ברוכים הבאים לאתר פסיקה - פסקי דין בחינם, להלן פסק הדין ויצמן פרנסה נגד רשות המיסים :

לפני:

כבוד השופט עמיצור איתם
נציג ציבור מר יוסי קשי
נציג ציבור מר חיים בריל

התובע
ויצמן פרנסה

ע"י ב"כ: עו"ד אופיר סובול
-
המשיבים
רשות המיסים- ירושלים

ע"י ב"כ: עו"ד אביגיל ואן וייק שפילמן

פסק דין

לפנינו תביעה הצהרתית וכספית לתוספת דרגה מכח הסכם קיבוצי לשנים 1976/78 שנחתם בין המדינה לבין הסתדרות האקדמאיים במדעי החברה והרוח (להלן: ההסכם או ההסכם הקיבוצי), שכותרתו "דרגה אישית לבעלי תואר שני או שלישי".
רקע עובדתי
התובע יליד 1958, החל את עבודתו בשירות המדינה בחודש אפריל 1983.
כיום משמש התובע בתפקיד מנהל תחום (רכז מודיעין וחקירות- מטה) ברשות המיסים, במתח דרגות 40-42 בדירוג המח"ר.
התובע בוגר תואר ראשון בכלכלה וחשבונאות מהאוניברסיטה העברית בירושלים משנת 1985 וכן בוגר תואר שני במימון וחשבונאות מהמרכז האקדמי פרס מיום 18.10.12.
ביום 24.12.03 הוענקה לתובע דרגה אישית (43) בשל הצטיינותו בעבודה, בתחולה מיום 1.1.03.
ביום 17.1.05 הוענקה לתובע תוספת שהייה בדרגתו האישית (43+).
בחודש דצמבר 2018 הגיע התובע לוותק מצטבר של 40 שנה בשירות המדינה, ובכך השלים את הגעתו לשיא הדרגה.
ביום 6.12.18 פנה הממונה על התובע, מר דניאל בידרמן (מנהל תחום בכיר מודיעין באגף מס הכנסה ברשות המיסים) להנהלת הרשות בבקשה כי התובע יקבל "דרגה הסכמית" בגין תואר שני (דרגה 44), בצירוף טופס המלצה להעלאה בדרגה.
הבקשה נשענה על סעיף 9(ו)(1) להסכם הקיבוצי, בו נקבע כך:
"עובד בדירוג המח"ר שהוא בעל תואר שני, כפי שהוא מוגדר בסעיף 9(א), אשר הגיע לשיא דרגתו, זכאי לעלות בדרגה אחת, כדרגה אישית, בתום שנה מיום הגיעו לשיא הדרגה. הפכה הדרגה האישית של העובד לדרגת תקן, לא יהיה זכאי לעלות שנית בדרגה אישית, בשל היותו בעל תואר שני בלבד".
ביום 6.1.19 נשלח אל התובע מכתבו של מר כפיר חן, ראש מנהל משאבים והון אנושי ברשות המיסים, הדוחה את הבקשה, כדלקמן:
"הנני להודיעך כי בהתאם לתקופת הוותק המחושב דרגתך האישית 43+ מח"ר הפכה להיות דרגה אישית "הסכמית" בהתאם לפסקה 21.133 (א') החל מתאריך 1.2.19".
מכאן התביעה.
לאור העובדה כי המחלוקת דנן הינה משפטית גרידא, הצדדים הסכימו ההליך יוכרע באמצעות הגשת סיכומים בכתב וללא שמיעת ראיות. כמו כן התבקשה וניתנה עמדת ההסתדרות התומכת בתביעה ובנימוקיה.
דיון והכרעה
הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של סעיף 9(ו)(1) להסכם הקיבוצי. סלע המחלוקת, בשאלה האם הסעיף מגביל את הענקת הדרגה ההסכמית לדרגה אחת בלבד מעל דרגת השיא, או שמא עובד בעל תואר שני שכבר נמצא בדרגה אחת מעל דרגת השיא, זכאי אף הוא להעלאה בדרגה.
