ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין מאיר אלפסי נגד יובל טויל :

לפני:

כבוד השופט אורן שגב
נציג ציבור (מעסיקים) מר אלי כהן

התובע
מאיר אלפסי ת.ז. XXXXXX910
ע"י ב"כ: עו"ד שרית לנגה
-
הנתבע
יובל טויל ת.ז. XXXXXX518
ע"י ב"כ: עו"ד חגית ברק

פסק דין

לפנינו תביעתו של התובע לתשלום זכויות הנובעות מסיום עבודתו אצל הנתבע.

מבוא:
התובע, גרוש ואב לחמישה ילדים, הועסק בשירות הנתבע החל מיום 05.06.2016 ועד ליום 27.03.2017 בתפקיד של עוזר מפעיל מכונת קידוחים.
הנתבע הוא הבעלים של עסק לעבודות קידוחים וקידוחי ניסיון והוא ורעייתו, הגב' גליה בונדר, מנהלים את העסק יחדיו.
במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבע, עבר התובע שתי תאונות אשר הוכרו כתאונות עבודה. הראשונה ביום 19.08.2016 ובעטיה שהה התובע בתקופת אי כושר למשך 10 ימים; והשנייה - ביום 03.11.2016 לאחריה לא שב התובע לעבודתו.
לתיק בית הדין הוגש מסמך, שאינו נושא תאריך, הנחזה להיות הסכם עבודה ובו פורטו תנאי עבודתו של התובע (להלן – הסכם העבודה). הצדדים חלוקים בדבר מהות המסמך ותוכנו וכן בדבר מועד מסירתו לתובע.
להשלמת הרקע העובדתי יצוין, כי במועד תחילת עבודתו של התובע, לא הייתה ברשותו קרן פנסיה פעילה וכי הוא פוטר במהלך תקופת שהייתו באי כושר.
במקביל לתביעתו זו של התובע, הוגשה תביעה נוספת בבית משפט השלום בחיפה (תא 30915-11-17) בה הגיעו הצדדים לפשרה. העתק הסכם הפשרה הוגש לבית הדין.

טענות התובע
לטענת התובע, הנתבע הבטיח לו עם תחילת עבודתו כי שכרו יעמוד על סך של 8,000 ₪ אולם לאחר יום עבודה אחד, הועלתה משכורתו החודשית לסך של 9,000 ₪. עוד הובטדבריו באותה השיחה, כי לאחר 3 חודשי עבודה יפתח לו הנתבע קרן פנסיה ופוליסת ביטוח מנהלים וכל הסכומים יופרשו אליה החל מהיום הראשון לעבודתו.
מאחר שלא הייתה לתובע קרן פנסיה פעילה במועד תחילת העסקתו ומאחר שהנתבע לא פתח לו קרן פנסיה במועד בו היה עליו לעשות כן, כאשר הוא שהה בתקופה אי כושר, לא היה ביכולתו להיפרע בגין אובדן כושר עבודה. רכיב זה לא היה חלק מהתביעה הנזיקית אשר התנהלה בבית משפט השלום בחיפה ובתביעה זו הוא עותר לתשלום 75% משכרו, בניכוי תקופת האכשרה בת השלושה חודשים.
לעניין הסכם העבודה טוען התובע, כי מסומן על גביו כי הוא נשלח אליו בפקס בחודש אוגוסט, וזאת למרות שהוא החל את עבודתו בחודש יוני. עוד הוסיף במסגרת סיכומיו, כי בעדותה של הגב' גליה בונדר, התגלו סתירות בנוגע למועד מסירת ההודעה לעובד.
בכל הנוגע לתביעה לשעות נוספות , טען התובע, כי הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש. הנתבע הציג בפני בית הדין דו"ח הקצאות שוטרים לצורך ביצוע העבודות וכן דו"חות הנחזים להיות דו"חות נוכחות של התובע. ואולם, מדו"חות הנוכחות הנ"ל לא ניתן ללמוד דבר מאחר שלא מצוינות בהם שעות עבודה כי אם רק המילים: "עבד", "לא עבד" ו- "לילה". כך גם בנוגע לדו"ח הקצאת שוטרים. מדו"ח זה ניתן לראות כי ישנם ימים בהם התבצעה הקצאת שוטרים לשעות היום ולשעות הלילה.
עוד הוסיף, כי הליך פיטוריו, נעשה שלא כדן, שכן הוא שהה בתקופת אי כושר ו ההחלטה לפטרו התקבלה מראש ולנוכח מערכת היחסים העכורה בינו לבין רעיית הנתבע.
לנוכח האמור לעיל , תבע את הרכיבים הבאים: פיצוי מכוח חוק הודעה לעובד, תשלום בגין שעות נוספות, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, הפרשות לקרן פנסיה, פיצוי בגין אובדן כושר עבודה בחודשים פברואר עד אפריל 2017 ופדיון ימי חופשה.

טענות הנתבע
לטענת הנתבע, לאחר קבלת התובע לעבודה, סוכמו בין הצדדים תנאי עבודתו והועלו על הכתב, בהתאם למסמך הנושא את הכותרת – "הס כם עבודה בין יובל טוויל למאיר אלפסי". התובע התבקש לחתום על הסכם העבודה אך הוא לא עשה כן. כשבוע לאחר תחילת עבודתו, ביקש התובע כי שכרו יועלה והנתבע הסכים לכך. התובע היה מודע היטב לתנאי עבודתו שכן אלה הוסברו לו ואף פורטו בהסכם העבודה. משכך, התמלאו דרישות חוק עובד לעובד ומועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד).
ביחס לתשלום הפרשות פנסיוניות , לא הובטח לתובע מעולם כי ת יפתח לו קרן פנסיה 3 חודשים לאחר תחילת העסקתו וכי יופרשו לשם כספים רטרואקטיבית. יתרה מכך, בהסכם העבודה נכתב מפורשות כי ככל שאין ברשותו של התובע קרן פנסיה פעילה, זו תפתח לו רק לאחר 6 חודשי עבודה ולא תהיה הפרשת כספים רטרואקטיבית.
זאת ועוד. מההתכתבויות בין התובע לבין הגב' גליה בונדר עולה, כי שלושה חודשים לאחר תחילת עבודתו, היא ניסתה לבצע הפקדות פנסיוניות ורק אז התגלה כי לא קיימת לתובע קרן פנסיה פעילה.
לאחר 6 חודשי העסקה, ניסתה הגב' גליה בונדר לפתוח לתובע קרן פנסיה אולם מאחר שהתובע שהה בקופת אי כושר עקב תאונת העבודה השנייה, היא לא הצליחה למצוא סוכן שיעשה זאת באותה עת. על כן היא הודיעה לתובע, כי תפתח עבורו קרן פנסיה עם שובו לעבודה וכי יופרשו לשם הכספים רטרואקטיבית.
התובע אינו זכאי לתשלום פיצוי בגין אובדן כושר עבודה, שכן בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים במסגרת התביעה הנזיקית שהתנהלה בבית משפט השלום בחיפה, נתבע רכיב "הפסדי שכר פנסיה ותנאים סוציאליים".
ביחס לשעות נוספות, התובע לא עבד שעות נוספות ולכן אינו זכאי לתשלום בגין כך . בהתאם לדו"ח הנוכחות שצורף לתצהיר הנתבע, התובע עבד בהיקף שעות נמוך מזה שהוסכם בין הצדדים, וסה"כ 25 ימים בלבד בעבודת לילה. התובע לא סתר את דו"חות הנוכחות ואת דו"חות הקצאת השוטרים שהוצגו על ידי הנתבע וגם עדותו של התובע ביחס לתשלום עבור שעות הנסיעה, נסתרה מאחר שלא מדובר בשעות עבודה.
בכל הנוגע לסיום עבודתו של התובע, טען הנתבע, כי הזמנה לשימוע נמסרה לו ביום 21.03.2017 והשימוע התקיים ביום 27.03.2017 בביתם של הנתבע ורעייתו. מעדותה של הגב' גליה בונדר עולה כי כבר בחודש נובמבר 2016 הודיע לה התובע שהוא אינו מעוניין לשוב לעבודתו בתום תקופת המחלה מאחר שמצא עבודה חדשה בתפקיד ניהולי. גם מפרוטוקול השימוע עצמו עולה כי הסיבה לפיטורי התובע היא היחסים העכורים בין הצדדים וכי התובע הודיע לגב' בונדר שהוא אינו מעוניין לשוב לעבודה בתום תקופת אי הכושר.
מכאן, שהליך השימוע והליך הפיטורים נעשו כדין.
לעניין רכיב החופשה, זה לא הוכח. הנתבע הציג פנקס חופשה ממנו עולה כי התובע שהה ב- 17 ימי חופשה עליהם קיבל תשלום. חישוב סותר מטעם התובע לא הוצג.

דיון והכרעה

הודעה לעובד
לטענת התובע, במועד תחילת עבודתו לא נמסר לו טופס הודעה לעובד או הסכם העסקה. הסכם העבודה שהוצג בפני בית הדין נמסר לתובע רק כארבעה חודשים לאחר תחילת עבודתו והוא אינו מפרט את התנאים, כפי שסוכמו. מנגד טוען הנתבע, כי בין הצדדים נערך נסכם עבודה וכי תנאי עבודתו של התובע פורטו בפניו.
בחקירתו הנגדית, אישר התובע כי הוא מכיר את הסכם העבודה (עמ' 9 לפרוטוקול בשורות 6-7) אך הוסיף כי לא חתם עליו מאחר והוא לא שיקף את ההסכמות ביניהם.
אשר להכרעתנו, על אף שהסכם העבודה שהוצג בפנינו נעדר תאריך, מדובר בראיה בכתב שלא נסתרה, ונבהיר. התובע לא טען כנגד האותנטיות של ההסכם וגם לא טוען כי המסמך זויף. האמור בהסכם העבודה עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע, אשר לא נסתרה, ועל כן ניתן לראות בכך כמילוי דרישת חוק הודעה לעובד. לא נעלמו מעינינו כי חסרים בהסכם פרטים מסוימים, אין בכך בכדי לפסול אותו מעיקרא . משכך, דין תביעת התובע לתשלום פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד נדחית.

הפרשות לפנסיה ואובדן כושר עבודה :
כאמור בפתח הדברים, לדברי התובע, במועד תחילת העסקתו הנתבע התחייב בפניו, כי לאחר 3 חודשי העסקה תיפתח עבורו קרן פנסיה או ביטוח מנהלים, וכי והכספים יו פרשו רטרואקטיבית ממועד תחילת העסקתו.
איננו יכולים לקבל גרסה זו של התובע שכן אינה עולה בקנה אחד עם הראיות בתיק וכן מאחר שלא הוצגה בפנינו כל ראיה בדבר ההבטחה הנטענת של התובע. להלן נבהיר.
בהסכם העבודה בין הצדדים בסעיף 4 נרשם - "פנסיה – אם קיימת פוליסה עבור פנסיה יפקדו כספים בתום 3 חודשים רטרו. במידה ואין פוליסה רק לאחר שישה חודשים וללא רטרו."
ראשית נציין, כי סעיף זה עומד בדרישות צו ההרחבה לפנסיית חובה משנת 2011 . שנית, ובהתאם להתכתבויות שבין הגב' גליה בונדר לבין התובע, עולה כי בחודש ספטמבר 2016, 3 חודשים לאחר תחילת עבודת התובע, ניסתה הגב' גליה בונדר לאתר קרן פנסיה פעילה של התובע. או אז התברר לה כי אין ברשות התובע קרן פעילה. כאשר הדבר התגלה, הודיעה הגב' גליה בונדר לתובע שתבוצע עבורו הפקדה לפנסיה 6 חודשים לאחר תחילת העסקתו, קרי בחודש 12/2016. לנוכח העובדה שבחודש 12/2016 שהה התובע בתקופת אי כושר לאחר תאונת העבודה השנייה, לא נמצא לטענתה, סוכן ביטוח שיסכים לבטחו. טענה זו לא נסתרה ומקובלת עלינו. טענת התובע לפיה הובטח לו כי יבוצעו הפרשות פנסיוניות החל מהחודש השלישי לעבודתו נטענה בעלמא ולא גובתה בכל ראיה. זאת בניגוד לגרסת הנתבע ש כאמור גובתה במסמכים כתובים כדוגמת הסכם העבודה וההתכתבויות שהוצגו בפנינו.
חרף כל האמור, תביעתו של התובע לתשלום הפרשות פנסיוניות נוגעת אך ורק לחודשים 12/2016-03/2017, קרי עבור התקופה בגינה היה זכאי בהתאם לצו ההרחבה. עם זאת, קיימת לאקונה בחוק בשאלה האם בתקופת אי כושר מתאונת עבודה מוטלת על המעסיק החובה לבצע הפרשות פנסיוניות. מסקירת פסיקת בתי הדין השונים בשאלה זו הרי שישנן פסיקות סותרות וטרם התקבלה הכרעתו של בית הדין הארצי.
אשר לדעתנו, הכלל המנחה בנוגע לחבות מעסיק להפריש כספים לקרן פנסיה, צריך להתייחס לשאלה האם בתקופה הרלוונטית המשיכו לשרור יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים. במקרה דנן, התובע שהה באי כושר בשל תאונת עבודה ולכן קיימת מניה וביה הצדקה למחויבות המעסיק למנוע פגיעה נוספת בעובד.
לאור האמור, ומשיחסי הצדדים נמשכו בתקופת אי הכושר ובעיקר בתקופה שמחודש 12/2016 ועד לחודש 03/2017, אנו פוסקים כי על הנתבע לשלם לתובע סך של 4,320 ₪ עבור חלף הפרשות לפנסיה ולפיצויים (9000 ₪ *12%* 4 חודשים).
לנוכח המחלוקת הכנה בין הצדדים איננו פוסקים פיצויי הלנה .
ביחס לתביעת התובע לתשלום בגין אובדן כושר עבודה, הרי שדין רכיב זה להידחות, זאת מאחר שלא הייתה לנתבע אפשרות חוקית לבטח את התובע בתקופה זו כפי שעולה מהתכתבויות התובע עם הגב' גליה בונדר, אשר לא נסתרו.

פיטורים שלא כדין
הגם שאין מחלוקת שהתובע פוטר מעבודתו, הצדדים חלוקים בשאלה האם נערך לתובע הליך שימוע כנדרש והאם הסיבות שהובילו לפיטוריו היו ענייניות. לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי העילות שעמדו בבסיס החלטת הנתבע לסיים את העסקת התובע היו ענייניות ונמצאות בתחום הפררוגטיבה הניהולית שלו, כפי שנבהיר להלן.
כאמור לעיל, ביום 21.03.2017 הוזמן התובע לשימוע אשר התקיים ביום 27.03.2017. במהלך השימוע נוהל פרוטוקול והעתקו צורף לתצהיר הנתבע. בפני התובע הוצגה הסיבה בעטיה חפץ הנתבע לסיים את העסקתו וניתנה לו זכות תגובה.
בנוסף, במהלך חקירתו הנגדית נשאל התובע אודות הצהרתו לפיה הוא אינו מתכוון לשוב לעבודתו בתום תקופת אי הכושר, וכך השיב:
"ש. כשאתה הגעת לשימוע בפברואר אתה אמרת לגליה שאתה לא מתכוון להמשיך לעבוד איתם?
ת. אחרי שראיתי את כל ההתנהלות הזאת והתקופה שהייתי בתאונת עבודה ובטיפולים ריפוי ועיסוק וראיתי את היחס שלהם שהם לא מתחשבים בקטע הבטיחותי אמרתי לה שאני לא מתכוון לחזור."
(עמ' 12 לפרוטוקול בשורות 20-24).
אין חולק כי היחסים בין הצדדים עלו על שרטון וברור מעדות התובע שהוא החליט לסיים את עבודתו אצל הנתבע. התובע אמר זאת מפורשות בשיחת השימוע וכאמור לעיל, לא הכחיש זאת בפנינו.
הנתבע מנגד ניהל את השימוע כדבעי – התובע הוזמן לשימוע, ניתנה לו הזדמנות לומר את אשר על לבו ונוהל פרוטוקול. אף על פי שברוב המקרים בהם מכתב הפיטורים נמסר לעובד בסיום השימוע , עשויה להתעורר השאלה האם השימוע לא היה למראית עין בלבד וההחלטה על פיטורי העובד היתה מעשה עשוי, אנו סבורים כי במקרה זה מתבקשת מסקנה שונה, שכן התובע עצמו הביע במהלך שיחת השימוע את רצונו לסיים את העסקתו, ולא היה טעם של ממש לשקול את העניין מצדו של הנתבע.
באשר לטענה בדבר פיטורי התובע במהלך תקופת אי כושר, התובע הועסק אצל הנתבע למשך תקופה של 9.5 חודשים, מתוכה עבד בפועל כארבעה חודשים בלבד , זאת מאחר שנפצע בשתי תאונות עבודות אשר בעקבותיהן שהה בשתי תקופות אי כושר. הראשונה קצרה (10 ימים) והשנייה נמשכה החל 03.11.2016 ועד ל סיום יחסי העבודה בין הצדדים.
בחקירתו בפנינו, העיד התובע בעניין זה כדלקמן:
"לשאלת בית הדין:
ש. עורכת הדין מראה לך פניה של גליה לאותו רופא. היה אמור לקרות מצב שאתה ניגש אליו והוא מחליט מה שהוא מחליט. מה הרופא החליט?
ת. הוא נתן לי את האישור. יש את השימוע לפני פיטורים.
ש. מתי הלכת לרופא לפני השימוע?
ת. כן זה היה לפני השימוע.
ש. אתה זוכר מתי?
ת. אני לא זוכר תאריך מדוייק.
ש. בכך מקרה זה היה לפני השימוע?
ת. כן. למחרת שהיא נתנה לי את האישור הלכתי לרופא.
ש. יצאת מהרופא עם משהו ביד?
ת. כן הבאתי להם.
ש. אישור שאתה ממשיך את אי הכושר?
ת. כן.
ש. איפה האישור הזה?
ת. אצלהם.
ש. יש לך העתק?
ת. לא.
(עמ' 13 לפרוטוקול בשורות 28-33 ובעמ' 14 בשורות 1-11)
אין חולק כי במועד בו פוטר התובע הוא טרם שב מתקופת אי הכושר בה שהה לאחר תאונת העבודה השנייה. עם זאת, אין באישורים שהוגשו לבית הדין ובהתכתבויות בין הגב' גליה בונדר לבין התובע כל ראיה לכך שבמועד פיטוריו הוא שהה בחופשת מחלה. לא הוצג בפנינו כל אישור מחלה לפיו נמנע או נאסר על התובע לשוב לעבודתו. על כן, דין תביעת התובע בגין רכיב זה להידחות.
בכל הנוגע לפיטוריו של התובע במטרה לחמוק מתשלום פיצויים הרי שבשים לב לתקופת עבודתו (9.5 חודשים מתוכם הוא עבד כ-4 חודשים בלבד), למערכת היחסים העכורה בין הצדדים, ולרצונו של התובע עצמו לסיים את העסקתו, אין בידינו לקבל טענה זו ואנו דוחים אותה.

עבודה בשעות נוספות
כבר עתה נציין, כי הדו"חות אשר הוגשו על ידי הנתבע והנחזים להיות דו"חות נוכחות אינם מספקים בעינינו. בדו"חות האמורים לא מצוינות שעות העבודה של התובע כי אם 3 אפשרויות: "עבד", "לא עבד" ו"לילה".
לא ניתן ללמוד מדו"חות אלה מתי הגיע התובע לעבודה ומתי סיים אותה. עם זאת, לדו"חות הנוכחות צירף הנתבע בקשות להקצאת שוטרים לצורך ביצוע העבודה. מבקשות אלה ניתן ללמוד כי העבודה באתר בוצעה בשעות היום החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד לשעה 19:00 ואילו בשעות הלילה החל מהשעה 21:00 ועד לשעה 05:00.
על אף האמור, לא ברור על מה נסמכו חישוביו של התובע לתשלום בגין שעות נוספות. התחשיב שהוצג על ידי התובע לאקוני וכוללני. יתרה מכך, למרות שהתובע טען כי בתקופה הרלוונטית הועסק עמו עובד נוסף אשר יכול היה להעיד על שעות עבודתו, הוא לא הובא לעדות ולא הוגש כל תצהיר מטעמו.
לאור האמור, ומשנטל ההוכחה כי עובד לא עבד שעות נוספות מוטל על המעסיק מכוח חובת הרישום החלה עליו, ומשמצאנו כי הנתבע לא עמד בנטל זה, אנו פוסקים כי על הנתבע לשלם לתובע עבור 4 שעות עבודה נוספות בימים בהם הוא עבד בשעות היום (מהשעה 07:00 ועד השעה 19:00, וזאת בהתאם לבקשה להקצאת השוטרים ומשלא הוכח כי התובע עבד פחות מפרק זמן זה ) קרי סך של 145 ₪ עבור השעתיים הראשונות ו- 174 ₪ עבור השעתיים שלאחר מכן, סה"כ 319 ₪ ליום * 33 ימי עבודה = 10,527 ₪.
מאותו טעם, עבור עבודתו של התובע בשעות הלילה, ובהתאם לבקשה להקצאת שוטרים , לפיה בוצעה עבודה החל מהשעה 21:00 ועד השעה 05:00, ומשל אהוכח כי התובע עבד פחות מכך, יש לשלם לו עבור שעת עבודה נוספת אחת, קרי 72.5 ₪ * 25 ימי עבודה = 1,812 ₪.
סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 12,339 ₪ עבור שעות נוספות.

חופשה
הנתבע הציג בפנינו פנקס חופשה ממנו עולה כי התובע ניצל 17 ימי חופשה עליהם קיבל תשלום על אף שהיה זכאי ל- 6 ימי חופשה בלבד. התובע לא הציג חישוב נגדי אשר סותר את גרסת הנתבע. משכך, דין תביעת התובע לתשלום ימי חופשה נדחית.
לטענת הנתבע בכתב ההגנה, יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובע סך של 4,990 ₪ עבור 11 ימי החופשה ששולמו לו ביתר (11 ימים * 454 ₪ שכר יום עבודה).
מאחר שקבענו כי פנקס החופשה שהוצג מטעם הנתבע לא נסתר וכי יש לקבלו, הרי שהנתבע זכאי לקיזוז של 4,990 ₪ ששולמו ביתר עבור 11 ימי החופשה.
ביחס לטענת הקיזוז של הנתבע בסך של 4,000 ₪ עבור מפרעות ששולמו לו, דין טענה זו להידחות, שכן בהתאם לתלוש השכר האחרון של חודש 10/2016, יתרת ההלוואה עמדה על 1,000 ₪ ובאותו חודש נוכה סכום זה. מכאן, ובהיעדר ראיה לסתור, אין לנו אלא להניח שההלוואה נוכתה משכרו של התובע בשלמותה.

סוף דבר
הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:
פנסיה – 4,320 ₪.
עבודה בשעות נוספות – 12,339 ₪.
מסכום זה רשאי הנתבע לקזז סך של 4,990 ₪ ששולמו לתובע ביתר.
כל הסכומים דלעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בשים לב לתוצאות ההליך ולפער בין הסכום שנתבע לבין הסכום הפסוק , ישלם הנתבע לתובע סך של 3,500 ₪ עבור הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ב, (30 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר אלי כהן,
נציג ציבור מעסיקים

אורן שגב, שופט
אב"ד


מעורבים
תובע: מאיר אלפסי
נתבע: יובל טויל
שופט :
עורכי דין: