ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין לביא-זכויות אזרח, מנהל תקין ועידוד ההתיישבות נגד פסק דין :

לפני כבוד השופטת בטינה טאובר, סגנית נשיא
העותרת
לביא-זכויות אזרח, מנהל תקין ועידוד ההתיישבות - ע.ר.

נגד

המשיבים
.1 ועדה מקומית לתכנון עירון
.2 א. בטון מואסי בע"מ, ח.פ 512842444

פסק דין

1. בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי לביא – זכויות אזרח, מנהל תקין ועידוד ההתיישבות (להלן: "העותרת") לפיה מבוקש להורות לוועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון (להלן: "המשיבה 1") לבצע לאלתר צו הריסה שניתן במסגרת תיק תו"ב 1884-08-13 ולהרוס לאלתר את המבנים שבהם עושה המשיבה 2 שימוש לצורך קיום מפעל בטון שבבעלותה. לחילופין מבוקש כי ייקבע מועד קונקרטי לביצוע הריסת המבנים.

הרקע לעתירה

2. המשיבה 2 הינה חברה בע"מ שבבעלותה מפעל בטון אשר בנוי על קרקע הידועה כחלקה 1 בגוש 20325 וחלק מחלקות 36, 39 ו-40 בגוש 20323 (להלן: "המפעל"). המפעל נמצא צפון מערבית לעיר אום אל פחם, בצדו הצפוני של כביש 65 ומשתרע על כ-900 מ"ר.

3. המפעל ברובו בנוי על קרקע חקלאית ללא היתרים כדין. בשל כך, ננקטו על ידי המשיבה 1 במהלך השנים הליכים פליליים כנגד המשיבה 2. תחילה הוגש כתב אישום בתיק חע"מ 284/08 בבית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה, במסגרתו הורשעו ביום 14/01/09 המשיבה 2 ומנהלה בשימוש במפעל בשטח של כ-900 מ"ר בקרקע חקלאית ונגזרו עליהם קנסות וכן צו איסור שימוש שהינו בתוקף החל מיום 14/01/10 ואילך. בהמשך, הוגש כנגד המשיבה 2 ומנהלה כתב אישום נוסף שהתברר בתיק תו"ב 1884-08-13, במסגרתו ניתן ביום 03/05/15 גזר דין המחייב את המשיבה 2 ומנהלה בתשלום קנסות בסך כולל של כ-140,000 ₪ וכן ניתן צו הריסה למבנים (להלן: "צו ההריסה") וצו איסור שימוש ביחס למבנים ולמקרקעין, אשר נכנס לתוקפו החל מיום 03/09/15 ואילך.

4. צו ההריסה לא קוים עד היום. ביום 26/07/20 פנתה העותרת למשיבה 1 בדרישה כי זו תפעיל את סמכותה ותבצע את צו ההריסה. משלא התקבל מענה לפניית העותרת הגישה העותרת את העתירה דנן.

תמצית טענות הצדדים

5. לטענת העותרת למרות צו ההריסה שניתן למפעל שבבעלות המשיבה 2 ממשיכה המשיבה 2 להפעיל את המפעל במלוא המרץ. נטען כי יש לייחס חומרה מיוחדת לעבירות בניגוד לדיני התכנון והבניה לצורך פעילות עסקית. לעמדת העותרת במקרה דנן קיים מכפיל חומרה נוסף בדמות של אי קיום צו הריסה שיפוטי שניתן במסגרת גזר דין. לטענת העותרת, הזנחה ארוכת שנים מצד המשיבה 1 והימנעות מביצוע גזר דין הכולל צו הריסה שיפוטי לוקה בפגם של אי סבירות קיצונית, באופן המחייב את התערבות בית המשפט בשיקול דעת הרשות, במיוחד לאור מימדי החומרה ביחס למפעל שמפעילה המשיבה 2 על מקרקעין חקלאיים, לרבות: העובדה כי המשיבה 2 מנצלת את המקרקעין לצורך תעשייה מזהמת, וזאת בניגוד לייעוד המקרקעין; העובדה שנעשה שימוש שלא כדין בקרקע לצרכים עסקיים ולהשאת רווחים והכל שעה שמחדלה המתמשך של המשיבה 1 לבצע את צו ההריסה שניתן במסגרת גזר דין פוגע ביעילות של האכיפה הפלילית בתחום תכנון ובניה ובכוחם המרתיע של גזרי דין, באופן שמעביר מסר לפיו הוראותיו של בית המשפט הן המלצה בלבד והעבריין יכול להמשיך ולעשות שימוש בלתי חוקי בקרקע חקלאית, אם רווחיו מספיקים לו לתשלום קנסות. לאור האמור ובהעדר מענה מצד המשיבה 1 לפניית העותרת, טענה העותרת כי במקרה דנן לא עומדת למשיבה 1 חזקת תקינות המעשה המנהלי.

6. המשיבה 1 עתרה לדחיית העתירה. לעמדתה, מדובר בעתירה המכוונת כנגד מדיניות אכיפה סבירה בנסיבות הרלוונטיות ואשר עומדת בקריטריונים של החלטה מנהלית סבירה. לטענת המשיבה, המפעל נשוא העתירה אינו זר לוועדה המקומית ובעבר ננקטו נגדו הליכי אכיפה, על דרך הגשתם של כתבי אישום. בכל מקרה נטען, כי אין בכוונת המשיבה 1 להזניח את הדברים וככל שהמפעל לא יסולק מן המקום, אזי בכוונתה לפעול כפי סמכותה בהתאם להוראות פרק י' לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") ולהגיש כתב אישום מחמיר כנגד כלל המעורבים. עוד נטען כי המשיבה 1 אינה נוהגת לשמש "קבלן הריסות" לאור המורכבות והבעייתיות בביצוע הריסה מבחינה ציבורית, ביטחונית וכלכלית, ולפיכך הסעדים הראויים יושגו על דרך פעולה לפי הסמכויות המוקנות למשיבה 1 בחוק.

7. עוד טענה המשיבה 1 כי בהקשר של מדיניות האכיפה יש לתת את הדעת לסוגיית סדרי הקדימויות בתחום שיפוטה של המשיבה 1. נטען כי מדובר בוועדה מרחבית החולשת על שטח נרחב ובו כ-160,000 תושבים, לרבות הערים אום אל-פחם, באקה אלג'רביה, כפר קרע, ג'ת, ערערה-עארה, בסמ"ה ומועצת מעלה עירון, כאשר מעבר לריבוי היישובים וגודל האוכלוסייה מדובר בשטח המאופיין הן בטופוגרפיה משופעת בחלקה הגדול והן בפריסה גיאוגרפית נרחבת וישנן בעיות רבות הנוגעות לאופק התכנוני ביחס ליישובים השונים והאפשרות לאכוף מנגד את דיני התכנון והבנייה, כמו גם אוכלוסייה אשר ברובה קשת יום בחתך סוציו-אקונומי נמוך בלא אפשרויות פיתוח עירוני של ממש. מנגד, נטען כי כוח האדם המצוי בידי המשיבה 1 הינו מצומצם ביותר, כאשר מפקחי הוועדה המקומית אמונים הן על איתור עבירות בניה וטיפול בהן והן על הפן התכנוני הכרוך בבדיקה ומעקב אחרי בקשות להיתרים, החל משלב הבדיקה המקדמית בשטח בטרם הוצאת היתר, עבור בבדיקה כי אכן ההיתרים מיושמים ככתבם וכלשונם, כולל עד להוצאת טופס 4 למבנה.

8. בהינתן האמור, נטען כי על הוועדה המקומית לתעדף את האכיפה בתחומה כאשר העדיפות ניתנת מדרך הטבע לבניה מהותית (מבני מגורים, מסחר, תעשייה וכו') הנבנים בלא היתר בשטחים חקלאיים ובשטחי ציבור. לאחר מכן מבוצעת אכיפה לגבי בנייה בלא היתר ו/או חריגות בניה בשטחים המיועדים לבניה למגורים/מסחר/תעשיה וכו'. נטען כי שיקולי התעדוף בשימוש במשאביה המוגבלים של המשיבה 1 הינם מהותיים ולא ניתן להתעלם מכך שלא ניתן לבצע אכיפה מלאה בכל מרחב התכנון באמצעים המועטים המצויים בידי הוועדה. בשל כך, בנייה "טרייה" תמיד תעמוד גבוה יותר במדרג התעדוף לעומת בניה ותיקה ובניה בקרקע ציבורית תגבר מבחינת הדחיפות על בניה בקרקע פרטית. נטען כי במקרה הנדון, המפעל מצוי רובו ככולו בתחום קרקע פרטית והוא נחשב בניה ותיקה, כך שהאכיפה לגביו אינה ברף הגבוה ביותר.

9. המשיבה 2 טענה לדחיית העתירה על הסף בשל העדר זכות עמידה לעותרת ובהעדר הנחת תשתית עובדתית מינימלית המראה כי לעותרת מעמד של "עותר ציבורי". עוד טענה המשיבה 2 כי דין העתירה להידחות גם לגופה, שכן בניגוד לטענת העותרת במהלך השנים ננקטו נגד המשיבה 2 שלל פעולות אכיפה לרבות שני כתבי אישום כפי שפורט בתגובת המשיבה 1. בנוסף נטען כי אף הרשות לאכיפת מקרקעין באמצעות היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה מעורבת בהליכי אכיפה נגד המשיבה 2, כאשר זו פעלה בעקבות תיקון 101 לחוק התכנון והבניה נגד מספר עסקים הפועלים באזור לרבות נגד המשיבה 1 באמצעות הוצאת קנסות מנהליים. כך נטען כי עוד במהלך חודש יולי 2019 החלה היחידה האמורה בחקירה נגד פעילות המשיבה 2 וביום 04/06/20 נמסרה למשיבה 2 הודעת קנס מנהלי בסך של 600,000 ₪ ולאחר מכן נמסרה ביום 07/09/20 הודעת קנס נוספת בסך של 600,000 ₪ בגין העבירה הנמשכת. בעניין זה הגישה המשיבה 2 לבית המשפט השלום בחדרה במסגרת תיק 56499-02-21 בקשה להארכת מועד להישפט ובקשה להישפט, אשר התקבלו, והתיק הועבר למחלקת אכיפת דיני מקרקעין.

10. לטענת המשיבה 2 הליכי האכיפה שננקטו לצד הצהרת המשיבה 1 כי היא אינה מתכוונת להזניח את הליכי האכיפה כנגד המשיבה 2 מלמדים כי לא מתקיימת במקרה דנן עילת התערבות, שכן ברור כי בנסיבות המקרה אין בפנינו מצב של "התנערות מוחלטת" מסמכויות רשויות האכיפה, והכל שעה שמלבד טענות כלליות בדבר חומרת העבירות לא הראתה העותרת התקיימות עילת התערבות כפי שזו הותוותה בפסיקת בתי המשפט, תוך שהיא מתעלמת ולא נותנת דעתה למכלול השיקולים.

11. עוד ובנוסף, טענה המשיבה 2 כי חיוב המשיבה 1 בביצוע צו ההריסה, יפר בצורה שאינה ניתנת לתיקון את מערך האכיפה של הוועדה, שכן הקצאת משאבים לא מבוטלים לצורך ביצוע צו הריסה על ידי הוועדה, יבוא על חשבון צעדי אכיפה אחרים שחשיבותם אינה פחותה או עלול ליצור מצב של אכיפה בלתי שוויונית כלפי המשיבה 2 לעומת אחרים מאותה קבוצת ייחוס, או ליצור השלכות רוחב שליליות שלא הובאו בחשבון על ידי הרשות.

12. המשיבה 2 טענה כי בשים לב לאמור, הגם שקביעת עובדות בשטח על ידי התווית איזור תעשייה מבלי שקדמו לכך הליכי תכנון ואושרו תכניות אינו דבר רצוי, אולם לאור המצוקה והמחסור המשווע בתכנון מהם סובלים היישובים הערביים, הסיכוי שהשטח יוכשר בעתיד לתעשייה, והעובדה כי מדובר במפעל שהוקם מזה יותר מ-20 שנה בשטח, אין מקום להתערב במדיניות האכיפה בה נוקטת המשיבה 1.

13. ביום 14/09/21 התקיים דיון בעתירה בו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

דיון

14. ממקרא כתבי הטענות עולה כי המחלוקת בין הצדדים ניטשת בשאלת סבירות יישום מדיניות האכיפה של המשיבה 1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת המסמכים שהוצגו לעיוני, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה.

15. הלכה היא כי הרשות המבצעת היא זו שמופקדת על מדיניות האכיפה נגד בנייה שלא כדין וקביעת סדרי העדיפויות בגדרה, ולכן בתי המשפט יתערבו בשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות בעניינים אלה רק במקרים חריגים ונדירים בהם הוכח כי הרשויות המוסמכות מתנערות לחלוטין מחובתן לאכוף את החוק או כשמתברר כי נפל פגם מהותי אחר בהחלטות שקיבלו. ראה: עע"מ 4340/19 ‏ אשר דב אורנשטיין נ' שר האוצר (22/02/21) והאסמכתאות שפורטו שם.

16. על הרציונאליים שעומדים בבסיס הלכה זו, עמד בית המשפט העליון בעע"מ 2847/13 איסמעילוף נ' ראש ממשלת ישראל (23/03/16), בציינו את הדברים הבאים:

"סיבות רבות עומדות בבסיס כלל זה, וביניהן: ההכרה כי רשויות המדינה פועלות במציאות של משאבים מוגבלים, הן אמונות על חלוקת המשאבים הנדרשים לאכיפת החוק ועליהן לכלכל את צעדי האכיפה 'בהתאם למדיניות אכיפה ולפי סדרי עדיפות המשתנים עם הנסיבות' [...]; לצד ההכרה במטלות הרבות הנוספות שהרשויות מופקדות על ביצוען, בית המשפט מתקשה לערוך בירור עובדתי ככל שמדובר בעתירה הנוגעת לתופעה רחבת היקף [...]; התערבות בית המשפט בבעיה ספציפית העומדת להכרעתו עלולה להיות בעלת השלכות רוחב על נושאים שלא הובאו בפניו, כגון אינטרסים לאומיים רחבים אותם רשאית המדינה להביא בחשבון במסגרת שיקולי האכיפה [...]; לבסוף, יש לזכור כי קיים מתחם של סבירות, בו הרשות מוסמכת לבחור איך לפעול במקרה קונקרטי מתוך מספר אופציות סבירות, ורשאית הרשות לשקול שיקולי יעילות או שיקולים אחרים במקרה קונקרטי".

17. בנוסף, בתי המשפט הדגישו בפסיקתם את החשיבות הרבה באכיפה אפקטיבית של החוק בכלל ושל חוקי התכנון והבניה בפרט, שכן אין חולק כי בניה שלא כדין פוגעת בשלטון החוק. ראה: בג"צ 5377/09 רגבים נ' שר הביטחון (10/08/11); בג"צ 8806/10 רגבים נ' ראש הממשלה (04/09/11). יחד עם זאת, נקבע בפסיקה כי אין להכתיב למוסדות התכנון והבניה את סדרי העדיפויות באכיפת חוקי הבניה, שכן המשאבים הנדרשים לשם מילוי משימת אכיפת החוק הם בידי מוסדות התכנון והבניה ומדיניות האכיפה נקבעת על פי סדרי העדיפויות שקובעים מוסדות אלו. ראה: בג"צ 1555/06 קינג נ' עיריית ירושלים (15/05/06); עע"מ 2219/10 יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה נ' עמותת רגבים (26/05/13).

18. על מנת שבית המשפט יתערב ברמת האכיפה של חוק זה או אחר או בסדרי העדיפויות של מדיניות אכיפה בה נוקטת הרשות, על הטוען כנגד פעילות הרשות להראות כי הרשות המוסמכת מתנערת מחובתה לאכוף את החוק או נמנעת ממילוי חובתה באופן בלתי סביר.

19. בענייננו, מהתשתית העובדתית שהובאה לעיוני עולה כי הרשויות המוסמכות פועלות מזה שנים כנגד פעילות המשיבה 2 והפעלת המפעל בשטח חקלאי, כאשר בעניין זה הוגשו כתבי אישום נגד המשיבה 2 ומנהלה בגין עבירות על חוק התכנון והבניה. בנוסף, עולה כי בכוונת המשיבה 1 להמשיך בפעולות האכיפה כנגד פעילותה המשיבה 2 בשטח על דרך הגשת כתב אישום נוסף בגין הפעילות. בהינתן האמור, לנוכח הצעדים שננקטו על ידי המשיבה 1 ולאור האמצעים המועטים המצויים בידי הוועדה המקומית ביחס להיקף סמכותה כפי שעמדה על כך המשיבה 1 בתשובתה לעתירה, לא ניתן לקבוע כי הרשות המוסמכת התנערה לחלוטין מחובתה לאכוף את החוק או נמנעה ממילוי חובתה באופן בלתי סביר, וכן לא ניתן לקבוע כי אופן התעדוף של המשיבה 1 חורג מגבול הסביר.

20. לנוכח התוצאה שמתקבלת, מתייתר הצורך להכריע בטענת המשיבה 2 בכל הנוגע לזכות העמידה של העותרת ולאינטרס שלה בהגשת העתירה, וזאת מבלי לקבוע מסמרות ביחס לאלה.

21. לאור האמור, דין העתירה להידחות. יחד עם זאת, ולמרות דחיית העתירה חזקה על הרשויות המוסמכות כי ימשיכו למרות המשאבים הדלים שברשותן, לבצע את חובתן כדי למנוע את הפרת החוק, ורצוי כי הדבר ייעשה ככל האפשר בשלב מוקדם של ההפרה.

סוף דבר

22. סיכומו של דבר, העתירה נדחית.

23. בנסיבות העניין, תישא העותרת בהוצאות כל אחת מן המשיבות בסך כולל של 5,000 ₪ (ביחד סך של 10,000 ₪). סכומי ההוצאות ישולמו למשיבות 1 ו-2 באמצעות באי כוחן תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

24. המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ז תשרי תשפ"ב, 03 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.