זו כאמור לשון לשון הסעיף:
"עובד בדירוג המח"ר שהוא בעל תואר שני...אשר הגיע לשיא דרגתו, זכאי לעלות בדרגה אחת, כדרגה אישית, בתום שנה מיום הגיעו לשיא הדרגה".
הנתבעת מבקשת לדחות את פרשנותו של התובע וטוענת כי לא ניתן לעלות יותר מדרגה אחת מעל לדרגת השיא, זאת בהסתמך על שני מקורות נורמטיביים:
הוראה 21.133(א) לתקשי"ר:
"עובד המדורג בדירוג האקדמאים במדעי החברה והרוח...והוא בעל תעודה או בעל תואר שני, והגיע לשיא הוותק ולדרגת השיא, יועלה בדרגה אחת מעל דרגת השיא כדרגה אישית כמפורט להלן: אם הוא בעל תעודה- לאחר ששה שנה וחצי בדרגת השיא; אם הוא בעל תואר שני- לאחר ששהה שנה בדרגת השיא ".
סעיף 4 לחוזר נש"מ מיום 4.08.02 שכותרתו "כללים ותנאים לקבלת "דרגה אישית" במסגרת מדיניות התקינה לעובדים אשר להם דרגה הסכמית" (להלן: חוזר הנש"מ):
"עובד אשר הוענקה לו "דרגה אישית" במסגרת מדיניות התקינה, ולאחר מכן נמצא זכאי לדרגה אישית מכוח הסכם קיבוצי, תהפוך דרגתו האישית אשר הוענקה לו במסגרת מדיניות התקינה ל"דרגה הסכמית", מיום הזכאות על פי ההסכם. עובד כנ"ל יוכל לקבל "דרגה אישית" נוספת במסגרת מדיניות התקינה למתן דרגות אישיות ובתנאי שיתקיימו שוב התנאים לקבלתה כאמור בסעיף 2 א-ד לעיל".
אם כן בהתאם להוראות התקשי"ר ולחוזר הנש"מ, הזכאות להעלאה בדרגה הינה לדרגה אחת בלבד מעל דרגת השיא ולתובע במפורש אין זכאות לדרגה נוספת . אולם, הוראות אלו הינן ברמה נורמטיבית נמוכה יותר מן ההסכם הקיבוצי בהיותן הסדרים חד צדדיים. יש לבחון אפוא האם הן עולות בקנה אחד עם ההסכם.
נתון נוסף הרלוונטי לענייננו: בהתאם לסעיף 2 לחוזר הנש"מ, עובד אשר קיבל העלאה בדרגה בהתאם להסכם הקיבוצי יכול לאחר מכן לקבל דרגה אישית, זאת בהתקיים התנאים הבאים:
שהייה של ארבע שנים לפחות ב"דרגה הסכמית".
הישגים מיוחדים והצטיינות מוכחת.
חוות דעת מפורטת של הממונה והמלצתו.
אישור הח"מ (דאז מוטי אהרוני, מנהל אגף בכיר משרדי הממשלה ויחידות הסמך).
היינו, ישנם מצבים בהם ניתן למעשה לעלות שתי דרגות מעל דרגת השיא.
מובן אם כן כי הוראות התקשי"ר והחוזר יוצר ות מצב לפיו עובד שקודם קיבל דרגה אישית בשל הצטיינות ולאחר מכן בשלו לגביו התנאים לקבלת דרגה הסכמית, לא יקבל העלאה נוספת בדרגה ואילו עובד שקיבל דרגה הסכמית, יוכל לקבל לאחר מכן העלאת דרגה אישית נוספת בשל הצטיינות.
אין חולק כי גם התובע עשוי לקבל דרגה אישית נוספת בשל הצטיינות לאחר הפיכת דרגתו האישית לדרגה הסכמית. עם זאת, הסיכוי לקבלת דרגה אישית בשל הצטיינות פעמיים, כאשר המכסה לכך מצומצמת מראש, נראית קלושה. כמו כן, הנתבעת עצמה מודה כי מאז שנת 2016, הנתבעת אינה מאפשרת עוד מתן דרגות הצטיינות אישיות ומדובר לעת הזאת בהוראה תיאורטית.
בנוסף, אין חולק כי לא נרשם מקרה אחד של קבלת דרגה אישית בשל הצטיינות, לאחר קבלת הדרגה ההסכמית בהתאם להסכם הקיבוצי.
השאלה היא אפוא שאלת פרשנות ההסכם אל מול הפררוגטיבה של המדינה כמעסיק לקבוע סייגים וגדרים מחוץ לו. לטעמנו עם כל ההבנה וההיגיון הרב שיש בטענות התובע, אין די בטענותיו על מנת לחייב את המדינה להעניק לו דרגה נוספת.
נפתח בעמדת ההסתדרות אשר לא בכדי מפנה לדיון בתכלית ההסכם ולנימוקים כלליים (אשר כאמור הגיון רב בצדם) אולם אינה עוסקת כלל בשאלות עובדתיות המתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים להסכם. ההסכם שותק בכל הנוגע לעובדים מסוגו של התובע. ההסכם גם אינו ברור דיו בעיקר בשאלה למה מתייחס המונח "לעלות בדרגה אחת". אולם, ההסכם קיבל השלמה כאמור משני מקורות אחרים חוזר נש"מ והתקשי"ר. כבר התקשי"ר טרח להבהיר כי האפשרות לקבלת דרגה מכוחו של ההסכם היא עד לדרגה אחת מעל דרגת השיא. החוזר אשר היה בתוקף עוד לפני שהתובע קיבל את דרגתו האישית עוסק ברחל בתך הקטנה במקרים מסוגו של התובע וקובע במפורש את המנגנון לפיו תהפוך הדרגה האישית לדרגה הסכמית.
הוראות אלו הן חלק ממארג ההסכמים החל על העסקתו של התובע. המדובר בהוראות שעמדו בתוקף כאמור כבר במועד בו קיבל התובע את דרגתו האישית. במובן זה המדובר בהוראות שהן לבר הסכמיות ומתייחסות לנושאים שלא הוסדרו בהסכם והושארו לשיקול הדעת הריבוני של המדינה כמעסיק והן מחייבות ככאלה. בנוסף אלו הוראות המלמדות על אומד דעת הצדדים המפורש ועל הנוהג ארוך השנים בו נקטו הצדדים להסכם. לאמור, הוראות ההסדרים הקיבוציים משקפות את העובדה שהצדדים להסכם הסכימו ונהגו בפועל כי עובדים מסוגו של התובע לא יהיו זכאים לדרגה נוספת מכוחו של ההסכם וכי לא ניתן יהיה לעלות יותר מדרגה אחת מעל לשיא הדרגות אלא בנסיבות המתוארות בחוזר.
אכן יש כאמור הגיון רב בטענות העובד ובטענות ההסתדרות לפיה נוצר מצב מעט אבסורדי לפיו דווקא עובד מצטיין לא יזכה להטבות מכוח ההסכם אשר תכליתו עידוד השכלה גבוהה במנותק משאלת ההצטיינות. בנוסף יש גם הגיון בטענות לפיהן נוצרת אבחנה אשר גם היא מצטיירת כאבסורדית בין עובד שהצטיין טרם הגיעו לשיא הדרגות ובין כזה שהצטיין מבחינה כרונולוגית לאחר מכן.
כל אלו מעוררים סימני שאלה אך אין בהם לטעמינו כדי לגבור על הפררוגטיבה כאמור של המדינה לקבוע הוראות אלו. ייתכן שהן נקבעו משיקולים שונים כגון שיקולי תקציב, שיקולי חלוקת נטל וכיוצא באלו שהם שיקולים לגיטימיים לאבחנה בין קבוצות עובדים שונות. השאלה המרכזית לטעמינו היא האם ההוראות סותרות את ההסכם הקיבוצי או אינן מתיישבות באופן בולט עם תכליתו והאם ההוראות יוצרות אפליה לא חוקית. לכל השאלות הללו התשובה בשלילה.
נציין עוד כי כאמור התובע הוא שבחר לקבל את דרגת ההצטיינות האישית וליהנות מפירותיה במשך 15 שנה קודם למועד בו קמה לטענתו הזכאות לדרגה לפי ההסכם. צודקת המדינה כי במובן זה מובהר היטב היתרון שיש בקבלת דרגה אישית ההופכת לאחר מכן לדרגה הסכמית. מקובל עלינו גם הסבר המדינה כי עצם הפיכת הדרגה מאישית להסכמית טומנת בחובה יתרון בכך שדרגה זו, בניגוד לדרגה האישית נשמרת גם עם שינוי התקן ומעבר העובד למשרה בעלת מתח דרגות גבוה יותר. היינו ככל שהתובע יזכה במכרז למשרה שמתח הדרגות שלה גבוה יותר- הוא יקבל דרגה מעל לשיא מתח הדרגות וגבוהה מדרגתו הנוכחית.
כל אלו מלמדים כי החשש המובא בעמדות התובע וההסתדרות בדבר אפקט מצנן על עובדים מצטיינים מללמוד לימודים גבוהים או פגיעה בתכלית ההסכם הוא חשש שווא. עובדה היא שהתובע קיבל בחפץ לב את דרגתו האישית בשנת 2003 והדבר לא מנע מהתובע, אשר חזקה שידע את הוראות ההסדרים בעניינו, מללמוד לתואר שני.
גם את העובדה שבכל זאת ניתן לקבל, בתנאים המפורטים בחוזר, דרגה אישית שהיא שתי דרגות מעל השיא ניתן להסביר ברצון של המדינה לווסת את אלו שיקבלו אישורים חריגים מעין אלו ולהימנע מהחובה לתת דרגה אוטומטית. גם זה שיקול לגיטימי בהינתן שההוראות אינן סותרות את ההסכם הקיבוצי.
לסיכום, הראיות המלמדות על אומד דעת הצדדים להסכם הקיבוצי מראות שהכוונה הייתה להגביל את העלייה בדרגה לדרגה אחת מעל שיא מתח הדרגות. המדינה רשאית הייתה להסדיר באופן קיבוצי את עניינם של עובדים מסוגו של התובע וקבעה הסדר שעל אף שהוא מעורר קושי הוא סביר וניתן להסביר את ההיגיון שבו. לאור כל האמור לא נמצאה סיבה לחייב את המדינה להעניק לתובע דרגה נוספת או לסטות מהוראות ספציפיות של הסדרי עבודה קיבוציים החלות עליו.
התביעה נדחית אפוא.
לאור העובדה שהנושא היה ראוי לדיון והצדדים חסכו אהדדי בהוצאות משפט בניהול הליך תכליתי- אין צו להוצאות.
על אף התוצאה מומלץ למדינה לבחון מה הן השלכות הרוחב של המקרה, לבחון את טענות התובע כי הוא ממשיך ומצטיין בעבודתו לאורך השנים ולשקול לאשר לתובע דרגת הצטיינות נוספת כאמור בסעיף 2 לחוזר.
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".

יוסי קשי, נציג ציבור

חיים בריל, נציג ציבור

עמיצור איתם, שופט

ניתן היום, כ"ד תשרי תשפ"ב, (30 ספטמבר 2021), במעמד הנוכחים/ בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .


מעורבים
תובע: ויצמן פרנסה
נתבע: רשות המיסים
שופט :
עורכי דין: