"ח, וקיבלה החזקה בו אך לא העבירה הבעלות ברכב על שמה.
ביום 29.5.20 נערך הסכם בין המשיבה 2 למערער, לפיו הרכב נמכר למערער תמורת 640,000 ש"ח בתשלומים.

ביום 24.9.20 ניתן צו עיקול ותפיסה לפי ס' 112א לחוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן: "חוק המע"מ") לבקשת מע"מ במעמד צד אחד, לנכסי המשיבה 2 ; הבקשה הוגשה לעיקול נכסים עד לסך של כ-9,347,106 ש"ח, סכום השומה בו חויבה המשיבה 2.
בו ביום ניתן צו עיקול ובין הנכסים שעוקלו נכלל הרכב, אלא שהעיקול לא נרשם במשרד הרישוי.

ביום 26.11.2020 ביקש המערער, שלא היה צד להליך המקורי (ולא צריך היה להיות) להצטרף כצד להליך וביום 30.12.2020 הגיש בקשה לביטול העיקול על הרכב (להלן: "הבקשה לביטול"), בטענה כי מדובר ברכב בבעלותו אשר עוקל שלא כדין שכן הוא ומשפחתו עשו בו שימוש ומנהג בעלים מחודש מאי 2020 והרכב נרשם על שמ ו במשרד הרישוי ביום 27.10.20 ושועבד לטובת בנק לאומי.

החלטת בית המשפט:
בית משפט דחה הבקשה לביטול העיקול וקבע שהשומה מבוססת וסבירה ומע"מ עמד בנטל להוכחת טענותיו; העיקול הוטל כדין על נכסי המשיבה 2 ו עת הוטל, העיקול, הוא חל על הרכב, שכן המערער העביר הבעלות על שמו, לאחר מתן צו העיקול.

עדות המערער נדחתה בהיותה בלתי אמינה, לא קוהרנטית ולא תואמת את האמור בתצהירו.

בבחינת תוקפו של הסכם המכר בין המערער למשיבה 2 מיום 29/05/2020 - קבע ביהמ"ש כי מדובר בהסכם פיקטיבי אשר נכרת בי ן הצדדים לצורך הברחת הרכב, אשר לא הועבר לבעלות המערער ולכל היותר ניתנה לו זכות שימוש בו. בימ"ש נסמך בהחלטתו , בין היתר , על הפער בין מחיר הקניה למחיר המכירה של הרכב, כ-300,000 ש"ח, ללא כל הצדקה עניינית או כלכלית, תנאי התשלום בהסכם אינם תואמים את דרכי המסחר ולו באופן סביר, כאשר המערער שילם 40,000 ש"ח וקיבל חזקה על הרכב ויתרת התשלום בהמחאות דחויות למספר רב של חודשים; בנוסף, מחצית מסכום המכירה אמור להיות משולם כחצי שנה לאחר חתימת ההסכם, ללא כל בטוחה.
בחינת חומר הראיות אף העלתה, כי למרות שההסכם קבע , כי 300,000 ש"ח ישולמו בהעברת הבעלות ולא יאוחר מ יום 30.11.2020, המערער העביר הבעלות ביום 27.10.2020 זאת מבלי ששולם הסכום אשר היה תנאי להעברת הבעלות; הסכום שולם רק ביום 18.11.20 לאחר שהמערער מסר הרכב למע"מ ולאחר שאויים.

עוד נקבע, שההמחאות שהוצגו ע"י המערער ונטען שהם בגדר התמורה עבור הרכב לא הוכח ששולמו למשיבה 2, שכן השיקים אינם לפקודת המשיבה 2, אלא לגורמים אחרים שלא ברור מה חלקם בעסקה. ביהמ"ש אף דחה את טענת המערער כי פעל לבטח את הרכב, טענות שלא גובו באסמכתאות ונטענו רק בסיכומים.
טענות המערער:
טענותיו של המערער עוסקות בעיקרן בכך שתמך את גרסתו במסמכים רבים המעידים כי רכש את הרכב כדין בכללם הסכם המכירה, צילום המחאות ותדפיסי בנק באשר להעברות שבוצעו, תצהיר עורך הדין אשר ערך את ההסכם ותיעוד מרשתות חברתיות באשר לשימוש שעשה ברכב.
לא היה מקום לקביעה, כי המשיב הרים את הנטל, כאשר לא הובאה כל ראיה מטעמו ושעה שהתרשל ברישום צו העיקול שניתן ושעה שבני משפחתמערער נהגו ברכב.

עוד טוען המערער כנגד קביעת ביהמ"ש אשר לסבירות ותוקף ההסכם בינו ובין המשיבה 2 ומתייחס לכך כי ההסכם בין המשיבה 2 ליורודריי ב התבסס גם הוא על המחאות דחויות וכי שגה ביהמ"ש עת קבע שמדובר בהסכם פיקטיבי, שכן ההסכם נחתם חודשים רבים טרם נקט המשיב בהליכים כנגד המשיבה 2; השאלות במחלוקת עומדות בסתירה לקביעת בית המשפט, כי נטל ההוכחה מוטל על כתפי המשיב, ולא הוצגה כל ראיה שהרכב בבעלות המשיבה 2; ביהמ"ש בחן את הראיות תוך היפוך הנטל, כאשר היה על ביהמ"ש לדון אך בהרמת נטל ההוכחה של המשיב לזכויותי ה של המשיבה 2 ברכב ולא לדון כלל בסוגיית הסכם המכר ותוקפו, שכן די היה בעדות עוה"ד שערך את ההסכם אשר נחקר במעמד הדיון, ודבריו לא נסתרו ונתמכו באסמכתאות.
עוד טוען המערער, כי שגה בימ"ש כאשר לא נתן דעתו לאי צירוף בנק לאומי כמשיב פורמאלי בהיותו נושה מובטח מכוח שיעבוד לטובתו.

בנוסף טוען המערער, כי המשיב בצע "מקצה שיפורים" עת הגיש את תשובתו לבקשה לביטול העיקול, שכללה תצהירים חדשים, חקירת המערער בימ"ר ועדותו אצל המשיב, וחוזר על טענותיו באשר לידיעת השפ ה העברית והעדר מתורגמן עת נחקר; מוסיף הוא שהמשיב עשה שימוש אסור בחקירת המערער במשטרה ולא ברור כיצד החקירה הגיעה לידיו.

טענה נוספת מתייחסת לדחיית בקשתו לעיון בבקשה לצו העיקול, כיון שנוכח הנחיצות בביטול העיקול ב"כ המערער חקרה את המצהיר מבלי שקראה את תצהירו, ומדובר בפגיעה מהותית בזכויות המערער. עוד מוסיף הוא, כי בקשת העיקול היתה חסרה פרטים מהותיים רבים (בעלות על הרכב, תשלום תמורה, מי עושה שימוש ברכב, למי מסורה החזקה על הרכב ומה מיקומו).

תשובת המשיב:
המשיב סבור שמדובר בערעור שנסוב כולו על קביעת ממצאים עובדתיים והתפלמסות עם הממצאים שנקבעו, שערכאת הערעור ככלל לא תתערב בהם. בית המשפט בחן את כלל המסמכים, שהוגשו ע"י המערער ולאחר בחינה זו קבע שהמערער לא רכש בעלות ברכב וזה שייך למשיבה 2. הבעלות ברכב הועברה רק לאחר הטלת העיקול, מדובר בעסקה שנעשתה שלא בתום לב, ובניסיון להברחת נכסים ומניפולציה. המערער הודה בחקירתו במשטרה בעסקה פיקטיבית, שיתף פעולה וסייע באיתור ותפיסת הרכב, הוא בקיא בשפה העברית ועדותו ניתנה ללא כל לחץ.
מוסיף המשיב, שהמערער מנסה להטעות את בית המשפט ולצרף ראיה חדשה בערעור, עת הוסיף לערעורו פוליסת ביטוח ,אשר לטענתו צורפה לבקשה לביטול עיקול בבית משפט אלא שלא כך הדבר והחסר בפוליסת ביטוח נדון באופן מפורש בפסק הדין. בחינת הפוליסה מעלה, כי מדובר במסמך הפועל לחובת המערער, הביטוח תקף החל מיום 10/11/2020, היום בו נתפס הרכב והמערער נחקר במשרדי המשיב, לא ברור מדוע אינו מציג פוליסה ממאי 2020 עת לעמדתו, קיבל החזקה ברכב.
אשר לעדות עוה"ד טוען המשיב, כי המערער לא נתן כל הסבר המניח את הדעת לצורך שעורך דין יאשר חוזה למכירת רכב, ויוציא קבלה על כך בחלוף 4 חודשים.

בעניין הטענות לשימוש בעדות המערער וחקירתו במשטרה, בימ"ש קמא בחר שלא להסתמך על עדותו של המערער בחקירתו במשטרה, אף כי במסגרת עדותו, הודה המערער באופן חד משמעי כי הרכב אינו שלו.
אשר לטענה, כ י הבקשה לפי ס' 112א לא הומצאה למערער, טוען המשיב , כי ההליך נפתח כנגד המשיבה 2 ואינו קשור כלל למערער , שכן הבקשה חושפת מידע המוגן בחיסיון לפי ס' 142 לחוק המע"מ; ביהמ"ש הקריא למערער את הסעיפים הרלוונטיים לרכבים שעוקלו במסגרת הבקשה ואין באי חשיפת המסמכים שנדרשו על ידי המערער כדי לפגוע בו משום שאינם רלוונטיים לעניינו.
המסמך שהוסף בתגובת המשיב לבקשה לביטול העיקול הינו עדות המערער במע"מ אשר נגבתה לאחר שכבר הוטל צו העיקול ולאחר שנתגלה כי הרכב בחזקת המערער.
צו העיקול ותפיסת הרכב לא הומצאו למערער כיון שבעת מתן הצו, הוא לא היה הבעלים של הרכב.

אשר לאי צירוף בנק לאומי מבהיר המשיב , כי על אף שלבנק לאומי יש שעבוד על הרכב אשר קודם לעיקול שנרשם על ידי המשיב מכוח סעיף 112א. הרי שסדר הנשייה במקרה זה ברור ; וזכויות בנק לאומי ברכב ישמרו בעת מימוש הרכב כפי שקובע החוק.

דיון והכרעה
לאחר עיון בכלל טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור לדחייה, מכח תקנה 148(ב) לתקנות סד"א תשע"ט-2018, אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסה"ד, התומכים במסקנה המשפטית ואין טעות שבחוק בפסק הדין.

בבחינת למעלה מן הצורך אוסיף, כי מהודעת הערעור והתשובה עולה כי המחלוקות העובדתיות בין הצדדים נחלקו לשתי סוגיות עיקריות.
הסוגיה המרכזית ואשר על פיה הכריע בית משפט היא מי היה הבעלים של הרכב במועד מתן צו העיקול.
שאלת נטל ההוכחה.

בית משפט בחן את סוגיית הבעלות על הרכב במועד מתן צו העיקול, ביום 24 .09.2020 ואין חולק כי רישום הבעלות על הרכב ע"י המערער התבצע ביום 27.10.2020, לאחר מתן צו העיקול. ביהמ"ש בחן את ההסכם, נסיבות חתימתו, אופן התשלום, מערכות היחסים בין הצדדים, המסמכים והראיות שהובאו בפניו וקבע כי במועד הטלת העיקול הרכב לא היה בבעלות המערער.
עוד אוסיף שפוליסת הביטוח אשר צורפה להליך זה ללא קבלת רשות , לא עמדה בפני בית המשפט ואינה תומכת בטיעוני המערער, נהפוך הוא , שכן תוקפה רק מיום 10.11.20, בעוד המערער טען שרכש הרכב וקיבל החזקה בו כבר ביום 29.5.20, אם כך נשאלת השאלה היכן פוליסת הביטוח לתקופה הרלוונטית.
כשעלה הנושא במהלך הדיון וב"כ המערער התבקש להתיחס לענין זה טען "... שאינני יודע אם היה ביטוח עוד קודם לכן, פוליסה נוספת, כי הפוליסה שצורפה היא עם שעבוד לבנק. כך או כך אין חובה לעשות ביטוח מקיף לרכב" (עמ'3 ש' 32-34) ובהמשך "לשאלת בית המשפט למה לא הגשנו תעודת חובה של הרכב, אני משיב שלא ביקשנו ( צ"ל ביקשו) זאת. אני מסכים שכל מסמך שמחזק את הטענות שלנו בערעור, חשוב, ועוד מסמך שמסייע, אבל כאשר יש לנו ראיות אובייקטיביות שאי אפשר לחלוק עליהם, על השימוש ברכב מחודש מאי, די בזה" (עמ' 4 ש' 23-24) . כאן המקום להעיר שגם מסמכים אחרים איש לא ביקש ובכל זאת המערער בחר לצרפם ודווקא מסמך מהותי, של ביטוח לא טרח לצרף. אי צירוף הפוליסה לתקופה הרלוונטית אך תומך במסקנת בית המשפט שההסכם שנערך בין הצדדים הינו הסכם פיקטיבי.

באשר לנטל ההוכחה, ביהמ"ש קבע, כי על המשיב להראות , כי בקשתו להטלת צו עיקול הוגשה כדין, והמשיב הרים הנטל ו הוכיח, כי השומה נשוא הבקשה סופית, מבוססת וסבירה.
אולם עם הגשת בקשת המערער לביטול העיקול חל היפוך בנטל הבאת הראיה, ועל המערער להוכיח טענתו שהוא רכש הרכב ויפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת ע' ברון בע"א 45/15 חלימה נבולסי נ' נביל נבולסי (פורסם בנבו 15.5.2017)
"...כידוע, הכלל בדבר נטל ההוכחה במשפט האזרחי הוא "המוציא מחברו עליו הראיה", ומשמע שבעל דין המבקש לזכות ביתרון או בהנאה כלשהי מכוחו של המשפט המהותי, שומה עליו להוכיח במאזן ההסתברויות כי מתקיימות העובדות המבססות את אותה זכות. זאת בהתאם לעיקרון שדיני הראיות הולכים אחר הדין המהותי.."
כך גם דברי כבוד השופט ע. גרוסקופף בע"א 462/20 אורי אטיאס נ' גלעד בובליל (פורסם בנבו 12.9.2021) "בעל דין המבקש להוכיח את טענתו במשפט אזרחי נדרש לעמוד בנטל ההוכחה. נטל זה מורכב משניים: נטל השכנוע וחובת הבאת הראיה. נטל השכנוע "מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) להוכיח את טענותיו כלפי יריבו; כאשר אי עמידה בה – משמעה דחיית הטענות"... הכלל הבסיסי בדבר הטלתו של נטל השכנוע הוא כי "המוציא מחברו – עליו הראיה". פועל יוצא הוא כי, ברגיל, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ועל מנת לזכות בה עליו להוכיח את טענותיו בשיעור העולה על 50% ... ככלל, בעוד שנטל השכנוע נותר קבוע לאורך ההליך, חובת הבאת הראיה עשויה לעבור במהלך ההליך מבעל דין אחד למשנהו. ודוק, חובת הבאת הראיה היא חובה נלווית ומשנית לנטל השכנוע, ועל פיה נדרש בעל הדין הנושא בנטל השכנוע להביא ראיות המספיקות לצורך הרמתו של נטל זה; ככל שעמד בכך, עוברת החובה לבעל הדין השני להביא ראיות מטעמו כדי לשמוט את הבסיס מתחת לראיותיו של בעל הדין הראשון ..."
המערער הוא בעל הדין המבקש לזכות ברכב ועליו לשכנע במאזן ההסתברויות כי הרכב מושא הבקשה אכן היה בבעלותו בעת הטלת העיקול ובנטל זה המערער לא עמד.

סוף דבר הערעור נדחה. המערער ישלם הוצאות הערעור בסכום של 15,000 להיום. הערבון שהופקד יעובר למשיב 1 על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ב, 06 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת


מעורבים
תובע: יוסף זערור
נתבע: מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ
שופט :
עורכי דין: